הנאשמים הואשמו בעבירות של קבלת דבר במרמה בצוותא, לפי סעיפים 415 רישא ו-29(ב); גניבה בצוותא, לפי סעיפים 384 ו-29(ב); והתחזות כאדם אחר במטרה להונות, לפי סעיפים 441 רישא ו-29(ב), הכל לפי חוק העונשין, התשל"ז - 1977. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא קבלת דבר במרמה בצוותא: השופט ר. שפירא [אב"ד]: הערעורים בתמצית: בפנינו ערעורים של הנאשמים/המערערים (להלן: "הנאשם" או "הנאשם 1" ו"אואנונו" או "הנאשם 2") על פסק דינו של בימ"ש השלום בקריות, כב' השופטת טל תדמור-זמיר (להלן: "בית משפט קמא") (הכרעת הדין שניתנה ביום 5.12.11 וגזר הדין אשר ניתן ביום 5.6.12), במסגרת ת.פ. 330-11-09). כפי שיובהר, אציע לחברי לדחות את הערעורים של הנאשמים על כל חלקיהם, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין. כתב האישום ופסק דינו של בימ"ש קמא: על פי האמור בכתב האישום במועדים הרלוונטיים לכתב האישום עבדה המתלוננת (להלן: "המתלוננת") בסניף בנק הדואר שברחוב שלמה המלך 1, שכונת אוסישקין, נהריה. המתלונן (להלן: "המתלונן") הינו מנהל תחנת הדלק "פז" שבנהרייה, אשר נהג להפקיד את הפדיון היומי של תחנת הדלק בידי המתלוננת כאשר הגיע מדי בוקר למקום עם מעטפה אותה מסר למתלוננת וזו הפקידה את סכומי הכסף בחשבון של תחנת הדלק. הנאשם 1, , הינו בעליה של מספרה הסמוכה למקום. בין הנאשמים לבין המתלוננת קיימת היכרות מוקדמת. בתאריך 23.6.09 בשעה 10.30 או בסמוך לכך הגיע המתלונן למקום ומסר למתלוננת סך של 6,000 ₪ במזומן, אותו ביקש להפקיד בחשבונה של תחנת הדלק. מיד בסמוך לאחר שהמתלונן יצא מהמקום והמתלוננת עסקה בספירת הכסף, התקשרו הנאשמים למקום ממכשירי הפלאפון שלהם, דיברו עם המתלוננת ואמרו לה "היי ברכה זה נדב" וביקשו ממנה שלא תפקיד עדיין את הכסף כי נתגלתה בעיה וכי יגיע אליה למקום נהג מונית אשר ייקח ממנה את הכסף ויביאו אליו. בהתאם, הכניסה המתלוננת את הכסף לתוך מעטפת דואר לבנה ותוך מספר דקות הגיע למקום נהג מונית, אשר שוחח באותו מועד עם הנאשמים בפלאפון שלו. הנאשמים ביקשו מנהג המונית שיעביר למתלוננת את הפלאפון שלו כדי לשוחח עימה. נהג המונית העביר למתלוננת את מכשיר הפלאפון שלו והמתלוננת שוחחה עם הנאשמים אשר שאלו אותה אם נהג המונית אצלה והכל בסדר. משהשיבה להם שאכן, מסרה המתלוננת לנהג המונית את המעטפה ובה הכסף ונהג המונית יצא מהמקום כשברשותו הכסף. בהמשך התקשרו הנאשמים למכשיר הפלאפון של נהג המונית משני הפלאפונים שלהם, הציגו את עצמם כנדב מתחנת הדלק "פז" וביקשו מנהג המונית שיגיע עם הכסף למלון "סול מרין" שבנהרייה. נהג המונית הגיע למלון ופגש באדם שהיה רכוב על קטנוע שחור ולראשו חבש קסדה שחורה אטומה. במעמד זה מסר נהג המונית לאותו אדם את המעטפה עם הכסף ובתמורה לכך קיבל תשלום של 50 ₪. במהלך הגעתו של נהג המונית למקום, כאשר קיבל מהמתלוננת את המעטפה עם הכסף ועד להגעתו למלון, התקשרו הנאשמים למכשיר הפלאפון שלו מספר פעמים, כשהנאשם 1, הנאשם, התקשר אליו פעם אחת, והנאשם 2, אואנונו, התקשר אליו 3 פעמים. הנאשמים הואשמו בעבירות של קבלת דבר במרמה בצוותא, לפי סעיפים 415 רישא ו-29(ב); גניבה בצוותא, לפי סעיפים 384 ו-29(ב); והתחזות כאדם אחר במטרה להונות, לפי סעיפים 441 רישא ו-29(ב), הכל לפי חוק העונשין, התשל"ז - 1977. הנאשמים כפרו בביצוע העבירות המיוחסות להם בכתב האישום ומשכך נשמעו ראיות בתיק. לאחר ניהול הליך הוכחות נקבע כי למרות שלא קיימת ראיה ישירה הקושרת את הנאשמים לאירוע מושא כתב האישום, כלל הראיות והעדויות שהונחו בפני ביהמ"ש מקימים תשתית ראייתית המסבכת את שני הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. בימ"ש קמא קבע כי ביום 23.6.09 התחזו הנאשמים למנהל תחנת הדלק "פז" בנהרייה, המתלונן, עת התקשרו לסניף הדואר בו נהג המתלונן להפקיד את הפדיון היומי של תחנת הדלק, הזדהו בשמו וביקשו מהפקידה בסניף הדואר שלא תפקיד את סך 6,000 ₪ שנמסרו לה באותו היום ותחת זאת תמסור אותם לנהג מונית שנשלח מטעמם. הפקידה מילאה אחר מבוקשם של הנאשמים ומסרה את הכסף לנהג מונית אשר נשלח על ידי הנאשמים לסניף הדואר. בהמשך מילא נהג המונית אחר הוראות הנאשמים ומסר את הכסף לידיהם. בימ"ש קמא קבע בהכרעת הדין כי תדפיסי השיחות שיצאו מהטלפון הנייד של כל אחד מהנאשמים מלמדים על קשר הדוק בין הנאשמים (ובין אדם נוסף המופיע בפלט כבן שבת/יורי זיטלזיץ) ובין כל אחד מהם לבין המתלוננת ונהג המונית במועד הרלוונטי לכתב האישום. בימ"ש קמא קבע כי מצא את עדותה של המתלוננת מהימנה ביותר והתרשם גם כי אין לה מעורבות פלילית בפרשה. בימ"ש קמא ציין כי המתלוננת מסרה בעדותה בבית המשפט כי כשלנאשם 1 לא הייתה עבודה במספרה הוא היה יושב לעיתים תכופות עם הנאשם 2 מול סניף הדואר. בימ"ש קמא ציין כי אינו מתעלם מכך שהמתלוננת לא מסרה את הדברים בהודעותיה במשטרה, אלא שהדברים נתמכים במידת מה גם על ידי הנאשמים עצמם ואת ההסבר שנתנה המתלוננת לכבישת דבריה, לפיו לאחר שנמסר לה בחקירתה השנייה כי השניים חשודים החלה לשחזר האירועים בראשה ונזכרה בדבר, מצא בימ"ש קמא כסביר ומהימן. בימ"ש קמא ציין כי הנאשם 1 אישר כי הינו בעלים של קטנוע עם לוחית זיהוי צהובה גדולה שלא מתקפלת וכי נהג המונית זיהה קטנוע זה, שנתפס אצל הנאשם 1, כקטנוע של האדם שלו מסר את המעטפה עם הכסף. בימ"ש קמא הצביע על גרסאותיו הסותרות של הנאשם 1 לגבי האנשים שעשו שימוש בטלפון שלו, כאשר בהודעתו הראשונה מסר כי רק הוא עושה שימוש בטלפון, בהמשך ההודעה