להלן פסק דין בנושא ביטוח פריצה לדירת קרקע: פסק דין בפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין פריצה לדירה. 1. התובעים התגוררו בדירה בקומת קרקע, ברח' פרופ' שור 13 בפתח תקוה (להלן: "הדירה"). הנתבעת ביטחה את הדירה בפוליסה שמספרה 129727900. תקופת הביטוח החלה ביום 1.11.2001 ונסתיימה ביום 31.10.2002. עפ"י מפרט הפוליסה (צורף כנספח א' לכתב התביעה) חל כיסוי ביטוחי על תכולת הדירה לרבות תכשיטים, מצלמות, שטיחים ועוד. 2. ביום 26.10.2002 ארעה פריצה בדירת התובעים. בעקבות הפריצה התלוננו התובעים במשטרה אודות הפריצה והגישו לנתבעת דרישה לתשלום תגמולי הביטוח. תביעתם נדחתה על ידי הנתבעים. לטענת התובעים , באירוע הפריצה נגנבו מן הדירה תכשיטים, מסרטת וידאו ושתי מצלמות בשווי כולל של 76,900 ₪, התובעים עותרים לתשלום תגמולי ביטוח בהתאם, כן עותרים התובעים לפיצוי בשיעור 25,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם בעקבות דחיית דרישתם ע"י הנתבעת. 3. הנתבעת הכחישה קיום הפריצה, כמו גם את שיעור הנזק הנטען. הנתבעת טוענת לסתירה בדיווחי התובעים לעניין הפריטים שנגנבו, סתירה המעידה, לטענתה, על מהימנותם של התובעים. הנתבעת אף מצביעה על עברו הפלילי של התובע המהווה תימוכין נוספים ככל שהדבר נוגע לחוסר מהימנותו, כך לטענתה. הנתבעת מצביעה על מניע לביום הפריצה - מכתב שנשלח ע"י הנתבעת לתובעים ביום 17.10.2002 לפיו לא תחודש פוליסת הביטוח אשר הייתה אמורה להתחדש חמישה ימים לאחר אירוע הפריצה בשל עברו הפלילי של התובע. 4. סוגיית החבות חובתו של מבטח על פי פוליסת הביטוח הוגדרה בסעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981: "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב". במקרה דנן, טוענת הנתבעת כי מקרה הביטוח בויים על ידי התובע ולכן יש לדון תחילה בשאלת נטל השכנוע. לעניין זה קובעת השופטת נתניהו בע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד מז(1), 837 כדלקמן: "קרות "מקרה הביטוח" הוא אפוא עילת התביעה של המבוטח. מכאן שעל המבוטח (בהיעדר הוראה בפוליסה לסתור) רובץ נטל השכנוע בדבר קרות "מקרה הביטוח". נטל זה נשאר עליו עד הסוף. אך אם הראה לכאורה, כי קרה "מקרה הביטוח", תעבור חובת הראיות על המבטחת... כשמדובר בפריצה, הקושי כרגיל הוא לאתר את הפורץ או הגנב, לא את העובדות המצביעות על הפריצה והגניבה, שהן ברוב רובם של המקרים בידיעת המבוטח. די לו למבוטח להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו כי ידו היתה באירוען, כדי שחובת הבאת הראיות תעבור אל המבטחת. המבטחת היא שתתקשה בדרך כלל, מטבע הדברים, להוכיח אחרת. אך אם תצליח להעלות עובדות מחשידות, יהיה על המבוטח להתמודד אתן, וספק, אם יישאר, יפעל נגדו." בענייננו, הוכיחו התובעים את העובדות המצביעות על עצם התרחשות הפריצה. מדו"ח פרטי האירוע שנערך ע"י השוטר רס"ל גל פולישוק עולה, כי הפריצה לדירה התבצעה דרך סורג שבור בחלון המטבח. עפ"י הדו"ח התגלו בפני השוטר חדרים הפוכים, ארונות פתוחים וחפצים מושלכים אל הרצפה. באשר למעורבותו של התובע, הרי שלפי עדותו של זה האחרון, יצא הוא את ביתו עם צאת השבת לעבודה במחלקת התברואה. בעקבות טלפון מאוחר יותר מאשתו אשר הודיעה לו על דבר הפריצה, הגיע חזרה אל הדירה בליווי שלושת חבריו לעבודה. עד כאן באשר לעובדות הנוגעות לאירוע הפריצה ולמעורבותו של התובע באירוע. לו היה ביד הנתבעת ספק ממשי באשר לאמיתות האירועים, יכולה הייתה להביא לעדות את חבריו לעבודה של התובע ולברר האם בזמן הרלוונטי אכן שהה