היתר לשימוש חורג - עתירה מנהלית

להלן פסק דין בנושא היתר לשימוש חורג - עתירה מנהלית: פסק דין ההליך: 1. מדובר בעתירה מינהלית, בה ביקשה העותרת להורות על ביטול החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, (משיבה 1), (להלן: הוועדה המחוזית) מיום 7.6.04, בה הוחלט לדחות את בקשת העותרת להתיר לה שימוש חורג, להקמת מגרש פתוח לאחסון אגריגטים בצד הדרומי של הכביש המוביל למחסום סופה ולאשר את בקשת העותרת למתן היתר לשימוש חורג. טענתה העיקרית של העותרת היא כי היא הופלתה לרעה לעומת קיבוץ סופה, בכך שניתן לו היתר לשימוש חורג דומה כארבעה חודשים קודם לכן. העותרת הינה חברה בע"מ שקיבלה הקצאת קרקעות חקלאיות המהוות השלמה עבור הישובים החקלאיים בגוש קטיף, הצמודים לקיבוץ סופה ולמחסום סופה, שהינו תחנת מעבר לשטח הרשות הפלסטינאית. עוד בתאריך 4.6.97 הגישה העותרת בקשה להיתר לשימוש חורג, לשימוש האמור, באותם מקרקעין להעברת חומרי בנייה משטח ישראל, באמצעות מסוע עילי, המאפשר את העברת חומרי הבנייה מישראל לרשות הפלסטינאית, לוועדה המקומית לתכנון ובניה "שמעונים" (משיבה 2) (להלן: "הוועדה המקומית"), שבעקבותיה הוגשה התנגדות לכך על ידי קיבוץ סופה, והוחלט בוועדה המקומית להעביר את הבקשה לדיון בוועדה המחוזית ללא המלצה. ביום 27.7.98, החליטה הוועדה המחוזית להחזיר את הבקשה לדיון חוזר בוועדה המקומית על מנת לשקול מחדש את העניין לאור החלטת וועדת הערר המחוזית בבקשה דומה של קיבוץ סופה. ביום 1.9.02 הוגשה על ידי קיבוץ סופה לוועדה המקומית בקשה נוספת להיתר לשימוש חורג להקמת שטח לאיחסון חומרי בניה בסמוך למחסום סופה. הבקשה אושרה בתאריך בתאריך 3.9.02 על ידי הוועדה המקומית, ובתאריך 11.11.02, אושרה הבקשה על ידי הוועדה המחוזית. על החלטת הוועדה המחוזית האמורה הוגשו שתי עתירות מנהליות,מהן - אחת של העותרת בדיון זה, שעתרה, בדיון האמור, לביטול ההיתר האמור שניתן לקיבוץ סופה, בנימוקים של אפלייה כלפיה לרעה, ונימוקים נוספים הנוגעים, בין השאר, לאי זימון העותרת כמחזיקה של נכס הגובל למקרקעין שלגביהן ניתן ההיתר לשימוש חורג. העתירה האמורה נדחתה בפסק דין מיום 11.7.02, של סגנית הנשיא ר.אבידע, כאשר לעניין טענת האפלייה, נאמר בפסק הדין האמור: "לא אוכל לסיים מבלי להפנות תשומת לבם של המשיבים לטענת העותרת בדבר אפלייה לרעה על ידי רשויות התכנון לעומת הקיבוץ. משמבקשת העותרת היתר לשימוש חורג עבור מיזם דומה למיזם שהקים הקיבוץ, לא היתה נשוא העתירה, אין זה המקום להתייחס לטענת האפלייה, ואולם, מאחר שטענה זו הועלתה, לא ראיתי להתעלם ממנה - עקרון השיוויון הינו מיסודות חברתנו". בתאריך 8.1.03, הגישה העותרת בקשה נוספת למתן היתר לשימוש חורג למגרש פתוח לאחסון אגריגטים בצד הדרומי של הכביש המוביל למחסום סופה לוועדה המקומית. לבקשה זו הוגשה התנגדות של חברת ג'י. איי. פי שלום בע"מ (להלן: ג.