מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עמוד של בזק בשטח פרטי: תביעה שהגישה התובעת נגד הנתבעת לסילוק עמוד תקשורת מחצרי התובעת התקבלה. הנתבעת ערערה על פסק-דין זה ובמסגרת הערעור הגיעו הצדדים לידי הסכמה אשר אושרה בפסק-דין, שלפיה בוטלו הקביעות המשפטיות בפסק הדין שניתן בתביעת הפינוי ונותרה רק התוצאה של סילוק העמוד במימון הנתבעת. עתה הגישה התובעת תביעה כספית נגד הנתבעת שבה תבעה את דמי השימוש בחצריה וכן תבעה את רווחי הנתבעת מהעמוד שהיה מוצב כאמור, וזאת בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. משהוגשה תביעה זו, ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין ומאחר שלטענתה, נשללה מהתובעת בהסכמתה שאושרה בפסק-דין, האפשרות להגיש את התביעה הנדונה. עיקרי העובדות הרלוונטיות והגדרת המחלוקת שבין הצדדים   2.        התובעת הגישה תביעה לפינוי עמוד תקשורת מחצריה, שנדונה בת"א 6384/07 בבית משפט זה. תביעה זו התקבלה בפסק-דין (שניתן על-ידי כבוד השופטת מ' פריבס-ליפשיץ) מיום 18.8.2010, שבו נקבע שהעמוד הוצב שלא כדין וכי על הנתבעת לסלקו על חשבונה (להלן - תביעת הפינוי או פסק הדין בתביעת הפינוי, לפי העניין).   במסגרת פסק-דין זה, גם נעתר בית המשפט לבקשת התובעת, והתיר לה לפצל את סעדיה כך שתוכל לתבוע בנפרד את התשלומים אשר לטענתה, מגיעים לה מהצבת עמוד התקשורת בשטח שבבעלותה, וזאת בכפוף לכך שתוכל להגיש תביעה רק בגין הנזקים שפורטו בפסקה 17 שבפסק הדין.   בסופו של פסק הדין בתביעת הפינוי, ישנן שלוש פסקאות אופרטיביות, שהן: פסקה 18, שבה נקבע שלתובעת ניתן היתר לפצל את סעדיה וזאת כאמור, "רק בגין רכיבי הנזק שפורטו בסעיף 17 לעיל"; פסקה 19, המורה לתובעת לסלק את עמוד התקשורת על חשבונה וזאת תוך תשעים יום מיום מתן פסק הדין; פסקה 20, הקובעת כי על הנתבעת לשאת בתשלום שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט.   3.        הנתבעת ערערה על פסק הדין אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 46770-10-10), ובדיון שהתקיים ביום 23.12.2010 (בפני כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ וכבוד השופטים יגאל מרזל ואריה רומנוב) ו"לאור הערות בית המשפט", הגיעו הצדדים להסכמה אשר אושרה בפסק-דין.   אין מחלוקת בין הצדדים כי במהלך הדיון בערעור, התקיים דיון שלא מצא את ביטויו בפרוטוקול הדיון בערעור, שלאחריו נכתב בפרוטוקול רק המובא להלן: "עו"ד תיבי [בא-כוח הנתבעת]: אני מודיע כי בזק, משיקוליה, תסלק את העמוד והכבלים ממגרש המשיבה, על חשבון בזק. בנסיבות אלה, אבקש לבטל רק את הקביעות המשפטיות שבפסק הדין של בית-משפט קמא. "באי-כוח הצדדים: לאור הערות בית המשפט, אנו מסכימים כי הקביעות המשפטיות שבפסק הדין של בית-משפט קמא - יבוטלו, וכי תיוותר רק התוצאה האופרטיבית של פסק הדין, כפי שהיא מופיעה בסעיפים 19 ו-20 לפסק הדין. העמוד והכבלים יסולקו מן המקרקעין תוך 90 יום". לאחר הודעה זו ניתן פסק הדין אשר כאמור בו, "ניתן להסכמת הצדדים תוקף של פסק-דין".   4. משהוגשה התביעה הנדונה הגישה הנתבעת בקשה לסילוקה על הסף מן הטעם שישנו מעשה בית-דין אשר לפיו מנועה התובעת מהגשת התביעה הכספית הנדונה. כפי שיובהר בהמשך, המחלוקת בבקשה זו היא בשאלת תוכנה של ההסכמה שאושרה כאמור, בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. נקדים ונאמר, כי לאור תוכנה של הסכמת הצדדים, לא יכולה להיות מחלוקת שהוראת סעיף 18 בפסק הדין המתירה לתובעת לפצל את סעדיה ולתבוע תביעה כספית, אמנם בוטלה, מאחר שאינה באה בגדרה של "התוצאה האופרטיבית ... כפי שהיא מופיעה בסעיפים 19 ו-20 לפסק הדין". יחד עם זאת, הצדדים לא חלקו על כך שבנסיבות העניין לא היה צורך בקבלת