להלן פסק דין בנושא ביטוח נזק בזדון: פסק - דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט יחזקאל הראל) לפיו נדחתה תביעת אולפני קולינול בע"מ (להלן - "המערערת") לקבלת תגמולי ביטוח בגין נזקים בסכום של 1,225,727 ₪ שנגרמו בזדון לציוד הקלטה (להלן-"הציוד"), שבוטח על ידי הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן - "המשיבה"). רקע תות הצליל המוביל בע"מ (להלן - "החייבת") רכשה את הציוד ביום 22.5.95 מקולינור אולפני הקלטה בע"מ (להלן - "הנושה"). לטענת המערערת הציוד נמכר למנהלה (להלן - "אדרבי") עפ"י הסכם מיום 5.8.97בינו לבין החייבת (להלן - "ההסכם"). הוטל עיקול על הציוד במסגרת הליכים משפטיים בין הנושה לחייבת בבית משפט השלום בבת ים בגין יתרת חוב לנושה. העיקול בוצע ברישום ביום 8.5.97, שלושה חודשים לפני שנמכר לאדרבי. לטענת המערערת אדרבי לא ידע על העיקול. ביום 14.7.98 מונה עו"ד צנג ז"ל כונס נכסים על הציוד. אדרבי מונה כנאמן על הציוד והתחייב לשומרו עד למתן פסק דין בתובענה שבין החייבת לנושה. הנושה או החייבת לא טענו לבעלות על הציוד. ב-8.9.98 זכתה הנושה בתביעה כנגד החייבת. יומיים לאחר מתן פסק הדין בתובענה הגיש אדרבי המרצת פתיחה לבית משפט השלום בת"א ובה עתר לפסק דין הצהרתי כי הציוד בבעלותו, המשיבות לבקשה היו החייבת ואחת מבעלי מניותיה. ביום 15.9.98 הורה כב' השופט ורדי שישב לדון בהמרצת הפתיחה לצרף כמשיבים לבקשה את כל "הנושים בציוד" (כך הכתיר אותם בית משפט קמא בפסק הדין נשוא הערעור) והנושה צורפה לדיון. ב-1.10.98 הוקמה המערערת ולטענתה בו ביום העביר אדרבי את הציוד לבעלותה. ב-5.11.98 במקביל להליכים שהתנהלו בהמרצת הפתיחה פנתה המערערת באמצעות אדרבי לשלוחה של המשיבה, סוכן הביטוח מר רונן אברג'יל והוצאה למערערת פוליסה במסגרתה בוטח גם הציוד. שלושה ימים לפני מתן פסק הדין בהמרצת הפתיחה, בלילה שבין 18.2.99 ו-19.2.99 פרצו אלמונים למושכר המערערת והרסו את הציוד בשניים מאולפני ההקלטה בהם הותקן "מרבית הציוד" (כפי שהגדיר זאת בית משפט קמא). האלמונים לא נכנסו לאולפן השלישי בו הותקנה "יתרת הציוד, להלן אולפן שפרירה" (כך בית משפט קמא עמ' 5 לפסק הדין נשוא הערעור). ביום 22.2.99 נתן כב' השופט ורדי את פסק הדין בהמרצת הפתיחה (להלן - "הפסק"). בפסק נדחתה עתירת אדרבי להצהיר כי הוא הבעלים בציוד תוך שנאמרו עליו ועל מעשיו מילים חריפות ביותר. דיון המשיבה סרבה לשלם למערערת את תגמולי הביטוח בגין הנזק שנגרם לציוד בטענות שונות כמפורט בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המשיבה והמערערת נאלצה להגיש התובענה נשוא ענייננו. בית משפט קמא דחה את התובענה לאחר שפסק כי למערערת היה יד בביצוע מקרה הביטוח וכן מן הטעם שהיה על המערערת לגלות למשיבה את דבר העיקול על הציוד ואת העובדה שאדרבי הגיש את המרצת הפתיחה המוזכרת לעיל. ברם, ערכאה דיונית לא דקה פורתא עת קבעה בפסק הדין נשוא הערעור שבפסק "נקבע כי ההסכם זוייף ע"י המנהל בנסיון להבריח את הציוד מנושי החייבת וכי המנהל והחייבת עשו יד אחת לרמות את הנושה". כל שנאמר בפסק הוא, שהבקשה "הוגשה בחוסר תום לב וחוסר נקיון כפיים מצד המבקש תוך חשד גם למעשי זיוף ומרמה" וכי "הרושם המתקבל הינו שהמבקש ניסה לעזור לחברו הטוב תוך חציית קוים אדומים המהוים את הגבול בין עזרה לבין פעולות בחוסר תום לב ואף בניגוד לחוק תוך חשד למעשים פליליים שנעשו ע"י המבקש ו/או ע"י מר דדון (שכן המבקש טוען שקיבל את המסמך שהינו לכאורה מזוייף ממר דדון" וכיוצא באלה, אמירות המבטאות חשד אך לדרגת ממצא של עובדה לא הגיעו. הפסק הועבר ע"י כב' השופט ורדי למשטרה על מנת שזו תשקול אם לבצע חקירה פלילית כנגד אדרבי אך לא הובאה מטעם המשיבה כל ראיה בדבר תוצאותיה של חקירה כזו אם בכלל נערכה. הנה כי כן, אין ליחס לאדרבי מעשים פליליים שלא הוכחו ושגתה ערכאה דיונית משלא איפשרה למערערת להציג במשפט את ההסכם בהתבססה על ממצא שזיכרו לא בא בפסק והדברים ברורים. אם לא די בכך הוסיפה ערכאה דיונית ואימצה לחיקה את כל קביעותיו של כב' השופט ורדי בדבר אי אמינותו של אדרבי וזאת בניגוד להלכה השוררת, הקובעת כי העובדות והמסקנות בענין אמינותם של עדים שנקבעו במשפט אחד אינן קבילות במשפט אחר, בענין זה נאמר בין השאר ע"י בית המשפט העליון מפי כב' השופט חשין (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נגד פרץ רוזנברג פ"ד מז(2) 605): "מוסיף וטוען בא-כוחה המלומד של רוחמה, כי פרץ ידע על החוזה מראשיתו, וכי מכזב הוא לבית-המשפט בטוענו כי דבר החוזה לא נודע לו אלא בשנת 1982. לעניין זה מבקש עו"ד סגל לסמוך דבריו על הערכת אמינותו של פרץ בהליכים אחרים שהיו בין רוחמה לבין פרץ. ואומנם, נמצא לנו כי בהליכים אחרים בין השניים - ואלה היו רבים וקשים - הטילו בתי-המשפט ספק באמינותו של פרץ. כך, למשל, אמר השופט י' מלץ בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (ה.פ. 840/79) דברים קשים על פרץ, ובעקבותיו הלך השופט אברמוביץ בבית-המשפט המחוזי בנצרת (ת.א נצרת 765/80). ראה עוד: ע"א 520/80, לעיל, שם, בעמ' 94). טענה זו לא הבנתי פישרה. ידעתי עד כה, שקביעת ממצא עובדות בהליך עשוי לחייב את בעלי הדין בהליך משפטי מאוחר, בהיות הממצא "השתק פלוגתא", ואולם לא שמעתי עד הנה, שקביעת אי אמינותו של עד בהליך משפטי, אף היא הינה בבחינת "דבר שפוט" או שבית משפט בהליך מאוחר רשאי בכלל - מעיקרו של דין - לסמוך על קביעת אמינות (או אי אמינות) מעין זו". דומה עלינו למקרא פסק הדין נשוא הערעור, כי ערכאה דיונית נשבתה בתפיסה מוטעית, נחפזה לקבוע כי "מאזן ההסתברויות מלמד כי למבוטחת (המערערת) היה יד בארוע". בפסק הדין הבהיר בית המשפט במו פיו כי מסקנתו בדבר ביום מקרה הביטוח נעוצה לא בראיות כי אם בקביעותיו של כב' השופט ורדי בפסק, ובלשונו: "השתלשלות האירועים כפי שהובאה בפני בית המשפט מבססת במאזן ההסתברויות את מעורבותה של המבוטחת או מי מטעמה באירוע עצמו המשתלב עם קביעותיו של כב' השופט ורדי בפסק הדין, לגבי הנסיון להברחת הציוד מהנושים" (עמ' 14). אמת ניתנת להאמר שהפרק בפסק הדין המוכתר "השתלשלות האירועים ממועד הגשת התביעה לבית המשפט ועד לתחילת שמיעת הראיות" מדגים עד כמה הושפע בית המשפט מהספק שהוטל באמינותו של אדרבי בהליכים אחרים ובא איתו חשבון על כך. אין אנו רואות עין בעין עם קביעת בית המשפט שלמערערת היתה יד באירוע. נימוקי בית המשפט בהקשר זה המפרטים חשדות, חוסר אמינות ורושם רע אינם תחליף לראיות של ממש הנדרשות גם כאשר במאזן הסתברויות עסקינן ולא ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. לאחר בחינת כלל החומר שבפנינו אנו בדיעה כי המשיבה לא עמדה בנטל להראות שפטורה היא מתשלום תגמולי הביטוח למערערת מאחר וזו ביימה את מקרה הביטוח. מדובר באשמה חמורה שלא הוכחה כהוא זה. גם טענת המשיבה כי המערערת לא גילתה לה פרטים מהותיים לא הוכחה כדבעי. הוברר מהתשתית הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט - כשהיא מנוטרלת מאותן קביעות בדבר מהימנותו המפוקפקת של אדרבי כעולה מהפסק - כי היה מדובר בעיקול אחד בלבד שהטילה הנושה. העיקול על הציוד היה בגין חוב בסכום נמוך בהשוואה לערכו. החוב סולק על ידי המערערת והעיקול הוסר. בנסיבות תיק זה לא היה שום ענין חריג בכך שאדרבי לא דיווח על העיקול או על המרצת הפתיחה למשיבה כאשר היא עצמה לא ראתה בשאלה אם הציוד מעוקל או משועבד למאן דהוא נושא מהותי. עיקולים, שיעבודים ומישכונים אינם חזיון נדיר ואם נושא זה היה חשוב למשיבה היא היתה מציבה שאלות על כך בהצעת הביטוח. המשיבה לא התעניינה כלל בשאלות אלה. גם לא גילתה ענין ממשי לגבי זיקתה של המערערת לציוד. חרף זאת ששאלה בענין זה נשארה פתוחה בהצעת הביטוח, המשיבה לא דרשה לה תשובה, ולא נמנעה עקב כך מכריתת חוזה הביטוח עם המערערת. בין כה וכה העובדה שעד היום איש לא טוען לבעלות בציוד לבד מהמערערת אומרת דרשני. היא הנותנת, שלא היה מקום, בנסיבות הספציפיות של התיק נשוא הערעור, לילך בדרך הקצרה ולפטור בפסק הדין את שאלת בעלותה של המערערת בציוד בקביעה שטענתה בענין זה נוגדת את הפסק של כב' השופט ורדי ולכן אף לא תישמע. לציין שכבוד השופט ורדי אף לא סבר שהמערערת ואדרבי חד הם, שנאמר בפסק: "למעשה המבקש במהלך חקירתו טען שבעלת הציוד היא בכלל חברה שהקים בשם אולפני קולינול בע"מ ולא הוא אישית ולכן אין לו כלל זכות לטעון באופן אישי לבעלות על הציוד אלא החברה היא זו שצריכה היתה להגיש את הבקשה" (עמ' 2 לפסק). כל הנתונים שהיו בפני ערכאה דיונית לרבות סכום התביעה על הנזק מובילים למסקנה הגיונית אחת: אין ולא היה טוען אחר לבעלות בציוד לבד מהמערערת ומכך לא ניתן להתעלם. מכאן, שלא היה מקום ליחס למערערת כוונה להסתיר מהמשיבה את זיקתה לציוד. על אחת כמה וכמה כך הם פני הדברים כשבית המשפט קבע בפסק דינו כי המערערת "עשתה שימוש בציוד לצורך פעילותה ועל כן היה לה אינטרס לבטח את הציוד". וכאשר קבע כי הוא תמים דעים עם טענת המערערת שאין למשיבה "אלא להלין על עצמה כי הנפיקה את הפוליסה על אף שלא ניתן מענה בהצעת הבטוח לקשר שבין המבוטחת לציוד". אנו מקבלות איפוא את הערעור ומבטלות את קביעת בית המשפט בדבר דחיית התביעה. המערערת לא ביקשה להתערב בסכומים שבית המשפט קבע באשר לגובה הנזק ולכן המשיבה תשלמם בהתאם. ערכאה דיונית נמנעה מלפסוק הוצאות לחובת המערערת אף שזאת הפסידה בהליך בפניה מהטעם שהמשיבה נאה דרשה אך לא נאה קיימה ונקבע לגבי התנהלותה במשפט כי הצהרותיה בענין חוו"ד מומחה היו "בלתי מדוייקות". היום משנהפך הגלגל תשלם המשיבה למערערת הוצאות ההליך בערכאה קמא וכן הוצאות הערעור כאן וכן שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום של 40,000 ₪ בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. הפיקדון שהופקד על ידי המערערת יוחזר לה על ידי המזכירות. זדון