עורך דין מקרקעין בנצרת - תביעת פינוי עסק ממושכר בנצרת

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת פינוי עסק ממושכר בנצרת: זוהי תובענה לפינוי דייר ממושכר שהוא בית-עסק. אקדמות מילין 1. התובע, ווקף אל-ג'אמע אלאביד בנצרת, הינו הקדש מוסלמי והבעלים, בין השאר, של בניין הידוע כח'אן אל-באשא, הנמצא ברח' קזנובה בנצרת והידוע גם כחלקה 40 בגוש 16522 בקרקעות העיר נצרת (להלן: "הבניין" או "המקרקעין"). בקומה הראשונה של הבניין, ישנם בתי-עסק שונים וצמודה להם חצר, המשמשת כחניון ציבורי בתשלום (להלן: "החצר" או "החניון"). 2. הנתבע, הינו מסגר במקצועו ותושב העיר נצרת. הוא דייר לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972 (להלן: "החוק"), מזה עשרות שנים, באחד מבתי-העסק שבבניין. (להלן: "המושכר" או "בית-העסק"). במושכר, מנהל הנתבע מסגרייה. 3. בין הצדדים התנהל, בזמנו, הליך משפטי קודם. בשנת 2000, הגיש התובע לבית המשפט תובענה זהה כנגד הנתבע (א' 3183/00), בגדרה עתר הוא לפינוי הנתבע מהמושכר בתואנה, כי הנתבע גרם נזק למושכר ואף הפסיק לשלם את דמי השכירות (להלן: "התובענה הקודמת"). התובענה הקודמת, נידונה בפני כב' השופטת המנוחה דינה מויאל ז"ל. 4. בית-המשפט (כב' השופטת המנוחה דינה מויאל ז"ל), ששמע את ראיות הצדדים, החליט (ביום 28.4.2003) לדחות את התביעה הקודמת, מאחר ולא הוכח כדין, כי הנתבע גרם נזק חמור ובזדון למושכר, או קיים נתק קבוע בתשלום דמי השכירות. מכל מקום, ראוי הנתבע לסעד מן הצדק. (סעיפים 6 סיפא ו- 17 לפסק-הדין בתובענה הקודמת). וכן, נקבע בפסק-הדין בתובענה הקודמת, כממצא עובדתי, כי "הנתבע נהג לשלם את דמי השכירות עבור המושכר בתשלום שנתי אחד ולא מידי חודש בחודשו. כמו-כן,עולה כי הצדדים לא הקפידו על מועד קבוע לביצוע התשלום והתשלום בוצע במועדים שונים במהלך השנה ולעיתים אף בסוף השנה" (סעיף 7 רישא לפסק-הדין בתובענה הקודמת). טענות התובע 5. התובע טוען, בקליפת אגוז, כי הנתבע, שהוא דייר לפי החוק במושכר, הפר את חובותיו על-פי החוק, בכך שהוא לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו. הוא לא שילם במועד את דמי השכירות של המושכר לשנים 2005, 2006 ו- 2007. 6. וכן, טוען התובע, כי הנתבע השיג גבולו במקרקעין, שעה שפלש, שלא כדין, לחצר, סגר את שטח הקשת הקדמית שבחזית בית-העסק וכן הוא פלש לשטח נוסף בתוך הבניין והצמוד למושכר והפכו למחסן או לשטח עבודה ולעתים למזבלה. כמוכן, הנתבע פלש לחצר והשתלט על חלק ממנה והפכו למחסן ומזבלה. (להלן: "השגת הגבול במקרקעין"). בהשגת הגבול במקרקעין, הפר הנתבע, למעשה, את חוזה השכירות והוראות החוק, ואף גרם נזק למושכר. 7. התובע מבסס את עילת תביעתו על עילות הפינוי המפורטות בסעיפים 131(1), (2) ו- (3) לחוק. טענות הנתבע 8. הנתבע מכחיש, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה. לדידו, במקרה דנן לא קיימת הצדקה כדין לפינוי מהמושכר. התובע מנסה לנשלו מזכויותיו במושכר. מאז שנת 2000 ואילך, הוא המשיך בתשלום דמי השכירות של המושכר והמגיעים ממנו עד לתקופה בה חלה הידרדרות במצב הרפואי שלו ושל כלתו. התובע לא הוציא לו קבלות כדין בגין תשלום דמי השכירות דנן. הוא פעל בתום לב וללא כוונת זדון. מכל מקום, האיחור בתשלום דמי השכירות של המושכר נגרם מסיבות חריגות ומיוחדות ואינו מצדיק פינויו מהמושכר. 9. וכן, טוען הנתבע, כי השימוש שלו במושכר נמשך עשרות שנים ולא היה כל אירוע חדש המצדיק הגשת התביעה בגין שימוש חריג. הוא עושה שימוש סביר וכדין במושכר. התובע מפריע לו בניהול העסק במושכר על-ידי סגירת החצר וניהול החניון במקום, דבר שמונע ממנו גישה חופשית לבית-העסק. התובע גם גובה ממנו ,שלא כדין ,דמי שימוש בחניון בסך 300 ₪ לחודש. 10. וכן, הוא לא השיג גבולו של התובע במקרקעין. ברגיל, הוא עושה שימוש אך ורק במושכר. מסכת הראיות 11. מטעם התביעה, העידו שלושה עדים: מר עאטף פאהום, המכהן כממונה על התובע (להלן: "עאטף"); מר סאלח מאג'ד פאהום, עוזרו של עאטף (להלן: "סאלח") ומר תאופיק עוואד, מפעיל החניון (להלן: "תאופיק"). שלושתם הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית שלהם (ת/1, ת/2 ות/3 - והכל בהתאמה). 12. להגנה, היו שלושה עדים: בן הנתבע ,מר אוסאמה כורזום(להלן: "אוסאמה"); מר סיזאר חילו (להלן: "סיזאר") והאני עבד אלקאדר ,פועל בבית-העסק (להלן: "האני"). שלושתם הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית שלהם. (נ/2, נ/3 ו- נ/4 והכל בהתאמה). וכן, הוגש מטעם ההגנה מוצג נוסף: נ/1א'-ב' - שני תצלומים של החצר). דיון עילת הפינוי - הפסקת תשלום דמי השכירות עאטף 13. עאטף, הממונה (המתוולי) על התובע, העיד, לעניין זה, בכתב ובל-פה, כי הנתבע הפר את חובותיו על-פי החוק ולא המשיך בתשלום דמי השכירות של המושכר ושל השטח הנוסף אליו פלש ,שלא כדין, והמגיעים ממנו. הנתבע לא שילם, במועד, את דמי השכירות של המושכר לשנים 2005, 2006 ו- 2007. רק ביום 14.2.2008, שלח לו הנתבע מכתב אליו צירף שני שיקים, שנמשכו על-ידי צד ג' (נאסרה 2000 נסיעות בע"מ ותיירות (2004) בע"מ) (להלן: "צד ג'") המהווים, כביכול, תשלום דמי השכירות של המושכר לשנים 2005, 2006 ו- 2007 כדלקמן: א. שיק מס' 0010717, ז.פ. - 20.1.2008, ע"ס 5,100 ₪ משוך על בנק הפועלים סניף 726, נצרת. ב. שיק מס' 0010718, ז.פ. 20.2.2008, ע"ס 1,700 ₪, משוך על בנק הפועלים סניף 726, נצרת. (להלן: "השיקים"). הוא לא הציג את השיקים לפירעון מהחשש, כי פירעונם יחשב כויתור על עילת התביעה. 14. וכן, לאחר הגשת התביעה, שלח לו (ביום 16.6.2010) ב"כ הנתבע מכתב, אליו צורפו שני שיקים נוספים שנמשכו על-ידי צד ג', ומהווים, כביכול, תשלום דמי השכירות של המושכר לשנים 2009 ו- 2010, כדלקמן: א. שיק מס' 11747, ז.פ. 1.6.2010, ע"ס 1,845 ₪, משוך על בנק הפועלים - סניף 726, נצרת; ב. שיק 11748 ז.פ. 10.6.2010, ע"ס 1,845 ₪, משוך על בנק הפועלים - סניף 726 , נצרת. (להלן: "השיקים הנוספים"). בהפסקת תשלום דמי השכירות של המושכר והמגיעים ממנו, מפר הנתבע את החוק ופסק הדין שניתן בתובענה הקודמת ומן הדין להורות על פינויו מהמושכר. מה עוד, שהנתבע אינו מגיע למושכר ואינו משתמש בו מזה שנים רבות. הנתבע מנהל, למעשה, את עסקו במסגרייה נוספת שבאזור התעשייה בנצרת ואין לו צורך במושכר. 15. הדיירים בבניין משלמים מזה שנים רבות ,בנוסף לדמי השכירות בכל המושכרים שבהחזקתם, גם דמי שימוש בחניון, בסך של 200 ₪ לחודש. החניון מופעל על-ידי תאופיק. דא עקא שמזה כשנה, הנתבע אינו משלם גם את חובו הכספי בגין השימוש בחניון. הנתבע גם השיג את גבולו במקרקעין והשתלט, שלא כדין על חלק מהחצר ומהשטח שבחזית בית-העסק והפכם למחסן/שטח עבודה/מזבלה. הוא לא מנוע מהנתבע לעשות שימוש סביר במושכר, וטענת הנתבע ,לעניין זה ,מחוסרת אמת. חרף פניות חוזרות ונשנות אל הנתבע, כי ימלא אחר חיוביו על-פי החוק, לא נעשה הדבר והנתבע ממשיך בשלו "כאילו אין דין ואין דיין" (ת/1, סעיף 13 סיפא). (ת/1, סעיפים 14-8, 18, 19; עמ' 3, ש' 14, עמ' 4, ש' 31-11, עמ' 5, ש' 57-25; עמ' 7, ש' 28-25; עמ' 8, ש' 13-1, ש' 30-20; עמ' 9, ש' 8-4, ש' 32-25, עמ' 10, ש' 8; עמ' 11, ש' 29; עמ' 12, ש' 20-8). סאלח 16. סאלח העיד, בכתב ובעל-פה, כי השגת הגבול במקרקעין נעשית, בפועל, על-ידי הנתבע. הנתבע הבטיח לו, כי יחדל מהשגת הגבול במקרקעין, וישלם דמי השכירות, אך לשווא. הנתבע השתלט על חלק מהחצר הפנימית של הבניין ועושה בו שימוש כמזבלה. אף אחד לא מפריע לנתבע לעשות שימוש סביר במושכר. וכן, הנתבע גרם נזק לבניין. (ת/2, סעיפים 8-2; עמ' 15, ש' 11, ש' 20, עמ' 16, ש' 32-7; עמ' 17, ש' 14-1, ש' 21-19). תאופיק 17. תאופיק העיד, בין השאר, כי הוא מפעיל את החניון מזה כ- 3 שנים. המדובר בחניון ציבורי בתשלום מזה כ- 25 שנים. כל דייר בבניין משלם דמי שימוש בחניון בסך 200 ₪ לחודש. הנתבע נהג לשלם דמי שימוש בחניון בסך 200 ₪ ,אך לפני שנה הוא הפסיק לעשות כן. בזמנו, הוא מסר לכל דייר בבניין מפתח שבעזרתו ניתן לפתוח את שער החניון. דא עקא, הדיירים לא הקפידו על סגירת שער החניון בסוף היום, דבר שאפשר כניסה של עבריינים, נרקומנים ואנשים זרים למקרקעין והחצר נהפכה למקום אידיאלי למסיבות סמים ולמשתנה ציבורית. בנסיבות אלה, הוא החליף את מנעול שער החניון ופיקח בעצמו על הכניסה למקרקעין והשימוש בחניון. הנתבע אינו עושה שימוש תדיר במושכר ומגיע אליו לעתים רחוקות ולתקופות קצרות ביותר. מעולם לא מנע מהנתבע להיכנס למושכר בכל זמן שרצה בכך, ואף להשתמש באופן שוטף בחניון, הגם שהנתבע הפסיק לשלם דמי השימוש החודשיים בחניון והמגיעים ממנו. השגת הגבול במקרקעין נעשתה על-ידי הנתבע ובני משפחתו. הוא פנה אליהם לחדול ממעשה זה, אך לשווא. (ת/3, סעיפים 2, 11; עמ' 18, ש' 2, 11, 16, 32-28; עמ' 19, ש' 25-2, ש' 30-28, עמ' 20, ש' 6-5, ש' 17-12, ש' 30-28). אוסאמה 18. אוסאמה העיד, בכתב ובעל פה, כי אביו-הנתבע הינו דייר מוגן בבית-העסק, בו הוא מנהל מסגרייה, מזה עשרות שנים.בשנת 1984, הוא הצטרף לעסק וממשיך את דרכו של אביו-הנתבע בניהול המסגרייה.הנתבע הינו אדם חולני ,סובל מתחלואים רבים ומרותק לביתו. בית-העסק כולל גם את הרחבה שלפניו. (להלן: "הרחבה"). התובע מנהל את החניון במקרקעין, דבר שפוגע בשימוש הסביר והרגיל בבית-העסק. הוא משלם דמי שימוש בחניון בסך 200 ₪ לחודש. אין השגת גבול במקרקעין. לאחר מתן פסק-הדין בתביעה הקודמת, הוא שילם את דמי השכירות של המושכר כסדרם עד לשנת 2004. אכן, הוא לא המשיך לשלם, במועד, את דמי השכירות של המושכר והמגיעים ממנו לשנים 2005, 2006 ו- 2007. רק בחודש פברואר 2008 הוא מסר לתובע את השיקים, המהווים תשלום דמי השכירות לשנים 2005, 2006 ו- 2007. האיחור בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו נבע מסיבות אישיות, מיוחדות והקשורות לאירוע מוחי פתאומי (דימום סובודרלי סימפוראלי דו צדדי ודימום תת עכבישי) שקרה לאשתו, הגב' סוהיר כורזום, בחודש ספטמבר 2005 (להלן: "מחלת סוהיר"), דבר שהצריך אשפוזה בבית-חולים לתקופה ממושכת ולאחר מכן הליך שיקומי קשה וממושכך. וכן, מצבה הרפואי הקשה של אשתו, פגע במצבו הכלכלי-כספי. מעולם לא נמנע מלשלם את דמי השכירות של המושכר, וממילא לא הייתה דרישה מצד התובע לתשלומם במועד מוסים. הוא שילם בטרם עת את דמי השכירות של המושכר לשנת 2008. האיחור בתשלום דמי השכירות של המושכר לשנים 2005, 2006 ו- 2007, אינו מעשה חריג, כי: "נהוג היה בעבר לשלם כך" (נ/2, סעיף 20 סיפא). במושכר, הוא ביצע השקעות רבות. התובע מתנהג כלפיו בחוסר תום לב ומנסה לנשלו, שלא כדין, מזכויותיו במושכר. התובע מונע ממנו לעשות שימוש סביר ורגיל במושכר .