ולאחר שעומת עם פלט השיחות המעיד על הטלפונים לתחנת המוניות ולנהג המונית מסר כי ייתכן שהזמין מונית עבור לקוחותיו ובעדותו בביהמ"ש העיד כי למעשה הטלפון הנייד שלו זה גם מספר הטלפון של המספרה ולקוחות מתקשרים מדי פעם ממספר זה כדי להזמין מונית או שהוא מתקשר בשבילם. צוין גם כי הנאשם 1 מסר גרסאות סותרות גם לגבי השיחה שבוצעה מהטלפון הנייד שלו לסניף הדואר. תחילה מסר כי מעולם לא התקשר לסניף הדואר, אולם כשעומת עם שיחת הטלפון שבוצעה מהטלפון שלו לסניף הדואר השיב כי יכול להיות שהתקשר בטעות לסניף הדואר ואולי המתלוננת לא ענתה. עוד צוין כי הנאשם טען בחקירתו הנגדית בבית המשפט כי אינו יודע מה הטלפון של תחנת המוניות אולם כשעומת עם העובדה שמסר את המספר בהודעתו במשטרה השיב "כן זה אותו מספר". בכל הנוגע לנאשם 2 ציין בימ"ש קמא כי הוא שמר על זכות השתיקה במשטרה מאחר ו"אינו מאמין בשוטרים בנהרייה" ולא הסביר מדוע. בימ"ש קמא קבע כי שתיקתו בחקירה משקפת התנהגות שאינה מתיישבת עם חפות ומקרינה חוסר מהימנות והעדר הסברים סבירים, אשר היו עשויים לעמוד כמשקל שכנגד לגרסה המפלילה שהונחה על ידי התביעה. נקבע כי יש בשתיקה כדי לחזק את הראיות הקיימות נגד הנאשם 2 ואף להיות בעלת כוח ראייתי עצמאי, בבחינת ראיה נסיבתית. עוד נקבע כי הראיות הנסיבתיות שפורטו לעיל כמוהן כחלקים בודדים אשר בהשתלבותם יוצרים תצרף ראייתי ממנו עולה מעורבות הנאשמים בעבירות מושא כתב האישום. בימ"ש קמא לא קיבל את הסבריו של הנאשם 1 למארג הראייתי. נקבע כי גרסתו של הנאשם 1 לפיה לקוחות שונים השתמשו בטלפון הנייד שלו על מנת להזמין מוניות מהמספרה המרוחקת מהעיר הינה גרסה כבושה שלא נתמכה בכל ראיה והוא אף לא הציג קבלות של לקוחות שביקרו במספרה באותו היום על מנת להוכיח כי אכן עבד במועד הרלוונטי במספרה והדבר פועל לרעתו ומחזק את ראיות התביעה. עוד נקבע כי גרסה זו עדיין אין בה כדי להסביר את שיחות הטלפון הרבות לנאשם 2 או לסניף הדואר במועדים בהם התקבלו השיחות מושא כתב האישום. גם באשר לנאשם 2 נקבע כי הסברו לשיחת טלפון שבוצעה מהטלפון שלו לסניף הדואר, לפיו היה מדובר בטלפון מסוג טוקמן שלא היה כל הזמן ברשותו, לא נתמך בכל ראיה אחרת שכן הנאשם 2 לא ציין שמות אנשים נוספים שיכולים היו לעשות שימוש בטלפון שלו. צוין כי בהמשך עדותו ציין הנאשם 2 באופן סתמי כי אולי גם הוא נפל קורבן ואם היו שואלים אותו על זה בסמוך לאירוע סביר שהיה יודע, אך כיום אינו זוכר. נקבע כי אין בהסבר זה די כדי להסביר את פשר השיחות הרבות בינו לבין הנאשם 1 באותו היום, חרף גרסתו לפיה נהג לשוחח איתו בטלפון אחת לכמה ימים בלבד. עוד נקבע כי מבלי להתעלם מהבעייתיות העולה מחקירת החשודים בחלוף זמן רב מביצוע העבירה, בנסיבות התיק דנא אין במחדל האמור כדי לעורר ספק או להביא לזיכוי הנאשמים. נקבע כי מכלול הנתונים הבא מצמצם את הספק לגבי מעורבות שני הנאשמים באירוע עד כלא היה: ריבוי השיחות בין הנאשמים, במיוחד לאור גרסת שניהם כי אין מדובר בדבר שבשגרה; העובדה כי השיחות התנהלו על פני כל שעות היום ובעיקר באופן תדיר סביב שעות ביצוע העבירה, לרבות בשעות בהן העיד הנאשם 1 כי המספרה סגורה; העובדה כי השיחות בוצעו מהטלפון של כל אחד מהנאשמים גם אל סניף הדואר וגם אל נהג המונית; העובדה כי השיחות לסניף הדואר ולנהג המונית בוצעו בשעות הרלוונטיות לביצוע העבירה; העובדה שבמועד בו שוחחו עם סניף הדואר ועם נהג המונית ובטרם יצא נהג המונית מסניף הדואר לא נוהלו שיחות בין הנאשמים ובסמוך ליציאת נהג המונית לנקודת המפגש עם אחד מהנאשמים חודשו שיחות הטלפון בין הנאשמים; העובדה שהנאשם 1 מחזיק בקטנוע שחור אותו זיהה נהג המונית כקטנוע של האדם שלו מסר את המעטפה בנקודת המפגש; העובדה כי הנאשם 2 שמר על זכות השתיקה ולא נתן לכך הסבר סביר; העובדה כי הנאשם 1 מסר גרסאות סותרות; העובדה כי למעשה שני הנאשמים לא נתנו הסבר חלופי סביר לראיות שנרקמו נגדם. בנסיבות העניין קבע בימ"ש קמא כי מכלול הראיות והנסיבות מוביל למסקנה חד משמעית כי הנאשמים חברו יחדיו בכדי לבצע את המעשים המיוחסים להם בכתב האישום. בימ"ש קמא ציין כי אינו מתעלם מכך שהמתלוננת העידה כי לא הנאשם 1 שוחח עמה בטלפון ונהג המונית העיד כי לא הנאשם 2 שוחח עמו או נפגש איתו אף שהשיחות למתלוננת ולנהג המונית בוצעו משני הטלפונים של שני הנאשמים, אולם אין זה מן הנמנע שכל אחד מהנאשמים ביצע שיחות גם מהטלפון של רעהו או כי הנאשמים החליפו ביניהם את המכשירים בשלב מסוים, בייחוד נוכח עדות נהג המונית לפיה שוחח בכל שיחות הטלפון, שהתבצעו כאמור מהטלפונים של שני הנאשמים, עם אותו אדם. כן ציין בימ"ש קמא כי אינו מתעלם מהפגם שנפל בחקירת המשטרה וכי הוא סבור שראוי היה שהנאשמים יוזמנו לחקירה מוקדם יותר, אך יחד עם זאת אין מקום שיהא חוטא נשכר בשל כך שהרשויות חדלו אם בסופו של יום הרימו את נטל הראיה. בימ"ש קמא ציין אף כי אינו רואה ביתר מחדלי החקירה הנטענים על ידי ב"כ הנאשמים כדי לסייע להגנת הנאשמים. נקבע כי התביעה הרימה את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה והוכיחה את האמור בכתב האישום מעבר לספק סביר. גזר דינם של הנאשמים ניתן לאחר שבימ"ש קמא הזמין וקיבל תסקירי מבחן בעניינם של הנאשמים ובהתחשב באמור בתסקירים אלו. כן התחשב בימ"ש קמא בחומרת עבירות הרכוש הפוגעות בתחושת הביטחון של כלל הציבור ובנסיבות ביצוע העבירות על ידי הנאשמים בצוותא, תוך תעוזה, תכנון מוקדם, תושייה ויצירתיות. שיקול נוסף לחומרה היה עברם הפלילי של הנאשמים. על