המבוטח הניח את מפתחות הרכב (שאותו נעל בעזרת שלט מערכת האזעקה) בתחתית תיק הים שנשא עמו לחוף. משניגש לתיק (במהלך שהותו בחוף) כדי לחפש את מפתחות הרכב התברר לו כי אלה נעלמו. כאשר רץ המשיב למגרש החנייה התחוור למשיב שגם הרכב נעלם ואיננו. ##להלן פסק דין בערעור בנושא גניבת רכב בחוף הים:## א. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' א. פריאל) מיום 29.7.04 בתיק אזרחי 20934/01 לפיו חייב בית משפט קמא את המערערת לשלם למשיב את הסכום של 100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כאמור בסעיף 28 לחוק חוזה ביטוח, וכן ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א' לחוק חוזה ביטוח, החל מיום 21.5.01 וכן הוצאות משפט, ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מן הסכום שנפסק. ב. בכתב התביעה שהגיש לבימ"ש קמא, טען המשיב שבתאריך 21.4.01 (וזהו המועד הנכון כפי שתוקן בדברי ב"כ המשיב לפרוט' בישיבת בית משפט קמא מיום 19.4.04) הוא שהה עם בתו בחוף הים בחיפה, החנה ונעל את רכבו מסוג פולקסוואגן בורה מודל 2000 (להלן: "הרכב") במגרש החניה. מסתבר, שהמשיב הניח את מפתחות הרכב (שאותו נעל בעזרת שלט מערכת האזעקה) בתחתית תיק הים שנשא עמו לחוף. משניגש המשיב לתיק (במהלך שהותו בחוף) כדי לחפש את מפתחות הרכב התברר לו כי אלה נעלמו. כאשר רץ המשיב למגרש החנייה התחוור למשיב שגם הרכב נעלם ואיננו. המערערת דחתה את דרישתו של המשיב לפיצוי עפ"י תנאי הפוליסה בטענה שהשארת מפתחות הרכב בחוף הים, בתוך תיק, ללא השגחה, מהווה רשלנות רבתי הפוטרת אותה מחבותה לפי הפוליסה. ג. בפסק דינה המנומק דחתה כב' השופטת קמא את נסיונה של המערערת להתנער מחבותה תוך התבססות על הוראת סעיף 61(א) של חוק חוזה הביטוח, לפיו פטור המבטח מן החובה לשלם תגמולי ביטוח בעד נזק שהמבוטח יכול היה למנוע או להקטין בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן ע"י אמצעים סבירים. כב' השופטת קמא ציינה שהמערערת מייחסת למשיב רשלנות טרם קרות מקרה הביטוח (הפקרת המפתחות ללא השגחה), משמע, אין המערערת מייחסת למשיב רשלנות, לא בקרות המקרה, ולא לאחר מכן, מכאן שאין תחולה בענייננו להוראת סעיף 61(א) לחוק חוזה ביטוח. חבות המבטח קיימת גם כשהמבוטח נוהג ברשלנות, ומכאן שבזמן התרחשות מקרה הביטוח (הגניבה) היה כיסוי ביטוחי. ד. עוד הוסיפה כב' השופטת קמא שבמקרים בהם כללה הפוליסה חריג של רשלנות קבעה ההלכה הפסוקה שאין די ברשלנות רגילה אלא נדרש כי היסוד העובדתי יצביע על סטייה ניכרת ממה שאדם סביר היה עושה או היה נמנע מלעשות בנסיבות הענין. במקרה שבפנינו העובדות אינן מלמדות על חוסר סבירות קיצוני בהתנהגות המשיב או על הלך רוח של פזיזות או חוסר אכפתיות. לכל היותר ניתן לייחס למשיב רשלנות (במובחן מפזיזות או אי-איכפתיות). לפיכך סיכמה כב' השופטת קמא וקבעה שהמשיב הוכיח את קרות מקרה הביטוח וקיומו של כיסוי ביטוחי ואילו המערערת לא הוכיחה קיומו של חריג הפוטר אותה מחבות לפי הפוליסה, ולכן חבה המערערת בתשלום תגמולי ביטוח למשיב. ה. לעניין שיעור הנזק קבעה כב' השופטת קמא ששווי הרכב בזמן רכישתו היה 102,265 ₪, (לפי ת/2). הרכב נרכש כ-10 חודשים לפני הגניבה והמשיב נסע לפי הערכתו 