ביטוח מושלם לרכב - טוטל לוס

להלן פסק דין בנושא ביטוח מושלם לרכב - טוטל לוס: פסק - דין התובע היה הבעלים של מכונית פולקסווגן גולף מס' רישוי 19 - 327 -78 (להלן: "המכונית") אשר הייתה מבוטחת בביטוח "מקיף" על פי פוליסת "ביטוח מושלם לרכב" שהוצאה לו על ידי הנתבעת (ראה עותק ה"רשימה" של הפוליסה, נספח א' לכתב התביעה שאינה מוכחשת על ידי הנתבעת וכן חוות דעת שמאי הנתבעת, מר אפרתי יורם, נספח ב' לתצהיר התובע; להלן: " הפוליסה", "השמאי" ו "חוו"ד השמאי " בהתאמה). ביום 4.1.03 בבוקר ארעה למכונית תאונה שגרמה לה לאובדן מלא, כפי חוות דעת השמאי; סכום התביעה אותו דורש התובע מהנתבעת הוא סכום הנזק כפי שנקבע על ידי השמאי, ואין עליו מחלוקת. בעת התאונה נהג במכונית אחיו של התובע, אחד מיכאל שמחה (להלן: "מיכאל"), ואין על עובדה זו מחלוקת מאחר ומיכאל נתפס על ידי המשטרה לעת התאונה; למעשה ארעה התאונה בעת מרדף של המשטרה אחר מיכאל, שהיה נוהג באותה עת תחת השפעת סמים וללא רשיון ובאמתחתו עוד עבירות רבות, כפי המתואר בגזר דינה של כב' השופטת גרינברג, נספח ב' לתצהירו של מיכאל. עיקר טענת הנתבעת (וכך גם היא מגדירה אותה, ראה סעיף 4 לסיכומי טענותיה) היא שהפוליסה אינה מחסה את הנזק שנגרם בנהיגתו של מיכאל, הואיל והוא לא היה נהג מורשה לנהוג במכונית על פי הפוליסה, וגם על כך אין מחלוקת (ראה פרק ג' בפוליסה); מאידך, מוסכם על הכל כי אם יש לראות בנטילת המכונית על ידי מיכאל משום "גניבה", הרי שעל הנתבעת לשלם לתובע את תגמולי הביטוח עקב הנזק שנגרם למכונית, מאחר והנזק נגרם אגב גניבת המכונית. מיכאל הועמד כאמור לדין בגין נטילתה של המכונית (בין היתר) והורשע, לעניין זה, בעבירה של "שימוש ברכב ללא רשות" (להלן: "שבל"ר"), עבירה לפי סעיף 413ג לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). אין טענה בפי התובע לפיה התכוון מיכאל, בעת נטילת המכונית, לשלול אותה ממנו "שלילת קבע", תנאי הנדרש להקמת יסודות עבירת הגניבה לפי חוק העונשין בין בגניבה "רגילה" ובין בגניבת רכב [ סעיף 383(א) יחד עם סעיף 413א. לחוק העונשין ]. השאלה לדיון היא על כן האם ניתן לראות בעבירת שבל"ר משום "גניבה" לעניין פרשנות הפוליסה, שאינה נוקט לשון מפורשת ואינה מגדירה את ה"גניבה" המחוסה לפיה. השאלה הנ"ל נדונה מספר פעמים על ידי בתי המשפט לדרגותיהם. בית המשפט העליון טרם נתן דעתו לשאלה ספציפית זו אולם ניתן ללמוד ממנו, ככל שניתן, על דרך הפרשנות הראויה כאשר בפסיקה מסתמנות שתי גישות: האחת, שיש לתת למונח את משמעותו הקבועה שבחוק העונשין והשניה לפיה "האדם המסחרי הרגיל" היה רואה בנטילת מכוניתו על ידי גורם זר כ"גניבה" ופרשנות הפוליסה נעשית, ככל פרשנות חוזה, לפי אומד דעתם של הצדדים [ סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973; ראה לעניין גישת ה"אדם המסחרי הרגיל" פסק דינו של כב' השופט גורפינקל בת"א 29789/00, מיכאלה כספי נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ, פס"מ תשס"א (ג) עמ' 378 (להלן: "פסק מיכאלה כספי"); ראה פסקי הדיו השונים העוסקים בעניין זה והמפורטים בפסק מיכאלה כספי ובייחוד פסק הדין שיכונה להלן על ידי כ"פסק וינרסקי" ממנו נלמד הביטוי הנ"ל ]. במקרה אחד נקבע בבית המשפט העליון כי מקום שהפוליסה אינה מגדירה את המונח "גניבה במחתרת" יש לפרשו לפי מובנו כפי שהיה בפקודת החוק הפלילי 1936, שקדמה לחוק העונשין ובטרם בוטלה העבירה בניסוחה הנ"ל בתיקון לפקודת החוק הפלילי הנ"ל (ע"א 780/77, יובל חברה לביטוח בע"מ נ. ישעיהו עציוני, פד"י לב1 עמ' 632 (להלן: "פס"ד עציוני"). אין בכך ראיה לגישת הפרשנות הראשונה; נהפוך הוא; מקריאת פסק הדין עולה בבירור כי הגישה היה שפוליסה תפורש לפי כוונת הצדדים; הואיל וננקטה לשון המתייחסת לעבירה שכבר אינה קיימת בספר החוקים והיא בעלת הגדרה מיוחדת וייחודית, ראה בית המשפט לקבל את אותה הגדרה כחלה גם על הפוליסה. לאמור, בית המשפט הסתייע בהגדרת העבירה בחוק הפלילי כדי למצוא את כוונת הצדדים ולא קבע את כוונת הצדדים לפי הגדרת העבירה. "פס"ד עציוני" הנ"ל ניתן על ידי כב' השופט שמגר; ראיה לגישתו כמבואר על ידי לעיל ניתן למצוא בפסק הדין ע"א 1845/90 רוני סיני נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז5 עמ' 661 שם נקבע על ידיו במפורש דלקמן (עמ' 677 אותיות ב' עד ד'): "...אין...כל טעם בהחלת הגדרותיו של חוק העונשין ככל שהדבר כרוך בפרשנות חוק חוזה הביטוח או בפרשנות פוליסות ביטוח. המדובר, למעשה, במהות חוזית, שפרשנותה צריכה להיעשות על-פי כללי הפרשנות המאפיינים את המשפט האזרחי בכלל ודיני החוזים בפרט. לפיכך, יש לפנות במקרי ביטוח לפרשנות העולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים, הנסיבות והנוהג המקובל...". עמדתו של כב' השופט שמגר בפסק הדין הנ"ל הייתה עמדת מיעוט, אך לא לעניין דרך הפרשנות של הוראות הפוליסה. קדם לפסק דין זה פסק דין אחר שגם בו נדונה לעומקה שאלת פרשנותן של פוליסות ביטוח; בפסק דין זה (ע"א 391/89 אורית וייסנר נ. אריה חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז1 עמ' 837), ניתן חוות הדעת העיקרית על ידי כב' השופטת נתניהו, אשר דבריה לעניין הנדון הגם שנחזים כתומכים בגישה השניה, אינם נושאים עימם את המשמעות הנחזית; וכך נכתבו הדברים שם (בעמ' 850): "...ביטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא ביטוח של סיכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את המובן המקובל שלהם ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו, או את התוכן שלהם בחוק העונשין, תשל"ז- 1977..." (הדגשות שלי - צ.כ.). לאמור, קבלת ההגדרה של המונח "גניבה" או כל מונח פלילי אחר בפוליסת ביטוח, לפי קביעתה בחוק העונשין, היא גם לפי דעת כב' השופטת נתניהו בגדר של אופציה פרשנית, לא הכרחית ולאו דווקא ראשונית, כאשר האופציה הראשונה היא "המובן המקובל". סביר להניח שלעניין מסוים יתקבל המינוח של חוק העונשין כמינוח המקובל; כך באותו המקרה, סברה כב' השופטת נתניהו, כי אדם אינו גונב מעצמו, וזאת, גם מההגדרה שבסעיף 383 לחוק העונשין לפיה גניבה משמעותה נטילת הדבר הנגנב "ללא הסכמת הבעלים". אכן, בכל הכבוד, וגם לטעמי, במקרה זה ולעניין זה, יש תואם בין הגדרת חוק העונשין לבין המובן המקובל של "גניבה"; לא כך בהכרח בכל מקרה אחר ולעניין אלמנט אחר של ההגדרה. בפסק דין אחד, שהובא לתמיכה על ידי ב"כ הנתבעת, צוטטה כב' השופטת נתניהו באופן שגוי כאשר במקום המילה "או" בקטע הנ"ל קרא כב' השופט את המילה "ואת" ועל כן גם, כך נראה ובכל הכבוד, הגיע בית המשפט למסקנה שהגיע, שאינה תואמת את הגישה הראשונה לעיל ואת גישתי, כפי שלהלן [ת.א (ת"א) 57442/97 גדי לוי נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) ]. עוד אוסיף, למען הסדר הטוב, כי הגישה שאינה נסמכת באופן אוטומטי על הגדרת דיני העונשין, זכתה לתמיכה בפסק דינו של כב' השופט ביין בעניין ע"א 186/84, סהר חברה לביטוח בע"מ נ. מרק וינרסקי ואח', פס"מ תשנ"ה (ג) עמ' 191 (להלן: "פס"ד וינרסקי"). מול גישתו של כב' השופט ביין עמדה גישת כב' השופט סלוצקי, שנקט בדרך הפרשנית שלפי הדין הפלילי, אך שלא כנאמר, בכל הכבוד בטעות, במספר פסק דין אחרים, דעת כב' השופט ביין לא הייתה דעת מיעוט הואיל והשופטת השלישית, כב' השופטת גילאור, הצטרפה לתוצאה הזהה אליה הגיעו שני השופטים הנ"ל, ללא קביעה נוספת באשר להנמקת עמדותיהם. ניתן להבחין בגישה השוללת קבלת הגדרות של חוק העונשין כבסיס לפרשנות הפוליסה באופן א פריורי גם בפסק דין מאוחר יותר, אם כי הדברים לא נאמרו שם באופן מפורש [ע"א 2016/00 אנטולי רוזנצוויט נ. יעקב רוזנבליט ואח' פד"י נו4 עמ' 511). לאור האמור לעיל עמדתי, בהתחשב בהוראות סעיף 26 הנ"ל, כמו גם לאור פסיקת בית המשפט העליון, היא שאין לתת למונח "גניבה" בפוליסה את משמעותה שלפי חוק העונשין אלא את המשמעות שכל אדם סביר ורגיל היה נותן לה בעת שהוא מבטח את רכבו מפני גניבה, היינו שמדובר במעשה שמשמעותו לקיחת הרכב מרשותו ללא הסכמתו ולרוב גם ללא ידיעתו, בלא שיצטרך ליתן דעתו לשאלה האם הרכב נלקח בכוונת החזרה או על מנת לשלול ממנו את החזקה בו לעולם. מרבית פסקי הדין שעסקו בשאלת היחס שבין עבירת שבל"ר למעשה גניבה לפי פוליסת ביטוח, עסקו במקרים שבהם נטל בן משפחה את הרכב ללא רשות הבעלים (בן שלקח את מכונית האב וכדומה); מסקנת בתי המשפט במרבית המקרים הייתה שאין במעשה כזה משום "גניבה". ב"פסק מיכאלה כספי", קרא כב' השופט גורפינקל לעמדתו "עמדת בינים"; היינו, הוא מסכים כי עבירת שבל"ר היא בגדר של "גניבה" לצרכיי פרשנות פוליסת הביטוח אולם כך כאשר מדובר בביצוע העבירה על ידי זר לבעל הרכב. לעומת זאת, כאשר נטילת הרכב ללא רשות נעשית על ידי בן משפחה, אין בכך משום גניבה שהרי אותו "אדם מסחרי רגיל" שלפי עמדתו המקובלת עלינו, יראה בשבל"ר גניבה, לא יראה במעשה כזה גניבה כאשר הוא מתרחש על ידי בן משפחתו הקרוב. זו הייתה גם עמדתי בעניין אחר שנידון על ידי, שנסיבותיו שונות, אך נדרשתי לאותה שאלה וגם קבעתי כי שימוש שעשה נער בטרקטורון, עת לא היה לו רשיון נהיגה וביטוח, בניגוד להוראותיו המפורשות של אביו שלא לנהוג ב טרקטורון, אינו מהווה עבירת שבל"ר [ ת"א (ת"א) 24043/99 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. מנחם מזור ואח' (לא פורסם); פסק הדין אושר בערעור בתיק ע"א (ת"א) 1063/01 ]. עדיין, במקרה זה, יש מקום לגישת בינים לגישת הביניים הנ"ל. הסיבה לכך היא שאמנם נלקחה המכונית על ידי בן משפחתו של התובע, אחיו מיכאל, אלא שדינו של מיכאל לעניין זה כדינו של זר. כפי המפורט בתצהירו של התובע (סעיף 7 לתצהיר), למרות שמיכאל נוהג לישון לעתים בבית הורי התובע, שם התגורר התובע, לא היה לתובע קשר עימו והוא לא בטח בו מכך שמיכאל נתפס על ידו גונב ממנו חפצי שונים; מגזר הדין עולה בבירור שמיכאל הוא עבריין שביצע עבירות רבות עוד קודם לנטילת המכונית מהתובע. יתר על כן, התובע לא היסס להגיש תלונה נגד מיכאל על גניבת המכונית בבוקר יום הגניבה והתאונה למרות שמיכאל הוא אחיו, ולמרות שהיה ידוע לו באותה עת על כך שהמכונית נלקחה על ידי מיכאל ולא על ידי גורם זר שאינו מוכר לו (ראה אישור על הגשת תלונה, נספח א' לתצהיר התובע). דברים אלה לא נסתרו בחקירה נגדית וגם לא הובאה כל ראיה אחרת מטעמה של הנתבעת. הם נתמכים בתצהירו של מיכאל, ככל שניתן לייחס לו משמעות ראיתית, אך בעיקר ניתן לראות את יחסו של התובע למעשיו של מיכאל מעצם הגשת התלונה נגדו. מהאמור לעיל אין אלא לדחות את טענותיה של הנתבעת ולקבל אל עמדתו של התובע לפיה נטילת המכונית על ידי מיכאל היא בגדר של גניבה לעניין הפוליסה והנזק שנגרם לה במעשה הגניבה או אגב מעשה הגניבה בתאונה, מחוסה על ידי הפוליסה. טענה נוספת, שאינה כאמור טענה עיקרית, נטענה על ידי הנתבעת (וחבל שכך) והיא שדין הפוליסה להתבטל עקב כך שהתובע לא גילה לנתבעת את העובדה שלמכונית עבר ביטוחי של שלש תאונות. הנתבעת לא הביאה כל ראיה מטעמה (הניסיון להוסיף ראיה על ידי צרוף מסמך לסיכומי הטענות לא רק שאינו מוצלח, והראיה אינה מוגשת, אלא שמן הראוי היה לפסוק לחובת הנתבעת הוצאות לטובת המדינה בגינו ואיני עושה צו כזה לפנים משורת הדין); בהעדר כל ראיה מטעם הנתבעת, לא ברור לי מהיכן מצויה לה "כוונת מרמה" אצל התובע, כנדרש לביטול הפוליסה לפי סעיפים 6 , 7 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981. לפי תצהיר התובע, הוא התקשר לצורך עשיית הביטוח עם סוכנת של הנתבעת בשם לולה, ומסר לה את כל הפרטים הדרושים וגם הפנה אותה אל הסוכנת הקודמת שלו, אחת בשם אורה רצאבי (סעיפים 2 עד 5 לתצהיר התובע). יתר על כן, התובע גם טען בתצהירו כי אותה לולה אשרה לו ולבאת כוחו, בשיחה טלפונית את נכונות הדברים וכי קבלה ממנו את מלא הפירוט הנדרש (סעיף 18 לתצהיר התובע). למרות זאת, לא מצאה הנתבעת להביא את לולה לעדות; איני רואה צורך להידרש למשמעותה של הימנעות מהבאת ראיה, כמו עדות לולה, על ידי הנתבעת לסתירת דברי התובע; ממילא, נטל השכנוע לעניין הנסיבות המקנות לנתבעת זכות לבטל את הפוליסה מוטלות עליה (קדמי, "על הראיות" חלק ג' עמ' 1508-1510);ועל כן, בין שתתקבל עדות התובע ובין בלעדיה, לא הרימה הנתבעת את נטל השכנוע המוטל עליה ודין טענתה להדחות. לאור האמור לעיל אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה בסך של -.65,844 ₪, בצרוף ריבית והצמדה כדין מיום 4.1.2003 ועד התשלום בפועל וכן את הוצאות המשפט בצרוף ריבית והצמדה כדין מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של -,17,500 ₪ ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה כדין על סכום זה מהיום ועד התשלום בפועל. ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.רכבביטוח רכבאובדן גמור (טוטאלוס)נזק לרכב