א.פ), שהינה חברת בת של קיבוץ סופה, ובתאריך 29.7.03, החליטה הוועדה המקומית להמליץ לפני הוועדה המחוזית ליתן היתר לשימוש חורג. על ההחלטה האמורה הוגש ערר לוועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום (להלן: "וועדת הערר"), ובתאריך 23.10.03, החליטה וועדת הערר לדחות את הערר ולאשר את המלצת הוועדה המקומית למתן היתר לשימוש חורג בשטח נשוא הדיון. בדיון בוועדה המחוזית, בבקשת העותרת למתן היתר לשימוש חורג, הוחלט ביום 1.12.03, להעביר את העניין לדיון בוועדת משנה של הוועדה המחוזית. בתאריך 9.2.04, קבלה העותרת העתק מסיכום ישיבה מיום 14.1.04, שהתקיימה בלשכת התכנון המחוזית, בהשתתפות מתכננת המחוז, סגן מתכננת המחוז, נציג הוועדה המקומית, נציג צה"ל ונציג המשרד לאיכות הסביבה, בו נאמר, שלאחר שמיעת משתתפי הדיון, סוכם להמליץ בפני הוועדה המחוזית על קבלת החלטה לדחות את הבקשה למתן היתר לשימוש חורג, בנימוק כי בדיון בבקשה הקודמת של קיבוץ סופה, השתכנעה הוועדה כי הדרך של אישור שימוש חורג עונה על צורך בעל חשיבות ציבורית, בעיקר להיבטים בטיחותיים, סביבבתיים ובטחוניים, עקב שהייה של שיירת משאיות בהמתנה ארוכה לפריקה במעבר הגבול, ולאחר שהאישור האמור נותן מענה לבעיה של מעבר האגריגטים, אין הוועדה רואה לנכון להרחיב את השימוש החורג לאיזורים אחרים, רק מהטעם של שיוך מקרקעין לגוף כזה או אחר; וכן שהוועדה מעדיפה לראות ריכוז של השימושים הנ"ל באיזור אחד. בעקבות קבלת הסיכום האמור, פנה ב"כ העותרת לוועדה המחוזית במכתב בו הפנה את תשומת לבה לכך שמן הראוי שהוועדה המחוזית תגבש את החלטותיה רק לאחר קיום דיון תוך התייחסות לעמדת העותרת. לאור זאת התקיים דיון לפני הוועדה המחוזית ביום 7.6.04, בו, אימצה הוועדה המחוזית את ההמלצה האמורה לדחות את בקשת העותרת למתן היתר לשימוש חורג, תוך אימוץ נימוקי ההמלצה. בדיון האמור הששתפו עורך הבקשה, בא כוח העותרת, והונחו על שולחן הוועדה מכתבי עמדה של מערכת הביטחון, שהתנגדה לבקשה בנימוק שהקמת משטח אגרגטים נוסף תגרום למפגע אבק קשה, להכפלת תנועות המשאיות באיזור המחסום של צה"ל שתפריע לתנועות כוחות צה"ל ותעמידם בסכנה בטיחותית, וכן שהכפלת כוח אדם בגזרה תחייב השקעה תקציבית, שאינה מצויה ברשות מערכת הביטחון. כמו כן, הונח לפני הוועדה המחוזית מכתב של נציג מע"ץ - הממונה של התכנון במע"ץ, בו הובעה הדעה כי אין הצדקה תכנונית למתן היתר לשימוש חורג, וכן שהם מתנגדים לריבוי התחברויות לדרך האזורית הסמוכה למעבר גבול בין לאומי. 