ביטוח נזק לרכב שכור

להלן פסק דין בנושא ביטוח נזק לרכב שכור: פסק-דין בפני תביעה לשיבוב הסכום אותו שילמה התובעת, חברת ביטוח, למבוטחה במסגרת פוליסה לביטוח רכב רכוש מקיף, כתמלוגי ביטוח על נזקים שנגרמו לרכב המבוטח באירוע של תאונת דרכים. התובעת כאמור הינה חברת ביטוח, שביטחה את הרכב מספר 6312423. הנתבע 1 כאמור בכתב התביעה, נהג ברכב 8500135. הנתבעת 2 הינה חברה להשכרת רכב אשר השכירה לנתבע 1 את הרכב תמורת שכר. התובעת טוענת כי בתאריך 18.3.02 פגעה המכונית שבבעלות הנתבעת 2, נהוגה בידי הנתבע 1, ברכב המבוטח אצלה וגרמה לו לנזקים. התביעה הוגשה נגד הנתבע 1 כמי שנהג ברכב וגרם לרשלנותו, כנטען בתביעה, לאירוע הנזק ואילו כנגד הנתבעת 2, כבעלים של הרכב ובהיותה חברה להשכרת רכב, גם כמעין מבטח. הנתבעים הגישו כתבי הגנה כל אחד בנפרד. הנתבע 1 טוען בכתב הגנתו כי הוא שכר את הרכב מאת הנתבעת 2 בהתאם להסכם שכירות בו הוטל עליו נוסף לדמי השכירות, לשלם גם השתתפות עצמית למקרה של אירוע נזק בזמן שימושו ברכב. כמו כן טען כי נמסר לו על ידי נציג הנתבעת, כי אחריותו כלפי צד ג' במקרה תאונה, מבוטחת. וכי הוא שילם את דמי ההשתתפות העצמית הנדרשים ממנו לנתבעת 2, ועל כן זו היא שצריכה לשלם את הפיצוי על הנזק. כן טוען הנתבע 1, כי ביום התאונה פנה אל מנהלי הנתבעת 2, הודיע על התאונה, אלה ביקשו ממנו שלא להודות באחריות ומשאמר הנתבע 1 לנתבעת 2, כי למעשה הוא אכן אחראי לתאונה, השיבו לו בנתבעת 2 שאם כך היא עמדתו, אין בכוונתם לתת לו כיסוי ביטוחי. הנתבע אכן מודה באחריותו לתאונה וטוען שמאחר והוא קיים את כל התחייבויותיו כלפי הנתבעת 2, היא זו שצריכה לשלם את הנזק שנגרם בתאונה ברכב מבוטח התובעת. הנתבעת, לעומת זאת, הגישה כתב הגנה ארוך ומפורט ועיקר טענותיה על קצה המזלג הן: התביעה הוגשה בסדר דין מהיר ואין היא עונה על תקנה 214 בענין הדין המהיר ויש למוחקה. הנתבעת 2 טוענת להעדר יריבות. הנתבע 1 אינו עובדה או שלוחה של הנתבעת ואין היא אחראית למעשיו או מחדליו. הנתבעת טענה כי הנתבע 2 חייב לה כספים בגין שכירת רכב וכי הוא למעשה לא שילם השתתפות עצמית בנזק שנגרם בתאונה הנדונה. הנתבעת הכחישה את אחריותו של הנתבע 1 לאירוע התאונה וטענה כי בהודעה שמסר על האירוע, הוא נתן תיאור אחר מזה שהוא מוסר בהגנתו ובית המשפט. מאותו תיאור ניתן לאמוד שאין הוא אחראי לתאונה ורק בשל קנוניה בין הנתבע 1 והתובעת (?! ) הוא שינה את טעמו והודעה באחריותו לתאונה. הנתבעת 2 הכחישה את גובה הנזק הנטען בכתב התביעה ובדוח השמאי שצורף לה. הנתבעת הכחישה את טענת התובעת כי התובעת שילמה סכום כלשהו מהסכומים הנטענים בכתב התביעה. הנתבעת 2 הכחישה שהתובעת הייתה חייבת מכח הוראה או התחייבות כלשהי, לשלם את הסכומים שהוכחש כי שולמו וכי היא שילמה למעשה, אם שילמה, כמתנדבת. התביעה כאמור הינה תביעת תחלוף המתבססת על סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, הקובע: 62. תחלוף (א) היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם. (ב) המבטח אינו רשאי להשתמש בזכות שעברה אליו לפי סעיף זה באופן שיפגע בזכותו של המבוטח לגבות מן האדם השלישי פיצוי או שיפוי מעל לתגמולים שקיבל מהמבטח. (ג) קיבל המבוטח מן האדם השלישי פיצוי או שיפוי שהיה מגיע למבטח לפי סעיף זה, עליו להעבירו למבטח ; עשה פשרה, ויתור או פעולה אחרת הפוגעת בזכות שעברה למבטח, עליו לפצותו בשל כך. (ד) הוראות סעיף זה לא יחולו אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם. באשר לאחריות לתאונה, נטען בכתב התביעה כי התאונה ארעה בשל רשלנותו של הנתבע 1, מבלי לפרט את תיאור אירוע התאונה והסתמכה אך ורק על כך שהנתבע 1 למעשה מודה באחריותו לתאונה. גם בעדותו בפני הודה הנתבע 1 באחריותו לתאונה. הנתבע 1 גם לא הכחיש את גובה הנזק , רק טוען שהנתבעת 2 היא זו שצריכה לשלם. הנתבעת 2 הדגישה במהלך כל הדיון, החל מהגשת כתב ההגנה, שהנתבע 1 נמנע מלשלם השתתפות עצמית ולקיים את חלקו בהסכם השכירות ועל כן היא פטורה מלתת לו כיסוי ביטוחי או מעין ביטוחי למקרה. בשאלה של מעמדה של הנתבעת 2, האם היא אחראית לנזקים שהנתבע 1, או כל שוכר פוטנציאלי אחר גורם, דעתי היא שיש לראות בחברת השכרה הנוהגת כפי שהנתבעת נהגה, כמעין מבטח עצמי הנותן כיסוי גם לשוכרי הרכבים הנמסרים להם על ידיה. הנתבעת בחרה שלא לעשות ביטוח אחריות כלפי צד ג' בחברת ביטוח, זאת מחד; ומאידך, היא גובה השתתפות עצמית מהשוכרים למקרה של אירוע נזק. השתתפות עצמית במובנה הנפוץ הינה אותו חלק בנזק לו אחראי המבוטח ושאינו בתחום הכיסוי הביטוחי, ורק מעבר לאותו סכום, קמה חובתו של המבטח כלפי הניזוק. בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 נקבע בסעיף 23 לתוספת כדלקמן: 23. השתתפות עצמית (א) בקרות מקרה ביטוח המכוסה לפי פרק א' לפוליסה זו, פרט למקרה ביטוח שגרם לרכב לאבדן גמור או לאבדן גמור להלכה ינוכה מתגמולי הביטוח סכום של השתתפות עצמית הקבוע במפרט לגבי כל תביעה ובהתאם לסוג הנזק שנגרם ובלבד שלענין השתתפות עצמית לנזק של ירידת ערך יחולו הכללים המפורטים בתקנה 3א. (ב) בקרות מקרה ביטוח המכוסה לפי פרק ב' לפוליסה זו, ישלם המבטח לצד שלישי את כל הסכומים שהמבוטח יהיה חייב לשלם כאמור בסעיף 12 לעיל. המבטח יגבה מהמבוטח את סכום ההשתתפות העצמית הקבוע במפרט בשל מקרה הביטוח ולא ינכה את סכום ההשתתפות העצמית מהסכומים המשולמים לצד שלישי. (ג) על אף האמור בסעיף קטן (ב) אם הסכום שהמבוטח חייב לשלם לצד שלישי שווה לסכום ההשתתפות העצמית, או קטן ממנו, ישא המבוטח בעצמו בתשלום לצד השלישי והמבטח לא יהיה חייב לשלם לצד השלישי כל סכום שהוא. על פי תקנה 23 (ב), המבטח חייב לשלם לניזוק את מלוא הנזק ואין הוא רשאי לנכות