בכל מקרה, הוא זכאי לסעד מן הצדק. (נ/2, סעיפים 11-2, 22-14; עמ' 21, ש' 11, ש' 31; עמ' 22, ש' 4, ש' 15-14, ש' 31; עמ' 23, ש' 16-1, עמ' 24, ש' 10). סיזאר 19. סיזאר, העיד, בכתב ובעל-פה, כי לפני 10 שנים התקין בנו של התובע מנעול חדש לשער החניון. לאחר שלוש שנים, הבעלים של המקרקעין, החליף את המנעול ולא נתן מפתחות לדיירים שבבניין. אביו היה דייר מוגן באחד מבתי-העסק במקרקעין וניהל שם נגרייה. בית-המשפט הורה בשנת 2007, על פינויו מהמושכר. בעל הבניין נהג לסגור את החניון כרצונו ומבלי להתחשב בדיירים שבבניין. הם נהגו לשלם דמי שימוש בחניון בסך 200 ₪ לחודש. ניהול החניון פוגע בבתי-העסק שבבניין. החניון פועל מזה הרבה שנים. (נ/3, סעיפים 10-2; עמ' 26, ש' 13, עמ' 27, ש' 3-2, ש' 17; עמ' 28, ש' 15). האני 20. האני הינו פועל שכיר, מזה כ- 4 שנים, במסגרייה שבבית-העסק. הוא העיד, בכתב ובעל פה, כי ניהול החניון מפריע עד למאוד לבית-העסק. הם נדרשו לסגור את המסגרייה, לפני סיום יום העבודה. הייתה הפרעה קשה בשימוש בבית-העסק. הרכבים שחנו בחניון הפריעו לניהולה התקין של המסגרייה שבבית-העסק. הם עובדים מדי יום בבית-העסק. (נ/4, סעיפים 11-2; עמ' 29, ש' 20; עמ' 30, ש' 1, ש' 23-14). מהימנות העדים ומשקל הראיות 21. על-פי התנהגותם של העדים והתרשמותי הישירה מהם ובשים לב למכלול נסיבות העניין ואותות האמת וכיוצא באלה, אומר כי עדויותיהם של עדי התביעה ,לעניינו-שלנו, היו סבירות, שלמות, קוהרנטיות ומהימנות ביותר. בעדויות אלה לא מצאתי סתירות כלשהן ויש ליתן להן את מלוא המשקל הראיתי. ויודגש: בסופו של יום, גם הנתבע עצמו מודה, כי הוא לא המשיך לשלם את דמי השכירות של המושכר והמגיעים ממנו לשנים 2005, 2006 ו- 2007. טענתו, כי הדבר נמנע ממנו, בשל מצבו הרפואי ומחלתה של סוהיר, עם כל הכבוד והענווה, אבסורדית היא ואינה מהימנה בעיניי. אין כל הצדקה סבירה וכדין להפסקת תשלום דמי השכירות של המושכר המגיעים מהנתבע למשך שלוש שנים, משנת 2005 ועד שנת 2007!. במהלך חקירתו שתי וערב, העיד אוסאמה, לעניין זה, כדלקמן: "ש: אתה אומר שהסיבה שלא שילמת היא המחלה של אשתך וצירפת מסמכים רפואיים. ת: נכון ש: עברתי על המסמכים הרפואיים האלה, מפנה לנספח 4, סיכום אשפוז, היא הייתה בשנת 2005 מאושפזת ל- 5 ימים. נניח שבמשך 5 ימים לא היית פנוי לתשלום דמי שכירות. אח"כ אני רואה בהתייעצות מומחה מיום 16.8.2006 ושם כתוב שהיא כשירה לחזור לעבודה. כלומר בשנת 2006 הרופא שלה כתב שהיא כשירה לחזור לעבודה. אני מסתכל על תעודה רפואית נוספת מיום 2.12.05 כתוב שם "מצב כללי טוב ללא ממצאים פתולוגיים חדשים". לפי המסמכים האלו אשתך הייתה במצב רפואי לא טוב אבל סביר, הרופאים אומרים שהיא כשירה לחזור לעבודה. כל מה שאתה היית צריך לעשות זה לשלוח כסף. עם כל הכבוד זה נראה היתלות במצב לא נעים כדי להצדיק אי תשלום דמי שכירות וזה לא יפה. אתה מסכים איתי ת: יש הגיון במה שאתה אומר אבל המצב שהיה אתה לא יודע מה היה, זה היה אירוע מוחי..." (עמ' 23, ש' 14-4. ההדגשה שלי-ש.