הנאשם, אשר צוין לגביו כי עברו הפלילי מכביד פחות מעברו של אואנונו ואינו כולל עבירות רכוש, הוטלו 10 חודשי מאסר בפועל (בניכוי תקופת מעצרו). על אואנונו הוטל מאסר בפועל של 14 חודשים וכן הפעלת מאסר מותנה בן 12 חודשים שהוטל עליו בתיק 1737/06 של בית משפט השלום באילת, באופן ש-10 חודשים מתוכו ירוצו במצטבר למאסר שהוטל בתיק דנן וחודשיים ירוצו בחופף לו (סה"כ ירצה אואנונו 24 חודשי מאסר, מהם ינוכו ימי המעצר). בימ"ש קמא ציין במסגרת גזר הדין כי אמנם אואנונו גרם לקצינת המבחן ליתן אמון בטענותיו כי העלה את מסלול חייו על דרך הישר ואינו מתרועע עוד בחברה עבריינית, אלא שהצהרות אלה אינן עולות בקנה אחד עם הכחשתו את ביצוע העבירה, עם עבירת השימוש בסמים בה היה מעורב לאחר ביצוע העבירה בתיק דנן ובוודאי שאינן מתיישבות עם העובדה ששבועות מספר לפני מתן גזר הדין ובעודו ממתין לתסקיר בעניינו נעצר עד תום ההליכים בתיק אחר בו היה מעורב לכאורה. עוד צוין כי אואנונו טען בעבר אותן טענות בדבר שיקומו בפני ביהמ"ש אך חזר לסורו. משכך, נקבע כי אין לאמץ את המלצת שירות המבחן בעניינו, המלצה אשר ניתנה מבלי שנשקלו שתי הסתבכויותיו האחרונות עם החוק. בנוסף לעונשי המאסר בפועל על כל אחד משני הנאשמים הוטלו גם העונשים הבאים: מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא כי לא יעברו עבירת רכוש מסוג פשע; מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא כי לא יעברו עבירת רכוש מסוג עוון (למעט עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין) או עבירה של התחזות כאחר; פיצוי למתלונן בסך 3,000 ₪ אשר ישולם ב-5 תשלומים חודשיים; וקנס בסך 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו. טיעוני הצדדים: הנאשמים/המערערים טוענים כי טעה בימ"ש קמא עת הרשיעם בדין וקבע כי הראיות שהוצגו לפניו הוכיחו מעבר לכל ספק סביר את אשמתם בדין. נטען כי מעבר לכל קביעת מהימנות שנקבעה לרעתם בהכרעת הדין, הרי שחומר הראיות שהוגש בפני בימ"ש קמא לא היה בו כדי להעביר את נטל הראיה אליהם ולהביא לכך שקביעות מהימנות נגדם יבואו למלא את החסר. כל אחד מהמערערים טוען כי עניינו של תיק זה בראיות נסיבתיות בלבד אשר בניתוחן ובמתן המשקל לכל ראיה וראיה אין לביהמ"ש קמא יתרון משפטי על פני בית משפט של ערעור. כן נטען כי בימ"ש קמא טעה עת קבע כי הראיות שהובאו בפניו היה בהן כדי להביא למסקנה האחת והיחידה כי הנאשמים הם אלו שביצעו את המיוחס להם בכתב האישום. נטען כי בימ"ש קמא שגה בניתוח הראיות כפי שהובאו בפניו וכי מארג הראיות מותיר ספק סביר באשמתם של המערערים. נטען כי על פי חומר הראיות לא ניתן לקבוע מה חלקו של כל מערער, אם בכלל, בביצוע העבירות. נטען כי הנאשם ואואנונו נחקרו חודשים רבים לאחר ביצוע העבירות, כך שקביעות בימ"ש קמא לגבי חוסר ההיגיון בתשובתם לשאלה מי השתמש במכשיר הטלפון שלהם בזמן האירוע, שהתרחש חודשים לפני החקירה במשטרה, אינה נכונה בנסיבות העניין. על כן, נטען כי החלטת בימ"ש קמא ליתן משקל כה מכריע לסתירות בעדויות הנאשמים בנוגע לשימוש בטלפונים שלהם הינה טעות. כן נטען כי היה צורך לתת משקל ראוי למחדל החקירתי שהביא לחקירת הנאשמים ארבעה חודשים לאחר ביצוע העבירות. נטען כי הרשעת המערערים על סמך פלט שיחות הינה מסקנה מרחיקת לכת שאיננה מתחייבת מהראיות שהוגשו לבימ"ש קמא. נטען כי גם אמון מלא בהודעות עדי התביעה אינו מעלה ומוריד בשאלה האם המסקנה הסופית היא כי הנאשמים דווקא הם ששוחחו בטלפון שלהם ביום האירוע. עוד נטען כי טעה בימ"ש קמא עת קבע כי הקטנוע שבבעלות הנאשם שנתפס ארבעה חודשים לאחר ביצוע העבירות זוהה בוודאות על ידי נהג המונית. נטען כי אין המדובר בזיהוי ודאי אלא בקביעה של נהג המונית כי הקטנוע דומה. עוד נטען כי מסדר הזיהוי שנעשה לנהג המונית לקטנוע איננו עומד בכללי עריכת מסדרי זיהוי כאשר מוצג קטנוע אחד ויחיד בתחנת המשטרה בחניון ולכן אין ליתן לזיהוי זה משקל ודאי, בפרט כאשר מדובר בזיהוי שאיננו ודאי. באשר לקביעת בימ"ש קמא כי בשל העובדה שהנאשם נמנע מהבאת לקוחות שכביכול עשו שימוש בפלאפון שלו ביום האירוע יש לזקוף זאת לחובתו נטען כי המערער לא יכול היה להביא את הלקוחות וזאת מכיוון שבקבלות של בית העסק שלו אין שמות של לקוחות, אלא רק סכומים ותקבולים והנאשם אף אמר זאת בחקירתו במשטרה. נטען כי היה על בימ"ש קמא לבוא בחשבון עם המשטרה מדוע נחקר הנאשם רק ארבעה חודשים לאחר האירוע ולא עם הנאשם מדוע לא הביא לקוחות. נטען כי מחדלי החקירה בתיק לא קיבלו את המשקל הראוי. נטען כי פרט לראיה נסיבתית אחת בדמות מחקרי תקשורת אין ולו ראיה אחת המצביעה על כך כי המערערים ביצעו את העבירות. עוד נטען כי ע"ת 1, המתלונן, חזר בעדותו על גרסתו המפורטת ובחקירתו הנגדית מסר כי לעובדי תחנת הדלק ידועה שגרת ההפקדה של התחנה בסניף הדואר, אולם אף לא אחד מהם נחקר במשטרה. לגבי גרסתו של נהג המונית וגרסת המתלוננת נטען כי מאחר שנהג המונית העיד שבשיחה הראשונה דיבר עם אדם שהתקשר אליו והתבקש שלא לנתק השיחה עד שהגיע לסניף הדואר ואז התבקש למסור את הטלפון למתלוננת והיא מסרה לו את המעטפה ומאחר שנהג המונית מסר כי בכל השיחות דיבר עם אותו אדם, יש בגרסתו של נהג המונית כדי להפריך את הטענה כי הנאשם הוא זה שנהג בקטנוע ולו מסר נהג המונית את המעטפה. נטען כי גרסאות נהג המונית והמתלוננת מובילות למסקנה הגיונית לפיה אותו אדם שהתקשר למתלוננת הוא אותו אדם שנמסרה לו המעטפה, זאת מכיוון שבשיחה הראשונה של האדם עם נהג המונית