ביטוח הצתה

להלן פסק דין בנושא ביטוח הצתה: פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: שני בתי-עסק (קשורים) הוצתו בזדון בשעת לילה ביום 29.12.2000: האחד שייך למשיבה 1, ארכובית קאר בע"מ (להלן: המשיבה 1), והאחר - למשיבה 2, דונט פאניק בע"מ (להלן: המשיבה 2). המערערת, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: המערערת), ביטחה את בתי העסק בפוליסות "רימון פוליסה מורחבת לבתי עסק". המשיבות הגישו תביעה כנגד המערערת, על יסוד הפוליסות. המערערת כפרה בחבותה בהתבסס על תנאי הפוליסה וכן על סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. לטענתה, למשיבות, או למי מטעמן, היתה יד בהצתה של בתי-העסק. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה באשר למעורבות המשיבות או מי מטעמן במעשה ההצתה, ולכן הורה לה לשלם למשיבות את נזקי השריפה בהתאם להוראת הפוליסות. הסכומים שקבע בית המשפט הם כדלקמן: 255,692 ₪ למשיבה 1, עבור מלאי חלפים שנשרף וציוד; 444,794 ₪ למשיבה 2, עבור מלאי חלפים שנשרף, ציוד ואובדן הכנסות. על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי משיגה המערערת (ע"א 3148/04). היא מלינה על עצם הטלת החבות, ובעניין זה היא חוזרת וטוענת כי הוכח שהמשיבות היו מעורבות במעשה ההצתה; כמו-כן משיגה המערערת על הסכום שנפסק. המשיבות, מצדן, הגישו ערעור (ע"א 3827/04) שנסב על גובה הסכומים שנפסקו ועל דחיית בקשה לגילוי ועיון בדו"ח שמאי של המערערת. לאחר שבחנו את טענות הצדדים באנו לכלל מסקנה כי דין הערעורים להידחות. יאמר מיד: ההשגות שמעלים הצדדים נוגעות, רובן ככולן, לממצאים העובדתיים של הערכאה המבררת - ממצאים הנשענים על הנתונים שהובאו בפניה ועל התרשמותה מהראיות ומהעדויות. כך ביחס לעצם החבות וכך ביחס לגובה הנזק. בכגון דא, כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. כלל זה יפה גם לענייננו. אין ספק: העובדות במקרה זה אינן ברורות וגלויות לחלוטין, וניתן להעלות תמיהות שונות. חלק מהנתונים הרלבנטיים אולי אינם ידועים לבית המשפט, וחלקם - עלה באש. על הרקע הזה בא בית המשפט קמא לקבוע את ממצאיו ולהסיק את מסקנותיו. הערעורים מכאן ומכאן משיגים על ממצאים ומסקנות אלה תוך חזרה על הטענות שהועלו בעיקרן בפני הערכאה הקודמת. אלא שלא שוכנענו בקיום עילה להתערבותנו במלאכתה של הערכאה המבררת ובתוצאות שאליהן הגיעה. נסתפק, אפוא, בציון נקודות מספר. נפתח בשאלת החבות. אף-כי המערערת מעלה טענות בדבר ביצוע מעשים פליליים, ולמרות גישות מסוימות המחייבות בכגון דא עמידה בנטל גבוה מן הרגיל, בחן בית המשפט את המקרה - בצדק - במשקפי כלל מאזן ההסתברויות (ראו והשוו ע"א 373/89 מסרי (שאהין) נ' ח' ח' ח'לף, פ"ד מה(1) 729; ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 595; ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' לידאווי, תק-על 2002(3) 2877). בית המשפט קמא מצא - וזהו ממצא עובדתי המבוסס על התשתית הראייתית שבאה בפניו - כי המערערת לא שכנעה די הצורך בגרסת המעורבות בהצתה, וכאמור, לא מצאנו עילה מספקת להתערב בקביעה זו. אכן, צודקת המערערת בטענתה, כי תכופות, כאשר מדובר באירוע הצתה, לא תוכל היא, כחברה המבטחת, להציג ראיות ישירות וחד-משמעיות למעורבותו של המבוטח, ותיאלץ להסתפק בראיות נסיבתיות. מאידך גיסא, לא כל