ס) סיכום ביניים 22. על-פי הראיות הקבילות ובעלות משקל, הוכח בפניי כדין, כי הנתבע לא המשיך בתשלום דמי השכירות של המושכר והמגיעים ממנו בשנים 2005, 2006 ו- 2007. המדובר בניתוק של המשכירות התשלומים. אין הצדקה כדין להפסקת תשלום דמי השכירות וטענת ההגנה ,לעניין זה, בעלמא ואבסורדית היא. לדידי, הנתבע ואוסאמה ולמרבה הצער, עושים שימוש ציני ולא יפה במחלת סוהיר, תוך ניסיון כושל ושלא כדין להצדיק את הפרת חיוביהם על-פי החוק כלפי התובע. ויודגש: היה על הנתבע להקפיד היטב וביתר שאת על המשך תשלום דמי השכירות של המושכר והמגיעים ממנו, במיוחד לאחר מתן פסק-הדין בתובענה הקודמת. במקרה דנן, שוכנעתי, כי הפסקת תשלום דמי השכירות של המושכר, על-ידי הנתבע ואוסאמה, שנהפכה לעניין של קבע, לאחר מתן פסק-הדין בתובענה הקודמת, מהווה הפרה בוטה וחמורה לחוק, ומראה שהנתבע לא למד את הלקח מהעבר ולגביו לית דין ולית דיין. על הדייר המוגן של בית-עסק להקפיד היטב על המשך תשלום דמי השכירות של המושכר במועד, ויש להחמיר עמו ,בעניין זה, יותר מדייר מוגן של דירת מגורים. (ראו- רע"א 6842/96 שוס נ' קלמן , פ"ד נב(2) 625, 634 (1998). 23. זאת ועוד, הנתבע הגדיל ופלש לחצר ולשטח שבחזית הנכס והשתלט עליהם שלא כדין (השגת גבול במקרקעין), מתוך מחשבה, כי "כל דאלים גבר"! הוא גם לא משלם דמי שכירות עבור השטח הנוסף שהשתלט עליו במקרקעין. 24. וכן, הוכח בפניי כדין, כי ניהול החניון לא רק שאינו מפריע לנתבע ולעובדיו לעשות שימוש סביר ורגיל בבית-העסק אלא שהוא הכרחי ביותר, לשם הגנה על המקרקעין ובכלל זה בתי-העסק שבבניין כולל המושכר וכן שמירת החוק והסדר הציבורי. ניהול החניון הציבורי במקום, אינו מכביד כלל על ניהול המסגרייה במושכר, ועדויותיהם של עדי ההגנה, בעניין זה, אינן מהימנות בעיניי. 25. משלוח השיקים לתובע, עם כל הכבוד, אינו מעלה ואינו מוריד. מעשה זה, אינו פוגם בעילת התביעה ואינו משמיט את סעד הפינוי לו עותר התובע בהליך זה. סעד מן הצדק 26. סמכותו של בית-המשפט לסרב ליתן פסק-דין של פינוי דייר מהמושכר, מעוגנת בסעיף 132 (א) לחוק, הקובע, כי: "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית-המשפט לסרב לתת פסק-דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתתו". 27. בסעיף 132(א) לחוק, לא קבע המחוקק ,במפורש ובמדויק, את מכלול השיקולים שעל בית-המשפט לשקול בבואו להחליט אם להעניק לדייר סעד מן הצדק. במקרה דנן, נקבעים השיקולים האמורים על-פי המטרה החקיקתית הקבועה בדבר החקיקה. 