פסק דין 1. התובע נכווה קשות בהתלקחות רכב שחנה בחצר אחד הבתים בשכנות למקום מגוריו בלוד. הוא תובע פיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, ועניננו בשאלה האם התאונה בה נפגע התובע היא "תאונת דרכים", כמשמעות מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן - החוק או חוק הפיצויים). 2. התובע הוא קטין יליד 29.7.96, תושב שכונת "פרדס שניר" בעיר לוד. ביום 4.5.99 (כשעוד לא מלאו לתובע שלוש שנים) נכנסו התובע וקטין נוסף (טאהר) הגדול ממנו בכשנה לתא הנהג של רכב (סובארו טנדר) השייך לנתבע מס' 1 בעת שהרכב חנה בחצר אחד הבתים בסמוך לבית מגוריו של התובע בשכונה. לאחר כרבע שעה (או פרק זמן דומה) ארעה התלקחות בתוך תא הנהג, כששניהם בתוכו. הקטין האחר נספה ואילו התובע נכווה קשות. נכותו 100 אחוזים לצמיתות, כמפורט בחוות דעתו של פרופ' מלר, וכמשתקף מן התמונות הקשות המהוות חלק ממנה. (ארוע זה ייקרא להלן - התאונה). 3. בתביעה מבוקש לחייב את הנתבעים בפיצוייו של התובע על סמך הוראות החוק, והמחלוקת נסבה על השאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. ההגדות שבחוק הרלוונטיות לעניננו (לאחר תיקון מס' 8 של החוק), אומרות כדלקמן: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם .... ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי; "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, ..." 4. הנתבע מס' 1 הוא קבלן משנה לביצוע עבודות קטנות עבור חברת בזק. הוא היה הבעלים של הטנדר מתוצרת סובארו. הוא העמיד את הטנדר לרשות עובדו פאיק. אותו יום שימש הטנדר עובד אחר בשם מוחמד, ובסוף יום העבודה נסע מוחמד עם הטנדר הביתה, ללוד. פאיק הגיע אל מקום מגוריו של מוחמד, נטל לרשותו את הטנדר, נהג בו, הסיעו והחנה אותו בחצר ביתו בפרדס שניר, בשכנות למקום מגוריו של התובע. הוא יצא מן הרכב כדי לבקר את אחד השכנים, ראה בסמוך לרכב את התובע ואת טאהר, המשיך הלאה, ישב אצל השכן לשתות קפה, ובתוכניתו היה לנסוע לאחר מכן בטנדר אל רואה החשבון של אחיו כדי למסור לו תיק שהשאיר בטנדר ובו חומר שהיה צורך למסור לפקיד השומה בלוד. כעבור זמן מה, כדי רבע שעה, הגיעה אליו אמו של טאהר, ואמרה לו כי הרכב עולה באש. הוא הגיע אל המקום, עזר בחילוץ התובע וטאהר מן הרכב, אך כאמור היה זה מאוחר מדי, טאהר נספה והתובע נפגע קשות. פאיק מסביר בעדותו כי הוא לא נעל את דלתות הרכב והשאירן סגורות. החלונות היו מוגפים. את מפתחות המכונית הוא נטל כשיצא מן הרכב לבקר את השכן. לא היה בתוכניתו להסיע את הילדים ברכב אלמלא השרפה. 5. משטרת ישראל ומכבי האש חקרו את השריפה. על כך נשמעו עדויותיהם של העדים הבאים: רש"פ משנה הרצל צמח חוקר שרפות ממכבי האש, שרותי כבאות איילון (עמ' 40-48); קצין מכבי האש מר ציון פוני (עמ' 48-52 לפרוטוקול); רב פקד ד"ר דן מילר קצין מעבדת ההצתות במשטרת ישראל (עמ' 57-61) וכן ניצב משנה שלום צארום מן המחלקה לזיהוי פלילי במטה הארצי (עמ' 67-74). יש חשיבות לפרטים אלה העולים מעדויותיהם: מוקד השרפה הוא המושב הקדמי ימני שבתא הנהג. החומר העיקרי שאוכל בשרפה הוא ריפודי המושב הקדמי, בעיקר משענת המושב שנשרפה כליל. לדברי העד צמח, כאשר הוא בא למקום התאונה הוא ראה על רצפת תא הנהג מצית סיגריות עשוי חומר פלסטי, מצית שלא נשרף באש. מצית זה לא אוזכר ספציפית בדו"ח שהוא ערך (ת8/), בו נרשם כי "מחקירה ראשונית עולה שככל הנראה הילדים עלו לרכב וש(י)חקו בגורם מצית. סיבה משוערת לפרוץ הדליקה - ממשחקי ילדים." כאמור, נרשם בדו"ח "גורם מצית". מר צארום אישר בעדותו כי לא נמצאה בחקירה אינדיקציה לקצר חשמלי; היה ברכב שקע למצת סיגריות אך השקע היה ריק ללא המצת; הוא לא ראה מצית ברכב שבעת בדיקתו נמצא במגרש פתוח ליד תחנת המשטרה ברמלה כך שכל הרוצה יכול היה לגשת אליו או לטפל בו; אין אינדיקציה למעורבות של דלק ממיכל הדלק של הרכב או למעורבות של שאר מערכות הרכב, בשריפה. מוקד השריפה הוא כאמור המושב שליד הנהג; מצית סיגריות יכול להביא לשרפה ולגרום לה אם הוא מופעל ומייצר להבה ליד המושב העשוי חומר דליק, וחומר זה דליק יותר ככל שהוא ישן יותר ויבש יותר; הוא התפלא כיצד השרפה הלכה וגדלה מבלי שהילדים יצאו מן הרכב קודם להתפשטותה; העלה אפשרות של אדי דלק שהיו בתא הנהג, אך הוברר כי זו אפשרות תאורטית גרידא. פגיעתם הקשה של הילדים ואי הימלטותם מן האש מוסברת בגילם הצעיר, דבר שנודע לעד זה רק בעת עדותו. עיקר חקירתו, שלא היתה יסודית בגלל הזזת הרכב ממקומו, נגעה לאפשרות של הצתה. לצורך זה נשלחו דוגמיות מן החומר שנשרף למעבדת המז"פ. לא נמצא בהן חומר דליק. לגבי המצית, העיד מר צארום כי הוא יכול להביא לבערה מידית של בגדי הילדים, במיוחד אם האש קרובה לכנף הבגד ואם הוא עשוי חומר סינטתי ואינו צמוד לגוף. אין אנו יודעים מאיזה חומר היו בגדיהם של שני הילדים עשויים בעת התאונה. כך גם החומר של מושב הרכב, זהו חומר דליק (בד, פלסטיק, ספוג וכדומה) אם כי טיבו של החומר לא נבדק על ידי המעבדה. 6. אף שפרט חשוב זה (אודות המצית) לא נרשם בדו"ח שערך מר צמח על השרפה (ת8/), ולמרות שהמצית לא נמצא בתוך הרכב בעת שהוא צולם למחרת התאונה על ידי מר צארום (ר' ת11/), מקובלת עלי כנכונה עדותו של צמח כי ראה את המצית על רצפת תא הנהג של הרכב כאשר בחן את מצבו ביום בו ארעה התאונה. מן העדויות עולה המסקנה, כך נראה לי, כי בעת ארוע התאונה היה מצוי בתא הנהג מצית. מוקד השרפה היה במושב הקדמי ימני. החומר שנשרף כלל בעיקרו את המושב ואוכלו בשרפה החומרים ממנו הוא עשוי. חלקים נוספים של תא הנהג (ההגה, הדשבורד) נחרכו. ממצא זה באשר למוקד השרפה עולה בקנה אחד עם המסקנה כי אחד הילדים שיחק במצית בעת שהם ישבו בתא הנהג. האש אחזה כנראה בבגדיהם ובריפודי המושב. הדלק, השמן ומערכת ההצתה של הרכב לא היו מעורבים בשרפה. לא היה קצר חשמלי. 