מאותו סכום את סכום ההשתתפות העצמית ויהיה פטור, על פי ס"ק (ג), רק אם הנזק אינו עולה לכדי ההשתתפות העצמית. כאשר הנתבעת 1 מתנהגת בזמן עריכת הסכם הביטוח כמבטח, מכניסה בהסכם השכירות תנאי בדבר השתתפות עצמית של השוכר בנזק פוטנציאלי עתידי, ובאירוע הנזק דורשת תשלום השתתפות עצמית כתנאי לקבלת תוצאות האירוע על אחריותה, יש לראות בה כמבטח, או לכל הפחות חבה בחובותיו של מבטח. לשם מה דורשת הנתבעת תשלום השתתפות עצמית מהנתבע 1, כאשר המשמעות של דרישת תשלום ההשתתפות העצמית היא מוכנותה ונכונותה לשלם את היתרה. מדוע אם אין היא סבורה שהיא אכן חבה בחובותיו של מבטח, אינה טוענת בהסכם ההשכרה שאינה אחראית למעשיו או למחדליו של השוכר, שידרש לעמוד מול הניזוק לבדו. יש לראות בנתבעת 2 כמבטח או מעין מבטח הנושא בחובותיו של מבטח בהתאם לסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח כלפי צד ג'. ער אני לכך שכדי להיות מבטח בהתאם לדין, יש לקבל היתר לכך מהרשויות אך מדובר בהתחייבות אותה נטלה הנתבעת 2 על עצמה בהסכם בינה לבין שוכר הרכב ולפיו, במקרה והרכב יהיה מעורב באירוע תאונתי, ישלם הנהג סכום שהוגדר לצורך הענין כהשתתפות עצמית, ואת היתרה, בין במשתמע בין במפורש, תשלם היא, הנתבעת 2. לצורך הוכחת תביעתה הביאה התובעת רק את הנתבע 1 כעד מטעמה. הנתבע 1 לא הכחיש את הנזק בכתב ההגנה, הודה באחריותו בכתב ההגנה ובפני, לא הגיש סיכומים במשפט וניתן לתת נגדו פס"ד על מלוא סכום התביעה. לעומת זאת, הנתבעת 2 כפרה בטענות התובעת לענין גובה הנזק ולענין הטענה שהתובעת שילמה למבוטחיה סכום כלשהו בגין התאונה הנדונה, וטענה שאף אם שילמה הרי ששילמה כמתנדבת ולא מכוח חבות. התובעת כאמור לא הביאה ראיה בדבר גובה הנזק ובדבר תשלום למבוטח, לא הציגה את פוליסת הביטוח שמכוחה הייתה חייבת לשלם למבוטח ונוכח הכחשת הטענות בעניינים האלה ואי הבאת ראיות להוכחתן, למעשה הטענות לא הוכחו. אכן לתביעה צורפה חוות דעת, חשבון שכ"ט, העתק רשימה של פוליסה והוראת תשלום. משהוכחשו העובדות הנטענות בכתב התביעה והמסמכים שצורפו לתביעה כראיה בהתאם לתקנה 214, שומה על התובעת היה כדי להוכיח את תביעותיה, להגיש את המסמכים כראיה בהתאם לפקודת הראיות, קרי הגשת המסמכים באמצעות עורכיהם ומתן אפשרות לצד שכנגד לחקרם על המסמכים הנ"ל. לא הובאו ראיות, לא לענין הנזק ולא לענין החבות הביטוחית ולא לענין התשלום. בנסיבות אלה אני קובע כי התביעה כנגד הנתבעת 2, לא הוכחה, אך מול הנתבע 1 היא כן הוכחה. התוצאה היא שאני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך 47,886 ₪, בתוספת אגרת משפט, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 20.8.02, ועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15% ומע"מ כדין. התביעה כנגד הנתבעת 2, נדחית, ללא צו להוצאות. רכבביטוח רכבהשכרת רכבנזק לרכב