השיחה לא נותקה והמתלוננת המשיכה בשיחה והיא בעצמה העידה כי הייתה מזהה את קולו של הנאשם לו היה מדבר איתה בטלפון. נטען כי בימ"ש קמא טעה עת לא נתן את המשקל הראוי לדברי המתלוננת בעניין זה. עוד נטען כי בימ"ש קמא לא נתן את המשקל הראוי לכך שבביתו של הנאשם נתפסו מספר קסדות שאף אחת מהן לא בצבע שחור וזאת בניגוד לעדותו של נהג המונית כי מסר את המעטפה לבחור שעל ראשו קסדה שחורה עם מגן שמש ובנוסף נהג המונית לא זיהה באופן ודאי כי מדובר באותו קטנוע וציין כי הוא "דומה מאוד" לזה של הנאשם. הנאשם טוען כי הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על שגרת ההפקדה שהייתה למתלונן וכי מסקנתה של המתלוננת כי רק הנאשם ואואנונו אשר ישבו מדי יום על המעקה שמול סניף הדואר יכלו לדעת על שגרת ההפקדה, מסקנה שהועלתה לראשונה בבית המשפט, הינה עדות כבושה שמגיעה לאחר שנתיים מיום האירוע ובדיעבד לאחר שנודע לה על כך שהנאשמים נחקרו במשטרה. עוד נטען כי למרות שהמתלוננת מסרה כי קיבלה מאותו אדם ששוחח עימה בטלפון שיחה נוספת ביום שלמחרת האירוע בה נאמר לה שזה נדב והוא מבקש שהיא תפקיד לו 4,000 ₪ לחשבון ואח"כ יביא לה את הכסף, לא הוצא מחקר תקשורת לגבי אותה שיחה למרות שמדובר בבירור מהותי שיכול לשפוך אור על הפרשייה ואולי אף לחשוף את המעורבים בה. נטען כי מדובר במחדל חקירתי חמור, כמו גם העובדה שלא נחקרו עובדי תחנת הדלק שלטענת המתלונן ידעו על שיטת ההפקדה בבנק הדואר. נטען כי בימ"ש קמא לא נתן למחדלי החקירה את המשקל הראוי. נטען גם כי מסכת הראיות כפי שהובאה בפני בימ"ש קמא רצופה הייתה בפגמים ומחדלי חקירה אשר היה בהם לכל הפחות להביא לזיכוי הנאשמים מכל אשמה ולו מחת הספק. נטען כי חקירת האירוע התרכזה בנאשמים כאשר המשטרה מתעלמת מעובדות אחרות ולא מתעמקת בחקירה במקומות שהיה עליה לעשות כן. נטען כי ההרשעה מבוססת על ראיות נסיבתיות שהמסקנה העולה מהן איננה חד משמעית עד כדי הרשעה. אואנונו טוען בנוסף כי לא ניתן לקבוע שדווקא הוא ביצע את שיחות הטלפון שבוצעו מהטלפון הסלולרי (טוקמן) שהחזיק באותה תקופה וכי אף הוכח בראיות כי לא הוא החזיק את הטוקמן בנקודת זמן קריטית במהלך האירוע. משכך נטען כי אדם אחר ולא הוא ביצע את העבירות. נטען כי אין לצפות מאדם סביר ליתן הסבר היכן בדיוק שהה הטוקמן שהיה באופן כללי ברשותו וזאת כאשר הוא נשאל על כך ארבעה חודשים אחרי האירוע. לכן נטען כי שגה בימ"ש קמא עת נתן משקל ראייתי לשתיקתו בחקירה. כן נטען כי שגה בימ"ש קמא בכך שלא נתן משקל מכריע לעובדה כי על סמך ראיות התביעה האדם ששוחח עם נהג המונית ושאסף ממנו את הכסף הוא לא אואנונו, אף שאותו אדם ביצע את שיחות הטלפון מהטוקמן של אואנונו. נטען כי נהג המונית מכיר את אואנונו היכרות טובה ומכיר את קולו היטב לפי דבריו. נהג המונית קיבל 3 שיחות רצופות מהטוקמן של אואנונו עת עשה דרכו לעבר אותו אדם איתו שוחח בטלפון על מנת להעביר לו את הכסף כאשר קודם לכן בוצעה שיחת טלפון אחת מהנייד של הנאשם לנהג המונית ונהג המונית זיהה את הדובר כאותו דובר בארבעת השיחות וכי האדם שפגש אותו רכוב על קטנוע הוא האדם ששוחח עמו בטלפון וכיוון אותו לכיוונו. כמו כן, נהג המונית העיד שהאדם לו העביר את הכסף אינו אואנונו. אואנונו אף העיד כי אין ברשותו רישיון נהיגה. על כן, נטען כי הוכח על פי ראיות התביעה שאדם שאיננו אואנונו החזיק בטוקמן שלו ואף פגש בנהג המונית ונטל ממנו את הכסף ולכן נותר ספק סביר באשמתו של אואנונו ובמידת חלקו באירוע. לחילופין נטען על ידי שני הנאשמים/המערערים כי גזר הדין הינו חמור ומן הראוי להקל בעונשים שנגזרו על הנאשמים. לגבי הנאשם נטען כי הוא חסר הרשעות קודמות בעבירות רכוש, מעולם לא ריצה עונש מאסר של ממש ועשה שינוי בחייו מאז אותה פרשייה, התחתן ועתיד להיות אב. נטען כי ניתן היה להטיל עליו עונש מאסר קצר בהרבה שאפשר לרצותו בעבודות שירות. עוד נטען כי מדובר בעבירה משנת 2009 שהמערער נותן עליה את הדין בשנת 2012 כאשר אמנם הוא ניהל משפטו וטען לחפותו אך חלק נכבד מהדחיות לא היו באשמתו אלא בעטיה של התביעה. נטען כי שירות המבחן נמנע מלהביע עמדתו בעניינו של הנאשם מכיוון שהוא בחר לממש את זכותו לנהל את משפטו ולהודיע על כוונתו לערער על הכרעת הדין של בימ"ש קמא. לגבי אואנונו נטען כי לא היה מקום לאבחן בינו לבין הנאשם בשל שוני מסוים בעבר הפלילי שלהם, שכן לשניהם עבר פלילי, גם אם עברו מכביד יותר. כן נטען כי בימ"ש קמא לא נתן משקל לעובדה כי אואנונו נעצר עד תום ההליכים בתיק אחר ולטעמו אסור היה לבימ"ש קמא לשקול עניין זה כשיקול לחובתו וזאת לאור חזקת החפות שעומדת לו. נטען כי שגה בימ"ש קמא עת לא נתן משקל בכורה לנזק היחסית מועט שנגרם לציבור מביצוע העבירות. כן נטען כי בימ"ש קמא לא התייחס כלל לחלוף הזמן מביצוע העבירות ולעובדה כי אואנונו שהה בתנאים מגבילים תקופה של 30 חודשים. נטען כי בנוסף לקיצור עונש המאסר שנגזר עליו יש להפחית אף את גובה הקנס והפיצוי שהושתו עליו. נטען כי לא היה מקום, לאור שליחתו של אואנונו למאסר ממושך, להטיל פיצוי וקנס בגובה כפול מהנזק שנגרם. נטען כי מאסר בפועל ממושך הינו עונש מספיק בנסיבות העניין ולא היה מקום להטיל ענישה כלכלית. כן נטען כי ראוי היה לאפשר לאואנונו לשלם את הקנס ו/או הפיצוי לאחר שישלים את תקופת המאסר, על מנת שהטלתם לא תהפוך ליתרת מאסר נוספת. המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעורים שכן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובמהימנות, אלא