התובעות טוענות, כי במועד לא ידוע פלש הנתבע למקרקעין נשוא התובענה תפס אותם, הקים מבנים ונטע נטיעות. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נטיעה במקרקעי הזולת ללא רשות: מבוא התובעות- מדינת ישראל, קרן קיימת לישראל ורשות הפיתוח, עותרות, כי בית המשפט ייתן צו לסילוק יד של התובע ממגרש מס' 43, צו הריסה וצו מניעה קבוע. תמצית טענות הצדדים התובעות טוענות, כי הן בעלות זכויות הבעלות בחלקה 14 בגוש 15547 במועצה אזורית מרום הגליל. לטענתן, בתחום החלקה ובתוך שטח המשבצת של המושב לבנים מצוי מגרש מספר 43 המיועד להחכרה למגורים (להלן: "המקרקעין"). מזרחית ובצמוד למגרש 43 מצוי מגרש 47 עליו בנוי ביתו של הנתבע. התובעות טוענות, כי במועד לא ידוע פלש הנתבע למקרקעין נשוא התובענה תפס אותם, הקים מבנים ונטע נטיעות. בסיור שערך מפקח של המינהל ביום 20.7.09 לקראת החכרת המקרקעין למגורים התגלה דבר הפלישה וביום 22.9.09 נמסרה לנתבע התראה הכוללת דרישה לסילוק יד מהמקרקעין. בתגובה השיב הנתבע, במכתב מיום 29.9.09, כי לא יפנה את המקרקעין ללא צו פינוי מבית משפט. התובעות עותרות, כי בית המשפט יורה לנתבע לסלק ידו מהמקרקעין, ייתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לעשות שימוש במקרקעין, ייתן צו הריסה ועקירה ביחס למחובר ונטוע במקרקעין, יחייב את הנתבע להשיב אליהן את החזקה במקרקעין, כשהם פנויים מכל אדם או חפץ ויחייב את הנתבע לשאת בעלויות פינוי המקרקעין. לטענת הנתבע, הוא תושב מושב לבנים ובכל המועדים הרלוונטיים הוא בעל הזכויות והמחזיק כדין במשק בגודל 1.6 דונם הכולל בתוכו את מגרשים 43 ו-47. הנתבע טוען, כי בשנת 1987 או בסמוך לכך נחתם חוזה שכירות משבצת תלת צדדי (להלן: "החוזה התלת צדדי") בין מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית רמות לבנים. בהתאם לחוזה האמור, מסר מנהל מקרקעי ישראל לידי הסוכנות היהודית משבצת בגודל 929 דונם לשם הקמת ישוב לבנים. על פי ההסכם, הוגדרה הסוכנות כמיישבת ושוכרת של המשבצת ונמסרו לידיה הסמכויות לקבל החלטות באשר למסירת הקרקע למתיישבים. הנתבע טוען, כי בשנת 1987 עמדו בפניו אפשרויות להתיישב במספר ישובים בצפון ומאחר והסוכנות היהודית הציעה לו לקבל משק בגודל 1.6 דונם במושב לבנים הרי שהוא בחר להתיישב במקום האמור. לטענתו, הוא חתם על המסמכים הרלוונטיים ולאחר מכן מסרה לו הסוכנות היהודית משק בגודל 1.6 דונם (להלן: "המשק"). לטענת הנתבע, מאחר וההסכם התלת צדדי עדיין בתוקף ומאחר והוא קיבל את הזכויות והחזקה במשק מהסוכנות היהודית הרי שהיא היחידה אשר זכאית לנקוט בסעד כלשהו נגדו ולמינהל מקרקעי ישראל אין עילה נגדו. הנתבע מוסיף וטוען, כי לאחר שקיבל את החזקה במשק הוא נטע בו נטיעות, בנה בו מבני עזר וחיבר אותו לחשמל ולמים. לטענתו, בסוף שנת 1998 הוא ביקש להרחיב את בית המגורים שבבעלותו וכאשר פנה למינהל לשם קבלת אישורו התנה המנהל את ההיתר בחתימה על הסכם חכירה למגרש עליו בנוי הבית. הנתבע טוען, כי הובטח לו, כי חתימת ההסכם לא תפגע בזכויותיהם במשק וכי החתימה הכרחית לשם קבלת ההיתר בלבד וכי החלטת הסוכנות לגבי זכויותיהם במשק תעמוד בעינה. הנתבע טוען, כי קיבל זכויות חזקה במשק בהסכמת המנהל, הסוכנות היהודית והאגודה. לטענתו, הוא בר רשות בלתי הדירה ואין למנהל זכות לסלקו מהמקרקעין. לטענת הנתבע, ההחלטה להגיש תובענה נגד חלק מהמתיישבים בלבד אינה כדין ומהווה הפלייה. הראיות מטעם התובעות הוגש תצהיר עדות ראשית של מר נדב סויסה (להלן: "סויסה")- מפקח במנהל מקרקעי ישראל. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע, של הגב' יהודה אליזבט (להלן: "אליזבט")- אשתו של הנתבע ושל מר יצחק משה (להלן: "משה")- ששימש כיו"ר ועדת הקליטה במושב לבנים החל משנת 1987. המצהירים נחקרו תצהיריהם. בנוסף העידו מר דב מרדלר מזכיר הוועדה המקומית (להלן: "מרדלר") ומר זמיר יצחקי שהינו חבר ועד האגודה (להלן: "זמיר"). דיון ומסקנות בראשית דבריי אציין, כי הנתבע טוען שלבית משפט זה אין סמכות לדון בתובענה שכן עניינה, בין היתר, מתן צו הריסה והכרעה בסוגיה זו מסורה לבית המשפט המחוזי. אינני מקבלת טענתו האמורה של הנתבע. סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984 קובע, כי תביעה שעניינה שימוש במקרקעין מסורה לסמכותו הייחודית של בית משפט השלום. בע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר סבא, אגודה חלקאית שיתופית בע"מ י"ג 834(1) נקבע, כי רק שימוש במקרקעין תוך שמירת הנכס ייחשב בגדר סמכותו של בית משפט שלום וכאשר עסקינן בפגיעה בגוף הנכס הסמכות לדון תהא לבית המשפט המחוזי. אציין, כי בפסיקה קיימת ביקורת רבה על פסק הדין האמור וסטייה ממנו. בפסיקה הועלו דעות לפיהן פסק הדין ארכאי וברע"א 4991/03 פתייה ג'מיל נ' ידידיה לוי ציין כבוד השופט ריבלין, כי הלכת שמש נוצרה כאשר להנחה באשר לקיומו של קשר בין מיומנות השופטים בערכאה מסוימת והכשרתם לבין סמכותה העניינית של אותה ערכאה, הייתה אחיזה במציאות. כבוד השופט ריבלין הוסיף, כי כיום, כאשר בית משפט השלום מוסמך לדון בתובענות כספיות בהן נתבע סעד עד לגובה של שניים וחצי מיליון שקלים, אין לטעון, כי חסרה לבית משפט השלום המיומנות הנדרשת על מנת לדון בתובענות במקרקעין שאינן נוגעות לשימוש והחזקה. עוד הוסיף, כי כיום, כל פועלם של הכללים התוחמים את סמכות בית משפט השלום לדון בתובענות שעניינן מקרקעין, הוא בסרבול הדיון ובהכבדה על יכולת המערכת השיפוטית לפעול ביעילות. כבוד השופט ריבלין הפנה לדבריו של כבוד הנשיא דאז שמגר בע"א 510/82 חסן נ' פלדמן אשר טען, כי קשה לגלות סיבה סבירה לפיצול בין סמכויות בתי המשפט השלום והמחוזי. יתרה מזאת, מצאתי, כי בענייננו סעד ההריסה המבוקש הינו סעד טפל וכי הסעד העיקרי הינו סעד סילוק יד. ההלכה הינה, כי הסעד הטפל נגרר אחרי הסעד העיקרי ומכאן שבית משפט זה קנה סמכות לדון בתובענה כולה. לפיכך דין טענת הנתבע באשר לסילוק התובענה בשל חוסר סמכות עניינית להידחות.  אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע עושה שימוש במגרש 43 במושב לבנים. המחלוקת הינה בשאלה האם שימושו האמור הינו כדין או שמא הנתבע פלש למקרקעין. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המצוי לפניי מצאתי, כי דין התובענה להתקבל, כפי שיפורט. התובעות טוענות, כי הנתבע פלש למגרש מס' 43 הנמצא בסמוך למגרש מס' 47 אשר מוחכר לנתבע ואשר עליו בנוי ביתו של הנתבע. הנתבע מודה, כי עושה שימוש במגרש מס' 43 אולם לטענתו, הוא איננו פולש למגרש אלא בעל הזכויות בו. לטענתו, בעת קליטתו בישוב הוקצה לו מגרש בגודל 1.6 דונם והמגרש האמור כולל את מגרש 43 בו עסקינן. מהרישום בלשכת רישום מקרקעין עולה, כי החלקה בה מצוי המגרש נשוא התובענה נמצאת בבעלות קק"ל, רשות הפיתוח ומדינת ישראל (מנספח א' לת/1). הנה כי כן, אין מחלוקת, כי עסקינן במקרקעין הנמצאים בבעלות התובעות. אליזבט העידה, כי יש להם בבית מסמך לפיו הובטח להם מגרש בגודל 1.6 דונם ונשאלה האם בידה להציגו והשיבה בחיוב. בהמשך הוסיפה, כי המסמך נמצא בתיק הסוכנות וכי מדובר בהסכם ההתיישבות (עמ' 25 ש' 28-31). לאחר שהוצג לה נ/5 נשאלה, האם זה המסמך אליו התכוונה והשיבה, כי בין היתר (עמ' 25 ש' 28-31, עמ' 26 ש' 1-3). אליזבט נשאלה היכן בנ/5 כתוב, כי הובטח להם מגרש בגודל 1.6 דונם והשיבה, כי הם התיישבו במושב ושם זה 1.6 דונם כולל נחלה לבן ממשיך ועל זה חתמה. היא נשאלה שוב היכן הדבר כתוב בנ/5 והשיבה, כי כתוב משק חקלאי וברגע שזה משק חקלאי זה 1.6 דונם. אליזבט נשאלה האם בנ/5 לא כתוב שמוקצה להם 1.6 דונם והשיבה, כי לדעתה חוזה ההתיישבות הינו שזה בסדר מצידה לקבל את השטח החקלאי של 1.6 דונם (עמ' 26 ש' 6-12). איני מקבלת טענת אליזבט לפיה נ/5 תומך בטענת הנתבע באשר לגודל המגרש אשר הובטח לו. אין מחלוקת, כי במסמך האמור לא צוין, כי מוקצה לנתבע מגרש בגודל 1.6 דונם. מעדות אליזבט עולה, כי לטענתה העובדה שבנ/5 כתוב, כי עסקינן במשק חקלאי היא זו אשר מלמדת, כי הוקצה להם מגרש בגודל 1.6 דונם. אינני מקבלת טענה זו. בתצהירו טען משה, כי במהלך קליטת חמש המשפחות, אשר משפחת הנתבע נמנית עליהן, הובהר למשפחות, כי קליטתן תהיה לאגודה החקלאית אולם מתוכנן להקים אגודה קהילתית ועם הקמתה הם יהפכו לחברים בה, על כל המשתמע מכך (סעיף 5 נ/10). הנתבע טוען בסעיף 5 לתצהירו, כי עם פנייתו למושב לבנים הובהר לו, כי מדובר באגודה חקלאית וכי כל מתיישב צריך לקחת חלק באגודה ובין היתר לשלם דמי חבר ולשאת בהתחייבויות האגודה. לטענתו, הוא הסכים להיקלט לאגודה החקלאית. עוד טוען, כי הובהר לו שביישוב תוקם אגודה קהילתית וכי עם הקמתה תבוטל חברותו באגודה החקלאית והוא יהפוך לחבר באגודה הקהילתית. הנתבע אישר, כי משפחתו ומשפחות נוספות פנו לשר החקלאות ב- 1990. במהלך עדותו הוצג לו מכתב מיום 10.7.90 (נספח 3 לת/1) והוא נשאל האם זה המכתב והשיב, כי אם הוא חתום אז כנראה שכן. הנתבע העיד, כי המכתב נכתב בשל הקפאת מכירת הבתים. לטענתו, הם רצו להגדיל את הבית ופנו בכדי שיזרזו את המכירה. הנתבע אישר, כי קרא את המכתב האמור. הוא התבקש לקרוא את המכתב ונשאל האם יש בו שגיאה והשיב, כי יש את נושא המשכנתא שהוא לא רצה ואולי זה היה למשפחות האחרות. נטען בפניו, כי במכתב כתוב שהוא נקלט ביולי 1988, על סמך העובדה שהמושב הפך לישוב קהילתי. הנתבע נשאל למה התכוונו כשכתבו את המסמך והשיב, כי "לשום דבר" (עמ' 18 ש' 25-32, עמ' 19 ש' 1-10). הנתבע נשאל האם ראה את עצמו כמי שנקלט למושב עובדים והשיב, כי נקלט ליישוב קהילתי (עמ' 19 ש' 11-12). אף האמור בנספח 4 לת/1 מלמד, כי ביום 16.8.90 הייתה החלטה באשר להפיכת מושב לבנים לישוב קהילתי עם אגודה חקלאית. במסמך האמור צוין, כי משפחת הנתבע ומשפחות נוספות יהיו חלק מהישוב הקהילתי ולא חברים באגודה החקלאית (סעיפים 3-4 למכתב). כמו כן, נספח 4 לת/1 כולל התחייבות עליה חתמה אחת המשפחות אשר הצטרפה ללבנים בתקופה בה הצטרפה משפחת הנתבע. במסגרת ההתחייבות האמורה צוין, כי המשפחה התקבלה לחברות שלא כחלק מהאגודה החקלאית על כל המשתמע מכך. כן צוין, כי למצטרפים לא יהיו תביעות בדבר מכסות קרקע או מכסה לייצור חקלאי. המסמך האמור תומך באמור בתצהירו של משה, כאמור לעיל. סויסה העיד, כי ישוב לבנים הוקם כאגודה חקלאית (עמ' 9 ש' 17-18). הוא נשאל האם ראה החלטה לפיה צריך להפוך את הישוב מחקלאי לקהילתי והשיב בחיוב. לטענתו, הוא אינו זוכר באיזה מסמך מדובר ומאיזו שנה הוא (עמ' 9 ש' 27-28). סויסה נשאל מה ההבדל בין אגודה חקלאית לבין יישוב קהילתי בכל הקשור להקצאת קרקעות והשיב, כי לפי מה שהוא יודע יש הבדל. לאחר שנשאל האם בידו להוסיף, לפי המסמכים שנמצאים בתיק המנהל, הוא השיב בשלילה (עמ' 9 ש' 9-13). אין בעדות סויסה, לפיה אין בידו להעיד באשר להבדל בין אגודה חקלאית ליישוב קהילתי בכל הנוגע להקצאת קרקעות, בכדי לסייע לנתבע. על כתפי הנתבע, אשר טוען, כי הוקצה לו מגרש בגודל של 1.6 דונם שכן זהו גודלה של נחלה חקלאית, מוטל הנטל להוכיח, כי זה גודל המגרש שהוקצה כנחלה חקלאית וכי