היתר לפיצול סעדים, שכן מדובר בשתי תביעות שעילותיהן שונות; התביעה הראשונה היא תביעה לפינוי מקרקעין ואילו התביעה השנייה עניינה סעד כספי בגין שימוש במקרקעין. המחלוקת היא אפוא בשאלה, אם הסכמת הצדדים שאושרה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, מונעת את הגשת התביעה הנדונה, אם לאו. זאת בין בשל תוכנה של ההסכמה ומשמעותה, ובין מן הטעם שההסכמה נועדה לסילוק מלא וסופי של כל מחלוקות הצדדים שעניינן עמוד התקשורת, או שמא נועדה להביא רק לסיומה של תביעת הפינוי, ואינה מונעת את התביעה הכספית הנדונה. עיקרי טענות הנתבעת הן, כי הסכמתה בבית המשפט המחוזי הותנתה בכך שפסק הדין שיאשר את הסכמת הצדדים יביא לסילוק מלא וסופי של כל תביעות התובעת נגדה, באופן שלא יאפשר את הגשת התביעה הנוספת לפיצוי כספי. לטענתה, משבוטל בהסכמה ההיתר שניתן לתובעת לפצל את סעדיה, כי אז אין התובעת יכולה עוד להוסיף ולתבוע סעד כספי מכוחו של אותו היתר שכאמור, ניתן ובוטל בהסכמה. במילים אחרות, טענת הנתבעת היא שבאופן מכוון לא נקבע שגם סעיף 18 בפסק הדין, המתיר פיצול סעדים, יישאר בעינו, וזאת כדי לבטא את הסכמת הצדדים לכך שהתובעת לא תוכל עוד לשוב ולתבוע מהנתבעת סעד כספי. עוד טוענת היא, כי משבוטלו הקביעות המשפטיות בפסק הדין שניתן בתביעת הפינוי, ממילא שאין עוד אפשרות להגשת התביעה הכספית. מנגד טענה התובעת, כי מלכתחילה לא הייתה צריכה לבקש לפצל את סעדיה ולכן אין משמעות להיתר שניתן לפיצול סעדים, וממילא שגם אין משמעות לכך שבוטל במסגרת ההסכמה שאושרה בבית המשפט המחוזי. עוד טענה, שלצדדים היה ברור שלא היה בהסכמת התובעת בבית המשפט המחוזי, כדי לוותר על התביעה הכספית שהודיעה כל העת כי בכוונתה להגיש. לא זו בלבד, אלא שהצדדים לא הסכימו על כך שההסכמה שאושרה בבית המשפט המחוזי הייתה לסילוק מלא של המחלוקות שבין הצדדים. לכן לטענתה, אין בהסכמה כדי לחסום את התביעה הכספית הנדונה.   5.        מכאן אפוא, שעניינה של המחלוקת שבין הצדדים הוא בשניים: גם במשמעות המשפטית שיש להסכמתם שאושרה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. כך גם חלוקים הם ביחס לתוכנה של הסכמתם; אם נועדה לסיים כל המחלוקות שבין הצדדים, לרבות המחלוקות הכספיות, או שמא נועדה להביא רק לסיומן של המחלוקות שעניינן התביעה לפינוי העמוד, בעוד שהיה ברור לשני הצדדים שהתובעת תוכל להגיש גם תביעה כספית נגד הנתבעת. לפיכך ומאחר שהמחלוקת היא גם בשאלה עובדתית, נקבע בהחלטה מיום 5.1.2012, שיש צורך בשמיעת ראיות בטרם תוכרע. כאמור באותה החלטה, המחלוקת העובדתית היא בשאלה אחת, אשר אילו היו הצדדים מקפידים שתמצא את ביטוייה בפרוטוקול הדיון בערעור, היה הדבר מייתר את הבקשה הנדונה ואת ההכרעה בה. אולם מאחר שהצדדים לא טרחו להבהיר באופן ברור את תוכן הסכמתם, היה צורך בבירור עובדתי ובשמיעת ראיות. עוד נקבע בהחלטה, כי אם ייקבע שהייתה הסכמה לסיום כל המחלוקות בעניין עמוד התקשורת, לרבות המחלוקות הכספיות, כי אז אמנם דינה של התביעה להידחות על הסף. מנגד, אם ייקבע שלא הייתה הסכמה כאמור, כי אז יהיה על הנתבעת להגיש כתב הגנה. הדיון שבמהלכו נחקרו המצהירים על תצהיריהם התקיים ביום 31.5.2012. במהלכו העידו בא-כוחה של הנתבעת, עו"ד עמוס טיבי (לאחר שבהסכמת בא-כוח התובעת ניתן לו היתר להעיד לפי כלל 36(ב) בכללי לשכת עורכי הדין (אתירה מקצועית), התשמ"ו-1986), וכן העיד מנהלה של התובעת, מר נועם בן-דוד (להלן - בן-דוד), ולאחר מכן, סיכמו באי-כוחם של הצדדים את טענותיהם. טענותיהם העובדתיות והמשפטיות של הצדדים (1) טענות הנתבעת 6. לפי טענתו של עו"ד עמוס טיבי, בא-כוחה של התובעת, בעת הדיון בערעור הביע בית המשפט המחוזי "עמדה חד-משמית כי דינו של פסק הדין של בית-משפט השלום