במקרים חריגים. במקרה זה נטען כי הכרעת הדין הייתה מנומקת ומבוססת ואין כל מקום להתערב בה. נטען כי מנימוקי הערעורים עולה כי ב"כ הנאשמים מערערים על קביעות מהימנות, בין אם על מהימנות עדי התביעה ובין אם על קביעות מהימנות בנוגע למערערים, גרסאותיהם והסבריהם, שבימ"ש קמא לא נתן בהם אמון. המשיבה טוענת עוד כי בימ"ש קמא ביסס את הכרעת דינו על ראיות אובייקטיביות כגון פלטי השיחות וראיות נוספות בצירוף עדויות של עדים רלוונטיים ובראשם עדות המתלוננת ועדות נהג המונית, שלאחר ששמע אותם והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי בחר להעדיף את גרסת התביעה על פני גרסאותיהם של המערערים. בימ"ש קמא הדגיש כי עדי התביעה ובראשם המתלוננת השאירו עליו רושם אמין בעוד שהמערערים השאירו רושם בלתי אמין. לגבי המערער הנאשם ציין בימ"ש קמא כי הוא מסר גרסאות סותרות לגבי פרטים מהותיים כגון השאלה מי משתמש בפלאפון שלו, האם הוא התקשר מהפלאפון שלו לסניף הדואר וידיעתו את מספר הטלפון בתחנת המוניות. לגבי המערער 2 ציין בימ"ש קמא כי הוא שמר על זכות השתיקה ללא הסבר מניח את הדעת והתנהג בצורה שאינה מתיישבת עם התנהגות של אדם חף מפשע, שההיגיון אומר שיעשה כל שביכולתו כדי להתמודד עם הטענות המועלות נגדו ולתת הסברים לראיות המוטחות בפניו. המשיבה טוענת כי הודגש בהכרעת הדין לעניין מחקר התקשורת שהראיה העיקרית בתיק כי למערערים לא היו הסברים למידע שעלה ממחקר התקשורת ובראשו ריבוי השיחות בין הנאשמים ביום האירוע כשבחקירותיהם טענו ששיחות ביניהם אינו דבר שגרתי. העובדה כי השיחות התנהלו במשך כל היום, כולל בשעות שבהן המספרה של הנאשם סגורה, העובדה כי שיחות לסניף הדואר ולנהג המונית בוצעו מהפלאפונים של שני המערערים ובשעות הרלוונטיות לאירוע, העובדה כי בשעה בה בוצעו השיחות מהפלאפונים לסניף הדואר ולנהג המונית על מנת להזמין את שירותיו לא התקיימו בין שני המערערים לבין עצמם שיחות ורק לאחר יציאת נהג המונית מסניף הדואר על מנת להעביר את הכסף חודשו שיחות הטלפון בין המערערים. כל אלה מצביעים על כך שאין מקום לספק שאולי אנשים אחרים שאינם המערערים ביצעו את השיחות מהטלפונים של המערערים. נטען כי השכל הישר מביא למסקנה שההיתכנות שכל אחד מהנתונים הנ"ל כשלעצמו בוצע על ידי אנשים אחרים שאינם המערערים ולמערערים אין קשר למקרה היא קלושה, קל וחומר שצירוף כל הנתונים האלה יחד שומט את הקרקע מתחת לטענתם של המערערים כי ייתכן ואחרים ביצעו את השיחות מהפלאפונים שלהם או כי הם אינם קשורים לאירוע. נטען גם כי מדובר במערערים שיש ביניהם היכרות טובה והטענה שמדובר בפלאפון שהינו חפץ נייד רק מחזקת את המסקנה של בימ"ש קמא כי בהחלט היה אפשרי שהמערערים החליפו ביניהם את הטלפונים הניידים או ידברו אחד מהמכשיר של השני. נטען כי אין שום ראיה פוזיטיבית לכך שהטלפון של המערער אואנונו לא היה איתו באירוע. באשר לטענות בדבר מחדלי חקירה טוענת המשיבה כי כידוע מחדל חקירה לכשעצמו אינו מוביל בהכרח לזיכוי נאשם ואף הצטברות של מספר מחדלים אינה מביאה בהכרח לזיכוי. נטען כי בימ"ש קמא התייחס בהכרעת הדין גם לטענות בדבר מחדלי חקירה וקבע כי אין בהם כדי להעלות ספק באשמתם של המערערים. לעניין הטענות כי המערערים נחקרו כ-4 חודשים לאחר האירוע ולכן לא יכלו לזכור מי דיבר בפלאפונים שלהם במועד הרלוונטי קבע בימ"ש קמא במפורש כי נוכח הנתונים העולים ממחקר התקשורת, הסיכוי שאחרים ביצעו את כל השיחות הרלוונטיות מהפלאפונים שלהם הוא נמוך והם אינם יכולים להבנות ממחדל זה. המשיבה מפנה לעדות החוקר בשיר זביתי בביהמ"ש, עמ' 9 שורה 7, אשר הסביר כי התפתחות בחקירת האירוע שבעקבותיה זומנו המערערים לחקירה חלה רק מספר חודשים לאחר המקרה כאשר הגיעו מחקרי התקשורת שהוזמנו על ידי המשטרה. בנוגע לשאר המחדלים אליהם מפנים המערערים נטען כי חלק מהמחדלים הנטענים בערעור לא עלו כלל בניהול התיק, כגון הטענה שהיה מקום לחקור את עובדי תחנת הדלק או לחקור את האדם הנוסף ששמו עלה ממחקרי התקשורת. בנוגע למחדלים אחרים שכן עלו במהלך ניהול התיק נטען כי בימ"ש קמא אינו מתייחס אליהם באופן ספציפי בדיונו במחדלי חקירה ומכאן ניתן להבין כי הוא אינו רואה בהם מחדלים, בוודאי לא כאלה עם משקל רב. נטען כי בימ"ש קמא קיבל את ההסברים של החוקרים בכל הנוגע למחקרי התקשורת שלא בוצעו וכי גם לו היה מוצא מחקר תקשורת באשר לטלפון שהיה למחרת האירוע אזי אין בכך משום ראיה לחפות מי מהמערערים שכן גם אם היה עולה במחקר טלפון של אדם אחר, עדיין אין בכך כדי לומר שאותו אדם אינו קשור למערערים או שהמערערים אינם קשורים לאירוע. גם באשר לגזר הדין נטען כי אין מקום להתערב וכי העונשים שהושתו על המערערים אינם חמורים במיוחד, אולי אף מקלים, בשים לב לטיב המעשים ולעברם הפלילי. גזר הדין מפורט ומנומק וכולל התייחסות לכל השיקולים הרלוונטיים. באשר להנאשם נטען כי מדובר בנאשם בעל עבר פלילי הכולל 3 הרשעות קודמות, שבעבר קיבל מספר הזדמנויות בדמות עונשים של מאסרים מותנים בלבד ובכל זאת שב לבצע עבירות ולא חזר לחיים נורמטיביים כפי שהוא מצהיר. התסקיר בעניינו היה שלילי והוא לא לקח אחריות על מעשיו ולא הביע אמפתיה כלפי הקורבנות. בימ"ש קמא שקל את הנסיבות האישיות שפורטו על ידי בא כוחו. באשר לאואנונו ציין בימ"ש קמא כי היו מספר מאסרים מותנים נגדו, אך לאור ספק שעלה בו בגלל הניסוח, הוא בחר ללכת לקראת הנאשם והפעיל רק אחד מהם. נטען כי העונש שהוטל עליו אינו חמור, בשים לב לעברו שהוא מכביד יותר משל הנאשם, כולל הרשעות רבות