ביטול הוראות תכנית בניה

להלן פסק דין בנושא ביטול הוראות תכנית בניה: פ ס ק - ד י ן א. מהות העתירה זו עתירה לביטול הוראות בתכנית מפורטת ולחילופין בקשה לבטול החלטה מינהלית עד למתן זכות להשמעת התנגדויות. ב. רקע עובדתי העותרים 1 ו-2 הם הבעלים הרשומים במשותף משנת 1986 של בנין מגורים ברח' נחמני 19 בתל אביב, המצוי בגוש 7451 בחלקה 15. העותר 3, בנם של העותרים 1 ו-2, הינו הבעלים של בנין מגורים ברח' הכובשים 33 בתל אביב, המצוי בגוש 6917 חלקה 174 מאז 1997, מועד בו קיבלו במתנה מהוריו. העותר 4, בנם של העותרים 1 ו-2, הנו הבעלים של בנין מגורים ברח' הרב קוק 34 בתל אביב, המצוי בגוש 6917 חלקה 180 מאז 1997, מועד בו קיבלו כמתנה מהוריו. שלושת הבניינים הנ"ל שבבעלותם הנפרדת של העותרים סווגו כבניינים לשימור על פי תוכניות שהופקדו ואושרו (להלן: "התוכניות"). התוכניות הן: תכנית מס' 2385 / ב.מ. מס' 44 - "לב תל-אביב באזור ג" (כולל שינוי מס/1 בתכנית תא/מק/2720להלן: "תכנית לב תל-אביב") שאושרה בשנת 1994 (נספח י' לעתירה); תכנית מס' 2510 / ב.מ. 3 - "שיקום מתחם כרם התימנים" (להלן: "תכנית כרם התימנים") שאושרה בשנת 1993 (נספח יד' לעתירה); המשיבה 1 היא ועדה לענייני בניה למגורים ותעשיה שהוקמה מכוח חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה) התש"ן - 1990. (להלן: "החוק"). בסמכותה לדון ולהחליט בדבר הפקדה ואישור תוכניות בכפוף לתנאים השונים המנויים בסעיף 4 לחוק. היא הגורם התיכנוני שאישר את שתי התוכניות הנ"ל. המשיבה 2 היא מוסד תכנון, שבתחומו מצויים הנכסים נשוא עתירה זו. המשיב 3 לדברי העותרים מצוין בתוכנית 2510 כבעל המקרקעין בתחום התכנית וככזה צורף לעתירה כמשיב פורמלי. בבירור שעשו העותרים אשתקד בדבר זכויות הבניה במקרקעין שברשותם גילו שהבניינים שבבעלותם הוכרזו כל אחד בתוכנית שבגדרה הוא נופל, כבתים לשימור בדרגה ג' כבר בשנת 1993 ו-1994. העותרים מבקשים מבית המשפט שימחוק משתי התוכניות הנ"ל את ההוראות הנוגעות לשימור בתים, ולחילופין שיתנה את המשך תחולתן בעניין המקרקעין של העותרים בכך שאלו יקבלו הזדמנות להשמיע את התנגדויותיהם לתוכנית בפני רשויות התכנון. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות: - הקיים שיהוי בהגשת העתירה? - האם לעותרים אין זכות עמידה בשל מעשה עשוי? - האם למשיבים 3 ו-4 אין זכות עמידה בשל היעדר אינטרס אישי בעתירה? - האם החלטת המשיבים להפקיד ולאשר את התוכניות בנתיב הקבוע בחוק הינה כדין? - האם פרסום התוכניות היה כדין? ד. הקיים שיהוי בהגשת העתירה? המשיבים טוענים שהעותרים השתהו בטרם הגישו עתירה זו ולפיכך יש לדחות את עתירתם על הסף. עתירה זו מבוססת בין היתר על טענה כנגד חוקיות פרסום התוכניות הנ"ל. העותרים טוענים כי בשל פרסום לקוי לא הובאה לידיעתם הפגיעה בקניינם בגין התוכניות, ולכן הם לא זכו לממש את זכותם להתנגד לתוכניות עובר לאישורן. במידה והעותרים אכן לא ידעו ולא צריכים היו לדעת, בשל הפרסום הלקוי, את דבר קיומה של הפגיעה בהם, אין לייחס להם שיהוי. כיון שסוגיית הפרסום היא חלק ממהות המחלוקת בין הצדדים היא תוכרע בדיון בעתירה גופא ולא במסגרת מבחן הסף. טענה חלופית שטענו המשיבים בנושא השיהוי נגעה לעותרים 1 ו-2 אשר לכאורה ידעו אודות קיום התוכניות זמן רב טרם למועד עתירתם לבית משפט זה. בתצהיר שנתנה האדריכלית ניצה סמוק, האחראית על השימור אצל המשיבה 2, היא גוללה את קורותיה של שיחה שערכה בתחילת 1994 עם העותר 1, מועד בו תוכנית "כרם התימנים" כבר אושרה ותוכנית "לב העיר תל אביב" כבר הופקדה. לדבריה בשיחה זו אישר בפניה העותר 1 שהבית שבבעלותו הנמצא שברחוב נחמני 19, הינו לשימור. (ר' תגובה מטעם המשיבה 2). בתצהיר שהגיש העותר 1 הוא טען שאכן נפגש פעם אחת עם גברת סמוק, הפגישה נערכה בהקשר של תרומה שנתן לגברת סמוק אשר אספה כספים למטרת הכנת סרט. היא התקיימה במרפאתו של העותר 1, באמצע יום העבודה, ומטרתה הייתה מתן התרומה. לטענת העותר 1 השיחה ערכה מספר דקות ולא נדונו בה כלל ענייני תוכניות בניין עיר. לעומתו המשיבה 2 טענה בתגובתה, הנתמכת בתצהיר של גברת סמוק, כי העותר 1 אמר באותה שיחה שהוא שיפץ את ביתו ללא הנחיות שימור, למרות שידע שהבית הנו לשימור. העותרים בתצהיר ההשלמה לכתב עתירתם העידו שאכן התבצע שיפוץ בביתו של העותר 1, ברם שיפוץ זה היה בשנת 1989 (נספח א' לתצהיר המשלים מטעם העותרים), כ-4 בשנים לפני אישור התוכנית, שהטילה על הבניין את המגבלות בדבר שימור. כתגובה הוגש תצהיר נוסף של הגברת סמוק, בו גירסתה התמתנה משהו. תצהיר זה אינו כה חד משמעי באשר לכך שבאותה פגישה אכן נדונו התוכניות והובהר שיש בהן כדי להטיל מגבלות על המקרקעין של העותר 1. אין די בזיכרון, שנראה די עמום, של גברת סמוק בדבר שיחה קצרה שערכה עם העותר 1 בעניין התרומה לסרט שעסק בשימור בניינים לפני שבע שנים, כדי ליטול ממנו את זכות העמידה בפני בית משפט זה. המשיבה 1 העלתה כנגד זכות עמידתם של העותרים טענת שיהוי נוספת, שיהוי אובייקטיבי. לדעתה גם אם לא השתהו העותרים באופן סובייקטיבי וגם אם אכן לא ידעו על התוכניות עד לאחרונה הרי שבשל הזמן הרב שחלף ובשל רשת האינטרסים וההסתמכויות שנטוותה לכאורה סביב הוראות שימור הבניינים שנקבעו בתוכניות, יש לקבוע שחלף טווח הזמן בו ניתן היה לעתור כנגד הפרסום שבתוכניות. לטענתה יש להעדיף את ההגנה על האינטרסים שיפגעו מהיענות לעתירה זו בשלב כה מאוחר, על פני האינטרס של העותרים. ההוראות בדבר שימור מבנים מונעות ומגבילות בניה וכל מהותן הוא שימור מבוקר של הקיים. קשה לכן להבין איזה רשת אינטרסים והסתמכויות נטוותה סביבן; על כל פנים, המשיבה 1 לא הוכיחה טיעון זה קרי: שטענה את הטענה לא טרחה להוכיח אותה. מהם האינטרסים שיפגעו עקב חלוף הזמן מהיותן של התוכניות בגדר מעשה עשוי ועד להגשת עתירה זו. בהיעדר תשובה לשאלה זו, אין לשלול מהעותרים את זכות העמידה. ה. האם לעותרים אין זכות עמידה בשל מעשה עשוי? הלכה היא שעתירה תידחה על הסף מקום בו היא מופנית כנגד פעולה מינהלית שהביאה להתגבשותו של מצב עניינים חדש ובלתי ניתן לשינוי. בבג"צ 257/60 גלחא 1960 בע"מ נגד עירית תל-אביב-יפו (פ"ד טו (2) 954) קבע הנשיא אולשן: "על-כל-פנים לפי המצב שנוצר אין לבית המשפט הזה כל אפשרות להוציא כל צו שהוא שיהיה בו משום תועלת מעשית, ומפני הטעם הזה אנו דוחים את הבקשה…" (שם, עמוד 958). בבג"צ 292/61 בית אריזה רחובות בע"מ נגד שר-החקלאות (פ"ד טז (1) 20) קבע השופט ברנזון: "באופן הרגיל לא יצווה בית-המשפט …. על עשיית דבר שביצועו נגמר בשלמותו או בחלקו המכריע". (שם, עמוד 31). בהתאמה לענייננו יש לאמר שאומנם התוכניות דלעיל כבר אושרו ונכנסו לתוקף, אולם בכל הנוגע להוראות בדבר השימור לא הובהר לביהמ"ש לאיזה מציאות עשויה ובלתי ניתנת לשינוי מתכוונים המשיבים. אשר על כן אני דוחה את טענות המשיבים לענין מעשה עשוי. ו. האם למשיבים 3 ו-4 אין זכות עמידה בשל היעדר אינטרס אישי בעתירה? עותרים 3 ו 4 קיבלו את המקרקעין והבניינים נשוא עתירה זו מהוריהם, העותרים 1 ו 2, בשנת 1997, דהיינו מספר שנים לאחר אישור התוכניות שכנגדן הם עותרים כאן. לטענת המשיבה 1 מאחר ובמועד ההחלטה על הפקדת התוכניות ובמועד אישור התוכניות, לעותרים 3 ו 4 כלל לא היו זכויות בנכסים אלה, דין כל טענותיהם כנגד הפגמים בפרסום, וכנגד אי מסירת הודעה אישית לעותרים להידחות על הסף בהעדר זכות עמידה. המשיבה 1 מסתמכת על בג"צ 394/72 פרנש היל בע"מ נגד הועדה המקומית ירושלים [פ"ד כז (2) 325] שם נקבע שרק למי שיש עניין של ממש או עניין אישי ישיר בנושא העתירה יזכה לזכות עמידה. תמוהה בעיני טענתה של המשיבה 1, שבחרה להעלות באוב, הלכה שנדחקה זה מכבר. מן המפורסמת היא שמאז שנות השמונים בית המשפט פתח את שעריו בפני "העותר הציבורי" וכבר אינו מחייב את העותרים בפניו, להוכיח אינטרס אישי בכדי לזכות בזכות העמידה. לעניין זה יפים דבריו המאלפים של השופט מ חשין בבג"צ 2148/94 גלברט אמנון נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון [פ"ד מח(3), 573] שכתב על התמורות שחלו בדיני זכות העמידה מאז ימיו של פסק הדין עליו נסמכת השיבה 1: "לא כימים ההם ימינו אלה. אכן, קנקן בימינו הוא כקנקן של אותם ימים: רק עותר בעל "זכות עמידה" יבוא בשערי בית המשפט - כך רשום על הקנקן מלבר - אלא שתוכו של קנקן נשתנה, וקהל בעלי זכות העמידה הפך ממניין לעם רב: הנחל הפך נהר והנהר נשפך אל ימה. אפשר נדייק יותר אם נאמר, כי ביקורת בשערי בית משפט כמעט שהוסרה לעניינן של עתירות ציבוריות ראויות, ונמצא המעמד, בתורת שכזה, אינו עוד בעל-מעמד כבימים עברו….אכן, בעוד אשר בעבר שאלו עותר שעל-מיפתן: "מאין באת" - מה היא זכותך ותישמע - הנה בימינו שואלים עותר הבא בשערי בית המשפט: "לאן אתה הולך" - לאן מועדות פניך, מה עוולה מבקש אתה לתקון. כיום מכירים אנו, להלכה ולמעשה, ב"עותר ציבורי" כבעל זכות מעמד לתבוע את עלבון הפרת החוק, ובלבד שלא נראה בו טרדן-לתיאבון שאין עתירתו אלא לטורח על הציבור. ליבי שלם עם הלכה כל-מרחיבה זו, ואינני חושש מעם-רב זה של בעלי זכות עמידה. יש בכלל מאתיים מנה, ואין בכלל מנה מאתיים. הרחבנו את זכות העמידה ונוכל לבור את הבר מן התבן; לו הצרנו אותה כי אז אפשר היינו מוצאים עצמנו חסרי-אונים בעתירות ראויות." (שם, עמוד 599). עניינה של העתירה שבפנינו היא בפרסום תוכניות שיש בהן כדי להשפיע על זכויותיו הקנייניות של ציבור רחב של בעלי מקרקעין בעיר תל אביב. העותרים מעלים טענה כנגד התנהגות הרשות המינהלית, שיתכן והיה בה לפגוע שלא כדין בזכויות אלה. מטעם זה אני סבורה שניתן להכיר במקרה זה בעותרים 3 ו-4 כעותרים ציבוריים. בנוסף, ניתן לאמר לענין האינטרס האישי שבמתכונת זו של מקרקעין העוברים במתנה ו/או עשויים לעבור בירושה במשפחה ; יש ויש לבן משפחה בהחלט אינטרס מהו סל הזכויות הקנייניות לו הוא זכאי. ז. האם החלטת המשיבים להפקיד ולאשר את התוכניות בנתיב הקבוע בחוק הינה כדין? הן "תוכנית כרם התימנים" והן "תוכנית לב העיר תל-אביב" הוכנו ואושרו בהתאם לחוק הליכי תכנון ובנייה (הוראת השעה) תש"ן - 1990. סעיף 1 לחוק מפרט את מטרתו: "1. מטרת החוק [תיקון: תשנ"א] חוק זה בא לקבוע, כהוראת שעה, הסדרים מיוחדים לאישור תכניות בניה, לשם היערכות דחופה למתן פתרון לצרכי הדיור והתעסוקה במדינה - לקליטת עליה, זוגות צעירים ומחוסרי דיור ותעסוקה." העותרים טענו שלא זה המסלול הראוי לאישור התוכניות, על אחת כמה וכמה כשהן כוללת הוראות הנוגעות להכרזה על בתים לשימור. לטענתם עמדו בפני המשיבים שני נתיבים חוקיים חלופיים לאישור התוכניות והיה עליהם לבחור דווקא בנתיב המנוי בתוספת הרביעית לחוק התכנון והבניה ולא בנתיב שבחוק דלעיל. ההנמקה ביסוד טענת העותרים היתה, שמקום בו בפני הרשות מספר נתיבי פעולה עליה לבחור בזה המאפשר את מימוש מטרתה, בתנאי שזו ראויה, בדרך הפוגעת כמה שפחות בזכויות יסוד. הגדרת בניין כמבנה לשימור יוצרת מגבלות שונות על זכותו הקניינית של בעליו ומיצרה את חירותו לעשות בו כרצונו, בכך היא פוגעת בזכותו החוקתית בקניינו. שתי התוכניות הנ"ל מאגדות הוראות שונות הנוגעות לתחומים שונים, כגון: שימור מבנים, שיפוץ, הוספת אזורי בנייה, הרחבת בנייה ועוד. תהליכי התכנון שלהן הסתיימו בשנת 1993 וב-1994, כשמטרתן המוצהרת היתה להתמודד עם מצוקת הדיור, שאף היתה צפויה להתגבר, בדרך של הגדלת היצע יחידות הדיור בתל-אביב. מכאן שהמטרה לה כיוונו שתי התוכניות הנ"ל הייתה כפולה: המתכננים חפצו לא רק בהגדלת היצע יחידות הדיור אלא הם ביקשו לעשות כן במהירות בשל המצוקה שהתעוררה והייתה צפויה להתגבר, כפי שראינו החוק מכוחו פעלו המשיבים כשהפקידו ואישרו את התוכניות נועד לתת בידי הרשות המנהלית נתיב חוקי שיאפשר מימוש אותה המטרה ממש. טענת העותרים שהיו בפני המשיבים שני נתיבים אפשריים למימוש מטרתם, אינה מתיישבת עם עצם קיומו של החוק, שכן זה נחקק בדיוק למען יצירת נתיב "אוכף" לחוק התכנון והבניה מקום בו מטרת התוכנית היא הגדלה מהירה של היצע יחידות הדיור כאמצעי להתמודדות עם המחסור בהן, שנוצר עם גל העלייה הגדול מחבר העמים ומצוקתם של זוגות צעירים. לפיכך המשיבים בחרו בדרך המלך, שסלל בעבורם המחוקק בנסיבות דנן. עם זאת טענת העותרים מכוונת לא רק כנגד אישור והפקדת שתי התכניות בהתאם לחוק כשהן אגודה אחת; לדעתם, בעוד שיתכן ורוב התוכנית ראוי היה שיאושר דרך המסלול שבחוק, הרי שבאשר להוראות הנוגעות לשימור בתים עמדו בפני הרשות חלופות לאישורן. העותרים מבקשים מבית המשפט לבחון את התוכניות לא כאגד מאוחד אלא אלומה אלומה. לטענתם אין קשר בין מטרת התוכניות והחוק שמכוחו הן הופקדו ואושרו, לבין סוגיית שימור בתים. התובעים סבורים ששימור בתים אינו מקדם את מטרת החוק לענין הגדלת היצע הדירות, שעיקרו דווקא הגדלת בנייה ופיתוח, ואילו הוראות בדבר שימור בניינים שמות מחסומים בפני מטרות מסוג זה. לפיכך לטענתם לא ראוי היה לכלול בתוכניות הוראות שאינן מממשות את מטרתם. לדעת העותרים במקרה זה המטרה שביסוד ההוראות בדבר השימור הייתה יכולה להיות ממומשת לא רק דרך הנתיב הקבוע בחוק. לכן הוראות אלו היו צריכות לעבור בהליכים הקבועים בנתיב שלדעתם פוגע פחות בזכויות, הוא נתיב חוק התכנון והבנייה. בתגובה לטענה זו הציגה ב"כ המשיבים את הטענה הבאה: "…מן הסתם בתוך תוכנית הגדלת יחידות הדיור חייבות להיות הוראות שימור. אי אפשר לקבוע תוספות של שתי יחידות דיור במתחם מסוים ולהתעלם מזה שצריך לשמר בניינים מסביב." (עמ' 4 לפרוטוקול). לא נותר לי אלא לאמץ דברים אלא ולומר, שיפה עשו המשיבים שדאגו לשימור מורשתה הארכיטקטונית של העיר תל אביב ולא שכחו לדאוג לאסתטיקה העירונית ולתרבותה; עקרונות חשובים לא פחות מעצם הצורך להגדיל את מספר יחידות הדיור בעיר. בנייה ללא מיצרים המצלקת את פני הסביבה ומחריבה את המורשת התרבותית, הורסת את העיר. תכנית שעניינה הרחבת בנייה ומתן אפשרות להגדיל מספר יחידות דיור עשויה לטמון בחובה סכנה לאסתטיקה ולארכיטקטורה העירונית, לכן טוב עשתה הרשות כאשר לא אפשרה לבנות ולהרחיב ללא מיצרים, ובצידן של התוכניות קבעה הוראות לשימור בניינים. אילו הופרדו ההוראות בדבר שימור הבניינים מיתר חלקי שתי התוכניות, האחרונות היו מאושרות במהירות דרך נתיב המהיר שבחוק ואילו הוראות השימור היו מבוששות להגיע בשל הליכי ההפקדה והאישור המהירים פחות; כך יתכן ועקרונות שימור האסתטיקה והתרבות העירוניים היו נפגעים. מעבר לעובדה שהכללת ההוראות בדבר השימור בשתי התוכניות מהווה איזון ראוי בין מטרת התיכנון לגידול מהיר בהיצע הדירות בעיר תל אביב לבין עקרונות השימור הנ"ל, יש בהוראות השימור גם כדי לקדם את מטרת התוכניות עצמן. מטרת הרחבת היצע הדיור אינה מסתכמת בכך שידם של חסרי הדיור תהיה משגת לרכוש כל קורת גג שהיא. הבטחת איכות החיים בעיר בה נמצאות אותן דירות מהווה חלק אינטגרלי ממטרת התוכניות. אומנם פרשנות כזו למטרות החוק היא פרשנות מרחיבה אולם היא הפרשנות הראויה, מעבר לכך הפסיקה אימצה פרשנות מרחיבה באשר לחוק. סגן הנשיא א.גורן (כתוארו אז) קבע בה"פ ת"א 1455/96 פרופ' קצוף נגד הועדה לבניה למגורים מחוז מרכז ואח' (דינים מחוזי לב(9), 13): "סעיף זה פורש בפרשנות מרחיבה, לפיה כל תכנית העומדת בקריטריונים של החוק ניתנת למימוש בדרך המזורזת שמתווה החוק היות שכל בניה מגדילה את היצע הדירות בשוק, ולכן תורמת בעקיפין לקידום מטרות החוק." (שם, עמ/ 188). אינני סבורה שהמשיבים סטו ממתחם הסבירות כאשר בחרו לכלול את ההוראות בדבר שימור הבתים במסגרת התוכניות הנ"ל ולאשרן דרך הנתיב המנוי בחוק, בודאי שלא חרגו מסמכותם. אציין שלא כל תוכנית שהיא ניתנת לאישור דרך החוק, אולם אין ספק שהתוכניות בה עסקינן, על ההוראות שעניינן שימור בתים, נופלת בגדר הסמכות המרחיבה שנקבעה בפסיקה ביחס לחוק, ומאפשרת את מימוש מטרת התוכניות מכח החוק תוך שמירה על עקרונות של שימור האסתטיקה, המורשת והתרבות הארכיטקטונית של העיר. עתה ניתן את הדעת לאופן בו הפעילה הרשות את סמכותה הנ"ל, לאור החוק. סעיף 5 לחוק קובע: 5. "תחולת הוראות חוק התכנון והתאמתן [תיקון: תשנ"א, תשנ"ב] הוראות חוק התכנון יחולו גם על פעולתה של הועדה, על הדיונים בה, על ההליכים לאישור תכנית שהוגשה לה או שהועברה אליה ועל תכנית שאישרה, הכל בשינויים הנובעים מחוק זה ובשינויים המפורטים להלן:" כיון שאין החוק קובע הסדר ספציפי בדבר שימור בניינים המסקנה היא כי הדינים השולטים על עבודת המשיבה 1 מצויים בהוראות חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). חוק התכנון והבניה מעניק לרשות סמכות כפולה בשני נתיבים שונים לקבוע אתרים ובניינים לשימור בתכנית מיתאר. אחד מצוי בחוק התכנון והבניה עצמו בסעיף 69 (5) ובסעיף 61 (3), המונה בין מטרות תכנית מתאר את עקרון השימור; ואילו הנתיב השני מקורו בתוספת הרביעית לאותו חוק ומכוח סעיף 76א לחוק. השופט קלינג דרש נאה בעניין כפילות סמכות הזו בפסק דינו בעניין ה"פ (תל-אביב-יפו) 1991/95 - בית ברחוב גורדון 9 נ' הוועדה [תק-מח 96(3), 3543] דבריו מקובלים עלי וזה לשונם: "ב-21.6.91 פורסם תיקון לחוק התכנון והבניה, שעל פיו הוספו סעיף 76א' והתוספת הרביעית. כאמור בדברי ההסבר להצעת חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 32) התשנ"א-1991: "חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, מסדיר את הפיתוח הפיזי בישראל. מוצע לכלול בו פרק המסדיר בצורה מפורטת ומשוכללת את נושא שימור האתרים. גם במתכונתו הנוכחית מאפשר חוק התכנון והבניה לשמר אתרים ואולם עובדה היא כי רשויות התכנון וגופי השלטון המקומי השתמשו בחוק יותר לפיתוח ולבניה מאשר לשימור. אף נמצא שאין חוק התכנון והבניה משוכלל דיו לאפשר שימור אתרים כפי שמקובל כיום בארצות התרבות ועל פי צרכי זמננו. חשוב שנושא שימור מבנים ואתרים ישתלב בחוק העוסק בפיתוח הפיזי בישראל. בצורה זו יראו המתכננים באורח מאוזן הן את צרכי הפיתוח הפיזי והן את צרכי השימור. חוק התכנון והבניה עצמו מכיל בתוכו מנגנון מפותח של ייזום ואישור תכניות והתייחסות לדרכי הטיפול בהם ונושא השימור ישתלב בחוק התכנון והבניה כפרק בתוכו וחלק ממנו. הליכי התכנון לצורך שימור ייעשו בדרך המקובלת כיום של הפקדה, שמיעת התנגדויות, דיון והחלטות... שימור אתרים דורש לא רק תכניות שיאפשרו שימור אלא יצירת כלים שיחייבו את שימור האתר. זאת כדי למנוע את התפוררותם והיעלמותם של מבנים שהחברה החליטה לשמרם. לפיכך כולל החוק מנגנונים שיאפשרו הטלת חיובים בדבר שימור האתר. לפעמים אתר כולל את המרקם הסביבתי כולו כגון גנים, חצרות, עצים וכיוצא באלה ענינים המרחיבים דעתו של אדם. בצד החיובים מוצע להקים מנגנוני ערך וכן אפשרות ערעור בפני בתי המשפט." מדברי ההסבר עולה כי התיקון בא להוסיף כלי לטיפול בשימורם של מבנים, מבלי לגרוע מהוראות כלשהן של חוק התכנון והבניה. כוונה זו באה לביטוי בסעיף 17 לתוספת הרביעית, שבו נאמר: 17." הוראות תוספת זו באות להוסיף על הוראות כל דין ולא לגרוע מהן." משמע שלא נגרע מהמנגנון שבחוק התכנון והבניה שמכוחו פעלו המשיבים לגבי הבית שברחוב גורדון 9. נוצר מצב שבו ניתן להשיג אותה תכלית באחת משתי דרכים שהציב המחוקק. לכל אחת מהן מעלותיה מבחינת הרשות ומגרעותיה, והיפוכן לגבי בעלי הנכסים." [עמ' 3545] עם זאת יש לציין שבעוד שאנליטית עמדו לרשות שני נתיבי סמכות חלופיים עדיין עליה לעמוד בדרישת הדין לבחור בין אותן שתי חלופות באופן סביר. לרשות בעניינו נתונה כאן סמכות ראשונית, שהיא כפולה: לקבוע הוראות בדבר שימור באחד משני הנתיבים הנ"ל. לצד הסמכות הראשונית קיימת לרשות גם סמכות משנית הנוגעת להפעלת שיקול דעתה בבחירה באחד משני הנתיבים. סמכות זו חייבת להיות מופעלת, בדומה לכל סמכות, באופן סביר וראוי. יתכנו מצבים בהם הבחירה בנתיב אחד ולא השני יסטו ממתחם הסבירות. במקרים כאלו הרשות תפרש לא נכון את סמכותה ותסבור בשוגג שלפניה שני נתיבים סבירים למרות שלא כך היא. בעוד שללא ספק במקרים רבים, הבחירה בכל אחת מהנתיבים תהיה נתונה כל כולה לשיקול דעתה של הרשות המינהלית, הרי שיתכנו מצבים בהם מתחם הסבירות יכלול רק נתיב יחיד. דוגמה למקרה כזה בעיני היא שרשות במהלך הרגיל של הדברים תיבחר לאשר תוכנית שימור מורכבת ומפורטת דווקא דרך חוק התכנון והבנייה בעוד שהתוספת לחוק זה נחקקה בדיוק למען תוכניות מסוג זה. הפעולה המנהלית בה עסקינן כאן לא התרחשה במהלך הרגיל של הדברים. הימים בהם אנו עוסקים הם ימים של בהילות ודחיפות לאומית, ימים של מחסור בדיור לעולים חדשים ולזוגות צעירים שקצרה ידם מלממן את עלות הדיור בישראל. בכדי להתמודד עם מחסור זה נחקק החוק. הצורך באישור תכנית במהירות עולה בקנה אחד עם הבחירה בנתיב המהיר יותר מבין שני הנתיבים החלופיים לעניין השימור, זהו הנתיב שבחוק התכנון והבנייה. בנוסף על כך חשוב לציין שהתוכניות הנ"ל אינן מהוות תוכניות שימור מורכבות או מקיפות, בעבורן נחקקה התוספת הרביעית כפי שלמדנו מדברי ההסבר לחוק. עיקרן של התוכניות הוא הקפאה של מצב קיים והכפפת שינויים שונים בבניינם שנועדים לשימור לאישור הרשות (ר' נספחים י' ו יב' לכתב העתירה). לרוב ההבחנה בין סמכות המינהל לבין סמכותה לפרש את סמכותה הנה דקה מדקה, ונדמה שמדובר בשני צידיו של אותו דף נייר; הרי בעצם הפעלת סמכותה הרשות מפרשת או מביעה את האופן בו היא מבינה את אותה סמכות, ועל כן אין טעם להבחין בין הסמכות לפרש סעיף חוק מסמיך לבין הסמכות לבצעו. ברם לפנינו מקרה בו סמכות הרשות לבצע פעולה נתונה נובעת משני סעיפי חוק חלופיים, ועל כן נפער פער של ממש בין הסמכות לפרש ולברור בין הסעיפים המסמיכים לבין עצם מימוש הסמכות שבהן. כאמור מלאכת ברירת הנתיב המתאים, שהיא בעצם מלאכת פרשנות הרשות את מרחב מתחם הסבירות בתוכו קיימת חירותה לשיקול דעת מלא בבחירה, כפופה לחובת הסבירות המנהלית. לפיכך לא תמיד נתונה לרשות חירות מוחלטת בבחירה האם לקבוע הוראות בדבר שימור בניינים בנתיב הסלול בחוק התכנון והבניה או בנתיב המופיע בתוספת של אותו חוק. משבחנתי את הבחירה שעשו המשיבים במקרה דנן בין הנתיבים שהחוק העניק להם לעניין קביעת הוראות לשימור בניינים מצאתי, מן הטעמים הנ"ל, שללא ספק בחירתם של המשיבים לנהל את הליכי אישור, הפקדת והסדרת האלמנטים הנוגעים לשימור בניינים בתוכניות דרך הנתיב הסלול בחוק התכנון והבניה נפלה בטבורו של מתחם סבירות הפעולה המנהלית. ח. האם פרסום התוכניות היה כדין? הדין הרלוונטי לתוכניות בהן עסקינן הוא החוק דלעיל שחוקק כהוראות שעה. סעיף 5 לחוק קובע כי: 5. "תחולת הוראות חוק התכנון והתאמתן [תיקון: תשנ"א, תשנ"ב] הוראות חוק התכנון יחולו גם על פעולתה של הועדה, על הדיונים בה, על ההליכים לאישור תכנית שהוגשה לה או שהועברה אליה ועל תכנית שאישרה, הכל בשינויים הנובעים מחוק זה ובשינויים המפורטים להלן:" בין השינויים שקבע החוק נמצא סעיף 5 (3) הקובע הוראות בדבר פרסום תוכנית מופקדת: " (3) פרסום בעתון של הודעה על הפקדת תכנית יהיה כאמור בסעיף 1א(א) לחוק התכנון, אך במקום "בשני עתונים" יבוא "בשלושה עתונים" ובמקום "שלפחות אחד מהם הוא עתון נפוץ" יבוא "שלפחות שנים מהם הם עתונים נפוצים" סעיף 1א לחוק התכנון והבניה קובע: 1א. "פרסום בעתון [תיקון: תשמ"ח, תשנ"ה] (א) "פרסום בעתון" לעניין חוק זה, (1) פרסום בשני עתונים יומיים בשפה העברית, שלפחות אחד מהם הוא עתון נפוץ כאמור בסעיף קטן (ב), ובמקום שבו מופיע עתון מקומי לפחות אחת לשבוע - פרסום נוסף בעתון המקומי; (2) במרחב תכנון מקומי שבו האוכלוסיה הדוברת ערבית מהווה לפחות עשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה, פרסום אחד בעתון המתפרסם בשפה הערבית, אחד בעתון נפוץ בעברית ואחד בעתון מקומי כאמור. (3) במרחב תכנון מקומי שבו, לדעת יושב ראש הועדה המחוזית, קיים שיעור ניכר של ציבור שאינו קורא אף אחד משלושת העתונים הנפוצים כמשמעותם בסעיף קטן (ב), פרסום אחד בעתון מתוך רשימה שיקבע שר הפנים לאותו מרחב תכנון מקומי, אחד בעתון נפוץ בעברית ואחד בעתון מקומי כאמור. (ב) לעניין זה יפרסם שר הפנים ברשומות, מדי שנה, לאחר התייעצות עם האיגוד המייצג את רוב המפרסמים במדינה, רשימה של שלושת העתונים היומיים הנפוצים ביותר במדינה בשפה העברית; פרסום באחד מהם ייחשב כפרסום בעתון נפוץ. (ג) הפרסום ייעשה במדור מיוחד בעתון, שיובלט במסגרת מתאימה, וישא את הכותרת "הודעות בענייני תכנון ובניה". מכאן ששני הסעיפים האחרונים הנ"ל מהווים את הדין השולט בכל הנוגע למקום והיקף תפוצת הפרסום של התוכנית המופקדת במקרה דנן. המשיבים הוכיחו כי דבר הפקדת שתי התוכניות פורסם בשלושה עיתונים נפוצים ואף נתלו הודעות בדבר הפקדת התוכנית על גבי לוחות מודעות במתחם הרחובות עליהם חלות התוכניות. מכאן שהמשיבים עמדו בחובת הפרסום הקבועה בחוק בכל הנוגע למקום והיקף תפוצת הפרסום. טענה אחרת שהעלו העותרים נגעה לתוכנו של הפרסום. כיון שאין בחוק הוראות המסדירות את חובת הרשות באשר לתוכן הפרסום בדבר תוכניות מופקדות הרי שלעניין זה החוק מפנה דרך סעיף 5, על חוק התכנון והבנייה. סעיף 92 לחוק התכנון והבנייה: 92. "תוכן הודעת ההפקדה (תיקון: תשל"ג) הודעה על הפקדה תכלול ככל האפשר את מספרי הגוש והחלקה, את שם השכונה ואת הרחוב ומספרי הבתים שהתכנית נוגעת להם; כן תכלול ההודעה את עיקרי הוראות התכנית המופקדת, ואת המען והמועד להגשת התנגדויות לתכנית." העותרים מבקשים מבית המשפט לקבוע שבשל פגם בפרסום לא זכו העותרים למימוש זכותם להשמיע התנגדות בפני הרשות בטרם זו החליטה לבצע פעולה מנהלית שיש בה כדי לפגוע בזכויותיהם. טענות העותרים כנגד תוכן פרסום התוכניות הן שתיים: ראשית, סבורים העותרים שנפל בפרסום פגם בשל העובדה שלא הופיע בהן פירוט של שמות הרחובות ומספרי הבתים הנכללים בתוכניות; שנית, לטענתם תוכנו של פרסום לא הבהיר שמדובר בתוכניות הכוללות הוראות מגבילות בדבר שימור בניינים; עקרון הפרסום והפומביות של ההחלטה המנהלית, מקום שיש בה לפגוע בזכויותיו של פלוני, הוא עקרון יסוד במשפט המנהלי הישראלי. חובת הפרסום נועדה בין היתר להבטיח מימוש אפקטיבי של זכות הטיעון וההתנגדות של האזרח. אין הרשות זכאית לפגוע, בהיעדר הוראה מפורשות בדין, בזכויותיו של אזרח מבלי שתינתן לכל אזרח הרואה עצמו נפגע מאותה פעולה, ההזדמנות לבוא ולשטוח את התנגדותו בפני הרשות, בטרם זו תקבל החלטה סופית בעניין. במקרה דנן זכות זו מעוגנת בזכות ההתנגדות שבסעיף 100 לחוק התכנון והבנייה. פרסום כדין מהווה תנאי הכרחי למימוש זכות הטיעון וההתנגדות. פגם ראשון לו טענו העותרים נגע לאופן בו הפרסום בדבר הפקדת התוכניות זיהה את המקרקעין שנכללו בתוכניות. פרסומי התוכניות ציינו את מספרי הגוש והחלקה של המקרקעין שנכללו בתוכנית. העותרים סברו שראוי היה לפרסם גם את שמות הרחובות ומספרי הבתים, וזאת לאור סעיף 92 לחוק התכנון והבנייה המהווה את הדין הרלוונטי לעניין תוכנו של פרסום בדבר הפקדת תוכנית. מטרתו של הסעיף בוארה על ידי השופט ד"ר קלינג בה"פ 2213/95 פרופ' יוסף דרנה נגד הועדה לבניה למגורים ולתעשייה [דינים מחוזי, כו(7) 145]: "…באותו תיקון נקבעו הוראות מפורטות בסעיף 92 לחוק, בדבר תוכן הודעת ההפקדה, הצריכה לכלול מיני אז לא רק את מספרי הגוש והחלקה, אלא גם את שמו של הרחוב ומספר הבית. נתונים אחרונים אלה מוכרים יותר לציבור, וכך יש סיכוי כי יבין שמדובר בנכס שיש לו עניין בו" (שם, סעיף 8) המשיבים טענו שכיון שפסק דינו של השופט ד"ר קלינג ניתן מספר שנים לאחר אישור התוכניות; הוא לא עמד לנגד עינייהם בעת פרסום התוכניות, ולכן אין לייחס לו נפקות לעתירה. גם אם היה לטענה זו משקל, ואינני סבורה שכך הוא שכן זוהי פרשנות הנותנת ביטוי דקלרטיבי לסעיף חוק ואין היא בגדר יצירת הלכה יש מאין, הרי שזה למעלה משני עשורים מצוי עלי ספר פסק דינו של השופט שמגר, (כתוארו אז), בבג"צ 123/75 - שמואל אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה [פ"ד ל(1), 628] שם נקבע: "לאור נוסחו של סעיף 92 אכן אין לפסול תקפה של הודעה שלא קיימה מלוא הדרישות בדבר פירוט מספרי החלקות וכו' אם מן הנמנע לעשות כן מסיבות טכניות. עד כאן מבחינת הדרישות הפורמליות של החוק. עם זאת נעיר שנראה לנו כי רשויות התכנון אינן צריכות לעשות שימוש בהיתר הנובע מן המילים "ככל האפשר", אלא בנסיבות יוצאות דופן. ההוראות שבסעיף 92, כפי שתוקן בתשל"ג, מטרתן להביא לידי כך שבעלי החלקות ויתר הנוגעים בדבר אכן יעמדו בעוד מועד על כך כי פורסמה הודעה הנוגעת להם כדי שיוכלו לממש זכויותיהם על-פי חוק. לשם השגת מטרה זו יש לפרסם בבירור מהו היקף תחולתה של התכנית וציון מספרי החלקות והרחובות הוא תנאי מהותי ליעילות ובהירות הפרסום. הצורך בתוספת טרחה ביורוקרטית אינו מצדיק כשלעצמו את צמצום המידע לו זקוק האזרח ואת הגבלת יעילותה של האזהרה מראש, לה הוא זכאי. על-כן נכון יהיה אם רשויות התכנון יקפידו בעתיד על הבאת פירוט מלא בהודעות, לא יסמכו על ההיתר העולה מן המילים "ככל האפשר" אלא בנסיבות בהן אכן מן הנמנע לתת פירוט ולא יסמכו על כך, כבדרך שיגרה, שהחוק לא קבע בנוסחו חובה החלטית לעניין זה." (שם, עמוד 635) במקרה שלפנינו לא טרחו המשיבים להסביר בשל איזה קשיים או נסיבות לא התאפשר הפרסום של מלוא הפרטים המנויים בסעיף 92. מעבר לכך, טענה המשיבה 1 שהסעיף איננו מטיל חובה על הרשות לפרסם גם את שמות הרחובות ומספרי הבתים ונדמה שסבורה היא שמדובר בהמלצה גרידא, שהיא לא יותר מעניין שברשות. הלכה היא שלא כך! נדגיש שלא רק שהלכתו של השופט שמגר לא התעמעמה בחלוף השנים אלא שהיא זכתה למשנה תוקף עם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שעיגן את זכות הקניין כזכות יסוד וקבע שסעיפי חוק שנועדו להגן על קניינו של אדם יפורשו כך שיעניקו לזכויות היסוד הגנה רחבה עוד יותר מבעבר, בשל התגברות חשיבות זכות קניין למול עקרון טובת הכלל. פרסום ראוי יהיה כזה המבטיח במידה סבירה, שאזרחים שעלולים לראות עצמם כנפגעים מהתוכנית המופקדת, יוכלו לזהות בפרסום את קיומה של ההשפעה האפשרית של תוכנית מופקדת על זכויותיהם. המחוקק סבר שהפרטים המנויים בסעיף 92, כגון שם הרחוב ומספר הבית, מהווים פרטים חיוניים למימוש תכלית זו. כיון שיתכן ויתעוררו מקרים בהם לא יעלה בידי הרשות לציין בפרסום את כל הפרטים הנ"ל בשל אילוצים שונים קבע המחוקק שפרסום מלוא הפרטים אינה מהווה חובה מוחלטת. מקרה שניתן לעלות על הדעת בו מן הנמנע שהרשות תפרסם את כל המידע הוא בתוכניות הנוגעות לעשרות אלפי חלקות מקרקעין; אז תהיה הצדקה לצמצום היקף פרסום הפרטים. לא כך המקרה בו עסקינן, ועל כן אני קובעת שלא עמדו המשיבים בחובתם לפי חוק לפרסם את שמות הרחובות ומספרי הבתים הנופלים בגדר התוכניות. אוסיף ואומר שכאשר הרשות באה לממש את חובתה ליידע את האזרח על פגיעה אפשרית הטמונה בתוכנית מופקדת חובה עליה, בבחירתה אלו פרטים לפרסם, להעמיד מטרה זו לנגד עיינה. גם כאשר קיימת מניעה מוצדקת מפרסום כלל הפרטים המנויים בסעיף 92 הרי שהפרטים שזוכים לפרסום צריכים להיות אלו המממשים יותר מהאחרים את תכלית החוק. פרטים אלו יהיו דווקא שמות הרחובות ומספרי הבתים ולא מספרי הגוש והחלקות. כל הפרטים המנויים בסעיף 92 לחוק התכנון והבניה הם עוגני זכרון דרכן מזהים גורמים שונים את המקרקעין המנויים בתוכנית. חשוב להטיל את העוגן המתאים לכיוון קהל היעד. אזרחי ישראל כולם מכירים את שם הרחוב בו הם גרים ואת מספר ביתם. מאידך מעטים הם, אם בכלל, המזהים במבט חטוף במודעה אחת מיני רבות בעיתון, את הגוש והחלקה בהם עומד ביתם. לאור זאת קשה להבין מדוע בחרו המשיבים לפרסם דווקא את הפרטים המממשים פחות את תכלית החוק. בפרסום המיועד לציבור הרחב יש להקפיד ולפרסם קודם כל את הפרטים המוכרים למרענני הזכרון של אותו ציבור. האדם הממוצע לא רק שמתקשה להבין לקלוט ולזהות את ביתו וקניינו בפרסום המייחד את הנופלים בגדרו דרך מספרי גושים וחלקות, אלא פרסום כזה בלבד מרחיק אותו, מעשיית מאמץ לקרוא. המאמץ הכרוך בקריאת פרסומים כגון אלה יוצר אפקט של התרחקות והסתגרות של הקורא הממוצע. דהיינו לא רק שבעבור האדם הממוצע תוכנם של הפרסומים בהם עסקינן הנו קשה להבנה, אלא שהמאמץ הכרוך בהבנתם והזרות שהוא משדר מוסיפה על אותו קושי, עד שרוב הציבור כיום כבר אינו טורח לנסות ולהבין את אותם פרסומים שנחשבים 'לעניין למומחים' כגון משפטנים. אולי זה הטעם שמתוך הרשימה הקצרה, שמנתה 25 התנגדויות סה"כ לשתי התוכניות, 13 מהן לפחות הוגשו על ידי חברה בע"מ או עו"ד או מוסד ציבורי. (נספח א1 ו א 2 לתגובת המשיבה 1). לא ברור כלל כמה מההתנגדויות הללו כוונו נגד הוראות השימור. טענתם השניה של העותרים כנגד נוסח הפרסום נגע לאופן בו הובא לידיעת הציבור שהתוכניות המופקדות כוללות הוראות בדבר שימור בניינים. לגרסתם לא עמדו הפרסומים בחובה המנויה בסעיף 92 לחוק התכנון והבניה, לכלול בהודעה את עיקרי הוראות התכנית המופקדת. בפרסום בדבר הפקדת 'תוכנית לב העיר תל-אביב' נכתב בסעיף (ג): "להבטחת שימור מבנים בעלי ערכים ארכיטקטוניים מיוחדים." (נספח א1 לתגובת המשיבה 1) נוסח דומה הופיע גם בפרסומים בדבר אישור התוכנית לאחר שמיעת ההתנגדויות. (נספח ב1 לתגובת המשיבה 1) ניסוח זה הנו ניסוח ראוי. הוא מיידע היטב את קוראיו בדבר העובדה שאחת ממטרות התוכנית היא שימור בניינים, כך בעלי הבניינים הנכללים בתוכנית ובעלי אינטרסים בהם יכלו לדעת שקיימת בתוכנית הוראות שיתכן ויש בהן כדי לפגוע בזכויותיהם. נוסח פרסום דבר הפקדת 'תוכנית כרם התימנים' בכל הנוגע לשאלת השימור הופיע בסעיף (ה) לפרסום שם נכתב: "עידוד שימור (הדגשה שלי ד.פ.) ושיקום מבנים. החצרות והשטחים הציבוריים תוך שימור אופיים העירוני המיוחד ואיכותם." (נספח ג1 לתגובת המשיבה 1). לעומת זאת הנוסח של הפרסום בדבר אישורה של התוכנית לאחר שמיעת ההתנגדויות בה היה מעט אחר, שם נכתב: "עידוד שימור (הדגשה שלי - ד.פ.), שיפוץ ושיקום מבנים. חצרות ושטחים ציבוריים תוך שימור אופיים העירוני המיוחד". (נספח ד1 לתגובת המשיבה 1). זהו גם נוסח המופיע בסעיף מטרות התוכנית עצמה: 8.5 "עידוד,שיפוץ ושיקום מבנים, חצרות ושטחים ציבוריים תוך שימור אופיים העירוני המיוחד." (נספח יד' לכתב התירה). מכאן שהפרסום בדבר הפקדת תוכנית 'כרם התימנים', בכל הנוגע להוראות שנגעו לשימור בניינים, היה חסר. קוראי הפרסום הנ"ל בדבר הפקדת התוכנית לא יכלו להבין מתוכנו שיש בתוכנית הנוגעת לקניינם כדי להטיל עליהם מגבלות בצורה של הוראות שימור בניינים. כך לא יכלו, במידה ורצו; לבוא ולהביע התנגדותם בפני הרשות. נדמה שגם אילו היתה נכללת המילה 'שימור' בפרסום עדיין לא ברור היה שהתוכנית עצמה כוללת הוראות בדבר שימור בניינים. המונח 'עידוד' המופיע בפרסום איננו מלמד את הקורא שבתוכנית הוראות כופות שיש בהן להשפיע חד צדדית על זכויותיו. לפיכך אני קובעת שהפרסום בדבר הפקדת 'תוכנית כרם התימנים' לא עמד בדרישות הדין לפרט את עיקרי התוכנית. למרות חובתה של הרשות לפרסם את דבר הפקדת תוכנית, לא כל פרסום שאיננו כדין יביא בהכרח לפסילת הפקדתה ואישורה. מקום בו הפגם הנו פרוצדורלי בעיקרו ואינו עולה לכדי פגיעה ממשית בזכות, או שלמרות הפגם עדיין מושגת מטרת הפרסום דרכו או בדרכים אחרות, יזהר בית המשפט מלפסול את הפעולה המנהלית. [רע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (פ"ד נד (1) 600, עמוד 610); בג"צ 527/74 ח'לף נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (פ"ד כט (2) 319]. במקרה בו עסקינן הפרסום הלקוי מנע מהעותרים את הידיעה שיתכן ויש בתוכניות הוראות הפוגעות בזכויותיהם. כך נמנעה מהם זכותם לטעון בפני הרשות ולשטוח בפניה את התנגדותם לפעולה בטרם התקבלה החלטה לאשרה. מכאן שהיה בפרסום הפגום כדי לפגוע באופן ממשי בזכויות העותרים. פעולה מינהלית שהיה חובה לפרסמה - כפי המקרה כאן - ולא פורסמה כדין,- הינה פסולה. ט. סוף דבר מן הטעמים הנ"ל אני קובעת שההוראות בתוכנית כרם התימנים ובתוכנית לב תל-אביב הנוגעות לשימור בניינים ומיקומם המדויק של הוראות השימור המודעות יפורסמו בשנית. כמו כן בהתאם לקבוע בדין המשיבים תיתנה למי שרואה עצמו נפגע מאותן הוראות את ההזדמנות לבוא ולהשמיע את השגותיו והתנגדותו להן. בתום שמיעת ההתנגדויות, שתעשה בלב פתוח ובנפש חפצה, תדון הרשות המוסמכת שוב בשאלת השימור. כל אחד מהמשיבים 1 ו-2 יישא בשכ"ט עו"ד ובהוצאות המשפט של העותרים בסכום של 8,000 ש"ח + מע"מ. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין.תוכנית בניהבניה