להלן פסק דין בנושא ביטוח גניבת מחפרון: פסק דין יסודה של התביעה שבפניי בטענת תחלוף בגין גניבה נטענת של מחפרון אופני קייס 580 מ.ר. 6100-58 (להלן: "המחפרון") אשר היה בבעלות א.ד. אחים אדרי בע"מ (להלן: "המבוטחת") ובוטח על ידי התובעת בפוליסת ביטוח מס' 98/93/78/003330 (להלן: "הפוליסה") אשר כללה ציוד מכני הנדסי. נטען כי המחפרון נגנב בין התאריכים 06.10.98-07.10.98 מאתר העבודה הממוקם בכניסה לכפר טרומן. העובדות, עליהן אין מחלוקת, הינן כי מבוטחת התובעת התקשרה בהסכם שירות עם הנתבעת 1, חברת שמירה, לשמור על ציוד העבודה באתר העבודה שלה בכפר טרומן. הנתבעת 2 הינה חברה לביטוח אשר במועד הרלוונטי ביטחה את הנתבעת 1 בביטוח אחריות מקצועית. לטענת התובעת, הנתבעות חבות בפיצויה על הנזק שנגרם לה כתוצאה מגניבת המחפרון, משום שהיא שיפתה את המבוטחת שלה בהתאם לפוליסה ונכנסת בנעליה ולכן הנתבעת 1 חבה כלפיה מכח הסכם השמירה בינה לבין המבוטחת והנתבעת 2 חבה כמבטחת של הנתבעת 1. הנתבעות טוענות כי המבוטחת של התובעת לא עמדה בתנאי הפוליסה, הן משום שלא הוכח כלל שהמחפרון הספיציפי נגנב בעת שהנתבעת 1 שמרה עליו והן משום שהמבוטחת לא עמדה בתניות המיגון המפורטות בפוליסה הכוללת את החובה להתקין מערכת מסוג ביטוכונית במחפרון. משכך, לא קמה לתובעת חובה לתשלום למבוטחת ולכן אינה זכאית לשיפוי מהנתבעות. כמו כן, שלחה הנתבעת 1 הודעה לצד ג', הנתבעת 2, המבטחת שלה בביטוח אחריות מקצועית. הנתבעת 2 שוללת את חובת התשלום שלה, כמבטחת של הנתבעת 1 בטענה כי לא אירע המקרה הביטוחי על פי תנאי הפוליסה. אדון בשאלות שבפניי אחת לאחת - השאלה הראשונה הינה, האם אירע המקרה הביטוחי הנכנס בגדר הכיסוי הביטוחי שהתובעת נתנה למבוטחת שלה, המקנה לתובעת זכות להכנס בנעלי המבוטחת. בבחינת השאלה האם שילמה התובעת כמתנדבת, יש להכריע בשתי שאלות מצטברות - דהיינו, האם הוכח כי המחפרון נגנב ובהמשך לכך, האם התקיימו תנאי הפוליסה המקיימים את הכיסוי הביטוחי אשר בגינו שילמה התובעת ומתוקפו קמה לה עילת השיבוב. לשם הוכחת קרות המקרה הביטוחי, הביאה התובעת מספר עדים, עובדי המבוטחת, אשר העידו על השתלשלות העניינים ביום הגניבה הנטענת ובהם מר אדרי אילן, ע"ת 4 אשר היה מבעלי החברה המבוטחת, מר סלח מוסטפא ע"ת 5 ומר יגאל נדיר, ע"ת 6 אשר היו מנהלי עבודה בחברה המבוטחת בעת האירוע, מר איסמעיל אבו גנם, ע"ת 7 אשר היה מפעיל באגר בחברה המבוטחת ועבד באתר בכפר טרומן וע"ת 2 מר ארז זכריה, חוקר מטעם חברת הביטוח אשר ערך חקירה לגבי אירוע הגניבה. הנתבעת 1 העידה לעניין זה את מר אלסעיד מג'ד, ע"ה 1 שהיה השומר באתר ביום האירוע. לגרסת התובעת המחפרון שימש את המבוטחים במסגרת עבודות בפרויקט בכפר טרומן. בתום יום העבודה בתאריך 6.10.98 הוחנה המחפרון סמוך לנקודת ריכוז הכלים על ידי מנהל העבודה של המבוטחת ומר אסמעיל אבו גנם שהיה עובד המבוטחת באותה העת, נעל אותו. כתימוכין לטענתה כי המחפרון היה במקום ריכוז הכלים, העיד מר יגאל נדיר, מנהל עבודה של המבוטחת, כי בסיום