סילוק יד ממקרקעין - ערעור

להלן פסק דין בנושא סילוק יד ממקרקעין - ערעור:

פסק דין

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב - יפו (כב' השופט מרדכי בן חיים) בת.א. 63069/99 על פיו הורה בית המשפט על סילוק/פינוי יד של המשיבים מן הנכס נשוא הדיון. עם זאת, חייב את המערערת לשלם למשיבים את שווי ההשבחות בנכס בסכום של 166,701 דולר ערכם בשקלים.

העובדות:
המדובר בתביעה שהוגשה על ידי המערערת (המשיבה שכנגד; להלן: "המערערת"), מדינת ישראל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, הבעלים הרשום של הנכס הידוע כגוש 7063 חלקה 52 ברחוב בן צבי 73 תל-אביב - יפו (להלן: "הנכס") לסילוק ידם של המשיבים (המערערים שכנגד; להלן: "המשיבים") אשר עשו שימוש בחלק מן החלקה האמורה בשטח של 4,200 מ"ר, עליו בנו מוסך. המערערת טענה כי המשיבים פלשו לנכס והחזיקו בו ללא כל זכות שבדין, ללא הסכמתה ובניגוד לרצונה.

בבית משפט השלום ביום 12.07.1970 בת.א. 14043/69 ניתן פסק דין נגד המשיב 1 (להלן: "המנוח") לסילוק יד מן הנכס והסרת הסככה שהיתה שם (להלן: "פסק דין הפינוי"). המנוח נפטר בשנת 2002 בלא שפסק הדין לפינוי שניתן נגדו בוצע. פסק הדין התיישן כעבור 25 שנה, בלא שהמערערת או חליפיה עשו דבר כדי לבצעו.

בתביעה חדשה, נשוא הערעור, עתרה שוב המערערת לסילוק ידם של המשיבים מן הנכס. טענת ההגנה היתה כי מאז מתן פסק הדין לפינוי, ועד הגשת התביעה מחזיקים המשיבים בנכס ומשלמים לעמידר, קרי למדינה המערערת, דמי שכירות. הם כפרו בזכותה של המערערת לעתור לסילוק ידם.

המשיבים טענו כי פסק הדין לפינוי התייחס רק לחלק מן הנכס, ובנוסף השקיעו בנכס ובתשתיות בו, הכל בידיעת ובהסכמת המערערת. עוד טענו כי הם מחזיקים בנכס 54 שנים ללא התנגדות המערערת בכפוף לתשלום שכר דירה, ולפיכך חזקתם בנכס הינה בלתי הדירה.

בית משפט השלום קבע כי אין חולק שהמערערת הינה הבעלים של הנכס וכי אכן ניתן פסק דין לפינוי כנגד המשיב 1 כאמור. פסק הדין חלוט ומהווה מעשה בית דין, מחייב את הצדדים דאז וגם כיום. כן נקבע כי חרף פסק דין הפינוי המשיכו המשיבים להחזיק בנכס בידיעתה הברורה של המערערת וללא שזו נקטה צעד כלשהו לפינויים ובכפוף לתשלום דמי שימוש ראויים לאורך כל התקופה בין השנים 1974-1998.
אשר על כן קובע פסק הדין כי שתיקתה ארוכת השנים של המערערת, חוסר המעש שגילתה באי ביצוע פסק הדין לפינוי, גביית הסכומים הבלתי מבוטלים לאורך התקופה - כל אלו מתיישבים עם הטענה לפיה המשיבים החזיקו בנכס בבחינת בר רשות בתמורה.



לאחר שבחן את שלל הטענות שעלו בפניו פסק בית המשפט כי אף אם המשיבים הרחיבו חזית ולא טענו לפיצוי בגין סילוק יד, הרי הטענה להתניית סילוק היד בתנאי תשלום עבור ההשבחות הינה טענה משפטית, ולעניין זה הכלל הוא כי טענה משפטית הנמצאת בגדרה של עילת התביעה והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני בית המשפט והצד שכנגד, אין לנעול את הדלת בפניה (ראה ע"א 9803/01 תחנת שירות רמת גן נ' סונול ישראל בע"מ, דינים עליון ס"ו 918).

לעניין ההשבחות בנכס; סקרה הערכאה הדיונית את העדויות שעמדו בפניה, חוות דעת השמאי, ובה חישוב מפורט לפיצוי על בסיס שווי ההשקעות שהשקיעו המשיבים בנכס. מכאן היה ניתן לקבוע את גובה הפיצוי. אי לכך, לאחר שנבחנו הראיות בנושא ההשבחות, פסק בית המשפט כי הוא מורה למשיבים לפנות את הנכס בכפוף לפיצוי בסך של 166,701 דולר, ערכם על פי השער היציג ביום הפינוי בפועל או ליום 31.12.05, לפי המוקדם.

על קביעות אלו הערעור שבפנינו.

כבר עתה נאמר כי יפה היתה עושה המערערת אם היתה שוקלת צעדיה טרם הגשת הערעור. לטעמנו פסק הדין מבוסס, הן מההיבט העובדתי והן מההיבט המשפטי. לא די בכך שהמערערת קיבלה פסק דין לפני שנים רבות, לא ביצעה אותו ובכל אותה תקופה התירה למשיבים להחזיק בנכס, ואף גבתה דמי שכירות, כיום מסרבת היא לשלם למשיבים פיצוי בגין השבחותיהם ומערערת על קביעות אלו.
ניסינו לחסוך התדיינות זו, אולם ב"כ המערערת הודיע לנו כי על פי הנחייתו של מנהל המחוז מטעם המינהל אין בדעת המערערת לחזור בה מן הערעור.

המערערת חזרה והעלתה בפנינו את אותן הטענות שעלו בבית משפט השלום. בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון טוענת המערערת כי למרות פסק דין הפינוי שניתן לפני שנים רבות - פסק דין זה לא בוצע מחמת בזיון בית המשפט של המשיב 1.


אולם מה עשתה המדינה במשך כל אותה תקופה עד חודש יוני 1999, המועד בו הוגשה התביעה לבית משפט השלום? מאום. לא רק שלא עשתה מאום, אלא שאף גבתה דמי שימוש ראויים מהמשיבים במשך תקופה ארוכה של שנים (1974-1998). במצטבר בסכום של 239,997 ₪ שהתקבל ללא עוררין.

עוד טוענת המערערת כי פסיקת פיצוי למשיבים על השקעותיהם בנכס, הוא הענקת פרס למעוול והדבר נוגד את האינטרס הציבורי. טענה זו מתעלמת מן העובדה הברורה, אותה קבע בית משפט השלום, על פיה החזקתם של המשיבים בנכס, לאחר פסק דין הפינוי, נעשה בידיעתה הברורה של המערערת ובלא שזו נקטה בצעד כלשהו לפינוי המשיבים, בכפוף לדמי שימוש ראויים בסכומים מהותיים ביותר בין השנים 1974-1998. המערערת גבתה דמי שימוש, כאמור, ונמנעה במשך למעלה מ-30 שנה מאכיפת פסק דין הפינוי. בנסיבות אלו אין למערערת אלא להלין על עצמה.

משנקבע כי המשיבים שילמו למערערת דמי שימוש ראויים, הרי הדבר מעמיד את המשיבים כבני רשות בתמורה, ובמקרה שכזה בעת פינויים זכאים הם לפיצוי על השקעותיהם בנכס. אשר לגובה הפיצוי, טענה זו נבדקה ונבחנה על ידי בית משפט השלום על פי הראיות והוגשה חוות דעת מומחה. בית המשפט בחן וקבע את אשר קבע וערכאת הערעור איננה מוצאת כל טעות בקביעות אלה המצדיקה את התערבותה.

אשר לערעור שכנגד שהוגש על ידי המשיבים 1-2; ערעור זה מתייחס לטענה כי אין מקום לבטל את הרישיון של בר הרשות לאחר שימוש והחזקה בנכס במשך 50 שנה, דבר המעיד על מתן הסכמה למשיבים להשתמש בנכס אשר שימש לפרנסתם של כ-10 משפחות. כן נטען כנגד גובה הפיצוי.

שקלנו את הטענות והגענו למסקנה כי יש מקום גם לדחיית הערעור שכנגד הן לגבי הפינוי והן לגבי שווי ההשבחה. אין חולק כי למשיבים אין זכויות קנייניות, ולא היו זכויות כאלה, בנכס. אי ביצוע פסק הדין לא הקנה זכויות קנייניות, הוא רק הצביע על הסכמה שבשתיקה של המערערת, עובדה שהעמידה את המשיבים במעמד של בני רשות. בתמורה שילמו המשיבים תקופה ארוכה דמי שימוש ראויים, ובמקרה שכזה זכאים הם כאמור לפיצוי בגין השקעותיהם בנכס. השקעות אלה נבדקו, כאמור, נמצא להן תימוכין, ולא מצאנו להתערב בקביעות בית המשפט גם בנושא זה.

אשר על כן, החלטנו לדחות גם את הערעור שכנגד.

בנסיבות העניין שקלנו את סכום ההוצאות אותו יש להטיל, ואנו מוצאות לנכון לחייב את המערערת, בהתחשב בערעור שכנגד, בסך של 25,000 ₪ פלוס מע"מ שישולמו על ידה למשיבים. סכום זה הינו צמוד מהיום.

הערבון שהופקד, אם הופקד, יועבר למשיבים על חשבון ההוצאות האמורות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון