להלן פסק דין בנושא ביטוח וילה -שריפה: פסק דין מבוא: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת אלמגור) מיום 21.04.02 לפיו נדחתה תובענתו של באדיר כמאל (להלן: "המערער"), לקבלת תגמולי ביטוח מ"אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ" (להלן: "המשיבה"). המשיבה ביטחה את מבנה ביתו של המערער - וילה דו קומתית בכפר קאסם (להלן: "הבית") - בפוליסה מסוג "מבצר לדירה" בסכום של 900,000 ₪. הבית נשרף. המשיבה ביטלה את חוזה הביטוח משנודע לה, לטענתה כי המערער הסתיר ממנה במרמה עובדות מהותיות שאם היו נודעות לה לא היתה מתקשרת עמו כלל ועיקר בחוזה הביטוח. מכאן, התובענה שהוגשה בבית המשפט. פסק הדין: על פי פסק הדין נתבררו העובדות כדלקמן: ביום 21.05.97 המערער מכר את הבית לאחד עבד זרעוני שאינו תושב כפר קאסם תמורת סך בשקלים השווה ל- 250,000$. חמישה ימים לאחר כריתת חוזה המכר ב-26.05.97 פנה המערער למשיבה בהצעה לבטח את מבנה הבית (ללא תכולה) וחתם על הצעת הביטוח. ביום 02.06.97 הבית הוצת. ביום 02.05.98 בוטל חוזה המכר והמערער השיב לזרעוני את התמורה שקיבל ממנו בסך השווה בשקלים ל-135,000$ ובאותו מועד כרת הסכם מכר חדש לפיו מכר את הבית לעו"ד עזאם עיסא שהיה פרקליטו של זרעוני בסכום השווה בשקלים ל-150,000$. נקבע בפסק הדין, על פי המסמכים והעדויות שהיו בפני בית המשפט, כי המערער חתם על הצעת הביטוח "כשבפיו תשובות כוזבות תוך ידיעה ברורה שהן כוזבות ובכוונת מרמה". עוד נקבע בפסק הדין כי המערער הגדיל לעשות וכאשר הובא עו"ד עזאם להעיד מטעם ההגנה נכח באולם המשפט "מאן דהוא אשר הטיל מורא על העד וכה קל היה להבחין בסימני הפחד שניכרו בפניו והקושי לספר את האמת לאמיתה". בית המשפט פירט בפסק דינו כי דומה עליו שלאף אחת מהשאלות שהוצגו למערער בהצעת הביטוח לא נתן המערער תשובה מלאה ואמיתית. המערער הצהיר כי הוא בעליו של הבית והוברר כי הבית של אביו ובנו. המערער הצהיר כי הבית משמש לו למגורים וכן למטרת משרד של בעלי המבנה והוכח כי המערער לא התגורר בבית שהיה נטוש מכל אדם וחפץ וממילא לא נוהל בו משרד, לא על ידי המערער ולא על ידי אחר. בית המשפט קבע כי במשפט תשובותיו של המערער היו חמקניות, סותרות ומעורפלות והוא לא נתן אמון באף אחת מגירסותיו. עוד נקבע כי לא זו בלבד שתשובות המערער בהצעת הביטוח היו כוזבות כי אם המערער נמנע מלהצהיר על עובדות חשובות מאין כמותן שאין ספק שלו היו מובאות לידיעת המשיבה, היא לא היתה מתקשרת עימו בחוזה הביטוח. בית המשפט קבע כי המערער הסתיר מהמשיבה את העובדה שמכר את הבית חמישה ימים לפני שחתם על הצהרת הביטוח, קיבל כמחצית מתמורתו ועמד למסור את החזקה בו 21 יום ממועד כריתת חוזה הביטוח, עובדה שהיתה מעוררת סימני שאלה אצל המבטח ולכך אין צורך בחוות דעת של חתם. בית המשפט קבע כי כבר ממגוון תשובותיו של המערער על הסיבה מדוע ביטח את הבית וביניהן חששו של המערער כי הבית יוצת בשל העובדה שגורמים קיצוניים בכפר התנגדו למכירת קרקעות בכפר לזרים, ניתן ללמוד על הסתרת עובדות מהמשיבה בכוונת מרמה. על הנעשה בכפר בקשר למכירת קרקעות לזרים למד בית המשפט מעדות עו"ד עזאם שהעיד כי ממלא מקום ראש המועצה המקומית כפר קאסם, עלי בדיר, שלח מכתב (שהוגש וסומן נ/8), לעורכי הדין בכפר המזהיר אותם לבל יערכו הסכמים למכירת מקרקעין למי שאינם תושבי הכפר. עו"ד עזאם גם העיד כי היו הצתות רכבים וגם רכבו הוצת, אף קיבל מכתב איום שנדחף מתחת לדלתו כשמכר את ביתו הישן. על