יום העבודה הסיע 4 עובדים לכניסה למושב, מקום בו מצויה הסככה בה חונים כלי העבודה של המבוטחת למשך הלילה והבחין בבירור כי המחפרון שם וזאת בהתאם לנוהל קיים לפיו בסיום העבודה, יש להביא את הכלים לסככת ריכוז הכלים. דא עקא, שמכלל העדויות שהובאו בפניי, ולעניין זה יפות עדויותיהם של עדי התביעה 4,5 ו-6 שצוינו לעיל בלבד, שלא היוו עדויות שמיעה, לא ניתן להפיק גירסה אחת עובדתית רציפה של השתלשלות האירועים. עדי התובעת סיפקו גירסאות שונות זה מזה (ולעיתים אף בין גרסאותיהם שלהם) לגבי שאלות מהותיות לצורך הכרעה בנושא וגיבוש מסקנות, בהן, כמה מחפרונים היו באתר ביום העבודה נשוא תביעה זו, היכן היה המחפרון אשר נגנב לכאורה, מי הביא אותו למקום ריכוז הכלים עליו מופקד היה שומר מטעם הנתבעת 1 והאם הובא לשם בכלל. ממכלול העדויות עולה, כי על פי הנוהל הרגיל, או לכל הפחות הנוהל הרצוי של העבודה באתר הבנייה של המבוטחת, על המחפרון עובד מפעיל קבוע ובשעת סיום העבודה, בסביבות השעה 16:00 אחר הצהריים, הוא מובא על ידו לאזור ריכוז הכלים, כמו גם שאר כלי העבודה, או אז "מעביר" מנהל העבודה מטעם המבוטחת את כלי העבודה לשמירת עובד מטעם הנתבעת 1. מסתבר, שיום העבודה נשוא תביעה זאת לא היה יום עבודה רגיל. המפעיל הקבוע של המחפרון שנטען כי נגנב, לא התייצב לעבודה ולכן, עבד על הכלי מר אסמעיל אבו גנם אשר היה מפעיל באגר מטעם המבוטחת באתר. נוסף לכך, מנהל העבודה עלי מוסטפא, מיהר להגיע לנצרת ולכן שלא כרגיל, לא הוא שביצע את תהליך מסירת ריכוז הכלים לשומר בתום יום העבודה. בהמשך לכך, נמצאו סתירות בעדויות השונות לגבי השאלה מי הביא את המחפרון לאתר ריכוז הכלים כאשר מנהל העבודה, מר עלי מוסטפא העיד בעמ' 30 לפרוטוקול מיום 20/02/03 כי היה זה איסמעיל אבו גנם, המפעיל בעוד בהודאתו לחוקר הביטוח מסר כי הוא היה זה שהחנה את המחפרון ואילו איסמעיל אבו גנם העיד בעמ' 40 לפרוטוקול מאותו תאריך וכן מסר בהודאותו לחוקר הביטוח, כי מנהל העבודה הוא זה שהגיע עם המחפרון למחסן. נוסף לכך, לא ניתן היה להסיק מן העדויות, כמה מחפרונים היו באתר ביום האירוע וכיצד מובחן המחפרון שנגנב מהכלים האחרים. לאור כל האמור לעיל מצאתי קושי לתת אמון בעדויות לפיהן המחפרון שנגנב לכאורה, נראה בודאות בסככת ריכוז הכלים. סתירות אלה, מעלות סימני שאלה הן לגבי עצם התקיימותו של אותו נוהל בשטח והן לגבי עצם "היעלמותו" של המחפרון נשוא תביעה זו שהרי מנהל המבוטחת, מר אדרי, העיד בעצמו כי בבעלות המבוטחת 3 מחפרונים וכי כלי עבודה מנוידים לעיתים מאתר עבודה אחד לשני ואף כי ציין שיש רישום מסודר אודות כך, נמנע מלהציגו בפני בית משפט זה ואין מנוס מלתת לכך משקל. באימרת אגב יצוין, כי בין העדויות השונות נתגלעו סתירות גם לגבי עת הגעתו של השומר למקום ואף כי בשלב זה אין אני נזקקת לקביעת גירסה עובדתית לעניין זה, ברי כי סתירות אלה צבעו אף הן את התרשמותי הכוללת מהעדויות ומהאופן בו זכרו ותיארו עדי התביעה את יום המקרה. על פי הפסיקה, הנטל להוכיח כי האירוע הביטוחי קרה מוטל על התובע ולעניין זה יפים הדברים שנכתבו ע"י כב' השופטת נתניהו בע"א 391/89 ויסנר נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מז (1) 832 בעמ' 843 וכן בע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז (5) 661 בע' 687. לאור האמור לעיל, סבורתני, כי ממכלול העדויות שהובאו בפניי, לא ניתן לקבוע מסמרות בשאלה האם המחפרון הובא למקום ריכוז הכלים ועל ידי מי ומכאן נובע כי התובעת לא הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה, כי המקרה הביטוחי, דהיינו אירוע הגניבה, אירע כלל. עוד יצוין כי, אף שגם מעדותו של השומר, ע"ה 1, לא ניתן היה להסיק באופן חד משמעי כי המחפרון לא הובא באותו יום לסככת ריכוז הכלים, שהרי הוא לא ידע איזה כלי נגנב ומה מספר הכלים שהיו באתר, אני סבורה כי המשקל שיש לייחס לכך קטן יותר מליתר העדויות, משום שכאמור לעיל, הנטל להוכיח את קרות האירוע היה על התובעת. באשר לשאלה, האם התקיימו תנאי הפוליסה המקימים את חבותה של התובעת כלפי המבוטחת, אין מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדה שבמחפרון לא הותקנה מערכת מסוג ביטכונית ואין גם מחלוקת כי בפוליסה מופיעה תנייה בעניין זה. דא עקא שהתובעת טוענת ולשם כך העידה את סוכנה מר רם מסחרי, כי התנייה המופיעה בפוליסה בענין זה הוסרה בהסכמה בין הצדדים אך לא הושמטה ממנה, בשל טעות רישום. לעניין זה, טענו הצדדים רבות. הנתבעות טענו כי לא הובאה בפני בית המשפט כל ראיה לכך שהתניה בוטלה מלבד עדותו של סוכן הביטוח שהינה "טענה שבעל פה כנגד מסמך בכתב". הגדילה התובעת עשות, כאשר לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, ביקשה להגיש מסמך שנכתב על ידי סוכן התובעת מר רם מסחרי ובו לטענתו סוכמו ההגנות הנדרשות מהמבוטחת, באופן התומך בטענות התובעת. אף כי בעניין זה ניתנה החלטה על ידי בית המשפט זה לפיה, בשלב זה של ההליך ולאור סדרי הדין התקינים, לא תוכל התביעה להגיש את המסמך, טען ב"כ התובע בסיכומיו, כי עצם קיומו של המסמך, שוללת את טענת עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב והתנגדות הנתבעות להגשתו פועלת לרעתן מתוקף ההלכה שהימנעות מלהביא ראיה מצויה פועלת לרעת הצד שנמנע מהגשתה (במקרה זה התנגד להגשתה). בהמשך לכך ביקשה התובעת, לייחס גם משקל להימנעותן של הנתבעות מלחקור בחקירה נגדית את העד בעניין זה. מצאתי כי אין מקום לקבל את טענות התובעת באשר לתקפותו של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני לעניין זה, וזאת לאור האמור בחוק חוזה ביטוח התשמ"א 1981 אשר הינו חוק ספיציפי ולפיו חוזה ביטוח יעשה בכתב בלבד וסייגים לחבות המבטח יעשו במפורש ובהבלטה מיוחדת ולכן לא ניתן להתנות על כך בעל פה. בהמשך לכך, איני מקבלת את טענת התובעת באשר למשקלו של המסמך שצץ בשלב מאוחר בתביעה אשר למעשה לא הוגש לבית המשפט, תקפותו לא הוכחה וטוב היה לו לא היה מוזכר בגדר סיכומיה ולעניין זה אני נותנת משנה תוקף להחלטתי הקודמת בעניין. אף לו ניתן היה להגיש את סיכום ההגנות המדובר, ספק אם היה די בכך להוכיח כי התובעת ויתרה על תניית המיגון וזאת לאור עדותו של סוכן הביטוח בעצמו, מר רם מסחרי, לפיה אין זה מסמכותו להחליט על חיתום הגנות ונדרש לכך אישור חברת הביטוח וכן שכשמדובר בחיתום של פוליסה, הדבר צריך לבוא לידי ביטוי ברשימה של הפוליסה. על כל אלה אוסיף, כי הימנעותה של התובעת מלספק הוכחות על כך כי התובעת ויתרה על תניית המיגון, בין באמצעות אישור חברת הביטוח לחיתום ההגנות, בין ברשימת הפוליסה ובין בהתכתבות שלאחר המקרה הביטוחי המתייחסת לסוגיה, הינה בעלת משקל ראייתי ומעוררת, לכל הפחות, ספק באשר לגירסתה. למרות כל האמור לעיל, פיצתה התובעת את המבוטחת שלה בגין המחפרון, ועתה יש לבחון, האם עצם התשלום ששילמה מקנה לה את הזכות לחזור על מי שהינו לטענתה המזיק. בע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ ואח' פ"ד נ (4) 567, בעמ' 569 קבעה השופטת שטרסברג- כהן כי אף ש"...אין זה מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן..." הרי ש"משמשלמת חברת ביטוח למבוטח תגמולי ביטוח על-פי פוליסה בת-תוקף, תיבדק חובת התשלום מצדה למבוטח - לצורך העמדת זכות התיחלוף שלה - על-פי סבירות השיקולים שהניעוה לבצע את התשלום". בהמשך פסק הדין, מתייחסת כב' השופטת שטרסברג - כהן להלכות לפיהן יש להעדיף פרשנות חוזה ביטוח לטובת המבוטח ומציינת כי " לא יורשה המזיק לפשפש בשקולי חב' הבטוח, לפסלם ולדרוש הכרעה שפוטית בשאלת חבות חב' הבטוח כלפי מבוטחה, כאילו היתה זו התדיינות בין המבטחת והמבוטח" (שם, בעמ' 571). בענייננו, לאור העובדה כי כפי שנאמר לעיל לא הוכח שהמחפרון כלל נגנב ובהתחשב בכך שהתובעת לא התייחסה כלל בבדיקת חבותה, בתכתובותיה ובמסמכי התביעה לתניית המיגון (אף לאחר שזו הועלתה בכתב ההגנה של הנתבעות), נראה כי התשלום למבוטחת נבע מטעות או משיקולים אחרים הקשורים ליחסים שבין מבטחת למבוטחתה. ברי כי אלה אף אלה, לא יכולים להכנס בגדר "שיקולים סבירים" ולפיכך אני קובעת כי לא קמה לתובעת הזכות לתבוע מן הנתבעות תחלוף. לאור הכרעתי בשאלה הראשונה וקביעתי כי התובעת שילמה למבוטחת שלה כמתנדבת ולכן לא קמה לה זכות השיבוב, אני מוצאת כי אין עוד צורך לדון בשאלות הנלוות דהיינו, האם הנתבעת 1 התרשלה בעבודתה וחבה כלפי התובעת בגין גניבת המחפרון, מכח ההסכם שלה עם המבוטחת והאם המקרה נכנס בגדר הכיסוי הביטוחי שהעניקה הנתבעת 2 לנתבעת 1. סיכומו של דבר, התביעה נדחית ומשכך נדחית מעליה גם ההודעה לצד ג'. אין בכוונתי להתייחס לספקולציות השונות שהעלו הנתבעות לגבי סיבת התשלום של התובעת למבוטחתה ועצם הגשת תביעה זו. אומר רק זאת - לאור כל האמור לעיל, סבורה אני כי טוב היה לתביעה זו שלא היתה באה לעולם והדבר ראוי שיבוא לידי ביטוי בפסיקת שכר הטירחה וההוצאות. התובעת תשלם לכל אחת מן הנתבעות, הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ.מחפרון (שופל)ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)ביטוח צמ"ה (ציוד מכני הנדסי)ביטוח פריצה / גניבה