להלן פסק דין בנושא ביטוח גניבה מחניון: פסק-דין זוהי תביעת שיבוב בשל כספים ששילמה התובעת (להלן: "סהר") למבוטחתה (להלן: "יפנאוטו") בגין נזקים שנגרמו כששתי מכוניות סובארו חדשות נגנבו מחניון ערובה בהרצליה (לאחר זמן נמצאה אחת מהן). הנתבעת (להלן: "מאי בטחון") שמרה על המתחם. טוענת סהר, שמאי בטחון התרשלה בשמירה על המתחם וגם הפרה את חוזה השמירה. השומר ששמר באתר לא ביצע את הפטרול, דבר הנלמד מתיעוד דיווחי לחצנים שעליהם אמור היה ללחוץ. על יחסי יפנאוטו ומאי בטחון חל חוק השומרים, מאי היא "שומר שכר" החייבת באחריות מוגברת לגניבת הרכוש שעליו שמרה. טוענת מאי בטחון, שסהר שילמה ליפנאוטו תגמולי ביטוח למרות שבעת התשלום היתה מודעת לכך שלא קוימו דרישות המיגון שצוינו בפוליסה, דהיינו, שמערכת הלחצנים לא היתה תקינה. מאי לא התחייבה לתחזק את מערכת הלחצנים ולא היתה אחראית לתקינותה. חוק השומרים לא חל על ההסכם שבין הצדדים ובכל מקרה מאי לא השיגה שליטה ברכוש שנגנב ואין לראות בה "שומר שכר". יחסי הצדדים הוסדרו ב"טיוטת הסכם עבודה" מיום 10.11.98 ובהסכמות נוספות, חלקן בע"פ וחלקן, אולי במסמכים אחרים. את סדרי השמירה קבע מר חיימוביץ' מנהל המוסך בכתב: בשעות הלילה הופקד על כל המתחם שומר אחד, האמור לערוך פטרול קצר מדי שעה שלמה, כשבמהלכו עליו ללחוץ על מספר לחצנים המפוזרים במתחם ואמורים להעביר אות טלפוני למוקד. בהעדר אות על המוקד לבדוק מה קרה לשומר. השאלה העיקרית במחלוקת היא האם השומר התרשל בשמירה? זהות השומר ידועה לצדדים. מאי בטחון היא מעסיקתו. מעדות גב' ברנר למדתי שחוקר בדק עבור סהר את האירוע. מסתבר שבירר גם את גרסת השומר וידע היכן למצאו. שמו הוזכר בחקירתו הנגדית של מנהל מאי. איש מהצדדים לא העיד אותו. האם פעל השומר בעירנות? כיצד לא הבחין ברעשי פריצת המנעול, הרמת שער הגלילה, שמיעת פירוק מצבר והרכבתו וכמובן, בהתנעת מנועי המכוניות? השאלה כמה רעש הקימו פעולות אלה נותרה ענין להערכות סובייקטיביות סותרות של בעלי הענין. השאלה האם תנאי המקום אפשרו לשומר להבחין ברעשים אלה לא בוררה עם השומר עצמו והיתה ענין לעדויות סברה קלושות במיוחד: חיימוביץ' העיד "אני מניח שבשעות המוקדמות של הבוקר (4-5) כאשר הכל מסביב שקט, הוא היה אמור לשמוע רעש" וגם לגבי ניסור בריחי השער ופירוק מצבר המכונית "אני חושב שזה עשה מספיק רעש" (ההדגשות אינן במקור). מר שיין, מנהל העבודה של הנתבעת סבר בדיוק להפך: במקום יש "רעש אדיר" וגם "האזור מלא בפאבים ומלא רעש ואפשר להוציא רכב ולא לשמוע שום דבר". בעדויות אלה חסרון ברור. שני העדים לא שהו במקום בליל הגניבה. הם לא יכולים להעיד על נסיבותיו של ליל הגניבה עצמו. יתכן שמקום שהוא לרוב רועש, יהיה שקט בלילה ספציפי ויתכן גם להפך. יתכן שגם במקום שהוא בדרך כלל שקט, ישמעו מדי פעם רעשים חריגים, או שכך קרה - תוך חריגה מהשגרה - בליל הגניבה. איש מהעדים לא העיד שבילה אי פעם את כל שעות הלילה באתר. יתכן ששעות מסוימות מתאפיינות ברעשי רקע, שבחסותם יכלו הגנבים לפעול. כל אלה הן שאלות חשובות, שהצדדים לא טרחו לברר. מסקנתי: הגניבה היתה מתוכננת ולא ספונטנית. סביר שקדם לה "איסוף מודיעין". מדובר במתחם גדול והשומר אמור לנוע בו בגלוי. הגנבים בודאי ידעו על נוכחותו. סביר שהם תזמנו את מעשיהם כך שפעלו כשהשומר היה רחוק מהם, או חשוף לרעשי רקע (אולי אף יזומים). לא סביר שבמהלך לילה שלם לא נשמע במתחם הנמצא בהרצליה כל רעש והמקום היה שקט לחלוטין. סביר, שגם שומר פעיל ועירני עלול היה שלא לשמוע את קולות הגנבים ופעולותיהם, או לייחס את הרעשים ששמע, לגורמים "לגיטימיים" סביבו. "צוות בטחון" התקינה בעבר במתחם מערכת לחצנים. השומר אמור היה ללחוץ עליהם אגב הפטרול. הלחצנים אמורים היו לשדר אות טלפון שאמור להקלט ב"מוקד". מפעיל המוקד אמור להגיב על אי לחיצתם ע"י בירור עם השומר. חיימוביץ' העיד שמתחם יפנאוטו חובר למוקד צוות בטחון עד לחודש אוקטובר 2001 והאחריות ללחצנים ולשירותי המוקד הועברה לטיפולה של מאי בטחון "חודש או חודשיים" לפני האירוע (בליל 16-17 לאוקטובר), לבקשת מר בלאו. "הסכמנו לעשות אצלו פיילוט ולהעביר אליו את המערכת... הפיילוט היה לתקופה מסויימת משהו כמו שבועיים להרצה לאחר מכן היא דווחה לי כמערכת תקינה ומאז מבחינתי היא היתה מערכת קבועה". חיימוביץ' לא העיד על המועדים המדוייקים של ההתנתקות ממוקד צוות בטחון ושל העברת האחריות למאי בטחון. בידי יפנאוטו אין מסמך המעיד על הטלת החבות להפעיל את המוקד על מאי בטחון. בהתחשב בכך, שאותו חיימוביץ' דווקא הקפיד לתעד את דרישותיו ממאי בטחון ב"נוהל שמירה" כתוב ומסודר, הדבר מוזר. עדי ההגנה טענו, שבמועד הגניבה עדיין היתה מערכת הלחצנים מחוברת למוקד צוות בטחון. עדות חיימוביץ' לא הבהירה אם הניתוק של מערכת הלחצנים ממוקד צוות בטחון קדם לגניבה, או בא בעקבותיה - ולמעשה לא סתר את עדותם. משמע, סביר שבמועד הגניבה עדיין היו הלחצנים מחוברים למוקד צוות בטחון. קשה למצוא הצדקה או הסבר להמשך התשלום למוקד אחד, אם באותו מועד כבר הועברה האחריות למערכת הלחצנים למוקד אחר. חיימוביץ' גם לא ידע לומר אם שולמה תמורה כלשהי למאי בטחון בעבור הנטל הנוסף שקיבלה על עצמה (בלאו העיד שלא). לדעתו סביר שעשתה זאת ללא תמורה, כי היתה מעוניינת לפתח שירותי מוקד שאותם תוכל להציע גם ללקוחות אחרים תוך הצבעה על ניסיונה עם יפנאוטו כמקדם מכירות. מכך עולה, שבעת "העברת האחריות ללחצנים" ידע חיימוביץ' שלמאי עדיין אין מוקד מתפקד. לדבריו "המערכת דווחה לי כמערכת תקינה". השימוש במילה "תקינות" נראית כנוגעת להיבט הפיסי של מערכת הלחצנים, לא להפעלת המוקד האנושי. בכל עדות חיימוביץ' לא מצאתי זכר לכך שהוא בכלל בדק אם קיים מוקד, או שהוא וידא את דרך פעולתו. עדויות בלאו ושיין לא היו עקביות וכללו סתירות ותמיהות לא מעטות. אלא, שבענין הלחצנים עלתה מהן תמונה ברורה למדי: מבחינתם דובר בפעילות ניסיונית שטרם הבשילה להתחייבות חוזית מגובשת וברורה. הם הסבירו שמערכת הלחצנים לא היתה תקינה ובעת שהופעלה ע"י צוות בטחון התעוררו בה בעיות שונות ומאי קיבלה על עצמה לערוך ניסיון להביאה לכשירות כעשרה ימים לפני הגניבה. תיאור זה נראה כמתיישב עם שאר הראיות. לא סביר שחברה עסקית תיטול מחוייבות משמעותית הכרוכה בעלויות, ללא תמורה רק בשל ערכה הספקולטיבי בקידום מכירות - כגרסת חיימוביץ'. סביר יותר שתנסה לתקן מערכת מקולקלת בתקוה שתזכה בחוזה להפעלתה כשתתוקן. לא סביר שאדם המופקד על רכוש יקר היודע לקבוע ולתעד נוהלי אבטחה יסתפק ב"דיווח" על כשירות מערכת הלחצנים, ולא יטרח כלל לברר האם בפועל קיים המוקד האמור לפקח עליה ולוודא שתיפקודו נבדק לשביעות רצונו. התנהגות זו מתיישבת ביתר סבירות עם הטענה שבאותו שלב טרם התחייבה מאי להפעיל את המוקד. מסקנתי: אכן, נעשה חיבור פיסי של הלחצנים למחשב של מאי בטחון אך מאי בטחון לא נטלה על עצמה חבות חוזית לתחזק את מערכת הלחצנים, או לספק שירותי מוקד. סהר טוענת שמערכת הלחצנים היתה תקינה ושהשומר התרשל במלאכתו. ראיה לכך היא פלט שיחות טלפון מהימים שלפני ואחרי הפריצה. לטענתה, זהו פלט שיחות הטלפון "של הלחצנים" ועולה ממנו, שהמערכת פעלה כשורה ביום שלפני וביום שאחרי הגניבה וגם במהלך לילי הגניבה, שהלחיצה האחרונה בליל הפריצה היתה בשעה 01:04. מסקנתה, שאחר-כך לא נרשמו שיחות טלפון מהלחצנים, כי הם לא נלחצו. בהחלט יתכן שהשומר שמר כשורה ועדיין שכח ללחוץ על הלחצנים, או שלחץ עליהם והם לא הפיקו שיחת טלפון עקב תקלה כלשהי. גם התיאור העובדתי שעליו נשענת הטענה, מנוגד לאמור בתצהיר חיימוביץ' שלפיו מסר לו "אורן" שהיו לחיצות סדירות של הלחצנים עד לשעה 4:00 לפחות והפריצה נודעה לאורן עצמו בשעה 5:00 כשצלצל אליו השומר ומסר לו שגילה אותה בעת סיורו, תיאור שלא מלמד על רשלנות כלשהי לפי הנוהל. והעיקר: טענת התובעת פשוט לא נתמכה בראיות. לתיק מוצגי התובעת אכן צורף פלט שיחות טלפון, אלא שהוא לא הוגש ע"י אף עד ואף ראיה לא קשרה אותו למערכת הלחצנים! סהר טוענת שמאי היתה "שומר שכר" כמובנו בחוק השומרים ולכן היא נושאת באחריות לאובדן הרכוש הנשמר זולת אם נגרם האובדן "עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהן" (ע"פ סעיף 2(ב) לחוק). בצדק טוענת סהר שבדין הישראלי נקשרים מעמדו של שומר השכר ואחריותו המוגברת כפי שצוטטה קודם, למידת שליטתו בחפץ שאבד. זה המקום לתאר את המתחם: המתחם מגודר ברובו ושטחו כ- 15,000 מ"ר. הוא משתרע על מספר מפלסים, יש בו מוסך, מחסן חלפים וחניון ערובה שבו מכוניות חדשות. המכוניות חונות עם מפתח במתג ההתנעה ודלק במיכל ואינן נעולות. במקום עמדת שומר, שבה יכול השומר לשהות בעת שאינו מסייר באתר. בינה לבין השער שנפרץ מרחק 80 מטר וקיר שגובהו 3 מטר החוסם את שדה הראיה. המכוניות שנגנבו מוקמו במפלס 8 מטרים מעל ומעט הצידה מעמדת השומר. במהלך היום יש