מתחום הרכוש, הסמים והאלימות. גם מאסרים מותנים שעמדו לחובתו לא הרתיעו אותו מלשוב ולבצע עבירות ובעוד משפטו התנהל נמצא כי הוא נעצר עד תום ההליכים בתיק אחר, כלומר שגם בתיק החדש היו ראיות לכאורה לאשמתו. גם פה בימ"ש קמא שקל את הנסיבות האישיות שפורטו על ידי בא כוחו והסביר בגזר הדין מדוע הוא מטיל עונש חמור יותר ואף התייחס לעובדה שהמערער היה במעצר בית. באשר לקנס נטען כי הוא נועד לאיין את הכדאיות הכלכלית של ביצוע עבירות מסוג זה שנועדו לתכלית של בצע כסף, בעוד שהפיצוי נועד לפצות את המתלונן על הנזק שנגרם לו. דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אציע לחברי להרכב לדחות את ערעוריהם של הנאשמים/המערערים על כל חלקיהם, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין העונש. אפרט להלן. הערעורים על הכרעת הדין: בטרם נתייחס לטענות הנאשמים נזכיר כי "...כידוע, תפקידו של בית משפט שלערעור בהליך הפלילי הוא לבחון את תקינות ההליך בערכאה הדיונית ולוודא כי ניתן היה לקבוע את ממצאי העובדה כפי שנקבעו מבלי שקופחו זכויותיו הדיוניות של נאשם. הבחינה הערעורית מתמקדת בבדיקת קבילות הראיות ומערך ההנמקה מבלי להידרש לניתוח ראייתי באופן בו הוא מתבצע על ידי הערכאה הדיונית. במסגרת הערעור יטה בית המשפט שלערעור לא להתערב במשקל הראייתי שייחסה הערכאה הדיונית לראיות הקבילות, שכן עסקינן בפררוגטיבה המסורה לערכאה המבררת, פרט למקרים חריגים בהם נפלה טעות קיצונית בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית." [ע"פ 8902/11 ניר ניסים חזיזה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 15.11.2012)]. "כידוע, שיטת הערעור בדין הישראלי אינה בגדר "שמיעה מחדש". ערכאת הערעור אינה גובה ראיות, אלא במקרים חריגים, ואינה שומעת מחדש את הראיות שהוצגו לערכאה המבררת. תפקידה של ערכאת הערעור הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק הדין של הערכאה הדיונית. מדובר במערכת בקרה הבוחנת את ההחלטה שנתנה הערכאה הדיונית, בגדרה נבחנות שאלות כגון: האם הממצאים שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית מעוגנים בחומר ראיות אמין; האם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות; והאם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין [ראו למשל: פסק דינה של כבוד השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) בע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667, 678-677 (2000)]" [ראו: ע"פ 3873/08 אטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.2010), פסקה 93].   הממצאים העובדתיים וקביעות המהימנות שנקבעו על ידי בימ"ש באשר לביצוע העבירות על ידי הנאשמים נקבעו על פי חומר הראיות שהוצג בפני בימ"ש קמא ולא מצאתי מקום להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות שנקבעו על ידי בימ"ש קמא במקרה זה. כפי שהובהר לעיל, הכלל הוא כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה של ערכאה דיונית, אשר נקבעו על יסוד הערכת מהימנות ומשקל של ראיות שהובאו בפניה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות. ראה: ע"פ 4629/09 פלוני נ' מ"י (פסק דין מיום 18.11.09); ע"פ 8146/09 אלי אבשלום נ' מ"י (פסק דין מיום 8.9.11); ע"פ 7374/07 רן שמאי נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 16.11.09). לכלל אי ההתערבות נקבעו בפסיקת בית המשפט העליון שלושה חריגים עיקריים: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: סעיף 4 לפסק דינו של השופט ג' בך בע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994)]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)], או כאשר מוצגות לערכאת הערעור עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה [ראו למשל: ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 119, 124 (2004); ע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.08); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.08)]. יודגש כי לכללים הנ"ל ולמידת הגמישות בהחלטם מספר גישות [ראו ב ע"פ 8902/11 הנ"ל, סעיף 45-46 לפסק הדין] ואולם במקרה שבפנינו לא מתקיים אף אחד מהחריגים הנ"ל. בנסיבות אלו לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא לעניין הממצאים העובדתיים ובמיוחד לעניין קביעות המהימנות בנוגע למהימנותם של המתלוננת ונהג המונית ואי מהימנותם של הנאשמים. כמו כן, אינני מקבל את טענת המערערים כי אין המדובר בהתערבות בממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות המתבקשת מהם, שכן בימ"ש קמא השתית את הכרעת דינו והרשעתם של המערערים הן על ראיות נסיבתיות והן על ממצאי מהימנות שקבע ביחס לעדי התביעה וביחס לגרסאותיהם של הנאשמים/המערערים. בימ"ש קמא ציין בהכרעת הדין כי מצא את עדותה של המתלוננת מהימנה ואף קיבל את ההסבר שסיפקה לכבישת עדותה בכל הנוגע לכך שלדבריה כשלהנאשם לא הייתה עבודה במספרה הוא היה יושב לעיתים תכופות עם אואנונו מול סניף הדואר. בימ"ש קמא קבע כי ההסבר שנתנה המתלוננת לכבישת דבריה, לפיו לאחר שנמסר לה בחקירתה השנייה כי השניים חשודים החלה לשחזר את האירועים בראשה ונזכרה בכך, הינו הסבר סביר ומהימן ואף ציין כי דברים אלה נתמכים במידת מה גם על ידי הנאשמים עצמם. אינני סבור כי יש בכך שהמתלוננת אמרה שאותו אדם דיבר איתה בכל השיחות או בכך שנהג המונית אמר שאותו אדם דיבר איתו בכל השיחות כדי להטיל ספק סביר