7. בפסיקת בתי המשפט נמצא רק מקרים מעטים בהם נדונו מקרים של פגיעה בגלל התלקחות של הרכב. המקרה הידוע הוא זה שבפרשת לסרי (ע"א 236/81 זילפה לסרי ואח' נ' ציון, פ"ד מב(3) 705) שם הוכרה התאונה כתאונת דרכים כשהשרפה נגרמה מאמגזית שדלקה סמוך לרכב בחניון, והועצמה מן הדלק שבמיכל הרכב. מקרה נוסף הוא זה שבע"א 4725/95 צ'מפיון ראנט-א-קאר בע"מ ואח' נ' איל פורטל (קטין) ואח', דינים עליון כרך נב, עמ' 671. באותו מקרה הושאר הקטין ברכב על ידי אביו שיצא ממנו לזמן קצר למכולת הסמוכה כדי לרכוש דבר מה. הרכב עלה באש והקטין נמצא חרוך. מקור האש לא הוברר והוחלט כי זו תאונת דרכים. נפסק כי: "השארת הפעוט על ידי האב ברכב החונה, בהמתנה קצרה לשובו של האב מן החנות, הייתה בגדר "שימוש" ברכב. שימוש זה יצר מילכוד לפעוט בתוך הרכב ואין יודעים את מקורה משום שחומר החקירה נגנז ואיננו. מצב דברים זה יוצר סבירות גבוהה לכך שמקור האש ברכב עצמו. די לנו בכך, כדי לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין הסיכון שבשימוש לבין הנזק. לפיכך אינני נדרשת לשאלה אם גם בהנחה שהאש אחזה במושב ובפעוט שלא מתוך אביזר או ציוד של הרכב עצמו, עדיין היה מקום לראות בעובדות המיוחדות של מקרה זה, קשר סיבתי בין השימוש לנזק." בע"א 7583/99 אברהם זיו נ' איילון, תקדין עליון 99(3), 1389 דובר בתאונה שנגרמה במתכוון על ידי שפיכת דלק על הנפגע שישב ברכב ועל מכוניתו והצתתם. המקרה לא הוכר כתאונת דרכים, עקב גרימתו במתכוון, וצויין כי מעשה תקיפה זה שונה מנסיבות המקרה בפרשת לסרי, שם "האש לא פרצה כתוצאה ממעשה מכוון ונמצא כי הימצאותם של רכבים תרמה באופן מהותי לעוצמת הדליקה ולהגברת הנזקים. בענייננו, הרכב שימש זירה גרידא לאירוע מכוון על ידי מזיק", ואין לומר כי מעשי התוקף "הינם במסגרת הסיכון הטבעי והרגיל הטמונים ברכב". כל המקרים בתקדימים דלעיל ארעו לפני חקיקת תיקון מס' 8 לחוק. אז לא היה נדרש כי השימוש ברכב יהיה תחבורתי, וההרחבה, לגבי התלקחות הדלק שברכב אף אם מקורה בגורם חיצוני, היתה פרי הפסיקה. בת.א. (שלום חיפה) 21560/92 אפרים עפר נ' "כ.א.ן", הפניקס והמגן, צלטנר 2339, דן כב' השופט גריל בתאונה שארעה ביום 17.8.91 (היינו לאחר תיקון מס' 8). דובר שם בקטין שניגש אל מקרר שהוצת ברכב והופעל באמצעות גז. כשפתח את דלת הרכב מאחורנית, פרצה להבה מן המקרר והוא נכווה. נקבע כי השימוש ברכב לא היה תחבורתי וכן כי לא חלה על המקרה החזקה המרבה החלוטה שכן הגז שהתלקח לא היה חיוני לכושר הנסיעה של הרכב. 8. שכונת "פרדס שניר" היתה בתקופה בה ארעה התאונה שכונה מוזנחת בה רבו מעשי הפשיעה, ובהם גניבות כלי רכב, פירוק מכלולים או חלקים ממנו, והצתת הרכב לאחר מכן כדי לטשטש את העקבות. עדותו של פאיק לא היתה מהימנה, ולעיתים נותרה בי תחושה כי יש בעניננו נסתר המתלווה, ואולי אף עולה, על הנגלה. אולם לא הוכח כי התאונה ארעה במתכוון. עלו חשדות בנידון זה, אך החשדות לא הוכחו. אקבע על כן כי החזקה הממעיטה הקבועה בחוק שענינה "גרימת תאונה במתכוון" אינה חלה בעניננו, הואיל ולא הוכחו יסודותיה. 