2. לטענת ב"כ העותרת: א. החלטת הוועדה המחוזית האמורה גילתה אפלייה אסורה בין שווים, ואין מאחוריה כל רציונל תכנוני. ב. החלטת הועדה המחוזית מעניקה מונופול כלכלי לגורם אחד תוך פגיעה קשה בחופש התחרות ובחופש העיסוק של העותרת. ג. לא התקיים דיון אמיתי בוועדה המחוזית, לאור העובדה שהוועדה גיבשה מראש את ההחלטה, ללא כל התייחסות לנימוקי העותרת ולהלכות הפסוקות בעניין. 3. לטענת ב"כ המשיב: א. בנסיבות העניין, צריכה היתה העותרת לצרף כמשיבה את חברת ג.א.פ, שהתנגדה לקבלת ההיתר בפני הוועדה המקומית, והגישה לוועדת הערר ערר על החלטת הוועדה המקומית להמליץ לפני הוועדה המחוזית על מתן ההיתר. ב. היתר לשימוש חורג הינו היתר חריג, כאשר דרך המלך הינה בהסדרת העניין בתכנית מאושרת כדין. יש להצטמצם במתן היתרים לשימוש חורג. עוד בשנת 1997, בעת שהוגשה הבקשה הראשונה של העותרת להיתר לשימוש חורג, הוצע לה להכין תכנית לשינוי יעוד. ההחלטה לאישור ההיתר לשימוש חורג לקיבוץ סופה, היתה לתקופה זמנית של חמש שנים, והיא ניתנה עקב נסיבות דחופות וחיוניות, כאשר השיקולים שהיטו את הכף לטובת מתן היתר לשימוש חורג, אינם עומדים עוד על הפרק, ולכן נדחתה בקשת העותרת, ואין בכך משום אפלייה בין שווים, שלא משיקולים ענייניים. במתן ההיתר לקיבוץ סופה, עמדו לפני הוועדה פניה של ראש המועצה האיזורית אשכול, לפיה המצב בלתי נסבל ומהווה סכנה בטיחותית ובטחונית, בקשה של רשויות הבטחון בהנחיית אלוף הפיקוד, לפתוח את המעבר על מנת למנוע פרצות בטחון - במעבר טנקים ומשאיות על אותו ציר, להפריד בין מעבר פועלים למעבר אגריגטים, ולהוריד את העומס על ציר הכניסה למעבר, והמלצה של הוועדה המקומית שביקשה לתת עדיפות לטיפול מהיר לעניין, לנוכח החשיבות הבטחונית למתן אישור. לאחר מתן ההיתר לקיבוץ סופה התקבל אישור הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים, אישור צה"ל ואישור מע"ץ, לפיו החיבור אל כביש 240 מהווה מפגע תעבורתי, ותגובת מתכננת המחוז, לפיה התחייב היזם להסדיר את נשוא המעבר תוך שנה. בדיון זה, בעניינה של העותרת, לעומת זאת, אף שהוועדה המקומית המליצה לקבל את הבקשה, היא ציינה שיש חוות דעת נוגדת בעניין האבק, שלגביו היו חוות דעת נוגדות של המשרד לאיכות הסביבה ושל מגיש הבקשה, היו פניות של רשויות הבטחון, מהן עולה שמימוש התכנית צפוי לגרום למפגעי אבק; "הסיכום" בלשכת התכנון המחוזית היה בגדר בהמלצה בלבד, ולאחר מכן התקבלו מסמכים נוספים של צה"ל, בהם הובעה התנגדות לבקשה, עקב מפגעי אבק, הכפלת תנועת המשאיות, סכנה בטיחותית לכוחות צה"ל והצורך בהגדלת כוח אדם לבדיקות בטחוניות, שחייבה השקעה תקציבית נוספת, והיתה התנגדות של מע"ץ, למתן ההיתר המבוקש עקב בעיות תחבורתיות. 4. הצדדדים הסכימו למתן פסק דין על יסוד העתירה והתגובות המקדמיות של משיבה 1, כאילו שהוגש כתב תשובה. משיבה 2 לא נקטה כל עמדה בדיון. 5. לאחר עיון בעתירה ובתגובתה המקדמית של משיבה 1 והמסמכים שנלוו אליהן, נראה לי כי השאלה העיקרית העומדת לדיון היא: האם היתה אפלייה פסולה לרעת העותרת בהחלטת הוועדה המחוזית. הטענות של העותרת הנוגעות לחופש התחרות וחופש העיסוק - אין בהן כשלעצמן כדי להצביע על עילה לקבלת העתירה, הואיל ונתון לוועדה המחוזית שיקול דעת אם ליתן או להימנע מליתן היתר לשימוש חורג, ואין מקום להתערב בהחלטת הוועדה המחוזית, בהפעלת שיקול דעתה מנימוקים אלה. מאידך גיסא, יכול להיות בטיעונים אלו כדי להשליך על ההתייחסות לשאלת האפלייה, ויש בטיעונים אלה כדי להשליך על השאלה - אם מדובר באפלייה פסולה, לאור טענת העותרת, שאי מתן ההיתר לעותרת, על אף שניתן היתר דומה לקיבוץ סופה, פוגע בחופש התחרות ובחופש העיסוק שלה. לעניין זה נראה לי כי כאשר כל אחת מהבקשות של קיבוץ סופה ושל העותרת עומדת כבקשה בפני עצמה, שתי ההחלטות נראות תקינות לכאורה. ההחלטה של הוועדה המחוזית בעניינה של העותרת נסמכת לכאורה על שיקולים תכנוניים עניניים, בהתחשב בצורך לתת עדיפות להסדרת העניין בתכנית ולא בדרך של מתן היתר לשימוש חורג, לאור ההסתייגויות שהועלו, על ידי מתכננת המחוז, המשרד לאיכות הסביבה, צה"ל ומע"ץ. גם ביחס להחלטת הוועדה המחוזית ליתן היתר לשימוש חורג, לקיבוץ סופה שנדונה כהחלטה בפני עצמה, בוועדה המחוזית, ובעתירה שהוגשה על ידי העותרת ועל ידי עותר, בבית משפט זה, על ידי סגנית הנשיא ר.אבידע, נמצא שאין מקום להתערבות שיפוטית בהחלטת הוועדה המחוזית למתן היתר לקיבוץ סופה, כאשר המענה לטענת האפלייה של העותרת, באותו דיון היה, כי לא עמדה באותו דיון בקשה של העותרת למתן היתר לשימוש חורג, ועל כן לא היה מקום להתייחס לטענה זאת, אף שבית המשפט מצא לנכון באותו דיון להפנות את תשומת לב הוועדה המחוזית לטענת האפלייה של העותרת, ולכך שעקרון השיוויון הינו מיסודות חברתנו. יצויין שבדיון בעתירות האמורות, טענה העותרת, בין השאר, כי היא מחזיקה בקרקעות הגובלות עם השטח שלגביו התבקש השימוש החורג של קיבוץ סופה, וכן שהיא היתה עלולה להיפגע מאישור הבקשה, ועל כן היו צריכים לזמנה לדיונים בבקשה של קיבוץ סופה למתן היתר לשימוש חורג. טענותיה האמורות נדחו על ידי בית המשפט בדיון האמור, בנימוק שלא הוכח שהיא מחזיקה בקרקעות גובלות, וכן שהיא לא פירטה כיצד ולמה היא עלולה להיפגע מאישור הבקשה, מעבר לעובדה שהקיבוץ זכה באישור למיזם שיש לו דמיון כלשהו למיזם שהעותרת ביקשה בעבר להקים, וגם באותה עת היא ביקשה להקים, ולכן לא היו החלטת הוועדה המקומית והחלטת הוועדה המחוזית, שלא לזמן את העותרת לדיון, בלתי סבירות. (עמ' 9 לפסק הדין, נספח ג' לעתירה). מאידך גיסא, נראה לי שהסתכלות על מכלול ההליכים בראייה כוללת, מובילה לכך ששתי ההחלטות האמורות של הוועדה המחוזית אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. טענת העותרת בדיון האמור, כי היתה זכאית להיות מוזמנת לדיון בבקשת קיבוץ סופה למתן היתר לשימוש, הואיל והיא עלולה להיפגע מאישור הבקשה של קיבוץ סופה, נדחתה בנימוק שהעותרת לא פרטה באותו דיון איך היא עלולה להיפגע מאישור הבקשה, אף שהיה ידוע באותו דיון כי העותרת מבקשת להקים מיזם דומה למיזם של קיבוץ סופה, כאשר ההנחה היתה שלא יהיה במתן האישור לקיבוץ סופה כדי לפגוע בסיכוייה של העותרת לקבל אף היא היתר דומה, שאם לא כן, לא ניתן היה לקבוע באותו דיון שלא הוכח שהעותרת יכולה להיפגע ממתן ההיתר לקיבוץ סופה, וכן שמסיבה זאת לא היתה זכאית לקבל זימון לדיון בבקשתו של קיבוץ סופה לקבלת ההיתר בוועדה המקומית ובוועדה המחוזית, דבר שלא נעשה. בדיעבד מסתבר, שהנימוק העיקרי לדחיית הבקשה של העותרת לקבלת היתר לשימוש חורג בוועדה המחוזית, היה קשור במישרין לעובדה שניתן כבר ההיתר לקיבוץ סופה, ולכן נאמר על ידי הוועדה המחוזית שאין מקום ליתן היתר נוסף לשימוש חורג, עקב הכפילות בבעיות הסביבתיות, הבטחוניות והתחבורתיות שהועלו על ידי הוועדה והעדר צורך במתן היתר נוסף להיתר שניתן לקיבוץ סופה. מצב זה מעמיד את העותרת במצב של אפלייה בלתי הוגנת, הואיל וכאשר היא מלינה על כך שלא זומנה לדיון בוועדת התכנון בעניין הבקשה של קיבוץ סופה, נאמר לה שלא הוכח שהיה במתן ההיתר של קיבוץ סופה כדי לפגוע בה, וכאשר מתקיים הדיון בעניינה בוועדה המחוזית, לא מועלה כל נימוק תכנוני של ממש, מדוע יש להעדיף מתן היתר לקיבוץ סופה על פניה, אלא שבעקבות מתן ההיתר לקיבוץ סופה, אין מקום לאשר היתר נוסף לעותרת. מצב זה מעמיד את העותרת במצב בו לא היתה לה כל הזדמנות הוגנת להתחרות עם קיבוץ סופה על קבלת ההיתר, כאשר תחילה נקבע על ידי הוועדה המחוזית שאין מקום ליתן כל היתר לשימוש חורג, לא לעותרת ולא לקיבוץ סופה, ולאחר מכן, כאשר הוגשה הבקשה על ידי קיבוץ סופה, מתקיים דיון מהיר שנראה כמחטף, בלי לזמן את העותרת, וניתן היתר לקיבוץ סופה, כאשר העותרת מלינה על כך בעתירה מינהלית, נאמר לה בפסק הדין כי לא הוכח שיש במתן ההיתר לקיבוץ סופה כדי לפגוע בה, וכאשר היא מגישה בקשה נוספת לקבלת היתר לשימוש חורג, נאמר לה על ידי הוועדה המחוזית, שבעקבות מתן ההיתר לקיבוץ סופה, אין מקום להעניק לה היתר נוסף, הואיל ויש בכך כדי להוסיף לנזקים הקיימים וכדי להכפיל את הבעיות הבטיחותיות והבטחוניות, הסביבתיות והתחבורתיות. במצב זה מתברר בדיעבד, כי הוועדה המחוזית צריכה היתה מלכתחילה לבחון את שתי הבקשות של העותרת ושל קיבוץ סופה בעת ובעונה אחת, תוך מתן אפשרות לכל אחת מהן, להצביע על היתרונות שיש לבקשתה על פני בקשת רעותה, ולהחליט על הבקשה העדיפה בהתחשב במכלול השיקולים. במצב זה אכן נוצר מצב של אפלייה בין שווים לכאורה, הואיל ולא היתה לעותרת הזמדנות שווה לבחון את עדיפות בקשתה על פני הבקשה של קיבוץ סופה, אף שהיה ידוע שיש לעותרת עניין בבקשת היתר לשימוש חורג. דחיית העתירה של העותרת, בה ביקשה לבטל את ההיתר שניתן לקיבוץ סופה, היתה מושתתת על כך שלא הוכח שיש במתן ההיתר לקיבוץ סופה, כדי לפגוע בעותרת, על יסוד ההנחה שטענת האפלייה לרעה של העותרת תוכל לעמוד לה אם תוגש על ידיה בקשה למתן היתר לשימוש חורג, ולא יהיה בעובדה שניתן היתר לקיבוץ סופה כדי לפגוע בסיכוייה של העותרת לקבל היתר כזה, שאם לא כן, לא היה מקום לקבוע שההיתר לקיבוץ סופה ניתן כדין, בלי שתוזמן העותרת לדיון בעניין לפני הוועדה המקומית ולפני הוועדה המחוזית, כנדרש על פי סעיף 149(2א)(ג) ביחס למחזיקים בקרקע העלולים לדעת הוועדה להיפגע מאישור הבקשה. במצב זה, מסתבר בדיעבד שהוועדה המחוזית לא היתה רשאית ביד אחת לטעון שאין צורך לזמן את העותרת לדיון בעניין ההיתר של קיבוץ סופה, בנימוק שלא הוכח כי העותרת עלולה להיפגע מאישור הבקשה, וביד השניה, לדחות את בקשת העותרת למתן ההיתר, בנימוק שלא ניתן לתת היתר לשימוש חורג, גם לעותרת וגם לקיבוץ סופה. מצב זה מוביל לתוצאה בלתי הוגנת ובלתי שוויונית כלפי העותרת, ומחייב את הוועדה המחוזית להביא עניין זה בשיקוליה. במצב זה נראה לי כי אף אם היו לוועדה המחוזית שיקולים ענייניים ביחס לקביעתם כי אין מקום לאשר היתר לעותרת בנוסף להיתר שניתן לקיבוץ סופה, לאור המעמסה הנוספת שיש במתן שני היתרים לשימוש חורג, אין בכך כדי להצדיק את אפליית העותרת לרעה, בכך שלא ניתנה לה הזדמנות הוגנת ושווה להתחרות עם קיבוץ סופה בקבלת ההיתר היחידי, שיש מקום לתת. ההיתר שניתן לקיבוץ סופה הינו כיום עובדה מוגמרת, לאחר שההיתר ניתן והעתירה שהוגשה בקשר לכך נדחתה בפסק דין חלוט, ובמצב זה מוטלת על הוועדה המחוזית החובה לשקול את העניין, תוך העמדת העותרת במצב שווה והוגן עם קיבוץ סופה, ולבחון את זכאותה של העותרת לקבלת ההיתר, בהתחשב בצורך לתת לה מעמד שווה למעמד שניתן לקיבוץ סופה. במצב זה אין בשיקול התכנוני שאין מקום לאשר שני היתרים לשימוש חורג, כדי להצדיק אי מתן היתר לעותרת, אף אם בתנאים רגילים, לא היתה הצדקה למתן שני היתרים לשימוש חורג. במצב זה היתה מוטלת על הוועדה ההמחוזית החובה לבחון את האופציה של מתן היתר נוסף לעותרת, תוך העמדת העותרת במצב של שיוויון והגינות עם קיבוץ סופה, בדומה למצב בו, גם קיבוץ סופה וגם העותרת, היו מגישים בקשות להיתר לשימוש חורג בעת ובעונה אחת. בה במידה שהמצב הרטרוספקטיבי, בראייה לאחור, היה מצביע על שיקולים תכנוניים שהיה בהם כדי להעדיף מתן היתר לקיבוץ סופה ולא לעותרת, משיקולים ענייניים מוכחים, שהיה בהם כדי להצדיק מתן היתר לקיבוץ סופה ולא לעותרת - היה יכול להיות בכך כדי להצדיק אי מתן היתר לעותרת. אך בה במידה שראייה רטרוספקטיבית כזאת, היתה מצביעה על כך שאין כל סיבה להעדיף מתן ההיתר לאחת מהן על פני רעותה, או שהיתה אפשרות סבירה שהעותרת היתה זוכה במצב כזה בקבלת ההיתר באופן בלבדי או ביחד עם קיבוץ סופה - כי אז זכאית העותרת גם כיום לקבלת ההיתר. עיון בפרוטוקול הוועדה המחוזית ובסיכום של לשכת התכנון המחוזית מראה כי הוועדה התעלמה למעשה מטענת האפלייה, והתייחסה רק לשאלה - אם יש מקום להעניק את ההיתר, בנוסף להיתר שניתן לקיבוץ סופה, בלי להתייחס כראוי לטענת האפלייה בין העותרת ובין קיבוץ סופה. גם הטענות שהועלו בוועדה המחוזית ביחס לבעיות הכרוכות במתן היתר לעותרת, בנוסף להיתר שניתן לקיבוץ סופה, לא נבדקו כראוי בפרספקטיבה המחייבת את הוועדה להימנע ממצב של אפלייה בין שווים. בפרספקטיבה כזאת, היתה צריכה הוועדה למצות בצורה משמעותית יותר את האפשרות להעניק היתר לעותרת, תוך בדיקת אפשרות לצמצם את הנזקים הכרוכים במתן היתר נוסף, אף אם בתנאים רגילים היתה הצדקה לאי מתן היתר נוסף, וזאת - לאור השיקול הערכי המחייב את הוועדה להימנע מהפליית העותרת לרעה, ולהעמידה במצב של שוויון הזדמנויות עם קיבוץ סופה. גם במצב בו אין הצדקה תכנונית ליתן היתר גם לקיבוץ סופה וגם לעותרת, יש לבחון את הזכאות העותרת לקבלת היתר, מנקודת ראות שיוויונית, ואין להשלים עם מצב בו לא תינתן הזדמנות שיוויונית לעותרת להתמודד על ההיתר היחיד שניתן היה לתת. 6. באשר לטענת המשיבים כי יש לזמן את ג.א.פ לדיון לאור העניין שיש לה בדיון, נראה לי, כי לאור העובדה שחברת ג.א.פ לא ביקשה להופיע לפני הוועדה המחוזית, לאחר שנדחה הערר שלה על ידי ועדת הערר המחוזית, ולאור העובדה שקיבוץ סופה, הקשור לחברת ג.א.פ, הודיע שאין לו עניין להתייצב לדיון, אין צורך בזימונה של חברת ג.א.פ. 7. לאור האמור, אני מקבל את העתירה הראשונה, ואני מורה על ביטול החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מיום 7.6.04 הדוחה את הבקשת העותרת לקבלת היתר לשימוש חורג. ביחס לעתירה השניה להורות על מתן היתר לשימוש חורג, נראה לי שיש להותיר את העניין לדיון חוזר בוועדה, לאחר קבלת חוות דעת ועמדה מחודשת של לשכת התכנון המחוזית ושל נציגי המשרדים ושמיעת דברי העותרת, ובדיקה מחודשת של העניין, כאמור לעיל, מתוך ראייה רטרוספקטיבית, כאילו שהדיון בבקשה מתקיים לפני שניתן ההיתר לקיבוץ סופה, בהתחשב בחובה להימנע מאפליית העותרת ובצורך לתת לה הזדמנות הוגנת ושוות ערך להזדמנות שניתנה לקיבוץ סופה, אף אם יש לכך מחיר תכנוני ותקציבי, בו ניתן וראוי לשאת עקב השיקול הערכי המחייב להימנע מאפלייה פסולה. בהתחשב בתוצאות הדיון, אני נמנע מחיוב בהוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. שימוש חורגעתירה מנהלית