28. מושג "הצדק" הוא מושג ערכי ונורמטיבי. הוא גם מושג שסתום. עקרון הצדק חוצה את המשפט הישראלי לאורכו ולרוחבו. הוא "הנשמה היתרה" של המשפט. מהותו של הצדק בגדרו של סעיף 132(א) לחוק, הוא איתור השיקולים הנגזרים מתכלית דבר החקיקה האמור ואיזון ביניהם על-פי משקלם היחסי. האיזון בין הערכים , האינטרסים, והעקרונות הנאבקים על הבכורה, מחייב מטבע הדברים להתחשב במכלול נסיבות העניין. האינטרסים, העקרונות והערכים הרלוונטיים להכרעת בית-המשפט ועליו לקחת אותם בחשבון, הם העקרונות, האינטרסים והערכים של בעל הבית, הדייר ושל כלל הציבור. (האינטרס הציבורי הכללי). 29. השיקול הראשון והמרכזי הוא זכויותיו של בעל הבית. מצויים אנו בשלב שבו קיימת עילה לפינוי הדייר המוגן על-פי הדין שלעניין. נקודת המוצא בשלב זה, היא ההגנה על זכות הקנין של בעל הבית, זכות המוכרת, בשיטת משפטנו, כזכות חוקתית על חוקית. (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב - 1992 (להלן: "חוק-היסוד"); בג"צ 4593/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ראש הממשלה 20.9.2006; בג"צ 8276/05 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הביטחון, פ"ד סב(1) 1, 33 (2007-2006); ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופית , פ"ד מט (4), 221, 429, 431 (1995)). נזכור ואף נטיב להזכיר, כי המושג החוקתי "קנין" שבחוק היסוד, משתרע על כל הזכויות הקניניות למיניהן, כמשמעותן במשפט הפרטי. הוא כולל גם את הזכות לחזקה ואת הזכויות האובליגטוריות. בלשון אחרת: קניין במובן החוקתי משמעותו זכות רכושית, בין זכות חפצא ובין זכות גברא. (ע"א 10608/02 הזימה נ' אגף המכס והמע"מ , פ"ד נח (3) 663, 671 (2004); י' ויסמן, "הגנה חוקתית לקנין", הפרקליט מב, 258 (1995);מ' דויטש, קנין (כרך א', 1997), 243; א' יורן "היקף ההגנה החוקתית על הקנין וההתערבות השיפוטית בחקיקה הכלכלית" משפטים כח, 443 (1997). ויודגש: במשטר החוקתי דהיום, יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן, ויש לפרש דיני הגנת הדייר, הבאים לגרוע מקנינו של בעל הבית, על דרך הצמצום. ההלכה בעניין זה ואשר נקבעה בע"א 485/70 סייג נ' מנהלת עיזבון המנוח סייג , פ"ד כה ( 2) 62, 64 (1971), לפני חקיקת חוק-היסוד, ישימה דהיום אף ביתר שאת. 30. שיקול נוסף שעל בית-המשפט לשקול, בבואו לתת סעד מן הצדק הוא השיקול בדבר "אשמו" של הדייר, קרי - גודל "חטאו", טיבו ואופיו. על בית-המשפט ליתן דעתו על מכלול נסיבותיהם האישיות של הצדדים - בעל הבית מזה והדייר מזה - וככלל, ימנע הוא ממתן צו פינוי, אם שוכנע, כי הפינוי הוא "סנקציה" חמורה מדי, אינה צודקת, ואינה פרופורציונאלית ל"אשמו" של הדייר המוגן, וכי תוצאת הפינוי עולות בצורה ניכרת וממשית בחומרתן על חומרת ההפרה. 31.   לבסוף, יש להביא בחשבון גם את האינטרס הציבורי הכללי, בדבר כיבוד החוק ושלטון החוק, במובן הרחב. 32. בהלכה הפסוקה, נקבעו קווים מנחים (Guide Lines) להפעלת שיקול דעתו של בית-המשפט ולשיקולים שאותם רשאי הוא לשקול בהחלטתו להעניק סעד מן הצדק לדייר המוגן, אשר ימנע את פינויו מהמושכר. נפסק, כי סעד מעין דא יינתן רק במקרים חריגים ומשיקולים מיוחדים. (ע"א 88/81 אלסחורי נ' מזרחי , פ"ד לז(3), 309, 314 (1983); רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי נז (3) 949, 957 (2003). כמו-כן, נפסק, כי יש להיזהר מנטייה מופרזת לקולה לצד הדייר המוגן "שמא יהא הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" (ע"א 582/61 ביכול נ' בובהלטר , פ"ד טז (2) 1320, 1325 (1962). במקרים הראויים, ניתן סעד מן הצדק, כאשר הותנה הוא בתשלום פיצויים על-ידי הדייר לבעל הבית. (רע"א 641/99 לובינסקי נ' וידסלבסקי , (לא פורסם). 33.   כאשר המדובר בבית-עסק, נקבע, כי מטעמים של מדיניות סוציאלית, יתייחס בית-המשפט ביתר חומרה לדייר במושכר כזה מאשר לדייר בדירת מגורים. (ע"א 439/73 רמת חולין בע"מ נ' בנימיני , פ"ד כח (2), 549, 555 (1974). הנידון דידן 34. האם במקרה דנן זכאי הנתבע לסעד מן הצדק? התשובה היא בשלילה, הן מטעמים פרוצדוראליים והן מטעמים מהותיים. ראשית, בכתב ההגנה, לא עתר הנתבע לסעד מן הצדק. בפתח ישיבת ההוכחות, הוסכם בין הצדדים ובין השאר, כי "לא תהיה הרחבת חזית או שינוי חזית פסולים" (עמ' 3, ש' 10). יוצא, כי טענתו של הנתבע דנן שנטענה לראשונה ושלא כדין בתצהיר עדותו הראשית (נ/2, סעיף 22) ,מהווה הרחבת חזית פסולה. 35. שנית, עניין לנו בדיירות מוגנת בבית-עסק שעמה יש להתייחס ביתר חומרה. המושכר אינו משמש קורת גג לנתבע. וכן, לנתבע ולבנו אוסאמה מסגרייה נוספת באזור התעשייה בנצרת, ושם הוא מנהל, בעיקר, את עסקיו. 36. שלישית, הנתבע נמנע מלשלם דמי השכירות של המושכר והמגיעים ממנו לשנים 2005, 2006 ו- 2007. תקופת ההפרה הייתה ארוכה מאוד. המדובר בהפרה רצונית ,מתוכננת ובוטה לחוק. 37. רביעית, זכות הקנין של התובע בבית-העסק היא זכות חוקתית. במקרה זה וכמדיניות משפטית ראויה, יש לפרש את דיני הגת הדייר, ככל שהם פוגעים בזכות הקנין של בעל הבית, בצמצום ולא על דרך הרחבה. (רע"א 6842/96 שוס, דלעיל). שאר טענות הצדדים 38. מסקנתי דלעיל, מייתרת, למעשה, את הדיון בשאר טענותיהם של הצדדים. התוצאה 39. התוצאה היא, איפוא, כי אני נעתר לתובענה ומורה לנתבע ולכל אדם אחר מטעמו לסלק את ידם מבית-העסק, לפנותו ולהחזירו לידי התובע, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייכים להם, וזאת בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לידי הנתבע. כמו-כן, אני מחייב בזה את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך 15,000 ₪. עורך דיןמקרקעיןפינוי מושכרשכירותפינוי עסק / חנותתביעת פינויפינוי