להתבטל וכי הקביעות המשפטיות שבו לא תוכלנה לעמוד" (פסקאות 9-7 בתצהירו וכן ראו עמ' 6-3 בעדותו). זאת מהטעמים שעליהם עמד בהרחבה בעדותו, שעיקריהם הם, דבריו של כבוד השופט יגאל מרזל, כי בשל חזקת תקינות המעשה השלטוני ועיקרון הבטלות היחסית, ההנחה תהיה שעמוד התקשורת שהוצב במקום בשנות הארבעים או החמישים של המאה הקודמת, הוצב כדין. יחד עם זאת, לפי טענת בא-כוח הנתבעת, בית המשפט המחוזי גם הבהיר לצדדים, שאין מקום לחייב את התובעת לשאת בעלויות העתקת העמוד. זאת למרות הוראת סעיף 26(ד) בחוק התקשרות (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (להלן - חוק התקשורת), הקובעת שעל בעל המקרקעין לשאת בעלויות של הוצאת תשתיות מהמקרקעין שבבעלותו, הגם הוצבו שם כדין. בנסיבות אלו, כך לטענתו, למרות העניין שהיה לנתבעת בכך שיינתן פסק-דין אשר ייקבע את חזקת התקינות של התקנת תשתיות התקשורת שהמדינה התקינה בעבר, בטרם הועברו לרשות הנתבעת (בזק) ולאחריותה, העדיפה היא שלא להסתכן בפסק-דין שימנע ממנה את היכולת לגבות מבעלי מקרקעין את עלות העתקת התשתיות ממקרקעין שבבעלותם. לפי הסברו, בשל העובדה שבדרך-כלל בעלי מקרקעין נושאים בהוצאה זו, לפחות בחלקה, הנתבעת לא הייתה מעוניינת להסתכן באפשרות שיינתן פסק-דין שיימנע זאת. עוד הוסיף, שבאותה עת הנתבעת כבר ידעה שעלות העתקת העמוד תסתכם בעשרות אלפי שקלים ולא במאות אלפי שקלים, כפי שהעריכה קודם לכן גם בעת שהוגשה בקשתה לעיכוב ביצוע פסק הדין בתביעת הפינוי (ת/1). לכן הסכימה להעתיק את עמוד התקשורת על חשבונה, תוך ביטול הקביעות המשפטיות בעלות ההשלכה הרוחבית, ובכך לסיים את כל המחלוקות עם התובעת. 7. באשר לאינטרס שבגינו נאותה התובעת להסכים להסדר הפשרה, הסביר בא-כוחה של הנתבעת, כי לאור דברי בית המשפט המחוזי, עמדה התובעת בפני סיכון שפסק הדין בתביעת הפינוי יבוטל, וכך גם העמוד יושאר במקומו או שהנתבעת תידרש לשאת בעלות העתקתו, וגם תידרש להשיב את סכום ההוצאות שנפסק לטובתה. בנסיבות אלו, הסכימה התובעת להסכמה שהוצעה. בעניין האפשרות שהתובעת תגיש את התביעה הכספית הנדונה, שבה תבעה את דמי השימוש, טען בא-כוחה של התובעת, כי הובהר על-ידי בית המשפט המחוזי שאין מקום להעלאת עניין זה, וכי דרישת התובעת להגיש תביעה זו היא בגדר "תגרנות". לפי עדותו, כי מה שהטריד את התובעת ואת מנהלה היה, שהתובעת לא תחויב לשאת בעלויות העתקת העמוד. לטענתו, הויכוח בין התובעת לבין אנשי הנתבעת שהיו במקום, היה סביב השאלה מי יישא בעלויות ההעתקה. לדבריו (בעמ' 6), עוד בהליך בבית משפט השלום, "הויכוח העקרוני שהיה בין מר בן-דוד לבין אנשי בזק, היה מי יישא בעלויות ההעתקה. הוא ראה את דרישת בזק שהתובעת תישא בעלויות ההעתקה, דרישה חצופה. אנשי בזק מצד שני, פעלו לפי הנהלים שלהם והוראות החוק לדרוש את עלויות ההעתקה מבעל המקרקעין ...". 8. בא-כוחה של הנתבעת הוסיף גם, כי המשמעות של הסכמת התובעת לוותר על הקביעה המשפטית שלפיה העמוד הוצב במקום שלא כדין, שומטת את הקרקע תחת עילת התביעה שלה, אשר תביעתה לדמי שימוש ראויים נסמכת על טענת עשיית עושר שלא כדין. שהרי, אם העמוד הונח כדין, וזו המשמעות של ביטול פסק הדין של בית משפט השלום, כי אז נשמטת עילת התביעה של דמי שימוש עבור הצבת העמוד. לפיכך לטענתו, כל קביעה אחרת תהיה בניגוד לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. מכל מקום, כך לטענתו, לאור המסר שהעביר בית המשפט המחוזי לצדדים ולאור תוצאת הסכמתם, כפי שאושרה בפסק-דין, היה מוסכם שפסק הדין מביא לסיום כל המחלוקות שבין הצדדים בכך שהעמוד יועתק מבלי שהתובעת תידרש לשלם עבור העתקתו ולא תידרש להחזיר את סכום ההוצאות שנפסקו לטובתה. בעניין גרסתו של בן-דוד שהעיד מטעם התובעת הוסיף, כי