בראיות התביעה כפי שהוצגו בפני בימ"ש קמא. הראיה לכך היא שהמתלוננת אף טענה בהודעתה במשטרה כי כאשר התקשר אליה אותו אדם שביקש ממנה למסור את הכסף לנהג המונית והזדהה בתור המתלונן, נדב, מנהל תחנת הדלק, היא הייתה סבורה שאכן מדובר בנדב המתלונן, למרות שהיא מכירה אותו והוא מפקיד אצלה כספים מדי יום ביומו. על כן, בהחלט ייתכן שהנאשמים תעתעו במתלוננת ובנהג המונית אשר היו סבורים כי הם מדברים עם אותו אדם כאשר למעשה דיברו עם שני אנשים שונים או לחילופין, כפי שציין בימ"ש קמא, הסבר הגיוני וסביר הוא שייתכן שהנאשמים אף החליפו ביניהם מכשירי טלפון בנקודת זמן כל שהיא ביום האירוע והסבר זה הוא אף הגיוני משום שככל הנראה המתלוננת מכירה את הנאשם/המערער 1 טוב יותר משום שהוא קרוב משפחה שלה ונהג המונית מכיר את הנאשם השני מזה זמן רב והנאשמים מודעים לכך ולכן ייתכן שדאגו שכל נאשם ידבר עם האדם שאינו מכיר את קולו, ללא כל קשר מאיזה מכשיר טלפון בוצעה השיחה. בכל מקרה, אין בטענה זו של הנאשמים, כאמור, כדי להטיל ספק סביר בראיות שהוצגו. גם טענת הנאשמים כי אין הם יכולים להשיב חודשים או שנים לאחר יום האירוע לשאלה מי השתמש בטלפון הנייד שלהם ולאיזו מטרה אינה מקימה ספק סביר בראיות שהונחו בפני בימ"ש קמא, בנסיבות העניין. כפי שציין בימ"ש קמא, הנאשם טען בחקירתו במשטרה בתחילה כי הפלאפון שממנו נעשו השיחות הוא שלו ורק הוא משתמש בו. כן טען כי מעולם לא התקשר לדואר ואין לו גם צורך להתקשר לשם כי הדואר ממש קרוב אליו. כמו כן, טען כי הוא מתקשר לאואנונו פעם ביום או פעם בשבוע אבל לא יוצא לו לשוחח איתו יותר מפעם ביום (גם אואנונו טען שהוא נוהג לשוחח עם הנאשם בטלפון אחת לכמה ימים). רק לאחר שהוצג להנאשם בחקירה פלט השיחות היוצאות מהפלאפון שלו והעובדה כי נעשו שיחות מהפלאפון שלו לדואר באוסישקין נהרייה וכי המתלוננת שללה את האפשרות שהוא התקשר לדואר ושוחח עימה וכן הוצגו לו שיחות מהפלאפון שלו לתחנת המוניות ולנהג המונית שנשלח לאסוף את הכסף טען הנאשם שיכול להיות שלקוחות שלו התקשרו. אואנונו שמר על זכות השתיקה בחקירתו ולכן לא השיב לשאלות בעניין השיחות שנעשו מהטלפון הנייד שלו. המתלוננת העידה כי אואנונו מעולם לא התקשר לדואר טלפונית וכי גם הנאשם אינו מתקשר לסניף הדואר אלא יכול להגיע אליו משום שהוא סמוך למספרה. אואנונו טען בחקירתו בבית המשפט כי אינו יודע את מספר הטלפון של סניף הדואר והכחיש כי אי פעם התקשר אליו וכשעומת עם תדפיס השיחות המעיד על שיחת טלפון שבוצעה מהטלפון שלו לסניף הדואר השיב כי מדובר בטלפון מסוג טוקמן שלא היה כל הזמן ברשותו. עם זאת, אואנונו לא מסר שמות של אנשים אחרים שייתכן שהשתמשו בטלפון שלו וגם לא ידע להסביר את פשר השיחות הרבות בינו לבין הנאשם ביום האירוע. בנסיבות אלו, יש לקבל את קביעתו של בימ"ש קמא כי הסבריהם של הנאשמים לשיחות, לפיהם ייתכן שמישהו אחר השתמש בטלפונים שלהם, הינם הסברים כבושים ובלתי מהימנים לאור העובדה שניתנו רק לאחר שידעו על קיומו של פלט השיחות המצביע על שיחות היוצאות ממכשירי הטלפון שלהם לבנק הדואר, לתחנת המוניות ולנהג המונית שנשלח לאסוף את הכסף. כמו כן, אין הגיון בטענתו של הנאשם כי מישהו מלקוחותיו התקשר לסניף הדואר מהמספרה שסמוכה לסניף הדואר והטענה כי מישהו מלקוחותיו התקשר דווקא לנהג המונית הספציפי שנשלח לקחת את המעטפה בזמן האירוע עצמו איננה סבירה או מתקבלת על הדעת. יש לקבל גם את קביעתו של בימ"ש קמא כי הנאשמים לא סיפקו הסבר סביר לריבוי השיחות ביניהם ביום האירוע, למרות ששניהם טענו בעדותם כי הם אינם נוהגים לדבר אחד עם השני טלפונית יותר מפעם ביום או אחת לכמה ימים. נהג המונית אישר כי הקטנוע שהציגה לו ב"כ המאשימה מאוד דומה לקטנוע שראה במלון, כלומר, הקטנוע שבו השתמש האדם שלו מסר את הכסף, לרבות לוחית הרישוי הצהובה הגדולה, אשר לא הייתה מקופלת או מוסתרת. הקטנוע שזיהה נהג המונית בתמונות כקטנוע דומה לאיש שלו מסר את הכסף הינו הקטנוע של הנאשם. ברור שנהג המונית לא יכול היה לזהות זיהוי וודאי של הקטנוע משום שלא רשם את מספר הרישוי שלו, אך יש בכך משום ראיה נוספת המצטברת לראיות הנסיבתיות הקיימות נגד הנאשמים המצביעות על המסקנה ההגיונית היחידה שהנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם, כפי שקבע בימ"ש קמא. בנסיבות העניין, אני קובע כי הקביעות העובדתיות וקביעות המהימנות שקבע בימ"ש קמא מתיישבות עם חומר הראיות, כפי שפורט בהכרעת הדין של בימ"ש קמא שהינה מפורטת ומנומקת. קביעות אלה של בימ"ש קמא הינן סבירות ואין מקום להתערב בהן לטעמי. כן סבורני כי הנאשמים לא הצליחו לעורר ספק סביר ולמרות שמדובר בראיות נסיבתיות המסקנה המתבקשת היחידה מהראיות הקיימות בתיק זה הינה כי הנאשמים/המערערים אכן ביצעו את העבירות. עוד יצויין כי טענות המערערים נגד התשתית הראייתית נגדם נדונו על ידי בימ"ש קמא ונדחו על בסיס נימוק מפורט שאינני סבור כי יש להתערב בו. המערערים למעשה מנסים לבודד את המסכת הראייתית ולהתמודד עם כל קביעה בנפרד, אך יש לזכור כי בימ"ש קמא השתית את מסקנתו על משקלן המצטבר של הראיות ועל המשמעות הנודעת להתלכדותן לכדי מסכת ראייתית שלמה, כך שגם אם אין ראיה ישירה הקושרת את המערערים לביצוע העבירות, כוחה של ההכרעה, המבוססת על ראיות נסיבתיות, נעוץ בסינרגיה הנוצרת הודות למסכת הכוללת, כך שעוצמתו של השלם גדולה מסכום עוצמתם הבדידה של כל אחד מהחלקים כשהם ניצבים בגפם ובנפרד זה מזה. ראו: ע"פ 7374/07 הנ"ל; וכן ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מ"י, פ"ד נ"ז(6) 577 (2003) (אליו מפנה גם בימ"ש קמא). במקרה זה קביעתו של בימ"ש קמא לפיה למרות שמדובר בראיות נסיבתיות המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת בנסיבות המקרה הינה כי הנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להן מבוססת בראיות שהובאו בפניו ואינני סבור כי יש לקבל את טענת הנאשמים כי קיימות מסקנות הגיוניות אחרות העולות מחומר הראיות שהוצג בפני בימ"ש קמא. אינני סבור כי הנאשמים הצליחו לעורר ספק סביר בתשתית הראייתית שהונחה בפני בימ"ש קמא המצביעה על מעורבותם של שני הנאשמים בעבירות המיוחסות להם ועל כך שהנאשמים שיתפו פעולה וביצעו את העבירות בצוותא. כידוע, אין די בתרחיש דמיוני להוכחת הספק הסביר. נדרש הסבר ממשי ומציאותי, אשר יש בו כדי להפריך את המסקנה המפלילה וליטול ממסכת הראיות את עוקצה (ראו: ע"פ 7374/07 הנ"ל). במקרה זה אינני סבור כי הנאשמים/המערערים הצליחו להפריך את המסקנה המפלילה העולה מהראיות, כפי שפורט על ידי בימ"ש קמא בהכרעת דינו. בימ"ש קמא התייחס בהכרעת הדין גם לטענות שהעלו הנאשמים בדבר מחדלי חקירה וקבע כי מבלי להתעלם מהבעייתיות העולה מחקירת חשודים בחלוף זמן רב מביצוע העבירה, בנסיבות תיק זה, אין במחדל זה כדי לעורר ספק או להביא לזיכוי הנאשמים. נקבע כי מצבור הנתונים העולה מפלט השיחות, הראיות והעדויות שהוצגו בפני בימ"ש קמא מצמצם את הספק, לגבי מעורבות שני הנאשמים באירוע, עד כלא היה. סבורני כי אין מקום להתערב במסקנה זו של בימ"ש קמא המבוססת על הנתונים והראיות שהוצגו בפני בימ"ש קמא וכן על קביעות המהימנות שנקבעו על ידי בימ"ש קמא, שכאמור, אינני סבור כי יש מקום להתערב בהן. כן אינני סבור כי בנסיבות העניין מחדלי החקירה האחרים עליהם מצביעים ב"כ המערערים יש בהם כדי להקים יסוד לספק סביר בהוכחת ביצוע העבירות על ידי המערערים ולהוביל לזיכויים. נזכיר לעניין זה כי הלכה היא כי אין די במחדלים חקירתיים כדי להביא לזיכויו של נאשם אם הראיות שבאו לפני בית המשפט מספיקות לביסוס הרשעתו [ראו למשל: ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200, 208 (1995), ע"פ 3623/11 נביל פרעוני נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 26.11.2012)]. ייתכן שאמנם הוצאת פלט שיחות גם לגבי יום למחרת האירוע, שבו נטען על ידי המתלוננת כי קיבלה שיחה מאדם שטען שהוא המתלונן, או הוצאת איכונים לטלפונים הניידים של הנאשמים/המערערים היו דרושים לשם חקירת כיוונים נוספים בחקירה או לשם הבהרת התמונה, כפי שנטען על ידי ב"כ המערערים, ובמובן זה אכן מדובר בפגמים שנפלו בניהול החקירה. עם זאת, אינני סבור כי אי קיומם של האיכונים או של פלט השיחות לגבי יום המחרת מקימים יסוד לספק סביר בהוכחת ביצוע העבירות על ידי המערערים ויש בהם כדי להביא לזיכויים. כפי שטענה המשיבה, גם אם היה מוצא פלט שיחות לגבי יום המחרת והיה עולה ממנו כי אדם שלישי התקשר לסניף הדואר וטען שהוא המתלונן, אין זה שולל את מעורבותם של הנאשמים/המערערים בביצוע העבירות יום קודם לכן, כפי שניתן להסיק מהתשתית הראייתית שהונחה בפני בימ"ש קמא, אלא לכל היותר אולי ניתן היה להגיע למסקנה כי קיים שותף שלישי לביצוע העבירות. לעניין נפקותם של מחדלי החקירה ראו: ע"פ 4855/02 מ"י נ' בורוביץ, פ"ד נ"ט(6) 776 (2005); ע"פ 5390/96 אבו מדיעם נ' מ"י, פ"ד נ"ג(4) 29 (1999). לאור המפורט לעיל, סבור אני כי יש לדחות את הערעורים נגד הכרעת הדין. הערעורים על העונש: אציע לחברי להרכב לדחות גם את הערעורים כנגד גזר הדין. בטרם נתייחס לגזר הדין נזכיר כי יושבים אנו כערכאת ערעור על גזר דינו של בית משפט קמא. בהתאם, מוגבלת התערבותנו בענישה רק לאותם מקרים בהם חורג בית משפט קמא חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת והראויה ולמקרים בהם נפלה בגזר הדין טעות ברורה על פניה. ראו: ע"פ 4629/09 הנ"ל; ע"פ 8916/08 פלוני נ' מ"י (פסק דין מיום 1.7.09). ע"פ 9507,9590/11 שני סביליה נ' מדינת ישראל (וערעור שכנגד) [ניתן ביום 4.4.12]; ע"פ 8404/11 רומן אסיאלוב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12.6.12). מעבר למגבלות ההתערבות של ערכאת הערעור בגזר דינה של הערכאה הדיונית, אינני סבור כי נפלה טעות תחת ידו של בימ"ש קמא בעונשים שגזר ובהבחנה שביצע בין הנאשם לאואנונו. בימ"ש קמא ציין את שיקוליו בגזר הדין ונימק את גזר דינו, אשר התחשב במכלול השיקולים, לרבות עברם הפלילי של הנאשמים, נסיבות אישיות של כל אחד מהם, תסקירי המבחן שהוגשו בעניינם (אשר בעניינו של אואנונו נומק מדוע אין ליתן לו משקל ובעניינו של הנאשם נמנע מלהביע עמדה) וכיוצ"ב. נראה כי בית משפט קמא ערך את האיזון הראוי בין השיקולים הרלוונטיים והתחשב הן בחומרת העבירות והן בנסיבות האישיות של כל מערער ואינני סבור כי גזר הדין נוטה לחומרה באופן המצדיק התערבות. סיכום: אשר על כן, לאור כל המפורט לעיל, אציע לחברי ההרכב לקבוע כי אין להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא, המבוסס היטב הן בחומר הראיות והן בנסיבות. אם תישמע דעתי נדחה את ערעוריהם של שני הנאשמים/המערערים, על כל חלקיהם, ונשאיר על כנם הן את הכרעת הדין והן את גזר הדין של בימ"ש קמא. ר. שפירא, שופט[אב"ד] השופט ע' גרשון: אני מסכים. ע. גרשון שופט השופט א' קיסרי: אני מסכים. א' קיסרי, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של האב"ד, לדחות את הערעור על כל חלקיו. משפט פליליקבלת דבר במרמהמרמה