9. המחוקק הגדיר את המונח "תאונת דרכים" כמאורע בו נגרמו לאדם נזקי גוף עקב שימוש ברכב (לצרכי תחבורה). נדרש קיומו של מאורע שהביא לנזק. נדרש קשר סיבתי בין השימוש לנזק, אך אין הגבלה בחוק באשר לדרכי הגרימה. הפגיעה יכול שתיגרם בדרכים שונות, משונות, או אף מוזרות. התלקחות או התפוצצות של הרכב או של חלק ממנו היא אחת מהן. החוק קובע תחילה את הגדרה הבסיסית. היא נסבה על כל דרכי הגרימה כל עוד סיבת הפגיעה נעוצה בשימוש ברכב המנועי למטרות תחבורה. בהמשך קובע החוק את החזקה החלוטה המרבה הראשונה. היא נוגעת רק לדרך מסוימת בה מתרחשת התאונה: התלקחות או התפוצצות של הרכב. רכב יכול שיתלקח או יתפוצץ, ותאונה כזו יכולה ליפול, לעיתים, הן לגדר ההגדרה הבסיסית והן לגדר החזקה החלוטה המרבה. העובדה כי רכב התלקח או התפוצץ באופן המתואר בחזקה המרבה אין פירושו שלא ניתן לכלול את התאונה, כשהנתונים מצדיקים זאת, בהגדרה הבסיסית. אם נכלל המאורע בהגדרה הבסיסית, אין צורך, לשם הכרה בתאונה כתאונת דרכים במובן החוק, כי ההתלקחות או ההתפוצצות של הרכב ארעו בשל חלק או רכיב החיוני לכושר נסיעתו דווקא. יש לבדוק איפוא, אם התאונה היא "תאונת דרכים" על פי ההגדרה הבסיסית. אם התשובה לכך תהיה שלילית, יש לבדוק אם חלה על התאונה החזקה החלוטה המרבה. 10. באשר להגדרה הבסיסית: היא דורשת, כאמור, "שימוש ברכב מנועי" כהגדרת מונח זה בחוק וכן כי השימוש יהא "למטרות תחבורה". פאיק השתמש ברכב לצרכי תחבורה כאשר נסע בו, נהג בו והובילו אל חצר הבית. הוא החנה את המכונית בחצר הבית כחלק מן השימוש התחבורתי ברכב עם סיום נסיעתו הביתה. שימושו התחבורתי ברכב הסתיים, אם כי לפרק זמן לא ארוך, כשהשלים את יציאתו מן הרכב ופנה ללכת אל אחד השכנים. הוא לא השתמש ברכב בפרק הזמן שבו חנתה המכונית בחצר הבית. הילדים נכנסו אל הרכב. הם החלו להשתמש בו במובנו של מונח זה בחיי יום יום. שימושם ברכב התבטא בשהייתם בו, כאשר ישבו בתא הנהג. הגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" שבחוק מדברת בין היתר על כניסה אל הרכב ועל ירידה (היינו יציאה) ממנו. היא אינה כוללת שהייה ברכב, כשלעצמה. אין פירוש הדבר כי שהייה ברכב תהיה תמיד מחוץ לגדרי השימוש ברכב הקבועים בחוק, שכן תמיד בין הכניסה לבין היציאה מן הרכב, המשתמש בו שוהה בתוך הרכב. השהייה ברכב היא מעין מצב "נייטראלי", שלעיתים ייחשב כשימוש לוואי לנסיעה ברכב, ולעיתים לא יהיה ניתן לקשור בינו לבין הגדרת השימוש שבחוק. במקרה הראשון נאמר כי נעשה שימוש ברכב כהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבחוק, שכן על מנת לנסוע ברכב צריך לשהות בו ולהיות בתוכו. במקרה השני נאמר שהרכב היה זירה לתאונה, ולא נעשה בו שימוש כמוגדר בחוק. עולה מהאמור, כי במקרה דנן בו שהייתם של הילדים ברכב לא נלוותה לנסיעה בו או לשימוש אחר בו הכלול בהגדרה שבחוק, השימוש שהם עשו ברכב, ישיבתם בו בעת שחנה בחצר, אינה נכללת בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", כאמור בחוק. 11. ההגדרה הבסיסית דורשת כי השימוש ברכב יהא למטרות תחבורה. במקרה דנן, השימוש שעשו הילדים ברכב לא היה כזה. הם שהו ברכב כמשחק. אין עדויות כי מי מהם רצה לנהוג בו או כי מי מהם יכול היה לנהוג בו (כזכור, היה התובע אז כמעט