המגרש שהוקצה לו הוקצה כנחלה חקלאית, להבדיל ממגרש למגורים בלבד. לא עלה בידי הנתבע להרים את הנטל האמור. הנתבע העיד, כי שילם מיסי חבר לאגודה החקלאית במושב לבנים וכשנשאל בנדון העיד, כי כאשר נקלטו בישוב הייתה רק אגודה חקלאית והישוב הוגדר כישוב חקלאי. לטענתו, הוסבר להם שהיישוב יעבור בהמשך להיות קהילתי. הנתבע העיד, כי שילם מס חבר לאגודה החקלאית כל שנה. הוא נשאל מדוע לא הביא אסמכתא לכך והשיב שהוא לא שמר קבלות אולם ניתן לשאול את כולם ביישוב. הנתבע הוסיף, כי שילם גם את הפיצויים של המזכיר באגודה החקלאית כאשר הוא פוטר (עמ' 15 ש' 11-19). זמיר העיד, כי מושב לבנים בנוי משתי אגודות, אגודה קהילתית מוניציפאלית ואגודה חקלאית שקדמה לאגודה המוניציפאלית קהילתית. לטענתו, בכדי להיות חבר באגודה חקלאית אתה חייב להיות בעל נחלה אשר הסוכנות היהודית מאשרת ואשר אתה חותם עליה בסוכנות היהודית (עמ' 32 ש' 26-27, עמ' 33 ש' 1-2). זמיר העיד, כי הנתבע ומשפחתו אינם בין 29 בעלי הנחלות אשר הינם חברים באגודה החקלאית. הוא הוסיף, כי לא יכול להיות בעל נחלה אם הוא לא חבר אגודה ולא יכול להיות חבר באגודה אם הוא לא בעל נחלה (עמ' 33 ש' 9-12). זמיר אישר, כי הנתבע ומשפחתו התקבלו לאגודה הקהילתית ולא לחקלאית. נטען בפניו, כי הנתבע שילם דמי חבר לאגודה החקלאית והוא שלל טענה זו (עמ' 35 ש' 9-14). במהלך עדותו הוצג לזמיר אישור מיום 27.5.90 (נספח א' לנ/2) והוא אישר, כי זה של מושב לבנים (עמ' 35 ש' 15-17). המסמך האמור כותרתו "אישור מגורים במושב לבנים" ובמסגרתו נכתב, כי בני משפחת הנתבע הינם תושבים במושב מאוגוסט 88. אין באמור במכתב זה בכדי ללמד, כי הנתבע התקבל כחבר באגודה החקלאית. אכן, המכתב כתוב על דף עליו מתנוסס שמה של האגודה החקלאית אולם במועד האמור הייתה קיימת רק אגודה זו אולם הנתבע אשר התקבל למגורים במקום לא התקבל כחבר באגודה. כאמור, הנתבע לא הוכיח טענתו לפיה שילם דמי חבר. לא עלה בידו לסתור את עדותו של זמיר בנדון. אוסיף ואומר, כי אף אם היה בידו להוכיח טענה זו הרי שלא די בתשלום לאגודה החקלאית, בתקופה טרם הוקמה האגודה הקהילתית, בכדי ללמד, כי הנתבע קיבל מגרש בגודל של 1.6 דונם, בהתאם לגודלה של נחלה חקלאית. זמיר הופנה לנספח 2 לתצהיר התובע ונטען בפניו, כי המסמך מתאר מי הם המתיישבים בכל מגרש וכי במגרש 47 התיישב אדם בשם חן אשר. הוא נשאל האם הנתבע ומשפחתו נקלטו למגרש האמור לאחר שחן אשר יצא ממנו והשיב, כי היו מגרשים בהם נקלטו בהתחלה חקלאים אשר עזבו ובהמשך הסוכנות החליטה לא לקלוט חקלאים מעבר ל-29 והמגרשים האמורים פוצלו על ידי המינהל וחולקו לשניים. לטענתו, הדבר קרה בשנות ה- 90 (עמ' 36 ש' 11-16). זמיר העיד, כי משפחות גרינברג, חמו ובוזגלו לא עוסקות בחקלאות וכי המגרשים האלה חולקו לשניים על ידי המינהל (עמ' 36 ש' 17-22). עדות זמיר אמינה ומהימנה בעיניי. אין בגודל המגרש אשר הוקצה לחן אשר, כנחלה חקלאית, ואין בעובדה שלאחר עזיבתו קיבל הנתבע את המגרש האמור בכדי ללמד, כי הוקצה לו מגרש בגודל של 1.6 דונם, בהתאם לגודל הנחלה של חן אשר. זמיר העיד, כי האגודה החקלאית הוקמה בערך בשנת 1982 והאגודה הקהילתית נוצרה הרבה אחרי האגודה החקלאית. לטענתו, זה היה כאשר התחילה הקליטה הקהילתית סביב 1989 (עמ' 33 ש' 15-17). במהלך עדותו נטען בפני משה, כי זמיר העיד, כי במקור הוקמה בלבנים אגודה חקלאית שהיו בה 29 משפחות והוא נשאל האם זה נכון והשיב, כי היו 29 או 30 משפחות. הוא נשאל האם כעבור עשר שנים הוקמה אגודה קהילתית והשיב כי כאשר עזב את היישוב, בשנת 93, הייתה רק אגודה חקלאית (עמ' 37 ש' 4-10). בהמשך העיד משה, כי הוא אינו מכיר אבחנה בלבנים בין מושב עובדים אגודה חקלאית לבין יישוב קהילתי. לטענתו, כל עוד הוא גר ביישוב לא הייתה אבחנה כאמור והייתה רק אגודה אחת. בהמשך העיד, כי הוא התעדכן ויודע שכיום יש בישוב חלק קהילתי (עמ' 37 ש' 25-31). נטען בפני משה, כי גרסתו מתנגשת עם עדותו של נציג הוועד של המושב והוא נשאל האם כשנתן את עדותו היו בפניו אסמכתאות או שהיא על סמך הזיכרון. משה השיב, כי הוא זוכר במדויק מה הוגדר להם למסור לחמש המשפחות (עמ' 37 ש' 32-33, עמ' 38 ש' 1-2). לתצהירו של סויסה צורף כנספח 1 מכתב מיום 4.4.89 אשר ממנו עולה, כי הוא מכתב תשובה למכתב מיום 29.3.89. במכתב האמור אושרה המלצת רשות התכנון ותנועת המושבים בדבר הפיכת מושב לבנים ממושב שיתופי לישוב קהילתי. אין בטענתו של משה לפיה בשנת 93 הייתה רק אגודה חקלאית בכדי לשלול את הטענה לפיה במועד בו נקלטה משפחת הנתבע לישוב הייתה כוונה להקים יישוב קהילתי וכי המשפחה נקלטה בהתאם לתוכנית האמורה, על כל המשתמע מכך. טענה זו נתמכת במסמכים אשר הוגשו לבית המשפט ובין היתר מכתב שמוען לשר החקלאות ואשר הנתבע חתם עליו, כמפורט. כמו כן, הנתבע עצמו טוען, כי בעת קבלתו הובהר לו, כי קיימת כוונה להקים יישוב קהילתי וכי עם הקמתו הוא ישתייך אליו. הנה כי כן, במועד בו התקבלה משפחת הנתבע לישוב הייתה במקום אגודה חקלאית בלבד. עם זאת, במועד האמור הייתה תוכנית להפוך את הישוב לישוב קהילתי ומשפחת הנתבע התקבלה בידיעה שזהו המצב. הנתבע ומשפחתו התקבלו לישוב לבנים בידיעה שהישוב עתיד להפוך לישוב קהילתי וכי הם אינם מתקבלים לאגודה חקלאית. סבורני, כי אף בעובדה שהנתבעים לא עסקו ואינם עוסקים בחקלאות יש בה בכדי לתמוך בטענה לפיה הנתבעים לא קיבלו נחלה חקלאית אלא מגרש למגורים ואין לקבל טענתם לפיה הוקצה להם מגרש בגודל 1.6 דונם מאחר ועסקינן בנחלה חקלאית. סויסה נשאל מתי נקלטה משפחת הנתבע בישוב והשיב, כי סביב שנת 98 הם חתמו על חוזה. נטען בפניו, כי המשפחה נקלטה בשנת 88 והשיב, כי אולי נקלטו עשר שנים קודם. הוא נשאל מה היה סטטוס המושב באותה שנה והשיב, כי אינו יודע. סויסה הוסיף, כי הוא יודע שמשפחת הנתבע נקלטה לישוב קהילתי (עמ' 9 ש ' 32, עמ' 10 ש' 1-5). סויסה נשאל מדוע טענתו לפיה משפחת הנתבע נקלטה לישוב קהילתי מהותית והשיב, כי המגרש שהמשפחה גרה בו הוקצה לה כמגרש למגורים ולא כנחלה. הוא נשאל האם מי שנקלט לאגודה חקלאית מקבל מגרש בגודל של 1.6 דונם והשיב, כי לא תמיד. סויסה נשאל, האם במושב לבנים כל החקלאים קיבלו מגרש בגודל של 1.6 דונם והשיב, כי אינו בטוח (עמ' 10 ש' 9-14). הנה כי כן, אף מעדות סויסה עולה, כי משפחת הנתבע נקלטה לישוב קהילתי והמגרש שהוקצה לה הוקצה למגורים ולא כנחלה. עדות זו אמינה ומהימנה בעיניי. אין בעובדה שבמועד בו נקלטה משפחת הנתבע לישוב טרם הוקמה אגודה קהילתית בכדי לשלול את הטענה, כי משפחת הנתבע נקלטה תוך ידיעה שהיא נקלטת לישוב אשר עתיד להפוך לקהילתי וכי הקרקע אשר הוקצתה לה הוקצתה בהתאם. כמו כן, אף אם הייתה מתקבלת טענתם של הנתבע ואליזבט לפיה הוקצה להם מגרש בהתאם לגודלה של נחלה חקלאית הרי שעל כתפי הנתבע להוכיח טענתו לפיה המשמעות הינה, כי הוקצה לו מגרש בגודל של 1.6 דונם. לא עלה בידי הנתבע להוכיח טענה זו. במסמך מיום 11.2.92 אשר מוען לנתבע ואשתו (נספח 6 לת/1) נמסרה לזוג הודעה לפיה מנהל מקרקעי ישראל אישר את בקשתו להקצות לו את מגרש 47 במשוב לבנים לפי תוכנית ג/במ/53 וצוין, כי מדובר במגרש בגודל של כ- 750 מ"ר. במהלך עדותו הופנה הנתבע לנספח 6 לת/1 ונטען בפניו, כי במסמך כתוב, כי בישיבה מה- 4.2.92 אישר המינהל את בקשתו להקצות לו קרקע בשטח של 750 מ"ר למטרת מגורים. הנתבע נשאל האם ראה את זה בזמן אמת והשיב בחיוב. בהמשך טען, כי כנראה שכן וכי הוא אינו זוכר כל מסמך (עמ' 17 ש' 31-32, עמ' 18 ש' 1-6). הנה כי כן, בתחילת שנת 1992 נשלח לנתבע מכתב באשר להחלטה להקצות לו מגרש בגודל 750 מ"ר. הנתבע העיד, כי ראה את המסמך האמור בזמן אמת. ניסיונו לחזור בו מטענה זו לא הותיר עליי רושם אמין. הנתבע לא טען ובוודאי שלא הוכיח, כי פנה למינהל בכדי להעמידו על טעותו באשר לגודל המגרש, ככל שסבר, כי קיימת טעות כאמור. לא סביר בעיניי, כי אדם אשר סבור כי מוקצה לו שטח בגודל של 1.6 דונם לא יעשה דבר בנדון לאחר קבלת הודעה לפיה מוקצה לו שטח בגודל של פחות ממחצית. לתצהירו של סויסה צורף חוזה חכירה מיום 27.9.98 (נספח 7 לת/1). חוזה החכירה האמור נכרת בין מנהל מקרקעי ישראל לבין הנתבע ואשתו. בעמ' 2 להסכם מצוינים פרטי המגרש ומפורט, כי גודלו 750 מ"ר בערך. אליזבט אישרה, כי חתמה על חוזה החכירה. לטענתה, קראה חלק ממנו לפני החתימה. היא נשאלה האם קראה את החלק לפיו הם חוכרים 750 מ"ר והשיבה, כי "למגורים בלבד כן" (עמ' 25 ש' 22-27). בעדותו נטען בפני הנתבע, כי בשנת 98 הוא חתם על חוזה החכירה והוא טען, כי לא קרא את המסמך האמור. הנתבע טען, כי לא שם לב שהשטח שהוקצה לו בחוזה החכירה הוא 750 מ"ר והוסיף, כי הובהר להם שזה למגורים בלבד ולא לגבי כל השטח הגדול. הוא נשאל האם נתנו לו שטח של 1.6 דונם שמתוכו 750 מ"ר הם למגורים ועוד 850 מ"ר זה שטח חקלאי והשיב בשלילה. לטענתו, השטח הנוסף זה עוד מגרש לבן ממשיך (עמ' 17 ש' 23-30). הנה כי כן, אין מחלוקת, כי בחוזה החכירה צוין בפרוש כי מגרש 47 אשר הנתבע ואשתו חכרו הינו בגודל של 750 מ"ר. על כתפי הנתבע מוטל הנטל לסתור את האמור בחוזה החכירה ולהוכיח, כי הוקצה לו מגרש בגודל של 1.6 דונם. טענת הנתבע לפיה לא קרא את חוזה החכירה לא הותירה עליי רושם אמין. טענתו לפיה לא שם לב שהוקצה לו, במסגרת חוזה החכירה, שטח בגודל של 750 מ"ר אינה עולה בקנה אחד עם טענתו לפיה הובהר להם, כי החוזה עוסק בשטח למגורים בלבד וכי הוא אינו לגבי כל השטח. כמו כן, מעדות הנתבע עולה, כי הובהר להם שזה השטח למגורים ואליזבט אף העידה, כי קראה את החלק לפיו הוקצה להם שטח בגודל של 750 מ"ר והוסיפה, כי עסקינן בשטח למגורים בלבד. על הנתבע להוכיח, כי ניתן לו שטח נוסף מעבר לשטח בגודל של 750 מ"ר אשר הוקצה לו למגורים. הנתבע לא עמד בנטל זה. כאמור לעיל, הנתבע טען, כי מעבר לשטח שהוקצה לו למגורים הוקצה לו שטח נוסף, בגודל של 850 מ"ר, וכי השטח האמור הוקצה לו לבן ממשיך. טענתו האמורה של הנתבע לא הוכחה ולא נתמכה בראייה כלשהי. אליזבט העידה, כי היא עובדת בתיירות, אין לה השכלה חקלאית והיא אינה עובדת בתחום. היא אישרה, כי כאשר נקלטה ליישוב היא ידעה שהיא לא נקלטת כחקלאית (עמ' 27 ש' 1-6, 11-12). הנתבע העיד, כי הוא עובד כשכיר במלון (עמ' 14 ש' 30). לטענתו, הוא לא היה חקלאי מעולם ולא עבר הכשרה בתחום (עמ' 15 ש' 1-6). הנתבע נשאל מדוע כאשר הוא הגיע ללבנים הוא התעקש לקבל נחלה חקלאית והשיב, כי לא התעקש (עמ' 15 ש' 7-8). הנתבע העיד, כי הוא לא עשה שימוש חקלאי בקרקעות של מושב לבנים (עמ' 15 ש' 9-10). הנה כי כן, מעדותם של הנתבע ואליזבט עולה, כי אינם עוסקים בחקלאות ולא עסקו בתחום מעולם. סעיף 1(א) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 מגדיר בן ממשיך כדלקמן: "בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה, במשק חקלאי, כבעל, כחוכר, כחוכר משנה, או כבר-רשות לתקופה בלתי קצובה או לשנה לפחות של מוסד מיישב והאגודה או של האגודה כשאין מוסד מיישב". הנה כי כן, עסקינן במושג אשר רלוונטי למשק חקלאי ובענייננו הנתבע ואשתו אינם חקלאים ואין