עדותו, כאילו התבקש על-ידי נציגי הנתבעת לוותר על תביעתו לתשלום ראוי אך הוא סירב, כפי שיפורט להלן, מהווה גרסה כבושה, שלא בא זכרה בתצהירו. זאת הגם שתצהירו הוגש לאחר תצהירו של בא-כוח הנתבעת. (2) טענות התובעת 9. עיקרי הדברים בתצהירו של בן-דוד שהעיד מטעם התובעת בעניין השאלה העובדתית השנויה במחלוקת, הם כי במסגרת הסכמת הצדדים "הקביעות המשפטיות שהטרידו את הנתבעת בוטלו, אך תוצאת פסק הדין נותרה על כנה" (פסקה 2.5 בתצהיר). לטענתו (שם, בפסקה 3), בית המשפט המחוזי הבהיר לנתבעת כי יש לפנות את העמוד מן המגרש, ומטעם זה ביקשה הנתבעת את ביטולן של הקביעות המשפטיות. התובעת מצדה, שזכתה בכך שהעמוד יסולק, לא התנגדה לתוכן ההסכמה, כדי שלא להזיק לנתבעת במקרים אחרים, שאינם מעניינה של התובעת. בא-כוחה של התובעת ויתר על חקירתו הנגדית של בן-דוד, אולם בתום העדות של בא-כוח התובעת הרשיתי לבן-דוד להשלים את עדותו ולהתייחס אל טענותיו של בא-כוח התובעת שנחקר על תצהירו. בהשלמה זו הוסיף בן-דוד דברים שכלל לא הובאו קודם לכן בתצהירו, אך יחד עם זאת לא סתר את מרבית הדברים שעליהם העיד בא-כוחה של הנתבעת (עמ' 5 בפרוטוקול). לפי עדותו של בן-דוד, הוא נכח בדיון בבית המשפט המחוזי ובשיחות שקיימו הצדדים בתוך אולם בית המשפט ומחוצה לו. לדבריו, נציגי הנתבעת חזרו וביקשו ממנו מספר פעמים לוותר על התביעה הכספית בגין שימוש במקרקעין, אך הוא סירב לכך בתוקף גם בתוך האולם וגם מחוץ לאולם. מסיבה זו, כך לטענתו, פסק הדין נוסח כפי שנוסח, באופן שלא ביטל את פסק-דינו של בית משפט השלום בתביעת הפינוי, וזאת מכיוון שהתנגד לביטולו. עוד הוסיף, כי "נציגת בזק ממש התחננה" שפסק הדין של בית-משפט השלום יבוטל, וכי על כך השיב בית המשפט המחוזי, כי לא ארוויח דבר מקביעה משפטית רחבה וכי די בכך שהעמוד יסולק. מסיבה זו הסתפק בביטול הקביעה המשפטית שהעמוד הוצב שלא כחוק. אולם הוסיף, שבשום שלב לא הסכים לוותר על התביעה הכספית לדמי שימוש ראויים במקרקעין (או כלשונו "שכר הדירה"), הגם שנושא זה עלה וחזר ועלה והיה הנושא העיקרי שנדון בין הצדדים. לדבריו, מסיבה זו נקבע בפרוטוקול כפי שנקבע. 10. בסיכומי התובעת טען בא-כוחה כי כבר במסגרת תביעת הפינוי טענה התובעת שהנתבעת מתעשרת שלא כדין על חשבונה, וביקשה פיצול סעדים, כדי שתוכל לתבוע פיצוי כספי. לטענתו, בדיון בבית המשפט המחוזי היה ברור שעל הנתבעת לסלק את העמוד ולשאת בעלויות העתקתו. בכל מקרה, אפילו היה נקבע שהעמוד הוצב כדין, לא היה בכך כדי למנוע מהתובעת לתבוע את הנתבעת בגין עשיית עושר שלא כדין, בשל הרווחים שהניבה הנתבעת מכך שאפשרה לחברות תקשורת נוספות להשתמש בעמוד. עוד טען בא-כוחה של התובעת, כי מר בן-דוד מטעם התובעת כן פרש את העובדות במלואן בתצהירו (בפסקה 3), וכי השלמת עדותו הייתה דרושה לאור תוכן עדותו של בא-כוח הנתבעת. לפיכך אין לומר כי עדותו הייתה כבושה, כטענת הנתבעת. באשר לסיבה שהביאה את הצדדים להסדר הפשרה טען, כי לאורך כל ההליך של תביעת הפינוי, טענה הנתבעת כי העתקת העמוד כרוכה בהוצאה ניכרת, של מאות אלפי שקלים, כפי שאף טענה בבקשתה לעיכוב ביצוע פסק הדין (ת/1). הנתבעת חששה מהתקדים הקובע כי עליה להעתיק עמודים המצויים במקרקעין פרטיים ולשאת בעלות העתקתם, ולכן הייתה מעוניינת בהסדר הפשרה. מנגד, התובעת, לא התעניינה אלא בעמוד שבחצריה, והתוצאה שלפיה העמוד יועתק על-חשבון הנתבעת, עלה בקנה אחד עם האינטרס שלה. מעבר לכך, לא היו אינטרסים נוספים שהיוו שיקולים להסדר הפשרה. מסיבה זו היחיד שדבריו הובאו בפרוטוקול הדיון בערעור היה בא-כוחה של התובעת, שביקש את ביטול הקביעות העקרוניות של פסק הידן בתביעת הפינוי. לבסוף טען, כי "נושא שכר הדירה היה על השולחן גם בבית המשפט המחוזי ובכל זאת, לא