בן שלוש שנים, וחברו טאהר היה כבן ארבע שנים). הרכב לא זז ממקומו. מנועו היה כבוי. הוא חנה בחצר. לא נראה כי ניתן לייחס לילדים בגיל זה רצון, יכולת, החלטה, או קביעת מטרה לעשות שימוש תחבורתי ברכב. אפשר שילד בגיל כזה יעשה, אף באקראי וללא מחשבה, שימוש ברכב או פעולה ברכב המביאים אותו לידי תזוזה או מאפשרים את התדרדרותו. במקרים כאלה נאמר, גם אם נעשה הדבר כ"משחק" של קטינים, כי הרכב שימש למטרות תחבורה. ר' דנ"א 1963/00 הפניקס נ' אורן כהן ואח', תקדין עליון 2000(2), 276; רע"א 7509/98 אורן כהן נ' הפניקס, פ"ד נד(1), 250. ר' גם: רע"א קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(2), 808. במקרה שלנו, ארעה השריפה כאשר הרכב עמד במקומו ללא כל תזוזה, בחצר הבית בחניה מתחת לסככה או לידה במקום בו חנית הרכב אינה אסורה. לא היה בעת התאונה ביטוי אובייקטיבי לשימוש תחבורתי ברכב. לא היה ביטוי לאופיו התחבורתי של הרכב. מכאן מסקנתי כי הדרישה כי השימוש ברכב המנועי יהא למטרות תחבורה, לא התמלאה בתאונה דנן. 12. כניסה זו של הילדים אל הרכב נעשתה זמן קצר לאחר החנייתו בחצר הבית. ההחניה היא שימוש תחבורתי ברכב. עד לסיום ההחניה נעשה שימוש ברכב למטרות תחבורה. אח"כ עמד הרכב בחניה שבחצר הבית בלא שנעשה בו שימוש כלשהו. הילדים לא נכנסו אל הרכב כדי לנסוע בו, ופאיק לא עמד להסיעם ליעד כלשהו. לו היה פאיק אומר להם להיכנס לתוך הרכב על מנת שיסיעם לאחר זמן קצר לטייל עמו בנסיעתו אל רואה החשבון, ניתן היה לחשוב על שהייתם ברכב כשימוש תחבורתי בו. אולם, הם נכנסו אל הרכב ושהו בו לאחר שכבר הסתיים השימוש התחבורתי ברכב ובלא שתוכנן לחדש את השימוש הזה בו, כשהם בתוכו. מצב זה של שינוי במטרת השימוש ברכב, משימוש תחבורתי לשימוש אחר, ואח"כ שוב למטרת תחבורה, הוא מצב אפשרי, אם כי הוא עשוי לגרור אותנו לאבחנות דקות ודקיקות, אך המכריע הוא טיב השימוש ברכב ומטרתו של השימוש בו בעת שנגרמה התאונה. ראה רע"א 8548/76 יחיאל פדידה נ' סהר ואח', פ"ד נא(3), 825. קודם לתיקון מס' 8, ניתן היה לראות בחניית הרכב ליד הבית "שימוש לוואי ברכב", שכן אז לא היה נדרש כי השימוש יהא למטרות תחבורה (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח, פ"ד מב(2) 844, וכן פרשת לסרי הנ"ל). אך, כך נפסק, "הדין לאחר תיקון מס' 8 עשוי להיות שונה. בעקבות תיקון החוק, חניה במקום שמותר לחנות בו אינה באה, כשלעצמה, בגדר 'שימוש ברכב מנועי'. על כן, כאשר נפגע אדם בעת שהוא מצוי בתוך רכב החונה במקום מותר, הימצאותו שם, כשלעצמה, איננה מהווה שימוש ברכב מנועי, ועל כן אין הוא זכאי, ברגיל, לתבוע פיצויים ממבטח הרכב. "(ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו שושי, פ"ד נו(4), 481.) ר' גם: ת"א (שלום קרית גת) 1092/94 שמעון מלכה נ'מגדל חברה לביטוח, דינים שלום, כרך יב, 871 מפי כב' השופטת ברקאי) וכן ע"א (נצרת) 3/93 הסנה חב' לביטוח בע"מ נ' דיאב, צלטנר, עמ' 911(א). על כן: מסקנתי היא כי כי לא חלה על עניננו ההגדרה הבסיסית שבסעיף 1 של חוק הפיצויים, שכן לא נעשה שימוש ברכב כהגדרתו בחוק בעת התאונה, ומכל מקום, לא היה שימוש ברכב למטרות תחבורה. 13. מכאן לחזקה החלוטה המרבה הנוגעת להתלקחות הרכב או התפוצצותו. לשונה כדלמן: "יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב". ההגדרה שבחזקה המרבה אינה דורשת שימוש ברכב למטרות תחבורה. למעשה, אין היא דורשת שימוש כלשהו ברכב. נדרש מאורע שבו מתפוצץ או מתלקח הרכב. די בהתפוצצות או התלקחות של חלק מן הרכב ואין צורך שכל הרכב יישרף או יתפוצץ. נדרש כי אדם ייפגע בגופו או בנפשו עקב ההתפוצצות או השרפה. למשל, אם צמיג של גלגל הרכב מתפוצץ כאשר הולך הרגל עובר ליד רכב חונה ונפגע, זו תאונת דרכים, אף אם באותה עת לא נעשה כל שימוש ברכב שלא חנה במקום שאסור לחנות בו. החזקה אינה חלה על מקרה בו מתפוצץ מטען ברכב שלא עקב השימוש בו אך הרכב עצמו (או חלקו או רכיב מרכיביו) אינו מתלקח ואינו מתפוצץ (ר' רע"א 1389/98 נאסיף מזאוי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נג(3) 207, וכן דנ"א 4015/99 רותם נ' מזאוי ואח', מיום 29.8.02). החזקה המרבה דורשת מעורבות של רכיב (חלק מחלקי הרכב או של מערכת ממערכותיו) או של חומר של הרכב במאורע ההתלקחות או ההתפוצצות. מעורבות זו באה לידי ביטוי במונח העמום "בשל" הכלול בחזקה המרבה. לא נאמר "בגלל", לא נאמר "עקב". מכאן נראה שדי במעורבות של הרכיב החומר או החלק של הרכב שיש עמה משקל ממשי של גרימה או העצמת המאורע והנזקים שבעקבותיו במידה משמעותית. נראה, שגם כאן ניתן יהיה להעזר במבחן הסיכון ובמבחן השכל הישר תוך דרישה לקיום קשר סיבתי ומשפטי בין החלק או הרכיב לבין המאורע. נדרש כי אותו חלק, חומר או רכיב של הרכב יהיו "חיוניים לכושר נסיעתו של הרכב". המילה "חיוניים" חלה הן על הרכיב והן על החומר. הכוונה, כך נראה, בהקשר להתלקחות או התפוצצות, לחלקים ברכב ולחומרים הכלולים במערכות הרכב היוצרים סיכון של התפוצצות או התלקחות ושל העצמתם ושבלעדיהם הרכב מאבד את כושר נסיעתו, היינו את יכולתו לנוע בכוח מערכותיו ומנועו. נדרש, על כן, מיון של חלקי הרכב, רכיביו ומערכותיו לשני סוגים, אלה החיונים לכושר נסיעתו ואלה שאינם חיוניים לכך. רכיבים או חומרים טיפוסיים הממלאים אחר דרישת החיוניות לכושר הנסיעה של הרכב הם המנוע עצמו, הדלק שבמיכלי הרכב ובמערכותיו, השמן, המצבר ומערכת ההצתה והחשמל וכן הצמיגים. חומרים ורכיבים שאינם חלק של הרכב או שאינם חיוניים לכושר הנסיעה של הרכב אף שיש בהם סיכון לגרימת התלקחות הם אלה כגון מצת הסיגריות שבתא הנהג, מצית סיגריות או גפרורים שהושארו בתא הנהג, כלי יריה או תחמושת, מטען נפיץ או דליק שבארגז משאית או בתא המטען, ואביזרי קישוט או נוחיות שברכב. נראה לי, כי מושבי הרכב (העשויים חומר דליק אך אינם יוצרים כשלעצמם סכנת התלקחות), ואשר נשרפו כולם או חלקם בארוע התאונה דנן, אינם באים בגדר "רכיב של הרכב או ... חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו". גם כשהמושב שרוף או מוצא מן הרכב, נשמר עדיין כושר הנסיעה של הרכב. כך, אף שהמושב דרוש לשם שימוש רגיל ותקין ברכב. כך, בת.