אווירת האימה והפחד שהשליטו גורמים קיצוניים בכפר למד בית המשפט גם מתיק משטרה שהוגש לו נ/7, אשר הכיל שתי תלונות נוספות של תושבי הכפר על כך שמכוניות שבבעלותם הוצתו והם קיבלו מכתבי איום שלא ימכרו בתיהם לזרים. בית המשפט ציין בפסק דינו כי עו"ד עזאם העיד שלא יידע את המערער על מכתבי האיום בקשר למכירת קרקעות לזרים משום שהכל ידעו שזה המצב בכפר וקבע, שאין ספק שהמערער "איש עסקים מובהק אשר בקיא לפרטי פרטים בהווית הכפר, ידע גם ידע את שכולם ידעו כי אין למכור קרקע למי שאינו תושב הכפר מחשש לפגיעה ברכושו או אפילו לגופו של המוכר", וכיוון שידע למה הוא צפוי, ביטח את הבית לאחר מכירתו לזר למרות שיתר הבתים בבעלותו לא היו מבוטחים, וזו גם הסיבה שהסתיר עובדה זו מהמשיבה בכוונת מרמה והונאה. על סמך כלל הנתונים העובדתיים שהיו בפניו ואי אמונו המוחלט בגרסת המערער, קבע בית המשפט שהתובע כיזב בתשובותיו למשיבה והסתיר ממנה עובדות מהותיות בנסיבות שגם ללא חוות דעת חתם ניתן להסיק מהן בבירור שאם חברת הביטוח היתה נחשפת להן לא היתה מתקשרת עימו בשום אופן בחוזה הביטוח, וכפי שניסח זאת לסיכום: "אין כל ספק כי גילוי העובדה שהתובע מכר ביתו לזר ימים ספורים לפני הצעת הביטוח, בתוספת הידיעה בדבר מעשי האיומים והצתות שאירוע בכפר קאסם למי שמכרו ביתם לזרים, היה מביא את החברה למסקנה חד משמעית כי אין להתקשר בחוזה הביטוח שכן הצתת הבית נשוא חוזה הביטוח, הינה כמעט ודאית כפי שהדבר קרה בפועל". בית המשפט קבע שיש לדחות התובענה, לא רק מפני שהתובעת פטורה מחובת תגמולי הביטוח בנסיבות שפורטו, מכוח הוראות חוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981, אלא גם מהטעם שהפוליסה נשוא הדיון אינה חלה על מקרי הצתה שארעו בזמן שלא התגורר איש בבית. הוכח על פי כל הראיות שבאו בפניו כי בבית לא התגורר איש והשריפה היתה עקב הצתה. באשר לטענת המערער כי לא קיבל את הפוליסה ולא ידע על סעיף ההחרגה, קבע בית המשפט כי זו טענה עובדתית שהועלתה לראשונה בסיכומי המערער וזכרה לא בא בתצהיר עדותו הראשית, ולכן דחה אותה. טענות הצדדים בערעור: עיון בעיקרי הטיעון מטעם המערער מעלה כי מרבית טיעוני הערעור, אם לא כולם, מופנים כלפי קביעת ממצאים עובדתיים והערכת מהימנות העדים, וכן בטענה שהתשובה לשאלה כיצד היה נוהג "מבטח סביר" במקרה מסויים ניתנה מפני בית המשפט ואמות המידה של בית המשפט "אינן בהכרח אמות מידה של חברות ביטוח". המשיבה חזרה בעיקרי טיעונה על הכלל לפיו בעיקרון שאלת המהימנות וקביעת הממצאים העובדתיים מופקדת כולה בידיה של הערכאה הדיונית הרואה את העדים, שומעת אותם ומתרשמת מהם ישירות ובאורח בלתי אמצעי וכי התערבות ערכאת הערעור נשמרת למקרים חריגים ויוצאים מהכלל, ופירטה את חומר הראיות המבסס לטעמה כדבעי את פסק דינו של בית המשפט. דיון: סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 (להלן: "החוק") דן בחובת הגילוי החלה על מבוטח כלפי המבטח וקובע: "(א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב) שאלה גורפת הכורכת ענינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה". בסעיף 7(ג) לחוק נקבע כי: "קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: (1) התשובה ניתנת בכוונת מרמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח". כפי שפירטנו לעיל, בית המשפט קבע באופן חד משמעי שהמערער לא השיב על שאלות המבטח תשובה מלאה וכנה וזאת בשאלות שיש בהן כדי להשפיע על נכונות