תנועת קהל במתחם. לפי נוהל השמירה, אין רישום של כל מי שנכנס לאתר ואין בדיקה שכל מי שנכנס אכן יצא עד תום יום העבודה. לשומר אין קשר עין סימולטני עם רוב חלקי האתר. לא הועמדו לרשותו אמצעי תצפית, מצלמות, טלויזיה במעגל סגור, מערכת אזעקה, או חיישנים העשויים לסייע לו להבחין בחדירה לגדר, בתנועה של זרים בתוך האתר, או בפריצה של מנעול השער. האם ניתן לייחס "שליטה" במכוניות שנגנבו, לשומר הבודד המפטרל בלילה במתחם זה בתנאים שפורטו? התשובה לדעתי שלילית בתכלית. ניתן לתאר תסריטים שונים, שלפיהם יכלו הגנבים להכנס לאתר ולפעול בו (ואף להקים רעש) בלי שהשומר יוכל להבחין בכך. יפנאוטו בחרה בשמירה מינימלית ולא רצתה להשקיע את הכסף הדרוש להגנה יותר יעילה על רכושה. ככל שחוסכים בעלויות השמירה גדל סיכון הגניבה. היש חברת ביטוח שהיתה מוכנה לקיים יחס הפוך בין פרמיה וסיכון - והיתה מוכנה ליטול על עצמה סיכון שיגדל ככל שיפחתו דמי הביטוח? זה הטעם לכך, שדיני השומרים מבררים את מידת השליטה הממשית של השומר בנכס. לא בהצהרה מופשטת של פלוני ה"נוטל אחריות" מדובר, אלא ביכולתו הממשית לשלוט בגורלו של הרכוש. מי שמבקש שהשומר על רכושו יהיה אחראי "ללא תקרת סכום פיצוי" (משמע, יחוב כלפיו בבוא יום פקודה אף יותר ממבטח) יכבד ויממן אמצעים הנותנים בידי השומר שליטה ממש ולא רק מראית עין של השגחה על הרכוש. במקרה זה היה השומר רחוק מאוד משליטה ממשית כזו. יפנאוטו קיבלה בדיוק את שרכשה, שמירה שיעילותה מוגבלת "על-פי דרישות הביטוח". הגניבה התאפשרה בשל החלטות כלכליות של התובעת ומבוטחתה ולא בשל פגם בביצוע השמירה ע"י הנתבעת. בכל אלה די היה כדי להצדיק את דחיית התביעה, שהרי טענות התובעת הופרכו. בטרם אעשה כן, אתייחס לטענת ההגנה שלמעשה התנדבה סהר לשלם תגמולי ביטוח, אף שלא היתה חייבת לעשות כן ע"פ הפוליסה. קיום מערכת לחצנים היה אחד מתנאי המיגון שפירטה פוליסת הביטוח שהנפיקה סהר ליפנאוטו. הניסיון מלמד, שמבטחת אינה ממהרת לשלם תגמולי ביטוח למבוטח רגיל שהיא חושדת בו שלא עמד בתנאי המיגון שבפוליסה. גורלה של יפנאוטו שונה. סהר שילמה לה תגמולי ביטוח, אף שלפי עדות גב' ברנר, "אחרי הפריצה דווח לנו שהמערכת לא היתה תקינה". עדי ההגנה העידו, שמערכת הלחצנים אכן לא היתה תקינה ולכן מאי קיבלה על עצמה להשמיש את המערכת. בענין זה, נאמנה עלי עדותם. חיימוביץ' הסביר שחודש או חודשיים לפני הגניבה הועברה האחריות על הלחצנים מהחברה שהתקינה אותם למאי ולאחר כשבועיים של "פיילוט" נמסר לו שהמערכת תקינה. הרושם שנותר בי הוא, שקודם לא היתה המערכת תקינה. זה היה הטעם האמיתי להעברתה למאי בטחון ומכאן גם הצורך לקבל "אישור תקינות" שלה. משמע, שלפי הפוליסה לא היתה סהר חייבת לשלם תגמולי ביטוח ליפנאוטו - ובכל זאת בחרה לשלמם לה. בנסיבות כאלה, לא עומדת לה זכות השיבוב. לאור כל האמור אני דוחה את התביעה, בנסיבות הענין, ללא צו להוצאות. ביטוח פריצה / גניבהחניון