א. (שלום חיפה) 21560/92 עפר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 2339, נפסק כי התלקחות גז של מקרר שהיה בתוך רכב איננה תאונת דרכים שכן הגז לא נחשב כרכיב של הרכב ולא חומר חיוני לכושר נסיעתו. לאור כל האמור, מסקנתי היא כי התאונה אינה באה, במקרה דנן, בגידרה של החזקה החלוטה המרבה שענינה התלקחות של הרכב. 14. בא כוח התובע טען כי לאמיתו של דבר אין אנו יודעים את הגורם לשרפה. ברור שחלק מן הרכב נשרף וכי הילדים נפגעו כשהיו בתוכו. לדעתו, במקרה כזה יש להעביר אל הנתבעים את נטל ההוכחה להראות כי התאונה אינה חוסה בצילה של החזקה החלוטה המרבה הקבועה בחוק. לעיל הזכרנו את פסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 4725/95, שם דובר על מקרה בו הוסעו הילדים ברכב על ידי אביהם. הוא יצא אל המכולת והחנה את הרכב בצד הרכב כשהם בתוכו, ולאחר שיצא ממנו עלה הרכב באש. דובר שם על "מילכוד" שהרכב יצר, ועל "סבירות גבוהה לכך שמקור האש ברכב עצמו", ובאלה היה די כדי לקבוע, במקרה ההוא, את "קיומו של קשר סיבתי בין הסיכון שבשימוש לבין הנזק". איני סבור שמכך יש להסיק מסקנה כללית הנוגעת להעברת נטל ההוכחה על שכמם של הנתבעים בכל מקרה בו ארעה התלקחות של הרכב או של חלק ממנו. ניתן לחשוב על מקרים של התלקחות או התפוצצות של הרכב בהם מכלול הנתונים והנסיבות יביאנו להעביר את הנטל אל הנתבעים. מכל מקום, העובדות בעניננו הובהרו במידה מספקת המאפשרת קביעת ממצאים עובדתיים באשר לנסיבות ההתלקחות, סיבתה, היקפה, ומידת המעורבות בה של חלקי הרכב, רכיביו, או של החומרים והחפצים שהיו בו. עלי לדחות, על כן, גם טענה זו של התובע. 15. לסיכום: בעת התאונה לא נעשה שימוש ברכב למטרות תחבורה. נגרמה שרפה בתא הנהג של הרכב. מוקד השרפה היה במושב הימני של הרכב שמשענתו נשרפה כליל. הדבר קרה בעת שהילדים שהו בתוך הרכב. האפשרות הסבירה יותר בעניננו (מעבר לשיעור של 50 אחוזים) היא כי האש פרצה בשל משחק של הילדים במצית הסיגריות שהיה מונח בתא הנהג בעת שהם שהו בתוכו. אין לומר כי השרפה נגרמה או הועצמה במקרה דנן בשל רכיב או חלק החיוניים לכושר נסיעתו של הרכב אף שרכיב או חלק של הרכב, היינו המושב והחומר ממנו המושב עשוי, הוא זה שהתלקח מלהבת המצית. לאור האמור, אין מנוס מלקבוע כי התאונה אינה "תאונת דרכים", במובן החוק. 16. מכאן מתחייבת המסקנה כי יש לדחות את התביעה. 17. בשולי הפסק ארשום כי במהלך הדיונים בפני התקבלה הצהרה מחייבת מאת הנתבעת, בהגינותה ובהגינות בא כוחה עו"ד עבדי, על נכונותה לשלם סכום מתאים לתובע, לפנים משורת הדין (אקס גרציה) ולאור פגיעתו הקשה, במקרה שאכן יתברר כי דין התביעה להידחות מחמת שהתאונה איננה תאונת דרכים. ניסיתי פעמים אחדות לקבל על כך את הסכמת אביו של התובע, תוך דאגה לאינטרסים של התובע, אך הדבר לא עלה בידי. 18. התביעה נדחית. בנסיבות הענין, לא אטיל הוצאות על התובע, וכל צד ישא בהוצאותיו. שריפהרכברכב חונהתאונת דרכיםהכרה בתאונת דרכיםנזק לרכב