חשד שולל את החבות לפי הפוליסה, ולא בכל מקרה שבו קיים לכאורה "מניע והזדמנות" - כלשונה של המערערת - יהא מקום לייחס למבוטח שותפות במעשה פלילי של הצתה מכוונת וניסיון לזכות בכספי הביטוח במרמה (השוו ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' לידאווי, תק-על 2002(3) 2877). אכן, גם אנשים הנמצאים במצב כלכלי קשה אינם פונים חיש-קל לביצוע מעשים חמורים כאלה - אף אם יש בידם "הזדמנות" לכך. בסופו של יום, מדובר בשאלה שהתשובה לה תלויה בנסיבות הספציפיות של המקרה ובעוצמת התשתית הראייתית שהתגבשה. בענייננו, לא עמדה המערערת - כך נקבע - בנטל המוטל עליה לשכנע בקיומה של מעורבות פלילית מצב המשיבות בהצתת עסקן-שלהן. טענה מרכזית שמעלה המערערת בהקשר זה היא שברקע מעשה ההצתה עומדת עסקת מיזוג בין המשיבות לבין חברה שלישית. כתוצאה מעסקה זו, כך היא גורסת, נותר אצל המשיבות מלאי חלפים, שהדרך "להיפתר" ממנו תוך זכייה ברווחים היתה שריפתו. טענה זו נמצאה בלתי-מבוססת על-ידי הערכאה המבררת, ומנגד, עדותו של מר דגני - מנהל ובעל מניות במשיבות - שכנעה את בית המשפט קמא כי לא מדובר היה במלאי "תקוע" אלא במלאי שניתן היה למכרו תוך זמן לא רב. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיבות לא היו בגדר "עסקים כושלים או חסרי סיכוי המחפשים פתרונות יאוש לקבלת תגמולי ביטוח". הנה כי-כן, טענות המערערת נדחו בעיקרן במישור העובדתי, תוך שבית המשפט קמא מסתמך בין השאר על התרשמות בלתי-אמצעית מהעדויות ששמע. לכך נוסיף, כי אף בהנחה שנכונה טענת המערערת לפיה מר דגני נותר "ללא אינטרס כלכלי של ממש" בעסק שנוצר לאחר המיזוג, עדיין אין בכך כדי ללמד, מניה וביה, על כך שהוא בחר להצית את העסק על-מנת לזכות במרמה בכספי הביטוח. המערערת מוסיפה ומפרטת מחדלים ותמיהות ביחס להתנהלות המשיבות ואנשים מטעמן - ובכלל זה אי-העלאת טענת "אליבי" על-ידי מר דגני ואחרים - אך אלה לא היוו בעיני בית המשפט קמא בסיס איתן מספיק לייחוס מעשה ההצתה, וגם במסקנה זו לא ראינו עילה מספקת להתערב. לבסוף, בנסיבות העניין, אף העובדה שתביעת המשיבות היתה לסכום גבוה יותר משנפסק בפועל אינה מלמדת שכל תביעתן - בכזב ומרמה יסודה. סיכום: חרף טענותיה של המערערת, שאמנם לא ניתן לבטלן בקש, לא ראינו להתערב בהכרעתו של בית המשפט קמא, כי הטענות אינן משכנעות די הצורך בנכונותה של גרסת המעורבות מצד המשיבות במעשה ההצתה. הערעור בנקודה זו נדחה אפוא. ומכאן - לשאלת הסכומים שנפסקו. גם כאן פעלה הערכאה המבררת תחת מעטה עמימות. ביחס לשווי המלאי, היא אימצה את חוות-הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, שגישתו נמצאה "עניינית ומקצועית" ו"התבססה על כללים חשבונאיים ודוחות כספיים מבוקרים, לא זמניים ולא חלקיים". ביחס לשיפוי עבור ציוד, ריהוט ואבדן הכנסות, לא מצאנו פגם של חוסר סבירות במסקנותיו של בית המשפט, על יסוד החומר שהובא בפניו. התוצאה היא שבהקשר זה נדחים הערעורים מכאן ומכאן. לבסוף, יש לדחות גם את הטענות בדבר סכום ההוצאות שנפסקו ובדבר החלטות הנוגעות לניהול המשפט. כל אלה מצויים בסמכותה של הערכאה המבררת ואין להתערב במקרה זה במסקנותיה. אשר על כן, הערעורים נדחים. לאור התוצאה שאליה הגענו - אין צו להוצאות. המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של המשנה לנשיאה השופט א' ריבלין. שריפההצתה