מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא פסילה מנהלית נסיעה באור צהוב: .1 העובדות הצריכות לערעור זה הן: ביום 2.4.88 בשעה 20.30 נהג המערער במכוניתו בדרך אילת בבאר-שבע והתקרב לצומת הדרכים אילת וחברון. אותה שעה הבהבו הרמזורים, בצומת, באור צהוב ולפיכך קמה למערער החובה לציית לתמרורים המוצבים שם; בכיוון נסיעתו של המערער היה מוצב תמרור מסוג ב-37, שהוראתו: "עצור! תן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה שלפניך!". שוטר שהיה מצוי סמוך לצומת, היה סבור כי המערער הפר את הוראת התמרור ורשם לו דו"ח בגין עבירת קנס. המערער בחר לחלוק על קביעת השוטר בדבר אשמתו והתוצאה היתה שהמחלוקת בין השניים המשיבה להתברר בלישכת התנועה של המשטרה בבארשבע. קצין משטרה שהיה שם הורה לשוטר לבטל את דו"ח עבירת הקנס ולרשום תחתיו, כתב אישום המזמן את המערער לדין בגין עבירה לפי הוראת תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961[2]. היום מסתבר כי האישום המיוחס למערער תוקן מאוחר יותר - בפעם השלישית - באופן שהוספה לו עבירה נוספת - לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה. בנוסף להחלטתו להמיר את דווח עבירת הקנס בכתב האישום הפעיל הקצין, בלשכת התנועה, את סמכותו ופסל את המערער מלהחזיק ברשיון הנהיגה למשך 30יום. החלטה זו אושרה בבית- משפט השלום לתעבורה ועל כך הערעור שבפני. .2אינני רואה צורך לבחון את הנסיבות שעמדו ביסוד החלטתו של קצין המשטרה להביא לתיקון האישום המיוחס למערער: נראה לי, עם זאת, שלא היתה לו סמכות, במקרה זה, לפסול את המערער "בפסילה מינהלית" וממילא גם לא היה מקום לאשר את החלטת הפסילה בבית-המשפט לתעבורה. סעיף 47לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א- 1961[1] מורה: "א. היה לשוטר יסוד סביר להניח כי אדם עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת הרביעית, יודיע על כך לקצין משטרה בדרגה שאינה פחותה מדרגת מפקח, והנדון רשאי לפסול אותו אדם בצו, מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 30יום מיום שנמסר לו הצו". התוספת הרביעית מונה ארבע עבירות הבאות בגדר הוראת סעיף 47 הנ"ל. ובהן עבירה לפי תקנה 22לתקנות התעבורה: המנעות מציות "לתמרור עצור" לענין מתן זכות קדימה (ההדגשה אינה במקור). בית-משפט השלום היה סבור כי העבירה שיוחסה למערער בדו"ח המתוקן - עבירה לפי תקנה 64(3) לתקנות התעבורה [2] - אינה שונה, על פי יסודותיה, מן העבירה שעניינה אי ציות לתמרור "עצור", כהוראתה בתוספת הרביעית לפקודה. עוד סבר כי, מכל מקום, היה זה בסמכותו של קצין המשטרה לשקול את הנסיבות של המקרה לגופו ולהגיע לכלל מסקנה בדבר הצורך לפסול את הרשיון הנהיגה של המערער - בשל הסיכון שיגרם לציבור בנהיגתו. .3החלטתו של שופט השלום המלומד מבארת היטב ובאורח יסודי את הנימוקים למסקנותיו אלא שאינני יכול להסכים עמו. א. הדו"ח שנרשם למערער, במקום ובשעה בה בוצעה, כנטען העבירה המיוחסת לו, היה דווח שענינו עבירת קנס. צו התעבורה (עבירות קנס), תשל"ז- 1976[3] מונה בין העבירות המוגדרות כעבירות קנס גם את העבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961[2], שענינה אי ציות לתמרורם ובהם התמרור מסוג ב- .37אלא שלענין הוראת תמרור זה, האחרון, קובע הצו מפורשות כי אי ציות לתמרור זה יחשב כעבירת קנס רק משהמדובר ב"אי