מבטח סביר לכרות עימו את החוזה וכן שהסתיר בכוונת מרמה מהמבטח עובדות מהותיות כאלה. לאחר שעיינו ודיקדקנו בחומר הראיות שנפרש בפני הערכאה הדיונית, אנו בדעה שממצאיו העובדתיים והערכת מהימנותו של בית המשפט את העדויות שבפניו מעוגנים בו היטב. הנה כי כן לא רק שאין מקום להתערב בממצאי בית המשפט משום שלא נמצאה בו חריגה, סטיה או פגם המצדיק התערבותנו, אלא מפני שגם בחינת חומר הראיות מחדש על ידינו מובילה לאותן מסקנות. גם לטרוניית המערער, שהתשובה לשאלה כיצד היה נוהג "מבטח סביר" במקרה המסויים דנן ניתנה על פי אמות מידה של בית המשפט ולא על פי אמות מידה של מבטח סביר, אין על מה שתסמוך. מעבר לכך, שבמקרה הנוכחי ההסתרה היתה בעניין כה מהותי המדבר בעד עצמו עד שדי היה בעובדה זו כדי לפטור את המשיבה מתשלומי הביטוח מיניה וביה, עיון בכתבי הטענות מגלה שבכתב התשובה המערער סתם ולא השיב דבר לעניין טענת המשיבה בכתב הגנתה (סעיף 18) כי "הנתבעת תטען כי התנהגות התובע הינה הסתרה וכוונת מרמה מצד התובע של עניין שהוא ידע כי הינו עניין מהותי לעצם כריתת חוזה הביטוח, ולהסכמת כל מבטח סביר לרבות הנתבעת, להתחייב בחוזה ביטוח בתנאים כאלו". לפיכך נושא זה לא הפך פלוגתא ושתיקה בכתב התשובה בנסיבות אלה דינה כהסכמה. הלכה היא כי: "סעיף 6 הוא הקובע אם כן מהם התנאים בהם קמה חובת גילוי. אי מילויו של תנאי מתנאים אלה מהווה הפרתה של חובת הגילוי שתוצאותיה קבועות כאמור בסעיפים 7-8 לחוק. אי גילוי בהתאם לסעיף 6 לחוק יכול להתקיים בשתי דרכים: הדרך האחת, בה דן סעיף 6(א) לחוק, הינה אי מתן תשובה מלאה וכנה לשאלה שהציג המבטח בפני המבוטח בכתב בעניין מהותי. דהיינו עניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או בתנאים שבו. הדרך השניה בה יכול מבוטח להפר את חובת הגילוי נדונה בסעיף 6(ג) לחוק, הקבוע כי מקום שהסתיר המבוטח בכוונת מרמה עניין שהוא ידע כי הינו 'ענין מהותי', הרי שדין ההסתרה כדין אי מתן תשובה מלאה וכנה. מכאן, סעיף 6(ג) עניינו חובת גילוי יזום המוטלת על המבוטח ומיועדת להעלות תרומתה לצמצום פערי המידע בינו לבין המבטח בעניינים שיש להם חשיבות לצורך עריכת חוזה הביטוח ולהנחלת כללי התנהגות של יושר והגינות גם בין צדדים לחוזה שהשר ביניהם כלכלי במהותו (ע"א 282/89 הנ"ח, בעמ' 350). יחד עם זאת, חובת הגילוי היזום הינה חובה מצומצמת שלא בנקל ניתן לקבוע כי הופרה. על הטוען להפרת חובת הגילוי לעמוד בדרישות מחמירות: לא זו בלבד שעליו להוכיח הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח, אלא עליו להוכיח גם את מודעותו של זה האחרון לכך שמדובר ב'ענין מהותי'. כל אלה הינם יסודות שהוכחתם אינה פשוטה. צמצום זה תואם את מגמתו הכללית של החוק, כפי שהובהר לעיל" (ע"א 10641/03 אליהנו נ' פיאמנטה, תק-על 2006(1) 1806). במקרה דנן, כעולה מחומר הראיות, נתקיימו כל הדרישות שנמנו בפסיקת בית המשפט העליון ובדין נדחתה התובענה. לא למותר לציין שהתביעה נדחתה אף מן הטעם שחל סעיף ההחרגה. בבית המשפט הוכח בעליל שהבית היה נטוש לפני שבוטח מזה זמן רב, עובדה שלגביה כיזב המערער בתשובותיו למבטח - שהבית הוצת בזדון ושהביטוח לא חל על הצתה כזו בהיות הבית בלתי מאוכלס. אמנם בכתב תשובתו טען המערער כי הפוליסה לא הומצאה לו אך טענה זו לא הוכחה כדבעי. אשר על כן, אנו דוחות את הערעור. המערער ישלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. עירבון שהופקד יחולט על חשבון ההוצאות.ביטוח שריפהשריפה