נכתבו המילים לסילוק סופי ומלא ומוחלט, ולא בכדי". שכן לטענתו, התובעת עמדה בתוקף על זכותה לקבל את השכר המגיע לה בגין הצבת העמוד בחצריה (עמ' 8). לטענתו, גם אין לקבל את טענת הנתבעת שביטול הפיסקה בפסק-דין בעניין הפינוי המתירה פיצול סעדים, משמעה הסכמה לכך שהתובעת לא תוכל לתבוע פיצוי כספי. לטענתו, "צר לי אבל מי שקורא את הפרוטוקול ברור לו שלפחות בנקודה זו נפלה שגגה בפני בית המשפט המחוזי, אשר במחי יד ביטל סעיפים מבלי להתייחס ספציפית לשאלת פיצול הסעדים, כשהשאלה הייתה על השולחן ונותרה על השולחן" (שם). למרות זאת, לטענתו, אף אם הקביעה המשפטית בדבר פיצול הסעדים בוטלה, הרי שעדיין עומדת לתובעת הזכות לפצל את סעדיה, מכיוון שמלכתחילה לא היה צורך בהיתר זה והנתבעת ידעה שהתובעת עומדת על תביעתה לפיצוי כספי. לכן גם אין לטעון לחוסר תום-לב מצד התובעת. דיון והכרעה 11. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עדותו של עו"ד עמוס תיבי, בא-כוחה של הנתבעת, וכן את עדותו של מר נועם בן-דוד, מטעם התובעת, הגעתי לכלל מסקנה כי בהיבט העובדתי, יש לקבל את גרסת הנתבעת, שלפיה הסכמת הצדדים, שאושרה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, כללה הסכמה כי ההסדר שאליו הגיעו הצדדים הביא לסיום של כל המחלוקות שביניהם. כך גם הגעתי למסקנה שתוצאת פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שאישר את הסכמת הצדדים, חוסמת את האפשרות של הגשת התביעה הכספית. לפיכך דינה של התביעה הכספית הנדונה להידחות על הסף. למסקנה זו הגעתי על יסוד כל הטעמים שעליהם אעמוד עתה. 12. פסק הדין שניתן בתביעת הפינוי שהגישה התובעת נגד הנתבעת עסק בעמוד תקשורת שהוצב ברחוב הרצל בתל-אביב לפני עשרות שנים, בשנות הארבעים או בשנות החמישים של המאה הקודמת. באותה תקופה ניתנו שירותי התקשורת הקווית על-ידי רשות הדואר ולאחר מכן על-ידי משרד התקשורת, שהעביר את סמכויותיו בעניין הפעלת שירותי התקשורת הרלוונטיים לנתבעת. בשנת 1994 רכשה התובעת את המקרקעין שבהם מוצב העמוד. אין מחלוקת שעל העמוד והצבתו חלות הוראות חוק התקשורת וכן הוראות פקודת בתי הדואר שקדמה לחוק זה. על-פי הוראות אלו וכמפורט בפסק הדין, תנאי להצבת מתקן תקשורת במקרקעין פרטיים הוא משלוח הודעה לבעל המקרקעין ולוועדה המקומית וקיום כל ההליכים הכרוכים בכך. בפסק הדין שניתן בתביעת הפינוי נקבע כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שנמסרו הודעות למחזיק במקרקעין ולוועדה המקומית, ועל-כן המסקנה היא שעמוד התקשרות הוצב שלא כדין. לאור קביעה זו נקבע בפסק הדין שעל הנתבעת לסלק את העמוד ואף לממן זאת (פסקה 19 בפסק-הדין). עוד נקבע כאמור, שהתובעת רשאית לפצל את סעדיה ולהגיש תביעה כספית נגד הנתבעת בגין הרווחים שהניבה הנתבעת מהצבת העמוד, ובהם רווחים שהופקו ממתן היתר לחברות תקשורת אחרות להשתמש בעמוד (שם, פסקאות 18-17). לבסוף נקבע גם, כי על הנתבעת לשאת בשכר-טרחת עורכי הדין ובהוצאות המשפט (שם, פסקה 20). 13. בבסיס תוצאת פסק הדין שניתן בתביעת הפינוי עומדת המסקנה העובדתית, שלפיה כאמור, עמוד התקשורת הוצב שלא כדין. מסקנה אחרת, שלפיה העמוד הוצב כדין, ממילא חוסמת את התביעה הכספית. הוראת סעיף 24 בחוק התקשורת, שעניינו "מתקני בעל רישיון המחוברים למקרקעין", קובעת באופן מפורש כי "על אף האמור בסעיף 12 לחוק המקרקעין, מיתקן בזק שחובר למקרקעין של אחר יהיה בבעלותו של מי שהתקין את המיתקן כדין" (בכך מהווה הוראה זו חריג להוראת סעיף 12 בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 הקובעת, כי הבעלות בקרקע חלה גם על כל המחובר אליה חיבור של קבע, בין אם חובר בידי בעל המקרקעין ובין בידי אחר). לפיכך, אם אמנם מתקין המתקן התקינו כדין, הרי שהוא