עצירה". כאמור, הוראת התמרור ב- 37על-פי המתואר בהודעה בדבר קביעת סוגי תמרורים, צורתם, משמעותם ואופן הצבתם, פירושה "עצור! תן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה שלפניך!" הוראה זו כוללת שתי הוראות מישנה - עצירה ומתן זכות קדימה; רק משמופרת הוראת המישנה הראשונה - והיא בלבד - תחשב העבירה לעבירת קנס. אכן גם העבירה לפי הוראת תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה [2], כפי שנרשמה למערער מאוחר יותר - ולאחר שבחר לחלוק על דברי השוטר - יש בה שני יסודות דומים - חובת עצירה ומתן זכות קדימה לרכב שנכנס לצומת מכביש אחר; אלה הם יסודות נפרדים. באופן שאין אדם יוצא חובת התקנה הזו אם הוא עוצר בצומת ואינו נותן זכות קדימה כשם שאין הוא עובר עבירה על תקנה זו (אם כי אולי עובר עבירה של תקנה אחרת) כאשר הוא נמנע מלעצור אך לא מתעוררת שאלת מתן זכות הקדימה לרכב אחר. ב. משרשם השוטר למערער דווח בגין עבירת הקנס גילה דעתו כי המערער הפר אך ורק את הוראת העצירה הכלולה בתמרור ב- 37ולא הפר את ההוראה בדבר החובה ליתן זכות קדימה לרכב אחר. ממילא לא עבר גם על הוראת תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה; מכל מקום, לא עבר, על פי אותו דו"ח, עבירה מן העבירות המנויות בתוספת הרביעית לפקודה משלא יוחסה לו, בדו"ח, עבירה לפי תקנה 22לתקנות "לגבי אי ציות לתמרור עצור לענין מתן זכות קדימה" (לשון התוספת הרביעית לפקודה). ואם תאמר, כי בסופו של דבר "ובגילגול מאוחר" של כתב האישום הוספה גם עבירה לפי התוספת הרביעית (על-פי טענת המערער תוספת כזו אינה מצויה, גם היום, בדווח המתוקן שנמצא בידיו) - אין גם בכך כדי לשנות מן התוצאה. בעבירה חזה השוטר שהיה מצוי בצומת והוא לא היה סבור שהופרה ההוראה של מתן זכות קדימה - כך עלינו להניח מעצם העובדה שהוא בחר לקבוע שהמערער עבר עבירת קנס. קביעותיו הן שנותנות אם בוצעה העבירה הכלולה בתוספת הרביעית ואם לא ומשלא בוצעה עפ"י קביעת השוטר שחזה באירוע לא היתה גם סמכות לפסול את רשיונו של המערער בפסילה טרם משפט, בשלב מאוחר יותר. אין בדברים אלה כדי לקבוע עמדה לגבי התוצאה במשפט עצמו באשר לאפשרות להרשיע את המערער בעבירה שונה מזו שיוחסה לו בדו"ח. .4ובשולי ההחלטה: כתב הערעור כולל טרוניה המופנית כנגד בית-משפט השלום: השופט "לחץ על העורר" לפי הטענה - שיסכים להסתפק בביטול חלקו של הפסילה המנהלית, באופן שיוכל להמשיך ולנהוג בסוגי רכב המשמשים אותו לעבודתו. סברתי כי אין לשקול טענה שכזו משהשופט אינו נדרש לה ומשנציג המשיבה שהופיע בפני אינו זה שיצגה בבית-משפט קמא ומשלא היה בידי זה האחרון כל מידע באשר לטענה זו. בחרתי להזמין את התובע שיצג את המשיבה בדיון הקודם על מנת לשמוע גם מפיו אם יש ממש בטענה בדבר "לחץ" שהופעל על העורר. טענה זו בהעדר "האידך גיסא" עלולה לגלוש לגבולות חוסר ההגינות. לכשעצמי, התרשמתי כי השופט המלומד גילה מידה של התחבות, לפנים משורת הדין, משבא בהצעה להקל על המערער ולא לפגוע בפרנסתו חרף מסקנתו המשפטית - שאין להחמיר בהחלטת הפסילה ואולי דווקא בשל סברתו זו. מכל מקום ראוי ולהקפיד בעת ברור טרוניות מסוג זה כנגד ערכאה אחרת למען לא יביא הדיון לכלל מכשלה. סוף דבר: דין הערעור להתקבל ואני מורה על ביטול הפסילה שנפסל המערער מלהחזיק ברשיון הנהיגה שלו. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגה