פתיחת מרפאה בבניין משותף






המערערת הגישה תביעה כנגד המשיבים למתן צו מניעה קבוע, האוסר על המשיבים לעשות בביתם שימוש עסקי, ובכלל זה לאסור עליהם להפעיל את המרפאה מתוך ביתם, וכן לאסור עליהם ועל מטופליהם לעשות שימוש כלשהו ברכוש המשותף של שני הבתים, ככל שמדובר בשימוש הקשור להפעלת המרפאה.

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פתיחת מרפאה בבניין משותף:

א. בפנינו ערעור וערעור שכנגד, על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת גב' ג' טנוס) מיום 14.10.12, ב-תל"א 1347/06, לפיו נדחתה תביעתה של המערערת ונדחתה התביעה שכנגד שהגישו המשיבים, וזאת ללא צו להוצאות.

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן, בתמצית, אלה:

התביעה והתביעה שכנגד הינן על רקע סכסוך שכנים. המערערת היא החוכרת והמחזיקה בבית מגורים בקרית ים. המשיבים הם בני זוג, רופאים במקצועם, המתגוררים בשכנות למערערת, בבית המצוי באותו רחוב וצמוד בחלקו לביתה של המערערת.

המשיבים הקצו חלק מביתם לשם הפעלת מרפאה פרטית, המשרתת אותם בעיסוקיהם, ובמרפאה זו מתקבלים מטופלים פרטיים שלהם וכן מטופלים של חלק מקופות החולים.

ג. המערערת הגישה תביעה כנגד המשיבים למתן צו מניעה קבוע, האוסר על המשיבים לעשות בביתם שימוש עסקי, ובכלל זה לאסור עליהם להפעיל את המרפאה מתוך ביתם, וכן לאסור עליהם ועל מטופליהם לעשות שימוש כלשהו ברכוש המשותף של שני הבתים, ככל שמדובר בשימוש הקשור להפעלת המרפאה.

נטען בכתב התביעה, כי בסמוך להגשת התביעה החלו המשיבים לנהל בביתם מרפאה פרטית, ולשם כך ביצעו שינויים ועבודות התאמה, כדי להכשיר חלק מן הבית למטרה זו. עבודות אלה כללו סגירת חניה מקורה, והמרתה לחדר המתנה עבור המטופלים, כל זאת מבלי שיהא בידי המשיבים היתר כדין לשימוש כזה.
לטענת המערערת, הפעלת מרפאה מתוך ביתם של המשיבים מהווה שימוש חורג במקרקעין, מבלי שהמשיבים קיבלו היתר כדין מרשויות התכנון והבנייה.

כמו כן נטען, שהפעלת המרפאה, בהעדר הסכמתה מראש של המערערת, מהווה פגיעה ברכוש המשותף והפרה של התקנון המצוי, שהוראותיו מחייבות את הצדדים בהיות בתיהם בגדר "בית משותף", גם אם הוא לא נרשם כבית משותף.

ד. לטענת המערערת נגרם לה מטרד כתוצאה מהפעלת המרפאה מתוך ביתם של המשיבים.

טוענת המערערת, כי המשיבים עושים שימוש חורג ובלתי חוקי בביתם, כשהשימוש שנועד הינו למטרת מגורים בלבד, וכל זאת ללא הסכמתה של המערערת. שימוש זה מסב למערערת מטרד ואי-נוחות. לגרסתה, ניהול המרפאה מביא לידי כך שהיא נחשפת לרעש בלתי סביר בכל ימות השבוע ובשעות בלתי סבירות, החניה הפרטית שלה נתפסת ונחסמת, הניקיון לא נשמר בסביבה, ניהול המרפאה מביא לירידת ערך ביתה, והימצאות אנשים חולים בקרבת מקום מגבירה את סיכוי התחלואה שלה.

ה. המשיבים מצידם הכחישו את טענות המערערת בדבר מטרד או נזק וטענו שהם לא ביצעו עבודות בניה או כל שינוי אחר המצריך קבלת היתר בניה. כל אשר ביצעו המשיבים, לגירסתם, הינו שינוי פנימי של אחד החדרים, שאמנם היה מיועד לחניה מקורה, אך סגירתו נעשתה עוד לפני שהם רכשו את הבית. מכל מקום, המשיבים פנו לעיריה (למעשה, צ"ל: הועדה לתכנון ובניה) כדי לקבל היתר להפעלת המרפאה מתוך הבית, אך העיריה השיבה כי הם רשאים לעסוק במקצועם כרופאים מתוך הבית.

לטענת המשיבים המרפאה פתוחה לקבלת מטופלים שעות ספורות בלבד מידי שבוע. החולים מגיעים לפי תורים שנקבעו מראש, ואין תנועה חריגה של אנשים סביב המרפאה או מחוצה לה.

ו. המשיבים הגישו תביעה שכנגד בה טענו, כי על המערערת לפצותם בגין הוצאת לשון הרע, משום שהיא הוציאה דיבתם רעה כשהתרעמה בצעקות בפני אחד השכנים באומרה כי המשיבה אחראית למות בעלה (של המערערת) שהיה בחייו אחד ממטופליה.

כמו כן פגעה המערערת בפרטיותם של המשיבים בכך שנכנסה לשטחם וצילמה את המרפאה כשמטופלים נמצאים בה מבלי לקבל את רשותם והסכמתם של המשיבים לשם כך.

ז. בית משפט קמא ערך ביקור במקום (טרם שמיעת הראיות), בנוכחות בעלי הדין ובאי כוחם, כולל כניסה לבתי הצדדים והתרשמות כללית מן השטח שבחזית. ממצאי הביקור תועדו בפרוטוקול ביקור במקום.

ח. בפסק דינו דן בית משפט קמא בכל אחת מן המחלוקות שהועלו בפניו. באשר לטענה כי בית המערערת ובית המשיבים הינם למעשה "בית משותף", הגם שלא נרשמו שכזה, ולכן השימוש שעושים המשיבים הוא בגדר שימוש חורג ברכוש המשותף, קבע בית משפט קמא כי אמנם בנסח הרישום נרשם כל אחד מן הצדדים כחוכר של מחצית חלקה מס' 172, אך לפי מסמכי ההתקשרות של המערערת ובעלה המנוח עם מינהל מקרקעי ישראל, מתברר כי המערערת ובעלה המנוח הם בעלי זכות החכירה של מחצית החלקה בלבד, שהוגדרה כמגרש מס' 172/1, ואילו המגרש הצמוד, השייך למשיבים, שמספרו 172/2, הוא מגרש נפרד.

בית משפט קמא, קבע כי לפי המסמכים כל אחד מן הבתים בנוי על מגרש נפרד שגבולותיו סומנו מראש, ומשתרע על מחצית החלקה, כל אחד, ללא כל שטח משותף. בהעדר רכוש משותף או רכוש שיכול לענות על הגדרה זו, דחה בית משפט קמא את טענות המערערת הקשורות לשימוש המשיבים ב"רכוש משותף". בכתב הערעור של המערערת אף לא הועלתה טענה כנגד קביעה זו של בית משפט קמא.

ט. מוסיף בית משפט קמא, שאת עיקר יהבה הפנתה המערערת למטרדים השונים הנגרמים לה, לגירסתה, כתוצאה מהפעלת המרפאה על ידי המשיבים, כשאלה האחרונים, כופרים בטענותיה של המערערת וטוענים כי היא מונעת מתוך רצון לפגוע בהם שלא כדין וממניעים זרים.

טענת המשיבים היא, כי המרפאה פועלת ארבעה ימים בשבוע בלבד, בשעות סבירות ומקובלות המסתכמות ב-10 שעות שבועיות בהן מקבלים המשיבים את מטופליהם, בתיאום מראש.

י. המשיבים מוסיפים, כי הם הפעילו את חדר הטיפולים מביתם עוד משנת 1995 כאשר חדר זה שימש בזמנו רק את המשיב, בעוד שהמשיבה עבדה במקום אחר. לימים עברה המשיבה לעבוד גם היא באותו חדר ששימש את בעלה, ובמקביל ערכו המשיבים שיפוצים ליצירת חדר המתנה עבור המטופלים באותו מקום בו היה בזמן רכישת הבית חדר סגור – שהוא המקביל לחנייה המקורה של המערערת. המשיבים מסבירים שבדרך זו הם יצרו חדר המתנה, וכניסה נפרדת מן הגינה ישירות לחדר ההמתנה, ומשם לחדר הטיפולים, בעוד שבעבר הכניסה לחדר הטיפולים היתה דרך הכניסה הראשית לבית.

לגירסת המשיבים המערערת ובני משפחתה היו מטופלים שלהם במרפאה במשך שנים, עובר לפטירת בעלה המנוח של המערערת, וזאת ללא התנגדות לעצם הפעלת המרפאה.

י"א. בית משפט קמא דחה את כל טענותיה של המערערת לענין המטרדים, בציינו, בין היתר, כי עדות המערערת לענין זה נותרה עדות יחידה שאין לגביה תימוכין בראיות אחרות.

בית משפט קמא ציין, שגירסתם של המשיבים לא רק שכלל לא נסתרה, אלא אף קיבלה חיזוק מעדויות אחרות, כגון, מעדותה של פקידת הקבלה המועסקת על ידי המשיבים, וכן בעדותו של מטופל אחר של המשיבה.

מסקנת בית משפט קמא היתה כי מן הדברים ניתן להתרשם שהמטופלים מגיעים למרפאה במשך כ-10 שעות שבועיות, המתחלקות על פני 4 ימים בשבוע, בשעות סבירות של היום, ולפי תורים שנקבעים מראש. לפיכך דחה בית משפט קמא את טענות המערערת לגבי רעש חריג או תנועה חריגה של אנשים בשל הפעלת המרפאה.

י"ב. לגבי טענות המערערת אודות חסימת החנייה שלה על ידי רכבים של מטופלים אחרים ולכלוך שהם מותירים בסביבה קבע בית משפט קמא, כי טענות אלה נותרו בגדר טענות בעלמא, וכי מן הביקור שבית משפט קמא קיים במקום התרשמה השופטת כי הכביש הגובל בבתי הצדדים הוא כביש רחב עם מקומות חנייה רבים.

כמו כן ציין בית משפט קמא, שבין גינת המערערת לגינת המשיבים (בחלק המשמש ככניסה למרפאה), מפרידה חומה בגובה של 2 מ' וקשה להלום כיצד יתכן שמטופלים משליכים לכלוך לעבר שטחה של המערערת. ככל שמדובר בלכלוך שמותירים המטופלים בשטח המדרכה או הכביש, ציין בית משפט קמא שעל המערערת להפנות את טרונייתה לעיריה, ולא למשיבים.

י"ג. בית משפט קמא מעיר כי המערערת עצמה מאשרת שהמשיב מנהל מרפאה בביתו מאז שנת 1995, ומכאן יש להניח שעד הצטרפות המשיבה לאותה מרפאה (בערך בשנת 2005) היתה המערערת מורגלת במידה מסויימת להתנהלות דומה למדיי להתנהלות שעליה היא מעידה כיום.

בית משפט קמא קבע, כי לא הוכח שהפעלת המרפאה גורמת למערערת הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין (כנדרש בעילת המטרד ליחיד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין), וזאת במובחן מהפרעה סתם.
בית משפט קמא מציין, כי ככל שהמערערת חשה כי מדובר ביותר מאשר הפרעה סתם, הרי נובע הדבר מתחושה סובייקטיבית גרידא של המערערת, או יתכן אולי והיא נובעת ממקרה של הפרעה חד פעמית או הפרעה סתם, אך לא מהפרעה של ממש.

לפיכך דחה בית משפט קמא את טענות המערערת בנוגע לעילת המטרד.

י"ד. טענה נוספת שהעלתה המערערת היא, שהמרפאה הוקמה לאחר סגירת החנייה המקורה, והוסבה לחדר המתנה עבור המטופלים, מבלי לקבל היתר לשימוש חורג, ולאחר הקמתה היא הופעלה ללא רישיון עסק כדין. המשיבים מצידם הכחישו טענות אלה וטענו כי רכשו את הבית כאשר החנייה כבר היתה סגורה, וכל שהם עשו היה שינוי והתאמה פנימיים בתוך שטח זה לצורך התאמתו לשמש כמרפאה.

באשר להפעלת המרפאה ללא רישיון עסק פנו המשיבים לוועדה המקומית לתכנון ובניה כדי לקבל רישיון, כאמור, ונענו כי אין כל צורך בכך (מוצג ת/6).

ט"ו. בית משפט קמא דחה את טענת המערערת בדבר הפעלת המרפאה ללא רשיון עסק. באשר לסגירת החנייה המקורה העידה מי שמכרה את הבית למשיבים, כי החנייה לא היתה סגורה בזמן המכירה – בניגוד לגירסת המשיבים. בעקבות כך טענה המערערת, כי לא זו בלבד שהמשיבים מפעילים את המרפאה מבלי שקיבלו היתר עבור השימוש החורג שהם עושים בנכס, אלא שהם ביצעו עבודת בניה מבלי שהיה בידם היתר בנייה כדין.

לענין זה כותבת שופטת קמא, כי הטענה בדבר ביצוע עבודת בנייה ללא היתר לא נטענה בכתב התביעה. נציין כבר עתה, כי בשעת הדיון בערעור טען ב"כ המערערת שקביעתה זו של שופטת קמא שגויה, וכי בכתב התביעה הועלתה טענה בדבר ביצוע עבודת בנייה ללא היתר.

ט"ז. ואולם, בית משפט קמא הוסיף וציין כי למעשה אין צורך להכריע בשאלה האם סגירת החנייה והפעלת המרפאה הצריכו קבלת היתר, אם לאו. הטעם לכך הוא שביצוע פעולה המצריכה היתר, מבלי שניתן לגביה היתר, היא עילה לנקיטת הליך על ידי המדינה או מוסדות התכנון והבניה נגד מבצע הפעולה, ואולם, אין בכך כדי להקים עילת תביעה עצמאית בין אדם לחברו, ואין בכך כדי להקנות סעד המוכר במשפט האזרחי, כל עוד לא הוכח כי יש במעשה זה משום גרימת נזק לאחר.

י"ז. בענייננו, כך מציינת שופטת קמא בפסק דינה, טוענת המערערת כי יש לאסור על המשיבים להפעיל את המרפאה מחמת המטרד שנגרם למערערת עקב כך, ואולם, אין די בטענה שהקמת המרפאה והפעלתה נעשו ללא היתר, על מנת לבסס את עוולת המטרד ליחיד, כל עוד לא הוכח כי המטרד גורם נזק למערערת, והרי בית משפט קמא כבר קבע שלא עלה בידי המערערת להוכיח כי הפעלת המרפאה גורמת מטרד או נזק.

י"ח. טענה נוספת שהעלתה המערערת היתה כי הפעלת המרפאה גורמת לירידת ערך לביתה ואולם טענה זו הועלתה בשפה רפה וללא כל ראיה תומכת או חוות דעת שמאית ולפיכך הטענה נדחתה על ידי בית משפט קמא.

י"ט. כאמור כבר לעיל, הגישו המשיבים תביעה שכנגד בטענה שעל המערערת לפצותם בגין הפגיעה בשמם הטוב והפגיעה בפרטיותם. המערערת, כך נטען, הוציאה דיבתם של המשיבים לרעה בפני השכנים משהאשימה את המשיבה במות בעלה עקב טיפול רשלני. בנוסף נכנסה המערערת לשטח גינתם של המשיבים מספר פעמים תוך הסגת גבול, ובאחת הפעמים אף צילמה בתוך המרפאה כשמטופלים שהו במקום מבלי לקבל את רשותם של המשיבים לשם כך.

כ'. לטענת המשיבים, במסגרת התביעה שכנגד, על המערערת לפצותם בסך של 50,000 ₪ בגין הפגיעה בפרטיותם ללא הוכחת נזק (סעיף 29 א' (ב) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981), וכן בסכום נוסף של 50,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 7 א' לחוק אישור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ובנוסף פיצוי בגין עוגמת נפש ופיצוי עונשי, כך שהפיצוי הכולל בתביעה שכנגד עומד על 200,000 ₪.

כ"א. מציינת שופטת קמא, שאמנם בכתב ההגנה ביחס לתביעה שכנגד הכחישה המערערת את טענותיהם הנ"ל של המשיבים, אך בסיכומים שמטעמה לא הובאה כל התייחסות לנשוא התביעה שכנגד.

בית משפט קמא ציין, שהמשיבים לא היו עדים באופן אישי לאירועים שפגעו כביכול בפרטיותם ובשמם הטוב ולכן הם ביקשו לבסס את טענותיהם לגבי פגיעה כאמור באמצעות עדים אחרים שנכחו במקום, והיו עדים למעשיה של המערערת בקשר לקביעות אלה.

דא עקא, בישיבת 15.2.09 ובתום חקירתה הנגדית של המשיבה, הודיע בא כוחם דאז של המשיבים כי הוא מוותר על העדת העדים מטעמו, וביקש למשוך מן התיק את תצהיריהם של עדי המשיבים. בא כוחה דאז של המערערת אמנם לא התנגד לכך, אך ביקש להותיר את התצהירים של עדי המשיבים בתיק ולזמן עדים אלה כעדים מטעמו, כדי להוכיח שאין המשיבה דוברת אמת.

כ"ב. לפיכך העידו עדי המשיבים כעדים מטעם התביעה (מר זוהר, גב' קרופניק, ומר זגגי). במסגרת סיכומי המשיבים היפנו הם לאמור בתצהירים אלה כדי לבסס את טענותיהם לגבי פגיעה בפרטיותם ובשמם הטוב, ואולם בית משפט קמא לא היה מוכן לקבל טענות אלה.

כב' השופטת קמא סברה, כי משהביעו המשיבים את רצונם לוותר על העדת העדים מטעמם, בהיותם היחידים שיכולים להעיד על הפגיעות השונות נשוא התביעה שכנגד, אין זה מן הראוי לאפשר למשיבים להתבסס על האמור בתצהירים אלה, בשעה שהם עצמם ביקשו למשוך תצהירים אלה מן התיק.

כותבת שופטת קמא (פיסקה 39 בפסק הדין) כי "הויתור של הנתבעים על העדת העדים שאמורים היו להעיד על הפגיעה בפרטיותם ובשמם הטוב, יצר מצג לפיו הנתבעים חוזרים בהם מטענות אלה. אין פלא אם כן מדוע לא הובאה כל התייחסות לתביעה שכנגד בסיכומי התובעת".

כ"ג. על יסוד האמור לעיל, סברה שופטת קמא שיש לדחות את התביעה שכנגד, אך הוסיפה כי מן האמור בתצהיריהם של מר זוהר וגב' קרופניק בכל הנוגע לפגיעה בשמה הטוב של המשיבה, ניתן להתרשם מדבריהם כי הכשרתה המקצועית של המשיבה ושמה הטוב לא היו מוטלים בספק אף לרגע. מכל מקום, לא נגרם נזק של ממש מן הדברים שהמערערת מייחסת למשיבה, והרי גם המערערת אישרה בעדותה שאין לה טענה כלשהי לגבי הטיפול שהוענק לבעלה המנוח על ידי המשיבה.

כ"ד. לפיכך, החליט בית משפט קמא לדחות גם את התביעה שכנגד ובנסיבות הענין שלא לחייב בהוצאות איש מן הצדדים.

כ"ה. שני הצדדים מיאנו עם פסק דינו של בית משפט קמא.

מטעם המערערת נטען, שהפטור שניתן, כביכול, בענין רישיון העסק איננו רלוונטי הואיל וניהול עסק בתחום הרפואה איננו עסק טעון רישוי לפי חוק רישוי עסקים ואין רבותא בהחלטה שהעסק איננו ראוי לרישיון עסק. לעומת זאת ההלכה קובעת מפורשות כי העסק דורש היתר לשימוש חורג והיתר כזה לא ניתן בענייננו.

לטענת המערערת ניהול מרפאה באחד מחדרי המגורים מחייב היתר לשימוש חורג (עפ"א מחוזי תל אביב 80244/03).

הפעלת מרפאה ללא היתר לשימוש חורג מהווה, לטענת המערערת, עוולה, בנוסף להיותה עבירה פלילית, ולכן, לטענתה, שגה בית משפט קמא במסקנותיו. עוד סבורה המערערת, שאין לקבל את קביעת בית משפט קמא, שניהול המרפאה בדירת המגורים לא גרמה נזק, שעה שהמערערת זכאית היתה לקבל את הסעד המבוקש גם משהוכיחה אי נוחות.

כ"ו. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא כשהכשיר עוולה ועבירה פלילית המבוצעות בדירת המגורים חרף התנגדות המערערת ותוך פגיעה מהותית בזכויותיה. כמו כן נטען, כי שגה בית משפט קמא משדחה את טענת המערערת לירידה בערך הבנין עקב ניהול המרפאה, וכן שגה בית משפט קמא משסירב ליתן את צווי המניעה הדרושים למניעת המפגעים בדירת המערערת מחמת ניהול עסק המרפאה שלא כדין.

כ"ז. גם המשיבים הגישו ערעור שכנגד בטענה כי שגה בית משפט קמא משסבר שאין המשיבים רשאים להסתמך על תצהירי העדים שהוגשו מטעמם, נוכח הודעת בא כוחם דאז של המשיבים כי הוא מוותר על העדים שמטעם המשיבים.

טוענת באת כוחם הנוכחית של המשיבים, כי מרגע שב"כ המערערת (דאז) עמד על העדתם של עדי המשיבים, הרי שהוא הכשיר בכך את האפשרות להסתמך על התצהירים של עדי המשיבים כחלק מחומר הראיות שבתיק. משכך, אין בית המשפט רשאי להתעלם מן האמור בתצהירים אלה. לכן, כך נטען, היה על בית משפט קמא לקבוע לפי האמור בתצהירים אלה כי הוכחה פגיעה חמורה בפרטיותם של המשיבים וכן בשמה הטוב של המשיבה.

כ"ח. עוד נטען, כי משלא הביא בא כוחה דאז של המערערת בסיכומיו בפני בית משפט קמא כל התייחסות לאמור בתצהירים של עדי המשיבים, המסקנה המתבקשת היא שהוא בחר שלא להסתמך על עדויותיהם ותצהיריהם משהתחוור לו כי הוא לא הצליח להוכיח באמצעותם את מה שביקש, ומשנוכח כי אין הם משרתים את האינטרסים שלו הוא לא התייחס לאמור בהם. לא זו בלבד, אלא שלטעמה של ב"כ המשיבים, יש לראות, נוכח האמור לעיל, את המערערת כמי שהסכימה לכל האמור בתצהירים ובעדויות של עדי המשיבים, עדויות שנפרסו בפני בית משפט קמא ונשמעו בפניו.

כ"ט. יתר על כן, מציינת באת כוחם הנוכחית של המשיבים כי המערערת אף לא ביקשה להגיב על סיכומיהם של המשיבים, ולא טענה בפני בית משפט קמא שהיא הופתעה מעמידת המשיבים על התביעה שכנגד. לכן, בחירתה של המערערת שלא להתייחס לתביעה שכנגד היתה אסטרטגית, ולא נבעה ממצג שגוי. מכאן, הטענה בערעור שכנגד שיש לחייב את המערערת לשלם למשיבים את מלוא סכום התביעה שכנגד ואף ליתן צו מניעה קבוע כנגד המערערת האוסר עליה מלהכנס למקרקעין של המשיבים.

ל'. באי כוחם של הצדדים הגישו בפנינו עיקרי טיעון. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 5.2.13 שמענו את תמצית טיעוניהם של באי כח שני הצדדים. מסקנתנו היא שיש לדחות את ערעורה של המערערת.

ל"א. בית משפט קמא קבע בפסק דינו קביעות עובדתיות, זאת בנוסף לביקור במקום שערך בית המשפט. כלל ידוע הוא, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן הראיות שהובאו בפניה. המקרה שבפנינו איננו בבחינת יוצא מן הכלל (עיינו: ע"א 3601/96 בראשי נגד עזבון בראשי, פ"ד מ"ב (2) 582, וכן ע"א 207/86 מגן נגד בכר, פ"ד מ"ב (4)).

ל"ב. מקביעותיו וממצאיו של בית משפט קמא עולה שאין מתקיימים בענייננו יסודותיה של עוולת המטרד ליחיד.

בסעיף 44 (א) של פקודת הנזיקין נאמר:

"מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפוסים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר, או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק".

בסעיף 1 של פקודת הנזיקין מוגדר נזק כך:

"אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם, וכל אובדן או חיסור כיוצאים באלה".

ל"ג. בית משפט קמא שמע את הראיות, וכאמור אף ביקר במקום, ודחה את טענותיה השונות של המערערת כי הפעלת המרפאה גורמת לה לאי-נוחות, בין אם מחמת רעש, בין אם מחמת תפיסה וחסימת החנייה שלה, בין אם מחמת אי שמירה על נקיון הסביבה, בין אם מחמת תנועה חריגה של מטופלים, ובין אם בגין ירידת ערך הבית.

בית משפט קמא קבע, כי לא עלה בידי המערערת להרים את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליה ואילו גירסת המשיבים לא נסתרה ואף קיבלה חיזוק מעדויות אחרות.

ל"ד. בצדק קבע בית משפט קמא, כי על מנת לבסס קיומו של מטרד ליחיד, יש להוכיח, כנדרש בסעיף 44 של פקודת הנזיקין: "הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם.....".

כאמור, לא עלה בידי המערערת להוכיח את היסוד אשר נדרש לקיומה של עוולה זו.

ל"ה. המערערת טענה, כי שגה בית משפט קמא משקבע כי לפי אישור הוועדה המקומית לתכנון ובניה מיום 5.12.05 (ת/6) פנו המשיבים לוועדה לשם קבלת רישיון עסק, והוועדה פטרה את המשיבים מקבלת רישיון, ולפיכך דחה בית משפט קמא את טענת המערערת בדבר הפעלת המרפאה ללא רישיון עסק.

ב"כ המערערת טען בפנינו שרישיון עסק כלל איננו רלוונטי, בנסיבות הענין, לגבי הפעלת המרפאה, אך לעומת זאת היה על המשיבים להוכיח שהם קיבלו היתר לשימוש חורג.

ל"ו. נכון הוא, ששאלת רישיון העסק אכן איננה רלוונטית, בנסיבות הענין, לצורך הפעלת המרפאה, אך מעיון במוצג ת/6 עולה, כי המשיבה פנתה ביום 23.11.05, אל יו"ר ועדת בנין ערים (בקרית ים) וכתבה "הנני מעוניינת להפוך חדר מביתי לחדר קבלת חולים, אבקש לקבל את אישור הוועדה".

בתשובה נענתה המשיבה במכתב מיום 5.12.05 שכותרתו "הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריות" כשהוא חתום על ידי המהנדס משה יבין, מהנדס הוועדה, ובו נאמר שאין צורך באישור הוועדה הואיל ומדובר ב"מקצוע חופשי" כהגדרתו בחוק, "ואת יכולה להשתמש בחדר מביתך לקבלת חולים בתנאי שאת אכן מתגוררת בבית זה דרך קבע".

ל"ז. יצויין, כי הצדדים שיגרו בבית משפט קמא שאלות הבהרה למהנדס מר משה יבין (לפי ההחלטה בפרוט' מיום 15.2.09). המהנדס יבין הגיש תעודת עובד ציבור נושאת תאריך 26.11.09, ובין יתר דבריו אמר בסעיף 6 של התע"צ: "בהתאם למדיניות הכללית החלה, אין מניעה מלהשתמש בחלק מדירת מגורים לשם שימוש של בעל מקצוע חופשי המתגורר בדירה עצמה ובלבד שהיקף השימוש הינו טפל למטרת המגורים".

עוד הוסיף המהנדס יבין בסעיף 8 של התע"צ: "כמובן שבבית מגורים פרטי המדיניות הינה מקלה יחסית לעומת שימוש מעורב בבית דירות משותף". העד גם ציין, בסעיף 9 של התע"צ, כי למיטב ידיעתו לא הוגשו לוועדה כל תלונות על-ידי המערערת ולכן גם לא בוצעה בדיקה של תלונה כאמור.

ל"ח. המהנדס יבין העיד בישיבת בית משפט קמא ביום 23.12.09, והשיב בחקירה נגדית מפורטת לשאלותיו של ב"כ המערערת דאז, וכן השיב לשאלות ב"כ המשיבים דאז בחקירה חוזרת.

בין יתר הדברים, הסביר המהנדס יבין בעדותו בעמ' 24 לפרוט' של אותה ישיבה, בהתייחסו למוצג ת/6:

"המכתב שלי לא מתייחס אם הבניה בהיתר או לא בהיתר. באופן עקרוני הוא אומר אם ברצונך להשתמש בחדר אחד מהחדרים בביתך לקבלת חולים, אנחנו כוועדה לא נדרוש שום פעילות בנושא היתר לקטע הזה משום שאנו רואים בזה חדר אחד מתוך הדירה ורואים בזה שימוש מקצועי חופשי ואת מתגוררת בדירה דרך קבע".

המהנדס יבין אישר, בתשובה לשאלה מפורטת על ידי בא כוחה דאז של המערערת, שאם יש למשיבים בית, שיש לו היתר בניה, ואותו בית משמש למגורים, הרי בתוך שטח זה ניתן לייחד חדר אחד לצורכי קליניקה (עמ' 24 לפרוט').

ל"ט. עוד הוסיף המהנדס יבין ואמר (עמ' 25 לפרוט'), שהחנייה שליד הבית (יצויין, שלבית המערערת מחד גיסא, ובית המשיבים מאידך גיסא, חניות צמודות קיר אל קיר), לפי "הגרמושקה" היא חנייה פתוחה ועל מנת לסגור אותה יש צורך בהיתר בנייה, שאם לא כן מדובר בבניה שלא כדין.

כב' השופטת קמא ציינה בפסק דינה (פיסקה 29), שעדת התביעה, הגב' אידה קריצ'מר, שהיא אשר מכרה את הבית למשיבים, העידה (בניגוד לגירסת המשיבים), שכאשר היא מכרה את הבית למשיבים, החנייה לא היתה סגורה.

מ'. המהנדס יבין נשאל, האם סגירת אותה חנייה מהווה למעשה ביצוע של עבודת בניה ללא היתר, ועל כך השיב העד בעמ' 25 סיפא לפרוט': "לפי מה שאמר לי המפקח אפילו היום בבוקר, ידוע לו שהסגירה שם נעשתה לפני הרבה זמן. הוא לא יכול להגיד לי אם זה לפני מספר דו ספרתי של שנים או חד ספרתי. יכול להיות שזה היה לפני מספר דו ספרתי של שנים ...".

נעיר שמעיון בפרוטוקול בית משפט קמא מיום 4.6.08, שנכתב לאחר הביקור במקום, עולה כי: "השינוי שביצעו הנתבעים בביתם שהתבטא בסגירת חלק מהחנייה והסבתה לחדר המתנה למטופלים במרפאה שלהם".

מ"א. בהמשך עדותו, הוסיף והסביר המהנדס יבין שלא ניתן להשתמש בשטח החנייה המקורה, אשר מסווג כמבנה עזר, למטרה העיקרית, קרי למגורים. עוד הסביר המהנדס, שכאשר הוא כתב למשיבה במוצג ת/6 שאין צורך באישור הוועדה להשתמש בחדר אחד מחדרי הבית כחדר קבלת חולים, ושהיא רשאית להשתמש בחדר אשר בבית לקבלת חולים בתנאי שהיא מתגוררת בבית זה דרך קבע, הוא לא התכוון לחנייה (המקורה), אלא לאחד מחדרי הבית.

המהנדס יבין גם אישר, שהוא לא הבין מפנייתה של המשיבה אליו (מיום 23.11.05, חלק מת/6), שהכוונה היא להפוך את החנייה (המקורה) לקליניקה (עמ' 30 לפרוט').

מ"ב. לכאורה, עולה מעיון במוצג ת/6, כי המשיבים פעלו בדרך סבירה על מנת לקבל היתר לשימוש באחד מחדרי הבית לחדר קבלת חולים. פנייתה של המשיבה נעשתה אל "יו"ר וועדת בניין ערים", והתשובה ניתנה לה ביום 5.12.05 (מוצג ת/6), במכתב הנושא את הלוגו של הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריות, חתום על-ידי מהנדס הוועדה, מר יבין, שכאמור כבר לעיל השיב על שאלות בתע"צ, ואף העיד עדות מפורטת בפני בית משפט קמא, והוא כאמור אישר למשיבה, במכתבו ת/6, שאין צורך באישור הוועדה, שכן מדובר ב"מקצוע חופשי".

לכן, רשאית המשיבה להשתמש בחדר שבביתה לקבלת חולים (בעבודתה כרופאת משפחה), בתנאי שהיא מתגוררת דרך קבע בבית.

מ"ג. יחד עם זאת, מעדותו של המהנדס מר יבין עלה, שלצורך סגירת החנייה המקורה שצמודה לבית המשיבים, יש צורך בקבלת היתר, והיתר כזה לא ניתן. עוד אישר המהנדס יבין בעדותו, כי למעשה כשהוא כתב את מכתבו מיום 5.12.05 (ת/6) למשיבה, הוא סבר כי מדובר בשימוש באחד מחדרי הבית (שהוקם עם היתר בניה כדין) אשר ישמש את המשיבה כחדר קבלת חולים, והוא לא היה מודע לכך שהשימוש כחדר קבלת חולים ייעשה על-ידי סגירת החנייה המקורה. חנייה מקורה זו נחשבת למבנה עזר, ואם הכוונה לעשות שימוש בו למטרה שביקשו המשיבים, יש צורך בהיתר שימוש חורג, וכזה לא ניתן.

מ"ד. אין בכוונתנו, כמובן, ליתן הכשר או גושפנקא כלשהיא לפעולה שבוצעה ללא היתר כנדרש על-פי דין. נדגיש, כי אנו איננו דנים בפסק דיננו במסמכים השונים, בתחום התכנון והבניה, שהוגשו לנו על-ידי ב"כ הצדדים במהלך ישיבת 5.2.13, מסמכים שחלקם מיוני 2012 ומסמך נוסף של היתר בניה (תוספת בניה בקומת קרקע ובקומה א' עבור יחידת דיור אחת במבנה דו-משפחתי, על שם המשיבים) מיום 11.11.12. מסמכים אלה לא עמדו בפני בית משפט קמא, ואף לא הוגשה בפנינו בקשה מסודרת לפי תקנה 457 להרשות הגשתם כמוצגים בערעור, ולמעשה הואיל ואיננו פוסקים בשאלה של חוקיות או אי חוקיות לפי חוק התכנון והבניה, ממילא מסמכים אלה אינם רלוונטיים לצורך הכרעתנו בערעור.

מ"ה. אמנם נכון הוא, ובניגוד לאמור בפיסקה 30 של פסק הדין, שהטענה בדבר ביצוע עבודת בניה ללא היתר כן הועלתה בכתב התביעה (סעיף 3 וסעיף 6), ואולם, כפי שכותבת שופטת קמא בפסק דינה, פיסקה 30: "איני רואה כל צורך להכריע בשאלה, האם סגירת החנייה והפעלת המרפאה הצריכו קבלת היתר, אם לאו. זאת מן הטעם הפשוט, שביצוע פעולה המצריכה היתר מבלי שיש לגביה היתר, היא עילה לנקיטת הליך על-ידי המדינה או מוסדות התכנון והבניה נגד מבצע הפעולה, ברם, היא, כשלעצמה, אינה מקימה עילת תביעה עצמאית בין אדם לחברו, ואינה מקנה זכות לקבלת סעד מן הסעדים המוכרים במשפט האזרחי, כל עוד לא הוכח כי יש בצידה נזק לאחר".

מ"ו. שופטת קמא הוסיפה והסבירה בפיסקה 31 בפסק דינה, כי המערערת טוענת שיש לאסור על המשיבים להפעיל את המרפאה מחמת המטרד שנגרם למערערת עקב כך, ואולם: "לא די בטענה כי הקמת המרפאה והפעלתה נעשו ללא היתר, על מנת לבסס את עוולת המטרד ליחיד, כל עוד לא הוכח כי המטרד גורם לה נזק – וכבר קבעתי מקודם, שלא הוכח לפני כי הפעלת המרפאה גורמת מטרד או נזק".

מ"ז. לא נותר בידינו אלא להסכים עם התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, משקבע כי יש לדחות את תביעתה של המערערת.

כמוסבר כבר לעיל, השאלה האם סגירת החנייה המקורה, והשימוש בה לצורך קבלת מטופלים, נעשתה כדין אם לאו, אין בה, כשהיא עומדת בפני עצמה, כדי להכריע את הדין לטובת המערערת, כל עוד לא הוכח שהיה במעשה זה כדי לגרום למערערת מטרד או נזק.

שאלת חוקיות המעשה של סגירת חנייה המקורה והשימוש בה לצורך קבלת מטופלים, עניינה לרשויות התכנון והבניה, וככל שבוצעה פעולה שלא כדין, חזקה על רשויות אלה שהם יפעלו בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה, אוכל דין אחר אשר חל על סוגיה זו.

ואולם, משבא בית משפט קמא לבחון האם יש מקום להיעתר לסעדים להם עתרה המערערת בכתב התביעה, היה עליו לבדוק, האם יש בשימוש שעושים המשיבים בהפעלת המרפאה בנכס כדי לגרום למטרד או נזק למערערת.

על שאלה זו השיב בית משפט קמא בשלילה, וזאת לאחר שערך ביקור במקום ושמע את כל המסכת הראייתית, התרשם מן העדויות שהובאו בפניו, קבע קביעות עובדתיות והגיע למסקנה לפיה, לא הוכח מטרד כמשמעותו בסעיף 44 של פקודת הנזיקין, ולא הוכח שנגרם למערערת נזק.

בקביעותיו אלה של בית משפט קמא, לא נפל כל פגם ואין כל עילה להתערבותה של ערכאת הערעור, ומכאן, שדין הערעור להידחות.

מ"ח. שונה התוצאה אליה אנו מגיעים בערעור שכנגד שהוגש מטעם המשיבים.

הערעור שכנגד מתמקד בשתי סוגיות:

האחת היא, הפגיעה הנטענת של המשיבים בגין "לשון הרע", והכוונה היא לאמור בתצהיריהם של מר יוסף זוהר וגב' אילנה קרופניק בכל הנוגע לפגיעה הנטענת בשמה הטוב של המשיבה כרופאה.

הסוגיה השניה היא, הפגיעה הנטענת בפרטיותם של המשיבים שבאה לידי ביטוי בכך שהמערערת, לפי הנטען, הסיגה את גבולם של המשיבים משנכנסה שלא כדין לחצרם וצילמה שלא כדין מטופלים בתוך המרפאה העצמאית של המשיבים.
העתירה היא לחייב את המערערת לשלם למשיבים את הסכום של 200,000 ₪, וכן ליתן כנגדה צו מניעה שיאסור עליה מלהיכנס למקרקעין של המשיבים ולעשות כל מעשה שעלול להטרידם או להטריד את מטופליהם.

מ"ט. בית משפט קמא דחה בפסק דינו גם את התביעה שכנגד וההסבר לכך, כפי שהובא בפסק הדין, הינו כדלקמן:

בתום חקירתה הנגדית של המשיבה בישיבת יום 15.2.09, הודיע בא כוחם דאז של המשיבים כי הוא מוותר על העדת העדים מטעמו ומבקש למשוך מן התיק את תצהיריהם. בא כוחה דאז של המערערת אמנם לא התנגד לכך, אך ביקש להותיר את התצהירים של עדי המשיבים בתיק ולזמנם כעדים מטעם המערערת כדי להוכיח שהמשיבה איננה דוברת אמת. אכן, שלושה עדים מטעם המשיבים הוזמנו והעידו כעדים מטעם המערערת (הגם שבמקור הוגשו תצהיריהם במסגרת עדויות ההגנה), ותצהיריהם, כאמור כבר לעיל, נותרו בתיק וסומנו כמוצגי התביעה.

בית משפט קמא סבר, שאין המשיבים רשאים, לצורך התביעה שכנגד, להתבסס על האמור בתצהיריהם של העדים הנ"ל (בניסיונם לבסס טענותיהם לגבי פגיעה בפרטיות ובשם הטוב). בית משפט קמא נימק זאת בכך, שמשהביעו המשיבים את רצונם לוותר על העדת העדים מטעמם, בהיותם היחידים שיכולים להעיד על הפגיעות השונות נשוא התביעה שכנגד, אין זה ראוי להרשות למשיבים כיום להתבסס על האמור בתצהירים של עדים אלה, מקום שהם עצמם ביקשו למשוך אותם מן התיק.

מוסיף בית משפט קמא, שהוויתור מצד המשיבים על העדת העדים שאמורים היו להעיד על הקביעה בפרטיותם ובשמם הטוב, יצר מצג לפיו חוזרים הם מטענות אלה, וזהו לדעת בית משפט קמא גם ההסבר לכך מדוע לא הובאה כל התייחסות לתביעה שכנגד בסיכומים שהוגשו מטעמה של המערערת (פיסקה 39 בפסק הדין).

נ'. בית משפט קמא הוסיף וציין, כי מעיון בתצהירים של מר יוסף זוהר וגב' אילנה קרופניק, בכל הנוגע לפגיעה בשמה הטוב של המשיבה, ניתן להתרשם מדבריהם, כי הכשרתה המקצועית של המשיבה ושמה הטוב כלל לא היו מוטלים בספק, ומכל מקום, לא נגרם נזק של ממש מן הדברים שעדים אלה מייחסים למשיבה, ומה גם, שהמערערת אישרה בעדותה שאין לה טענה לגבי הטיפול שהוענק לבעלה המנוח על-ידי המשיבה (פיסקה 40 של פסק הדין).

נ"א. בערעור שכנגד נטען, כי ברגע שב"כ המערערת עמד על העדתם של עדים אלה (עמ' 22 לפרוט' ישיבת 15.2.09), ואף העיד אותם בפועל (ישיבת 30.11.09), וכזכור, הוגשו תצהיריהם של שלושת עדי המשיבים כמוצגי התביעה, הרי בכך חשף בא כוחה דאז של המערערת את בית המשפט לעדויותיהם ותצהיריהם של עדים אלה, והפעם מטעמה של המערערת. בדרך זו הובאה בפני בית משפט קמא התשתית הראייתית הראויה על-מנת להכריע לגופו של עניין בטענות שהעלו המשיבים במסגרת התביעה שכנגד.

כפי שאכן מציינת ב"כ המשיבים בעמ' 3 לערעור שכנגד: ""המחדל" נרפא בכך שנפתחה מחדש אפשרות להביא בכור ההיתוך המשפטי את עדויותיהם של מצהירים אלו וזאת לאור העובדה שהצד שכנגד חקר אותם, והכניסם לחומר הראיות של בית משפט קמא".

נ"ב. נטען איפוא בערעור שכנגד, שעדויותיהם של עדי המשיבים, גם אם הצד שכנגד הוא שהביא אותם, הינן חלק בלתי נפרד מן הראיות שבפני בית משפט קמא שאיננו רשאי להתעלם מחומר ראיות זה, ולכן, היה על בית משפט קמא לקחת בחשבון ראיות אלה ולקבוע לפיהן כי היתה פגיעה בפרטיות של המשיבים ובשמה הטוב של המשיבה.