במחיצתם. הנתבעת לא עשתה כן, ואף לא הגישה תלונה במשטרה על ניסיון לקבל דבר במרמה ומשכך לא אפשרה למשטרה לחקור את נסיבות האירוע לעומקן. גם החוקרים מטעם הנתבעת התמקדו בחקירתם בחפצים שנגנבו, להבדיל מנסיבות הפריצה ומעורבותו של התובע בה. זאת ועוד, יש להניח כי לו היה התובע מעוניין בביום פריצה היה לכל הפחות חוסך מבני משפחתו הקרובים את המראות ומבצע את "זממו" בעיתוי בו אינם בסביבה דוגמת חופשה משפחתית וארוע פריצה בזמן החופשה. לטענת הנתבעת, המכתב שנשלח לתובעים לפיו לא יחודש הביטוח בשל עברו הפלילי של התובע הוא המניע לביום הפריצה. בעדותם טענו התובעים כי המכתב התקבל מספר שבועות לאחר אירוע הפריצה (ראה עדותה של התובעת בעמ' 2 וכן עדותו של התובע בעמ' 4). גם העדה מטעם הנתבעת - הגב' חרותה לוי לא ידעה לומר מתי נשלח המכתב ומתי הגיע ליעדו. הגב' לוי לא ידעה לומר בוודאות מי העביר את המידע נשוא המכתב ומי היה הגורם בחברת הבטוח אשר הוציא את המכתב. ב"כ התובעים הרחיק וטען כי המכתב הוצא לאחר שדיווח על אירוע הפריצה. טענה זו לא הוכחה כפי שלא הוכחה הטענה כי המכתב הוא המניע לאירוע הפריצה. במצב דברים זה הוכחה בפני הפריצה לדירה ואי מעורבת התובע בפריצה. טענת הנתבעת המייחסת לתובעים ניסיון לקבל במרמה תגמולי ביטוח לא הוכחה. על המבטח הטוען טענה מעין זו לספק ראיות תומכות ביחס ישיר למהות הטענות וחומרתן (ראה ע"א 678/86 חניפס נ' סהר פ"ד מ"ג(4) 177, ע"א 543/86 כלל חברה לביטוח נ' כלפון פ"ד מ"ב(3)339. בתביעה שבפני לא הובאו ראיות מעין אלה, ומשכך, כאמור, הנני קובע כי התקיים מקרה ביטוח. 5. שיעור תגמולי הביטוח לטענת הנתבעת, ישנה סתירה באשר לפריטים שנגנבו מדירת התובעים. עפ"י דו"ח המשטרה דיווחו התובעים על גניבת כסף ומצלמות, על אף שעיקר תביעתם (70,000 ₪ מתוך הסכום הכולל) הינה בגין התכשיטים שנגנבו (ראה נ/1). הנתבעת טוענת כי לא ייתכן שהתובעת, אשר הודתה כי הבחינה בחסרונם של התכשיטים כבר בעת שהמשטרה הגיעה אל הדירה, לא ציינה זאת בדו"ח שנלקח ממנה בזמן אמת. הנתבעת מציינת את עברו הפלילי של התובע כתימוכין לחוסר מהימנותו. הנתבעת אף מצביעה על סתירה באשר לעיתוי בו נתגלה כי נגנבו המצלמות. בבית המשפט העידו התובעים כי כבר בערב הפריצה נתגלה להם כי המצלמות חסרות,נ/1 בעוד שלחוקר מטעם הנתבעת נאמר כי רק בבוקר המחרת גילו כי המצלמות נגנבו. עדותם של התובעים עשתה עלי ברובה רושם מהימן, אם כי קיים ספק בלבי בנוגע למספר סוגיות. לא ברור מדוע לא רשם השוטר בדו"ח את העובדה כי נגנבו תכשיטים אם הדבר אכן נאמר לו. ההסבר לאי איזכור התכשיטים בפני החוקר, עפ"י התובע, נעוץ בבלבול בו היו שרויים. התובעת 2 תיארה בפני בית המשפט את הלך הרוח ששרר במקום כדלקמן: "אני נכנסתי עם הילדים לדירה לפני שבעלי הגיע. נכנסתי, יצאתי, ראיתי את הבלאגן, הבת שלי נכנסה להיסטריה, הבן הקיא, יצאתי ופגשתי שכנים בחוץ והם נכנסו לעזור לי עם הילדים, אני הייתי עם תינוק ביד. כאשר בעלי הגיע המשטרה עדיין לא היתה המשטרה הגיעה הרבה אחריו. בעלי הגיע עם עובדים מהעבודה. כשבעלי הגיע הוא נכנס לדירה עם החברים שלו מהעבודה וזה מה שאני זוכרת. אני הייתי בהיסטריה עם תינוק על הידיים" (עמ' 3 לפרוטוקול). התובעת ציינה בעדותה כי למיטב זיכרונה אמרה לשוטר שנגנבו התכשיטים אך הוא רשם בדו"ח רק את הכסף והמצלמות. (נ/1 שנחתם על ידי התובעת עמ' 4 רישא לפרוטוקול). בדו"ח המשטרה שנערך עפ"י הרישום בשעה 22:30, כמחצית השעה לאחר ששבה התובעת לביתה היא מציינת : "יצאתי מהבית וחזרנו בשעה 22:00 והבחנתי שפרצו לי לדירה חתכו את הסורג החיצוני של המטבח וכרגע אני לא יודעת בדיוק מה גנבו אולי כסף ומצלמות אני יבדוק ויודיע למשטרה". התובע ציין בעדותו כי השוטר שנכח במקום הרגיע את הרוחות ואפשר לתובעים להגיע ביום המחר למשטרה ולהודיע מהם הפריטים שנגנבו, כפי שאכן נעשה. לו היה מובא השוטר לעדות, ניתן היה לשפוך אור על סוגיה זו, אלא שהתובעים הסתפקו בתעודת עובד ציבור, וכפי שציינתי נותר ספק . הסתירה בעדותם של התובעים בנוגע לעיתוי בו נתגלה להן כי המצלמות נגנבו מעלה אף היא ספק שלא ניתן לו מענה הולם, אולם בדו"ח המשטרה ניתן פתח לתובעת לבדוק ולחזור למשטרה עם הממצאים. יחד עם זאת, לזכותו של התובע יאמר כי לא ניסה להסתיר מבית המשפט או מחוקרי הנתבעת את עברו הפלילי ודאג להדגיש כי חזר למוטב, וכי בעשר השנים האחרונות שמר על ניקיון כפיים. 6. שווי הפריטים לטענת הנתבעת לא ניתן להסתמך על דו"ח הסוקר שנערך ביום 14.11.2000 ע"י חברת "גמולב" לצורך הערכת שווי הפריטים. לטענתה, הסכומים המצוינים בסקר אינם רלוונטיים שכן ערך הפריטים ירד בעקבות בלאי ושינויים שונים. במישור הראייתי, טוענת הנתבעת, כי לא ניתן להגיש את המסמך כראיה לבית המשפט משלא זומן עורך המסמך לחקירה ומשלא התאפשר לה לחקור את עורך המסמך באשר לאמיתות תוכנו. לא ניתן לקבל את טענות הנתבעת לעניין זה באשר מדו"ח זה נגזרה הפרמיה ששולמה לנתבעת ודו"ח זה נערך לבקשתה של הנתבעת על ידי שלוחה. דו"ח הסוקר נערך ע"י שמאי מטעמה של הנתבעת, לו היה ברצונה להזים את הכתוב כל שהיה עליה לעשות הוא להביא את עורך הדו"ח לעדות. הנתבעת לא עשתה כן ואין לה אלא להלין על עצמה בעניין זה. זאת ועוד, הפרמיות שנגבו מן התובעים במהלך תקופת הביטוח התבססו על הערכת הסוקר. הנתבעת איננה יכולה לאחוז בחבל משני קצותיו. מחד לבסס את הפרמיות על דו"ח שנערך לפני שנתיים, ומאידך לכשהדבר נוגע למקרה ביטוח להתנער מאותו הדו"ח ממש בתואנות שונות ומשונות מבלי להביא ראיות שתסברנה מדוע האמור בדו"ח הסוקר אינו נכון. משקבעתי כי התובעים זכאים לפיצוי וכי דו"ח הסוקר מהווה בסיס לאומדנה, נגזר מכך כי התובעים זכאים לפיצוי בגין הפריטים שנגנבו והם מסרטת הוידאו בסך 4,550 ₪, שתי מצלמות נוספות בסך 1,850 ₪. באשר לשווי תכשיטי התובעת, אין סביר שהתובעת, את עיקר רכושה המבוטח בפוליסת הביטוח (90%) לא תזכור לציין, במיוחד שפוליסת הביטוח הוצאה לבקשתה, אף אם היתה בפניקה, ואילו את הכסף והמצלמות זכרה לציין מייד. לאור האמור מתקבלת התביעה בחלקה והנתבעת תשלם לתובעים את הסך 6,400 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 26.10.02 ועד התשלום המלא בפועל. 7. סוף דבר אני מקבל את התביעה בחלקה וקובע כי על הנתבעת לשאת בתשלום תגמולי הביטוח בסך 6,400 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד ליום תשלומו המלא בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובעים אגרות משפט, ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ בצרוף מע"מ והכל בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. יש לציין כי, במכתב התשובה מטעם הנתבעת מיום 10.12.2002, נימקה הנתבעת את סירובה לשאת בתשלום תגמולי הביטוח בכך שלא שוכנעה ביחס להיקף הנזק. הנתבעת הותירה פתח לשיקול דעת נוסף מצידה וזאת בכפוף להסכמתו של התובע לבדיקת פוליגרף. התובע אכן נתן את הסכמתו אך חזר בו בשלב מאוחר יותר, בעקבות עצה משפטית שקיבל מפרקליטו. בשל חזרתו זו לא נפסק שיעור ריבית גבוה יותר כאמור בסעיף 28(א) לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א - 1981. ביטוח פריצה / גניבהפריצהמקרקעין