בעליו וממילא שהוא רשאי להפיק רווחים מן המתקן ואינו חייב דבר לבעל המקרקעין שעליו מוצב העמוד. מכיוון שכך, הרי ששאלה מכרעת היא, אם העמוד הוצב כדין אם לאו. 14. מעדותו של בא-כוחה של הנתבעת עולה כי הסכמת הצדדים שאושרה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אשר כאמור בה, הייתה "לאור הערות בית המשפט", ניתנה על רקע דברי כבוד השופט יגאל מרזל שהיה אחד מחברי הרכב השופטים שדן בערעור. על-פי דבריו, תוצאת הערעור ככל הנראה תהיה, שייקבע שעמוד התקשורת הוצב כדין, וזאת לאור עיקרון חזקת תקינות המעשה השלטוני ועקרון הבטלות היחסית. דברים אלו, כך העיד בא-כוחה של הנתבעת וכך התרשמתי מדבריו, היו בעלי משקל מכריע במסגרת שיקולי הצדדים שהובילו להסכמתם. העובדה שהדברים האמורים נאמרו על-ידי בית המשפט מקובלים עליי משני טעמים עיקריים אלו: ראשית לכל, נראה כי אלו דברים נכונים לנסיבות העניין הנדון. במקום שבו מדובר בעמוד תקשורת שהוצב לפני עשרות שנים שבמהלכן, ועוד בטרם הפכה התובעת לבעלת המקרקעין, איש לא עשה דבר בעניינו, מתחזקת החזקה שלפיה הרשויות המוסמכות פעלו כדין בעת הצבת העמוד. אכן, זהו מקרה ראוי להסקת מסקנות מכוח חזקת תקינות המעשה השלטוני. קשה לצפות שניתן למצוא אסמכתאות לכשרות הצבת העמוד בחלוף זמן כה רב ולאחר שהרשויות המוסמכות לטפל באותו עמוד הוחלפו מ"דואר ישראל" (כפי שנקרא באותה עת) למשרד התקשורת. כך גם אין לצפות למציאת מסמכים מתאימים ברשות המקומית. נראה כי הכול, וגם התובעת ובא-כוחה, הבינו שכך אמנם בכוונת בית המשפט המחוזי לפסוק, אם יינתן פסק-דין בערעור שהגישה הנתבעת על פסק הדין בעניין תביעת הפינוי. שנית, חרף העובדה שתמצית הדברים, הגם שבלי לפרטם, הובאה עוד בתצהירו של בא-כוח הנתבעת, לא הייתה כל התייחסות לכך בתצהירו של נציג התובעת. לא זו בלבד, אלא שלאחר שבא-כוחה של הנתבעת נחקר על תצהירו, איפשרתי לנציג התובעת, בן-דוד, להתייחס לכל נושא שעלה בעדותו של בא-כוח הנתבעת ושאליו יבקש להתייחס, ולמרות זאת, הוא לא אמר דבר וחצי דבר בעניין האמור. משלא אמר דבר, לא שלל את הדברים ולא הציג גרסה אחרת, הרי שחזקה שאמנם כך היה בדיון בבית המשפט המחוזי. 15. לדברים האמורים אכן ישנה חשיבות מכרעת והשלכה גם על תוכן הסכמת הצדדים וגם על האפשרות להגשת התביעה הנדונה. דברים אלו גם מוסיפים ומחזקים את גרסתו של בא-כוחה של הנתבעת וממילא מחלישים הם את גרסתו של בן-דוד, שהעיד מטעם התובעת. בפסק הדין שניתן בתביעת הפינוי נקבע כאמור, שהנתבעת תישא בעלות סילוק עמוד התקשורת. אולם אם העמוד אמנם הוצב כדין, כי אז כטענת הנתבעת, בהתאם להוראת סעיף 26(ד) בחוק התקשורת, על התובעת לשאת בעלות העתקת העמוד מחצריה אל מקום אחר. יחד עם זאת, הוראה זו קובעת כי בית המשפט יכול לקבוע חלוקה של העלויות בין בעל הרישיון להצבת המתקן (בענייננו, הנתבעת), לבין בעל המקרקעין (בענייננו, התובעת). בעניין זה העיד בא-כוחה של הנתבעת, כי בית המשפט המחוזי העביר מסר שבנסיבות המקרה הנדון, לא יהיה זה נכון להטיל את הוצאות העתקת על התובעת. גם עדות זו לא נסתרה על-ידי התובעת, הגם ההזדמנות שניתנה לה להתייחס לכך. 16. כפי שהעיד בא-כוחה של התובעת, מאחר שמופנות אליה דרישות רבות להעתקת מתקני תקשורת ישנים ואחרים המוצבים במקרקעין פרטיים, היא הוטרדה מהשלכות הרוחב שיש למקרה הנדון. מצד אחד, היה לנתבעת אינטרס שיינתן פסק-דין הקובע חזקה שאותם מתקנים שהוצבו לפני שנים רבות, הוצבו כדין, וזאת לאור חזקת תקינות המעשה השלטוני. מנגד, הנתבעת חששה מן האפשרות שייקבע כי עליה לשאת בעלויות של העתקת מתקני תקשורת, בניגוד למדיניותה לדרוש שבעלות זו יישאו בעלי המקרקעין (בהתאם להוראות החוק האמורות וכן בהתאם לכללי הבזק הרלוונטיים, כמפורט בפסק הדין בתביעת הפינוי). על רקע התלבטות זו, ומאחר שבאותה עת כבר ידעה הנתבעת שעלות העתקת העמוד היא עשרות אלפי שקלים בלבד, ולא מאות אלפי שקלים כפי שהעריכה קודם לכן (וכפי שטענה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין - ת/1), העדיפה היא מציאת פתרון מעשי למקרה הנדון בלבד, שלא ישליך על מקרים אחרים. פתרון זה, כך לטענתה של הנתבעת המתקבלת על הדעת, היה להימנע מכל קביעה עקרונית. כך אמנם "תפסיד" את ההזדמנות שיהיה בידיה פסק-דין אשר "מכשיר" את כל עמודי התקשורת ומתקני הבזק שהותקנו בעבר הרחוק לפני עשרות שנים. יחד עם זאת, לא תסתכן בפסק-דין שייקבע כי אינה יכולה לגלגל עלויות העתקת מתקנים על בעלי מקרקעין. מסיבה זו, הסכימה הנתבעת לכך שייקבע שהעמוד הספציפי יועתק על חשבונה, אך זאת בכפוף לכך שכל הקביעות המשפטיות שנקבעו בפסק הדין בתביעת הפינוי יבוטלו, ותישאר רק התוצאה המעשית כאמור, הנעדרת השלכות רוחב. 17. באשר לאינטרס של התובעת, הרי שאף הוא הושג, גם אם לא כל תאוותה בידיה. כפי שעלה מעדותו של בא-כוחה של הנתבעת, לאורך כל הדרך וגם עוד בעת ניהול תביעת הפינוי בבית משפט השלום, הוטרדה התובעת מכך שאם אמנם ייקבע שעמוד התקשורת הוצב כדין, כי אז יהיה עליה לשאת בהוצאות העתקתו. לאור דבריו של בית המשפט המחוזי בדבר האפשרות שייקבע שהעמוד הוצב כדין, עמדה התובעת בפני האפשרות שלפיה, לא רק שלא תוכל להגיש את התביעה הכספית הנדונה, אלא שיהיה עליה לשאת בהוצאות העתקת העמוד. מסיבה זו, הסכימה התובעת להסדר שלפיו למצער, תשיג את התוצאה המעשית, של סילוק העמוד ומנגד, לא תידרש לשלם דבר, ואף לא תידרש להחזיר את שכר-טרחת עורכי הדין ואת הוצאות המשפט שנפסקו לטובתה. כך נמצא שהפתרון המעשי שעליו הסכימו הצדדים עלה בקנה אחד עם האינטרסים של שני הצדדים. 18. טענה נוספת שטענה התובעת ואשר נסתרה, עניינה בכך שלטענתה, חרף האמור, ביקשו נציגי הנתבעת מבן-דוד, שיוותר על דמי השימוש שאותם התכוון לתבוע (ואמנם תבע בתביעה הנדונה), וכדברי בא-כוחה של התובעת בסיכומיו (בעמ' 8), הנושא "היה על השולחן" כל העת וגם בבית המשפט המחוזי. בעניין זה טען עוד, כי אם אמנם הכוונה הייתה שפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי יביא לסילוק מלא וסופי של כל המחלוקות, כי אז היה על הנתבעת לדאוג לציין זאת באופן מפורש בהסכמה שאושרה בפסק הדין. טענות אלו אנין יכולות להתקבל משני טעמים אלו: ראשית, מתצהירו של בן-דוד כמו גם מעדותו, התרשמתי כי גם אם הדבר "היה על השולחן", הרי שלא נאמרו דברים מפורשים. כשם שלא נאמר באופן מפורש שההסכמה שאושרה בפסק-דין נועדה לסילוק סופי של כל המחלוקות, כך גם לא נאמר בה, כי אין בהסכמה כדי למנוע את הגשת התביעה הנדונה. הרושם שהתקבל הוא, שהנושא אולי "עמד באוויר" אך לא "על השולחן". אולי אף נאמרו דברים בעניין, אך במכוון הם לא נאמרו באופן מפורש. ככל הנראה, התובעת הניחה, שאם תעלה את הדבר "על השולחן" כטענתה, כי אז יתווסף להסכמה משפט שימנע את הגשת התביעה הכספית. לכן העדיפה שהדברים ינוסחו כפי שנוסחו, מבלי להתייחס לכך, בבחינת "דיה לצרה בשעתה". כך תוכל להגיש את התביעה הכספית ולהתמודד עימה, מבלי שהדבר יימנע ממנה מלכתחילה. שנית, ככל שהדברים נאמרו ואמנם בדרך כלשהי גם לפי עדותו של בא-כוחה של הנתבעת הועלה נושא התביעה הכספית, הרי שאפשרות זו נהדפה על-ידי בית המשפט המחוזי, שלפי עדותו, כינה את הדרישה הכספית "תגרנות". עובדה נוספת שבן-דוד לא סתר, חרף ההזדמנות שניתנה לו. 19. באשר לטענת התובעת, כי בכל מקרה לא היה צורך במתן היתר לפיצול סעדים וכי אין בביטול ההיתר שניתן כדי לשנות, הרי שגם טענה זו אינה יכולה לסייע לה. אכן צודקת התובעת, והנתבעת אף הסכימה לכך, כי כלל לא היה צורך בבקשת היתר לפיצול