להם משק חקלאי. יש לציין עוד, כי מעדות הנתבע עולה, כי יש לו שני ילדים וכי הוא לא חתם על שם של מי מהם כבן ממשיך. הנתבע העיד, כי לא הודיע לאגודה החקלאית שבחר באחד מהילדים כבן ממשיך (עמ' 18 ש' 7-19). בהמשך העיד, כי פנה לוועד ואמר שמגרש 43 הינו שלו וכי הוא רוצה לרשום את בתו ונאמר לו שמישהו כבר נרשם במגרש האמור (עמ' 24 ש' 17-18). הנתבע העיד, כי הוא בא לוועד ואמר שהקטע האמור הובטח לו מלכתחילה וביקש לרשום את אחד מילדיו שם (עמ' 23 ש' 25-27). הנתבע נשאל, האם ביקש מהוועד מגרש אחר לביתו לאור העובדה שהבן של בראור נרשם במגרש לידו והשיב בשלילה (עמ' 24 ש' 18-20). סבורני, כי התנהלותו האמורה של הנתבע מלמדת, כי ידע שהמגרש האמור אינו שלו ולא מיועד לבן ממשיך שלו. ככל שמדובר היה במגרש של הנתבע לבן ממשיך שלו סביר שהוא היה פועל לשם קבלת זכויותיו ולא בצורה רפה כפי שעולה מעדותו. הנתבע הגיש מסמך שכותרתו "עדכון/שאילתה למגרש" (נ/6). במסמך האמור צוין: "בן ממשיך: כן". אליזבט נשאלה באשר למסמכים התומכים בטענתם בנוגע לגודל המגרש אשר הוקצה להם והשיבה, כי יצא פלט שיש לה בן ממשיך (עמ' 26 ש' 4-5). בהמשך נשאלה אליזבט האם נ/6 הוא הנייר עליו היא מסתמכת בטענתה, כי הוקצה להם מגרש בגודל 1.6 דונם והשיבה, כי בין היתר. היא נשאלה על סמך מה והשיבה כי "בן ממשיך". אליזבט נשאלה, האם היא מסתמכת על דבר נוסף אשר מכוחו הוקצה להם 1.6 דונם והשיבה, כי היא מסתמכת על כך שכתוב משק חקלאי (עמ' 26 ש' 13-18). כאמור לעיל, אינני מקבלת את טענת הנתבע ואליזבט לפיה הוקצה להם משק חקלאי וטענתם, כי הדבר מלמד שהוקצה להם מגרש בגודל 1.6 דונם. כמו כן, לא עלה בידם להוכיח, כי בנוסף למגרש בגודל 750 מ"ר אשר הוקצה להם למגורים הוקצה להם מגרש נוסף בגודל של 850 מ"ר לבן ממשיך. אין מחלוקת, כי בנ/6 אין אזכור לגודל המגרש ואין בו בכדי לתמוך בטענת הנתבע בנדון. הוצגה לנתבע בקשה להיתר בניה שערכה כרמלה ינוביץ (ת/3) והוא העיד, כי הבקשה הוגשה על דעתם. במסגרת הבקשה פורטו פרטי המגרש ובין היתר צוין, כי עסקינן במגרש בגודל 750 מ"ר. לאחר שטענה בנדון נטענה בפני הנתבע במהלך עדותו והוא נשאל מדוע לא ביקש לציין, כי המגרש הוא בגודל 1.6 דונם השיב הנתבע, כי מופיע 750 והוא יכול לבנות לגודל מסוים. הנתבע טען, כי ה-1.6 דונם לא שייך ליחידת המגורים האמורה. הוא נשאל, האם לטענתו אין מדובר במגרש אחד אלא בשני מגרשים והשיב, כי כאשר הוא ומשפחתו הגיעו זה היה מגרש אחד ובוועדת קליטה הובהר להם שהמגרש הוא בגודל של 1.6 דונם וכי יש שם בית קיים והחלק הנוסף מיועד לבן ממשיך (עמ' 19 ש' 13-24). הנה כי כן, אף במסגרת ת/3 צוין, כי עסקינן במגרש בגודל של 750 מ"ר. לא עלה בידי הנתבע ליתן הסבר מניח את הדעת מדוע פרט כאמור מופיע בבקשה אשר הוגשה על דעתו ומדוע לא פעל לשם תיקונו, לאור טענתו לפיה המגרש שהוקצה לו הינו בגודל של 1.6 דונם. כאמור, הנתבע טען, כי בנוסף למגרש בגודל 750 מ"ר אשר היה מיועד למגוריו הוא קיבל חלק נוסף אשר יועד לבן ממשיך. הנתבע נשאל, האם מישהו מבין אותם אנשים שנקלטו איתו וקיבלו הקצאה ב- 1992 קיבל אישור לבנות לבן ממשיך ובנה לבן ממשיך ובתגובה טען, כי אינו יודע האם בנו לבן ממשיך (עמ' 22 ש' 1-3). הנתבע לא זימן לעדות את מי מבין האנשים אשר נקלטו עמו בכדי שישמיעו את גרסתם באשר להקצאת קרקע לבן ממשיך וכן לא היה בידו להעיד בעצמו באשר לשאלה, האם מי מאותם אנשים קיבל היתר לבנות לבן ממשיך והאם מישהו מהם בנה לבן ממשיך. הימנעות הנתבע מלזמן עדים אלו לעדות, על אף שהיה בידם, לכאורה, לתמוך בטענתו לפיה הוקצה לו מגרש מעבר לגודל של 750 מ"ר לבן ממשיך, פועלת לרעתו ומחזקת את עמדתי לפיה יש לדחות את טענת הנתבע באשר להקצאת מגרש לבן ממשיך. הנתבע העיד, כי הבית שמסומן במספר 47 הוא ביתו והסככה שממערב לביתו הינה שלו (עמ' 20 ש' 15-18). לטענתו, על מגרש 43 יש סככה שהקים. הנתבע אישר, כי גם חלק מהמחסן של בראור היה על המגרש האמור וטען, כי התיר לבראור להקים מחסן על שטח שהובטח לו. הנתבע נשאל האם הסכים שבראור יבנה למרות שמדובר בשטח לבן ממשיך והשיב, כי הוא ובראור עשו חילופי שטחים (עמ' 20 ש' 15-31, עמ' 21 ש' 1). טענת הנתבע לפיה התיר לבראור לבנות במגרש מס' 43 שהוקצה לו לשיטתו אינה אמינה בעיניי ולא הוכחה. הנתבע אף לא הוכיח איזה שטח קיבל מבראור במסגרת חילופי השטחים הנטענים. העובדה שהנתבע לא פעל לסילוקו של בראור מהמגרש האמור תומכת בטענה, כי המגרש כלל לא הוקצה לנתבע ועל כן לא הייתה לו זכות לפעול נגד פלישתו לכאורה של בראור. בתצהירו טען משה, כי נכון למועד קליטת משפחת הנתבע חלקות האדמה במושב היו בגודל של 1.6 דונם ולא היו חלקות או מגרשים קטנים יותר. עוד טען, כי עד לסיום תפקידו הוא לא קיבל הוראה ולא נודע לו על שינוי בגודל המגרשים (נ/10 סעיפים 6 ו-7). בעדותו טען משה, כי הוועדה שלו הוקמה רק לצורך אכלוס חמש היחידות שנותרו ביישוב. הוא הוסיף, כי היחידות האלה היו מאוכלסות על-ידי חברים שעזבו מסיבות כאלה ואחרות. משה נשאל מתי סיים את תפקידו והשיב, כי התהליך לקח בערך שנתיים. הוא נשאל האם סיים את תפקידו סביב שנת 88,89 והשיב, כי משהו כזה וכי אינו מדייק בתאריך. משה שב וטען, כי לאחר שנקלטו חמש משפחות לא היה עוד צורך בוועדה (עמ' 38 ש' 12-19). לאור המועד בו סיימה וועדת הקליטה את תפקידה ולאור המטרה לשמה הוקמה הרי שאין בטענת משה לפיה לא קיבל הוראה באשר לשינוי גודל המגרשים ולא נודע לו דבר בנדון בכדי ללמד, כי הוקצה לנתבע מגרש בגודל 1.6 דונם, בהתאם לגודל המגרשים במועד הרלוונטי, לטענת משה. סויסה הופנה לנספח 1 לתצהירו ונטען בפניו, כי כתוב שיש 30 יחידות חקלאיות. הוא התבקש לספור את מספר המגרשים המאוישים על ידי חקלאים במועד האמור והשיב, כי מדובר בשלושים מגרשים. עוד העיד, כי מגרש 47 הוקצה לחן אשר ורבקה (עמ' 12 ש' 1-5) ובהמשך הוקצה למשפחת הנתבע אלא שאין בגודל המגרש אשר הוקצה לחן אשר ורבקה, כנחלה חקלאית, בכדי ללמד באשר לגודל המגרש אשר הוקצה למשפחת הנתבע למגורים. אין בגודל המגרשים אשר היו בישוב במועד בו מדובר היה באגודה חקלאית בלבד בכדי לתמוך בטענת הנתבע לפיה הוקצה לו מגרש בגודל של 1.6 דונם שעה שהוא התקבל למגורים בישוב שעה שהיה אמור להיות חבר באגודה הקהילתית שעתידה הייתה לקום. הנתבע טען, כי כל אלו שהיו בלבנים באותה תקופה היה להם מגרש בגודל 1.6 דונם (עמ' 19 ש' 31). הנתבע נשאל, האם לטענתו אנשים אחרים שנקלטו עמו באותה תקופה קיבלו מגרש בגודל 1.6 דונם והשיב, כי לא הסתכל על המפות שלהם אולם נגדם לא נפתח הליך (עמ' 21 ש' 12-14). הוא העיד, כי הוא מכיר את רוב האנשים אשר שמם הוקרא על ידי בא כוח התובעות מספר הנכסים ואישר, כי חלקם חתמו על המכתב לשר החקלאות ב- 1990. נטען בפניו, כי הם קיבלו מגרשים בגדלים שבין 600 מ"ר ל- 750 מ"ר והוא טען, כי לדעתו חלקם לא ידעו שנעשתה פרצלציה למגרש שלהם (עמ' 21 ש' 12-24). הנתבע נשאל, האם הפרצלציה נעשתה בחשאי והשיב, כי אינו יודע. הוא טען שהיא לא נעשתה בריש גלאי וכי לא נשלח לו מכתב לפיו מפצלים לו את השטח לשניים (עמ' 21 ש' 25-26). הנתבע נשאל, האם ביקש ממישהו מבין השכנים לבוא ולהעיד על גודל המגרש שיש להם והשיב בשלילה. עוד נשאל, האם בדק אצל השכנים האם למישהו מהם יש מסמך לפיו קיבלו דונם שש מאות והשיב בשלילה (עמ' 21 ש' 27-31). סויסה העיד, כי לא מדובר בפעם ראשונה שהוא נכנס למושב לבנים ובודק מגרשים. הוא טען, כי בדק מגרשים אחרים במושב. נטען בפניו, כי ישנה טענה לפיה כל המגרשים במושב הם בגודל של 1,611 מ"ר וכי זהו הסטנדרט ורק לגבי הנתבע טוענים, כי המגרש שלו צריך להיות בגודל של 750 מ"ר. בתגובה טען סויסה, כי בידו לומר בוודאות שלא כל המגרשים במושב הם בגודל של 1,611 מ"ר (עמ' 8 ש' 21-29). סויסה נשאל לגבי משפחות אחרות אשר נקלטו עם משפחת הנתבע ובאשר לגודל המגרשים שלהם. לאחר שהסתכל בספר הנכסים של המינהל העיד, כי למשפחות עוזיאל, חמו ובוזגלו הוקצה שטח של 750 מ"ר לכל אחת, למשפחת רוברג 940 מ"ר, למשפחת גרינברג 760 מ"ר, למשפחה סמגה, מליחי, סגל, לוי, אוחיון, ססקיר וסגמון הוקצה שטח של 600 מ"ר לכל משפחה. עוד העיד, כי באף אחת מההקצאות בשנת 92 לא הייתה הקצאה במסגרתה הוקצה למישהו שטח של 1.6 דונם (עמ' 12 ש' 27-32, עמ' 13 ש' 1-23). עדות סויסה אמינה ומהימנה בעיניי ועומדת בסתירה לטענת הנתבע לפיה כל אלו שהיו בלבנים באותה תקופה היה להם מגרש בגודל 1.6 דונם. טענת הנתבע לפיה לדעתו חלק מהאנשים שנקלטו בתקופתו לא ידעו שנעשתה פרצלציה למגרש שלהם לא הוכחה ומהווה השערה, לכל היותר. הנתבע לא זימן את המשפחות האמורות, או מי מהן, לעדות על אף שהיה בידן, לכאורה, לתמוך בגרסתו לפיה לנקלטים במועד האמור הוקצו מגרשים בגודל של 1.6 דונם וטענתו לפיה הנקלטים לא היו מודעים לפרצלציה. עובדה זו פועלת לרעת הנתבע. הנתבע טען, כי השטח נשוא התובענה הובטח לו מלכתחילה ולטענתו רק הוא יכול לקבל אישור לבנות בשטח. הוא נשאל, האם השטח מובטח רק לו או שהוא שלו והשיב, כי אינו יודע מה ההבדל. לאחר שהוסבר לו ההבדל הוא השיב, כי הוא חושב שהמגרש שייך לו מראש. הנתבע טען, כי אם המושב הבטיח אז הוא צריך לקיים. הוא הוסיף, כי בעת החתימה על הסכם החכירה, המנהל אמר להם שהם חותמים על הקטע של הבית וככל שלא היו חותמים לא היה בידם להרחיב את הבית (עמ' 22 ש' 9-23). הנתבע נשאל מי במושב הבטיח לו את השטח והשיב, כי וועדת הקליטה עשתה כן. כאשר נשאל מי בוועדה הבטיח לו השיב, כי משה יצחק היה בוועדה (עמ' 22 ש' 24-27). הוא נשאל מי בסוכנות הבטיח לו מגרש בגודל 1.6 דונם והשיב, כי אינו זוכר שמות שכן זה היה מזמן אולם כאשר נקלטו בסוכנות נאמר להם שהם חותמים על משק חקלאי בלי זכויות חקלאיות של מכסת מים או שטחים למטעים. הוא נשאל שוב מי בסוכנות הבטיח לו מגרש בגדול 1.6 דונם והשיב, כי בסוכנות הוא חתום על מסמכים של משק חקלאי. לאחר שנשאל פעם נוספת שב וטען, כי אינו זוכר את השם אולם נאמר להם שהם חותמים על 1.6 דונם משק חקלאי (עמ' 22 ש' 28-32, עמ' 23 ש' 1-3). בהמשך נשאל הנתבע מי במנהל הבטיח לו שהוא יקבל 1.6 דונם והשיב, כי לא הבטיחו וכי אמרו שהם חותמים על חוזה חכירה בקטע של 750 מ"ר לקטע של המגורים והחלק השני הוא לבן ממשיך. הנתבע טען, כי זה מה שהם ידעו כל הזמן. הוא נשאל מי אמר לו את זה במנהל וטען, כי אינו זוכר שמות (עמ' 23 ש' 4-9). נטען בפני הנתבע, כי באף מסמך לא מופיע שהוא אמור לקבל 1.6 דונם. בתגובה טען הנתבע, כי הוא אינו יודע האם יש לו מסמך כאמור והוסיף, כי כל המפות היו על 1.6 דונם ואחר כך עשו פרצלציה ולא אמרו לו כלום (עמ' 18 ש' 21-24). הנתבע נשאל, האם יש לו מסמך שמתאר פיזית את המגרש המוקצה לו מבחינת גבולות המגרש והשיב, כי אין לו אולם זה קיים על המפה (עמ' 21 ש' 6-11). הנה כי כן, הנתבע לא הציג, אף לא מסמך אחד, התומך בטענתו לפיה הוקצה לו מגרש בגודל של 1.6 דונם. כמו כן, לא עלה בידו להוכיח, כי הובטח לו מגרש בגודל האמור. הנתבע העיד, כי אינו זוכר מי הבטיח לו מגרש בגודל זה ומכאן שלא ניתן לאמת את טענתו וכן לא ניתן לבדוק האם הגורם האמור היה מוסמך ליתן הבטחה כאמור, וכפועל יוצא מכך האם עסקינן בהבטחה מחייבת. בעדותו טען זמיר, כי האגודה החקלאית היא ברת רשות וכי יש חוזה משולש בין מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה החקלאית. לטענתו, מי שנותן את האדמות ומחתים על חוזה שכירות על הקרקע הם מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית. עוד טען, כי מי שחותם על נחלה עם הסוכנות היהודית אז היא הכתובת שלו. זמיר הוסיף, כי האגודה החקלאית לא רשאית לקלוט אנשים בלי רשות הסוכנות היהודית שהיא בעלת הנכס (עמ' 33 ש' 3-7). בהמשך זמיר אישר, כי לטענתו יש חוזה משולש וכי הסוכנות היהודית אחראית על התיישבות המתיישבים (עמ' 35 ש' 6-8). זמיר הופנה לנספח ג' לת/1 ונטען בפניו, כי עסקינן בתצהיר מתיישב אשר אומר שהסוכנות היהודית קיבלה את הנתבע ומשפחתו כמתיישבים למגרש מס' 47 במושב לבנים. זמיר נשאל, האם מכך שהסוכנות מאשרת שמשפחת הנתבע התיישבה במגרש מס' 47 ניתן להסיק שהם קיבלו את מגרש 47 כמגרש בגודל 1.6 דונם והשיב בשלילה. זמיר טען, כי מה שקובע זה התב"ע וכי מנהל מקרקעי ישראל ערך שינויים וקבע את המספר. נטען בפניו, כי נספח ג' לתצהיר התובע הוא משנת 1991 והוא הופנה למפה שהתקבלה מהוועד לתכנון ובנייה ואשר בה מתואר המצב הקיים עד 1992. זמיר נשאל האם הוא עדיין עומד על תשובתו האמורה ובתגובה טען, כי הכתובת היא המינהל. זמיר הוסיף, שהמינהל לעולם לא נותן 1.6 דונם למתיישב קהילתי. נטען בפניו, כי הוא העיד שהסוכנות היא המחליטה והא השיב, כי יש חוזה משולש. זמיר טען, כי הכתובת היא אך ורק המנהל וכי הסוכנות היא האבא של המושב (עמ' 35 ש' 18-29). טענתו של זמיר בנדון מקובלת עליי. אין בידי הנתבע מסמך כלשהו התומך בטענתו לפיה הוקצה לו מגרש בגודל של 1.6 דונם. יתרה מזאת, אף אם תתקבל טענת הנתבע לפיה וועדת הקליטה הבטיחה לו מגרש בגודל של 1.6 דונם דבר שאף לא עולה מתצהירו של משה, הרי שאין בכך בכדי ללמד, כי הוא זכאי למגרש בגודל האמור, מבלי שקיבל את הבטחה או הסכמת הגורם הרלוונטי המוסמך, קרי מנהל מקרקעי ישראל. מנהל מקרקעי ישראל הוא הגוף המנהל את הקרקע והוא האחראי על הקצאתה. אין מחלוקת, כי מחוזה החכירה עליו חתמו הנתבע ואליזבט עולה, כי המנהל החכיר לנתבע מגרש בגודל של 750 מ"ר בלבד. אין בעובדה שבמועד בו התיישב הנתבע בקרקע, ובטרם זו הוקצתה לו על ידי המינהל, היה המגרש בגודל של 1.6 דונם בכדי ללמד, כי זה גודל המגרש אשר הוקצה לנתבע ובניגוד גמור לאמור בהסכם החכירה עליו הוא חתם. במיוחד לאחר שלא הוכח כאמור, כי גורם מוסמך כלשהו הבטיח לתובע, כי יקבל מגרש בגודל של 1.6 דונם. מרדלר העיד, כי על המושב חלה היום תוכנית ג/במ 53. הוא נשאל מה גודל מגרש 47 בהתאם לתוכנית והשיב, כי אין לו תשריט מדידה וכי בידו להצביע על המגרש אולם לא לומר את גודלו (עמ' 27 ש' 23-26). מרדלר אישר, כי ליד מגרש 43 נמצא מגרש 47 (עמ' 27 ש' 29-30) והעיד, כי התוכנית קיבלה תוקף ב- 9.7.92 (עמ' 27 ש' 31-32). מרדלר נשאל האם חל שינוי בגודלו של מגרש 47 בעקבות התוכנית והשיב, כי קיים שינוי ביחס למצב הקיים. לטענתו, על פניו גודלו של מגרש 47 בעקבות התוכנית הינו חצי מגודלו טרם התוכנית. בהמשך נשאל איזה שינוי החילה התוכנית על המגרש לעומת המצב הקודם והשיב, כי בתוכנית הקודמת המגרש היה מסומן כמגורים א' ובתוכנית הנוכחית המגרשים מסומנים כמגורים ב' (מ' 28 ש' 1-7). מרדלר נשאל האם התוכנית הנוכחית חילקה את מגרש 47 לשני חלקים והשיב כי על פניו כן. הוא אישר כי עד שנת 92 מגרש 47 כלל את מגרש 43 (עמ' 28 ש' 10-11). מרדלר אישר, כי במצב הקיים כל המגרשים הם מגורים א' וכי במצב המוצע יש כמה עשרות מגרשים שהם מגורים ב'. הוא העיד, כי ההבדל התכנוני הוא מבחינת אחוזי בנייה (עמ' 29 ש' 5-13). בהמשך אישר, כי חלק מהמגרשים במצב הקיים אשר הינם מגורים א' גדולים בצורה ניכרת מהמגרשים המוגדרים כמגורים ב' וכי זה אחד ההבדלים המשמעותיים בין מגורים א' ל-ב' (עמ' 29 ש' 14-18). מרלדר נשאל כמה זמן לוקח להכין תוכנית כזו עד שמאושרת והשיב, כי זה יכול לקחת שנים. הוא נשאל, האם במידה שהתוכנית פורסמה בשנת 92 האם כבר ידעו שעובדים עליה והשיב, כי מרגע הגשת התוכנית לוועדה המקומית, אם אין לה דברים מיוחדים היא מועברת עם המלצה לוועדה המחוזית אשר דנה בתוכנית עם פרסום להפקדה, עם זמן להתנגדויות. הוא הוסיף, כי באין התנגדויות התוכנית חוזרת לוועדה המחוזית לאישור ומתן תוקף (עמ' 29 ש' 19-24). מהמסמכים של תוכנית ג/במ/53 שהגישו התובעות עולה, כי בהתאם לתוכנית קיימת חלוקה לאזור מגורים א' אשר מיועד למגורי בעל נחלה של משק חקלאי, בנו הממשיך ובני ביתם ועסקינן במגרשים בגודל של לפחות 1.5 דונם ואזור מגורים ב' אשר מיועד למגורים במגרשים ששטחם לפחות חצי דונם. מהמפות שהוגשו לבית המשפט עולה, כי מגרש 47 אשר סווג כמגורים לבעלי משק בהתאם לתוכנית 3780 פוצל וסווג כאזור מגורים ב' בהתאם לתוכנית ג/במ/53 אשר החליפה את תוכנית 3780. עדותו של מרדלר באשר לשינוי אשר חל במגרש 47 בעקבות תוכנית ג/במ/53 עולה בקנה אחד עם התשריטים שהוגשו לתיק בית המשפט. אין מחלוקת שהנתבע הגיע לישוב במועד בו התוכנית הרלוונטית הייתה תוכנית מס' 3780. קרי, לפני שמגרש 47 פוצל. עם זאת, מהמפה הרלוונטית עולה, כי בהתאם לתוכנית 3780 סווג מגרש 47 כאזור מגורים לבעלי משק. אין מחלוקת, כי הנתבע אינו ולא היה בעל משק וכי הוא ידע לאור המפורט לעיל שהישוב עתיד להפוך לישוב קהילתי וכי קבלתו לישוב הינה בהתאם לשינוי העתידי האמור. הנתבע ומשפחתו לא התקבלו לישוב כחקלאיים ובמועד קליטתם הם היו מודעים לעובדה זו. לפיכך, שוכנעתי, כי הנתבע כלל לא היה אמור לסבור, כי יקבל מגרש בגודל של 1.6 דונם, בהתאם לגודל של נחלה חקלאית. לא אמינה בעיניי טענת הנתבע לפיה לא היה מודע לאישור התוכנית. לתצהירו של סויסה צורף מסמך שעניינו בקשה למתן כתב התחייבות לרישום משכנתא (נספח 8 לת/1). במסמך האמור ישנה התייחסות למגרש 47 וצוין, כי המגרש הינו בהתאם לתוכנית ג/במ/53. חתימותיהם של הנתבע ואליזבט מופיעות על גבי המסמך האמור. לא זו אף זו, בנספח 8 האמור צוין במפורש, כי שטח המגרש הינו 750 מ"ר בהתאם לתוכנית גב/מ/53. כמו כן, בתיק התכנון והבנייה של הישוב לבנים מופיע מסמך חתום על ידי מנהל מחלקת הנדסה בוועדה המקומית לתכנון ובנייה מרום גליל ובמסגרתו נטען, כי המודעה בדבר אישור תוכנית ג/במ/53 פורסמה בלוחות המודעות כנדרש. בנוסף, קיימים בתיק העתקים של פרסומים שבוצעו במספר עיתונים גדולים ומקומיים ובמספר מועדים באשר להפקדת התוכנית ובאשר לאישורה. כאמור הנתבע העיד, כי ראה בזמן אמת את המכתב מיום 11.2.92 שכותרתו "הנדון: אישור עסקה- חתימת הסכם חכירה" (נספח 6 לת/1). במסמך האמור צוין, כי המגרש שהמינהל מקצה לנתבע הינו בגודל של 750 מ"ר. עוד צוין, כי המגרש מוקצה לנתבע למטרת מגורים. במסמך האמור צוין בבירור, כי "פרטי עסקת ההקצאה ותנאיה ייקבעו בהסכם החכירה (להלן- ההסכם) שיומצא לך על ידי המינהל וכל עוד לא ייחתם ההסכם על ידי כל הצדדים ייחשבו כל מגעיך עם המינהל בגין הקרקע כמשא ומתן בלבד לקראת חתימת ההסכם". הנה כי כן, במסמך מתחילת 92 הובהר לנתבע, כי המגרש שהוקצה לו הינו בגודל של 750 מ"ר וכי כל המגעים עד לחתימת הסכם החכירה הינם בגדר משא ומתן בלבד. הנתבע הגיש מסמך מיום 12.12.91 (נ/3) במסגרתו הודיעה הסוכנות היהודית למנהל מקרקעי ישראל, כי מיום 29.7.90 אושרה משפחת הנתבע כמועמדת לישוב לבנים וכי נמסר לה מגרש 47. מספר התוכנית לפיה נמסר המגרש האמור לא צוין אולם אין מחלוקת, כי תוכנית ג/במ/53 לא הייתה בתוקף במועד האמור. עם זאת, מצאתי, כי אין בכך בכדי להועיל לנתבע שכן אין בהסכם המשבצת התלת צדדי (נ/1) בכדי להשליך על סמכותו של מנהל מקרקעי ישראל בנוגע למקרקעין האמורים והוא הינו הגוף המוסמך לנהל את המקרקעין ולהקצות אותם. כמו כן, כאמור לעיל, בנספח 6 לת/1 צוין במפורש, כי כל המגעים עד לחתימה הסכם החכירה הינם בגדר משא ומתן בלבד. תוכנית ג/במ/53 אושרה ביום 23.3.92, כשש שנים בטרם נכרת הסכם החכירה בין הנתבע ואשתו לבין מנהל מקרקעי ישראל. אין מחלוקת, כי במועד בו נכרת הסכם החכירה גודלו וייעודו של מגרש 47 היה בהתאם לתוכנית ג/במ/53. הסכם החכירה נכרת ביחס למגרש האמור בלבד וגודלו צוין בהסכם החכירה. אין בעובדה, כי טרם אישורה של תוכנית ג/במ/53 היה המגרש האמור בגודל שונה, בכדי לתמוך בטענת הנתבע לפיה הוקצה לו מגרש בגודל 1.6 דונם. גודלו הרלוונטי של המגרש הינו גודלו במועד בו נכרת הסכם החכירה והאמור בהסכם החכירה באשר לגודל המגרש. בטרם נכרת הסכם החכירה לא הוקצה לנתבע מגרש 47 ולא הוקנו לו זכויות במגרש האמור. הנה כי כן, לא עלה בידי הנתבע להוכיח, כי הוקצה לו מגרש בגודל 1.6 דונם וכי מגרש מס' 43 בו עסקינן הוקצה לו. הנתבע לא הוכיח, כי המגרש הובטח לו או על ידי מי הובטח לו ולא עלה בידו ליתן הסבר מניח את הדעת באשר לנסיבות בגינן חתם על הסכם חכירה בו צוין, כי המגרש הינו בגודל של 750 מ"ר בלבד. במועד בו נכרת הסכם החכירה, במסגרתו הוקנו לנתבע זכויות במגרש, התוכנית הרלוונטית הייתה ג/במ/53 ולפיה מגרש 47 הינו בגודל של 750 מ"ר. גודלו של המגרש בהתאם לתוכנית 3780 ובטרם נכרת הסכם החכירה אינו רלוונטי ואין בתוכנית האמורה ובגודלו של מגרש 47 בהתאם לה בכדי ללמד, כי זהו גודל המגרש אשר הוקצה לנתבע, או כי הובטח לו. במסגרת סיכומיו טען הנתבע, כי ככל שתדחה טענתו באשר לזכויותיו במגרש 43 הרי שהוא בעל זכות במגרש במעמד של בר רשות בלתי הדירה. איני מקבלת טענה זו. סויסה העיד, כי הגיע לבדוק את מגרש 43 אשר אמור היה להיות ריק ולא היה ריק. הוא העיד, כי למיטב זכרונו הבדיקה הייתה בשנת 2009 וכי על סמך הבדיקה הוא פתח את האירוע ואז ערכו בירור (עמ' 10 ש' 21-29). מהמצורפים לכתב התביעה עולה, כי ביום 22.9.09 נשלחה לנתבע התראה בגין פלישתו למקרקעין נשוא התובענה. המנהל פעל נגד הנתבע ונגד בראור בגין פלישתם למקרקעין נשוא התובענה. מצאתי, כי מינהל מקרקעי ישראל פעל עת גילה את פלישתם של הנתבע ובראור למקרקעין נשוא התובענה. כמו כן, בשנים האחרונות ניכרת מגמה שלא להקנות לבר רשות במקרקעי ציבור מעמד של בעל רשות בלתי הדירה שכן יהיה בכך בכדי לעודד פלישות למקרקעי ציבור. לפיכך, אין מקום לקבל טענת הנתבע בנדון. לאור האמור לעיל, נעתרת לתובענה ומורה לנתבע לסלק ידו מהמקרקעין נשוא התובענה קרי חלקה 43 בחלקה 14 בגוש 15547 ולהשיב את החזקה בהם לידי התובעות כשהם פנויים מכל אדם ו/או נכס וזאת בתוך 60 ימים ממועד המצאת פסק הדין. התובע ישא בעלות פינוי המקרקעין ואם לא יעשה כן במועד הנקוב, תהיינה התובעות רשאיות לבצע בעצמן ועל חשבון הנתבע את הפינוי האמור. ניתן בנוסף צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לעשות כל שימוש במקרקעין. בנסיבות ולאור הפסיקה הנוהגת, נעתרת לבקשה שהגיש המינהל לפיצול סעדים. מחייבת את הנתבע בסכום כולל בגין הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 15,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. מקרקעיןנטיעהסילוק יד