העובדה שבא כוחה דאז של המערערת בחר בסיכומיו להתעלם מעדויותיהם של מצהירים אלה ולא להזכירם נובעת, כך לטענת ב"כ המשיבים, משום שנוכח לדעת שאין הם משרתים את האינטרסים שלו. לא זו אף זו, משלא ראה בא כוחה דאז של המערערת להתייחס בסיכומיו לתביעה שכנגד, הרי שיש לראותו, כך סבורה באת כוחם הנוכחית של המשיבים, כמסכים לאמור בתצהירים ובעדויות של עדי המשיבים. לכן היה על בית משפט קמא, לטעמה, לקבל את התביעה שכנגד ולפסוק לזכות המשיבים את הסעדים המבוקשים בתביעה שכנגד.

נ"ג. אנו סבורים, כי נפלה שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע לתביעה שכנגד שהוגשה על-ידי המשיבים.

אכן, תצהיריהם של שלושת עדי המשיבים: מר יוסף זוהר, גב' אילנה קרופניק, ומר דוד זגגי, הוגשו, בנסיבות כפי שתוארו ופורטו לעיל, כעדים מטעמה של המערערת ותצהיריהם סומנו כמוצגי התביעה.

עצם העובדה שבא כוחם דאז של המשיבים הודיע ביום 15.2.09, לאחר חקירתה הנגדית של המשיבה, כי הוא מוותר על העדת העדים מטעמו, איננה מהווה סוף פסוק, שהרי משבחר בא כוחה דאז של המערערת, משיקוליו, לעמוד על העדתם של עדי המשיבים ולהגיש את תצהיריהם כראיות מטעם התביעה בפני בית משפט קמא, הרי פשיטא שעסקינן בראיות לכל דבר ועניין. משכך, היה על בית משפט קמא לבחון האם על יסוד התשתית הראייתית כפי שהונחה בפניו, ואשר כוללת בתוכה גם את תצהיריהם של שלושת עדי המשיבים ועדויותיהם, יש מקום להיעתר לסעדים להם עתרו המשיבים במסגרת התביעה שכנגד.

נ"ד. בעיקרו של דבר, בית משפט קמא לא בחן לעיצומה את השאלה, האם עלה בידי המשיבים להוכיח פגיעה בפרטיותם ופגיעה בשמה הטוב של המשיבה, וכן האם הונחה תשתית שיש בה כדי להצדיק היענות לבקשה למתן צו מניעה קבוע במסגרת התביעה שכנגד, וממילא גם לא נבחנה השאלה, האם יש למערערת הגנות כנגד טענותיהם אלה של המשיבים.

נ"ה. לא נעלם מעינינו, כי בסעיף 40 לפסק הדין מעיר בית משפט קמא כי מתוך האמור בתצהיריהם של מר יוסף זוהר ואילנה קרופניק ניתן להתרשם כי הכשרתה המקצועית של המשיבה ושמה הטוב לרגע לא היו מוטלים בספק, וכי מכל מקום לא נגרם נזק של ממש מן הדברים שעדים אלה מייחסים למערערת, ואולם סעיף 7א(ב) של חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, קובע פיצוי סטטוטורי, בגין עוולה אזרחית של לשון הרע, ללא הוכחת נזק. לכן, מסקנת בית משפט קמא בפיסקה 40 לפסק דינו נסתרת מפורשות בהוראת סעיף 7א' של חוק איסור לשון הרע, ומבלי לגרוע מכל האמור בסעיפי המשנה של סעיף 7א'.


נ"ו. לפיכך, המסקנה היא שאין מנוס מלבטל את פסק הדין של בית משפט קמא בכל הנוגע לדחיית התביעה שכנגד. על בית משפט קמא יהא ליתן פסק דין משלים בכל הנוגע לתביעה שכנגד, תוך התייחסות למלוא התשתית הראייתית, כפי שהונחה בפניו.

כמו כן יש לאפשר, כפי שנורה להלן, למערערת להגיש סיכומי תשובה לסיכומים שהגישו המשיבים בבית משפט קמא, שכן מעיון בהחלטת בית משפט קמא מיום 23.12.09 (עמ' 31 לפרוט') עולה, שאפשרות זו של סיכומי תשובה, תוך התייחסות לטענות המשיבים בנוגע לתביעה שכנגד, למעשה לא ניתנה למערערת.

נ"ז. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן:

1. אנו דוחים את ערעורה של המערערת.

2. אנו מקבלים את הערעור שכנגד, ומבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע לתביעה שכנגד, שהוגשה על-ידי המשיבים, ומורים על החזרת התיק לבית משפט קמא, על מנת שיינתן פסק דין משלים אשר בו יתייחס בית משפט קמא אך ורק לתביעה שכנגד שהגישו המשיבים.

מובהר, שהתיק איננו מוחזר לשמיעת עדויות או להשלמת ראיות, אלא אך ורק לצורך מתן פסק דין משלים, כאמור לעיל.

3. למרות האמור בסעיף 2 דלעיל, וכמוסבר בפיסקה נ"ו של פסק דיננו, אנו מאפשרים למערערת להגיש לבית משפט קמא בתוך 21 יום ממועד המצאת פסק דיננו, סיכומי תשובה, בהתייחס לסיכומים שהגישו המשיבים באוקטובר 2010 לבית משפט קמא. נבהיר, שסיכומי התשובה יתייחסו אך ורק לתביעה שכנגד של המשיבים. היקף סיכומים אלה לא יעלה על חמישה עמודים.

4. אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪.

5. מתוך הפיקדון שהפקידה המערערת בבית משפט זה לצורך הבטחת הוצאות המשיבים בערעור, תעביר מזכירות בית המשפט את הסכום הנ"ל של 4,000 ₪ לידי ב"כ המשיבים, ואילו יתרת הפיקדון, ככל שתישאר כזו, תוחזר על-ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערת עבור המערערת.



ביטוח

בנקאות

משפחה

מיסים

הגנת הצרכן

קניין רוחני

מנהלי

נזיקין

נדל"ן

סדר דין

פלילי

תעבורה

עבודה

מסחרי

דף הבית

פשיטת רגל