להלן פסק דין בנושא ערעור בעבירת רצח: פסק-דין המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירת רצח ועונשו נגזר, כהוראת החוק, למאסר עולם. הערעור שלפנינו הוא ערעור על ההרשעה, ועתירת בא-כוחו של המערער היא כי נבטל את הכרעת-הדין ונזכה את המערער בדינו. המערער לא התייצב לפנינו לשמיעת הערעור. מסתבר כי בעת מתן גזר-הדין היה המערער משוחרר בערובה, ובית-המשפט המחוזי נעתר לבקשתו והורה להוסיף ולעכב את ביצוע עונשו. המדינה ערערה על החלטה זו. ערר המדינה נתקבל, ושופט בית-המשפט העליון הורה כי על המערער להתייצב לריצוי עונשו עד ליום 7.2.1999. המערער לא התייצב לריצוי עונשו, ומאז אותו יום נעלמו עקבותיו ואין יודעים היכן הוא. מסתבר כי ימים ספורים לאחר הרשעתו בדין בבית-המשפט המחוזי התייצב המערער במשרדו של בא-כוחו, עורך-הדין דוד ליבאי, בבקשה כי עורך-דין ליבאי ייצגו בערעור על הרשעתו ברצח. עורך-דין ליבאי קיבל על עצמו את ייצוג המערער, וביום 19 במארס 1999 הגיש את הערעור המונח לפנינו. ייזכר כי באותו יום כבר היה המערער בבחינת מי שנמלט מדינו, הואיל והיה עליו להתייצב לריצוי עונשו עד ליום 7.2.1999 והוא לא עשה כפי שצווה. בפתח הדיון טענה המדינה לפנינו שראוי הוא המערער כי נדחה את ערעורו על הסף, ולעניין זה מסתמכת היא על הוראת סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב1982- (חסד"פ), ולפיה אמור דיון בערעור להיות בפני בעלי-הדין. ואולם, כך מוסיף וקובע החוק: אם הוזמן בעל-דין ולא התייצב, רשאי בית-המשפט לדון בערעור לא בפניו או, אם המערער הוא שלא התייצב - לדחות את הערעור מטעם זה בלבד. טוענת המדינה כי שומה עלינו לדחות את הערעור אך מטעם זה בלבד שהמערער לא התייצב לדיון בערעור, ולא אך זאת אלא ביודענו כי נמלט הוא מן הדין. ואמנם, הלכה היא משכבר הימים, שמערער אשר נמלט מן הדין, בית-משפט שלערעור לא ישמע לערעורו. טעם הדבר הוא, שבהימלטותו מן הדין כמו מעיד המערער על עצמו כי מוותר הוא על הערעור. יתר-על-כן: אין זה ראוי כי יותר לו לאדם לשלוט בערעורו בשלט-רחוק. יימלט אסיר מכלא; ייספן במקום מחבוא; ויצפה אל-למרחוק מה יפול בערעור. אם יידחה ערעורו כי-אז ייעלם לבלי-שוב, ואילו אם יתקבל ערעורו כי-אז יחשוף פניו לעין-השמש. אלא שבית-משפט אינו ניתן לשליטה בשלט-רחוק, ומערער המבקש כי בית-משפט יידרש לערעורו ויזכה אותו מעבירה שהורשע בה, שומה עליו להיכבד ולהתייצב לדיון. הלכה זו, שדוחים ערעורו של נאשם אשר נמלט על נפשו ואינו מתייצב לערעור, הלכה היא עימנו משכבר הימים. ראו, למשל: ע"פ 1/70 - סקוט, פ"ד כ"ד (1) 589, 590; ע"פ 2571/92 - דוידוב (לא פורסם); ע"פ 2943/91 - חלילה (לא פורסם); ע"פ 2836/95 - ג'אבר (לא פורסם); ע"פ 209/88 - מימון וסימן טוב, פ"ד מ"ב (3) 345, 346; ע"פ 4785/98 - אסייג (לא פורסם); ע"פ 5021/00 - כהן (לא פורסם). אכן, נמצאו לנו אף חריגים לכלל, אך לא נתברר לנו מה טעם נפסק באותם עניינים כפי שנפסק; ראו: ע"פ 2311/90 - אבו סריה (לא פורסם); ע"פ 4920/97 - קנסי (לא פורסם). נוסיף כי גם בפרשת אבו סריה וגם בפרשת קנסי לא התייצבו המערערים לערעורם שכן לא חזרו לכלא מחופשה שהוענקה להם, ולמותר לומר כי לא הרי עניינים אלה כענייננו-שלנו. בהתייצב הלכה קבועה ונטועה זו לפנינו - הלכה שכיום לבשה מחלצות של חוק חרות - מהי טענת המערער ותישמע? קראנו את טיעוניו של בא-כוח המערער, ונמצאנו למדים מהם כי רובם ככולם נסבים הם על הרשעתו של המערער לגופה, שלגירסת באי-כוחו שגה בית-משפט קמא בהרשיעו את המערער בדינו. טענות אלו, יפות ככל שתהיינה, אינן כלל לענייננו. גם מי שסובר כי הורשע שלא בדין יכול לוותר על ערעור, ומשהעלינו על המערער כי ויתר על ערעורו - כדבר ההלכה; או, כי לא העלה טעם ראוי לאי התייצבותו לדין - כהוראת החוק - דין הערעור הוא כי יידחה בלא שניתן דעתנו לגופם של דברים. אנו מחליטים לדחות את הערעור אך מטעם זה בלבד שהמערער נמלט מן הדין ולא התייצב לפנינו לשמיעת הערעור. למותר לומר כי זכותו של המערער עומדת לו כהוראת סעיף 208א לחוק, לאמור, לבקש לבטל את פסק-דיננו זה ולשמוע את הערעור, והכל, כמובן, אם יעלה טעמים מוצדקים לדבר ואם יגיש בקשה במועד שנקבע בחוק. הערעור נדחה. משפט פליליערעוררצח