סעדים. שכן כאמור, התביעה הראשונה הייתה לפינוי המקרקעין והתביעה השנייה היא לסעד של פיצוי בגין עילה שונה, שהיא עשיית עושר ולא במשפט, הנובע מהשימוש בעמוד מצד הנתבעת להפקת רווחים. בנסיבות אלו הרי שלכאורה, יש מקום לטענה כי ביטולו של היתר שלא היה בו צורך, אינו מעלה או מוריד. אולם בנסיבות העניין, לא כך הם פני הדברים, ולא רק בגלל שיש מקום ליחס משקל להיתר שבוטל בהסכמת הצדדים. הטעם לכך שאין בעובדה שלא נדרש היתר לפיצול סעדים כדי לסייע לתובעת, נעוץ בכך שבהסכמת הצדדים בוטלו כל הקביעות המשפטיות שנקבעו בפסק הדין שניתן בתביעת הפינוי. הקביעה המשפטית המרכזית שבוטלה עניינה כאמור, בכך שבוטלה הקביעה שהעמוד הוצב שלא כדין. משבוטלה קביעה זו, הרי שהמסקנה היא שעמוד התקשרות הוצב כדין, ובעניין זה ישנו מעשה בית-דין. משעה שהעמוד הוצב כדין ומן הטעמים שעליהם עמדנו קודם לכן, ממילא שאין לתובעת כל אפשרות לתבוע סעד כספי אשר נשען כולו על המסקנה שלפיה העמוד לכאורה, לא הוצב כדין. 20. לפני סיום ראיתי לנכון להתייחס לטענה נוספת שנטענה על-ידי התובעת ועניינה בכך ש"בית המשפט המחוזי במחי יד ביטל סעיפים מבלי להתייחס ספציפית לשאלת פיצול הסעדים כשהשאלה הייתה על השולחן ונותרה על השולחן". בעניין זה נראֵה כי ראוי להעיר הערות אלו: ראשית, בכל הכבוד, בית המשפט המחוזי לא ביטל דבר "במחי יד". ההסכמה שעליה הודיעו הצדדים, היא הסכמה שעליה הודיעו באי-כוחם של הצדדים והם אלו אשר אחראים לתוכנה ולניסוחה. שנית, מהטעמים שעליהם עמדתי, בית המשפט המחוזי כלל לא צריך היה להתייחס לשאלת פיצול הסעדים. זאת גם מן הטעם שמי שהכתיב את ההסכמה היו באי-כוחם של הצדדים ולא בית המשפט וגם מן הטעם שלא היה צורך להתייחס לכך. כאמור, משבוטלה הקביעה שהעמוד לא הוצב כדין, ממילא נופלת האפשרות לתביעת הסעד הכספי ואין צורך באמירה מפורשת שלא ניתן עוד לתבוע סעד כספי. שלישית, יכול שאמנם צודק בא-כוחה של התובעת כי היה על בא-כוחה של הנתבעת לדרוש שייכתב שההסכמה נועדה לסלק באופן סופי את כל מחלוקות הצדדים. אמירה מעין זו הייתה חוסכת את ההתדיינות הנדונה. יחד עם זאת, אם אמנם האפשרות של תביעה כספית הייתה "על השולחן" כל העת, כי אז ראוי היה שהתובעת תהא זו אשר תניח זאת לא "על השולחן" ולא תשאיר את העניין פתוח, ותבקש לציין באופן מפורש כי אין בהסכמה כדי למנוע את הגשת התביעה הכספית. אולם כפי שנאמר, נראה כי לא במקרה הדברים לא נאמרו. גם מן הטעם שהסכמת הצדדים מונעת הגשת תביעה כספית, וגם מן הטעם שהתרשמתי שלא היה זה מקרי שהתובעת לא ביקשה לכלול אמירה מעין זו בנוסח ההסכמה שאושרה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. 21. התוצאה היא אפוא, כי כאמור לעיל, לאור העובדה שהצדדים הסכימו "כי הקביעות המשפטיות שבפסק הדין של בית המשפט קמא - יבוטלו", ממילא בוטלה הקביעה שעמוד התקשורת הוצב שלא כדין. משבוטלה קביעה זו, גם ממילא שנחסמה האפשרות של הגשת התביעה הכספית הנדונה. לפיכך אין בשאלה אם ביטול ההיתר לפיצול סעדים, שלא היה דרוש, מעלה או מוריד, שכן ממילא לתובעת לא עומדת עוד כל אפשרות לתבוע תביעה כספית בגין הצבת העמוד. כאמור לעיל, הצדדים הסכימו לתוצאה במישור המעשי, שלפיו עמוד התקשורת הועתק ממקומו במימונה של הנתבעת, זאת הגם שבוטלה הקביעה שלפיה העמוד הוצב שלא כדין. אך הסכמה זו הייתה לסיום המחלוקות, ולאחר שבוטלה הקביעה המשפטית בדבר הצבת העמוד שלא כדין, שרק על יסודה יכולה הייתה התובעת להגיש את התביעה הכספית. 22. לאור תוצאה זו, הבקשה לדחייתה של התביעה על הסף מתקבלת ובהתאם לכך התביעה נדחית. התובעת תישא בשכר-טרחת בא-כוחה של הנתבעת ובהוצאות המשפט שהוציאה בסך של 8,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. שטח פרטיעמוד טלפון