10,000 ק"מ - 13,000 ק"מ. בעוד המשיב סבר שבהיות הרכב כמעט חדש היה על המערערת לשלם לו תגמולי ביטוח בגובה המחיר ששילם בזמן הרכישה, סברה המערערת שדין התביעה להידחות הואיל והמשיב לא הוכיח את שווי הרכב בזמן קרות מקרה הביטוח. עוד טענה המערערת שמחיר הרכישה אינו משקף את שוויו האמיתי של הרכב בשים לב למספר הקילומטרים שצבר, לתאונה (קלה) שעליה סיפר המשיב, וירידת ערך טבעית בשנה הראשונה של חיי הרכב. המערערת גם הדגישה שהמשיב לא הגיש חוות דעת של מומחה או לפחות את מחירון הרכב של יצחק לוי, ולכן לא עמד המשיב בנטל ההוכחה. כב' השופטת קמא ציינה ששווי הרכב לצורך תשלום דמי הביטוח הוערך ב-100,000 ₪ לפי מחירון יצחק לוי. הוסיפה כב' השופטת קמא שאם סברה המערערת ששווי הרכב פחת לעומת שוויו בזמן כריתת חוזה הביטוח, רשאית היתה, בהתאם לפוליסה, להעריך את שוויו למועד התרחשות מקרה הביטוח ע"י שמאי מטעמה. ואולם, המערערת לא העריכה את שווי הרכב ולא התנגדה להגשת הפוליסה (ת/1) כראיה, מבלי שצורפו טבלת המשתנים ושיעורי הסטייה. הואיל ואלה, כאמור, לא צורפו, ניתן להניח שלא חל שינוי בשווי הרכב לעומת מועד כריתת הביטוח, ומכאן קביעת כב' השופטת קמא שהמשיב זכאי לפיצוי לפי שווי הרכב בזמן עריכת הביטוח (100,000) ₪. ו. כב' השופטת קמא הוסיפה וקבעה שדחיית תביעתו של המבוטח - המשיב לא היתה מטעם "ענייני וממשי" אלא בגין נסיון של המערערת להתחמק מחיוביה. כך, למשל, גם כשנדחית תביעת מבוטח בגין רשלנות מצד המבוטח נדרשת רשלנות רבתי כדי לפטור את המבטח מחבות, ובענייננו לא היה יסוד למסקנה בדבר גילוי רשלנות רבתי מצד המבוטח. במקרה שבפנינו סברה כב' השופטת קמא שיש לחייב את המערערת בריבית מיוחדת בשיעור של פי שניים מן הריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961. ז. המערערת מיאנה להשלים עם התוצאה וערעורה מונח בפנינו. תמצית טיעוניה של המערערת: 1. טעה בימ"ש קמא כשהטיל על המערערת ריבית מיוחדת לפי סעיף 28(א) לחוק חוזה ביטוח. לא היה מקום לקבוע שנימוקי הדחייה של המערערת אינם ענייניים ואמיתיים או שהמערערת ניסתה להתחמק ממילוי חיוביה. 2. טעה בימ"ש קמא כשלא התייחס לטענת המערערת בדבר אשם תורם מצד המבוטח-המשיב, ויש להחיל אשם תורם גם בתחום החוזים. 3. טעה בימ"ש קמא בקביעתו שסעיף 61(א) של חוק חוזה ביטוח אינו חל על המקרה שבפנינו. הסעיף חל, לדעת המערערת, גם על קרות מקרה הביטוח. 4. היה על בימ"ש קמא לייחס למשיב אחריות מלאה או חלקית להתרחשות מקרה הביטוח. 5. המשיב התרשל רשלנות רבתי ולכן היה מקום לדחות את תביעתו. 6. היה על בימ"ש קמא לדחות את התביעה מן הנימוק שלא הוכח גובה הנזק. המשיב לא המציא חוות דעת שמאי. 7. אין כל קשר בין מחיר הרכישה של הרכב לבין שוויו של הרכב בפועל מה עוד שחלפה שנה מאז הרכישה ובמהלכה ארעה תאונה לרכב. ח. באי כוחם של שני הצדדים הגישו בפנינו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים. בישיבת ביהמ"ש מיום 7.6.05 שמענו את טיעוניהם של באי כח שני הצדדים. לאחר שעיינו בפסק דינו של בית משפט קמא, בתיקו של בית משפט קמא, ובטיעוניהם של באי כח שני הצדדים (בכתב ובע"פ) סבורים אנו שלמעט סוגיה אחת אליה נתייחס בהמשך, דין הערעור להידחות. נדגיש, שקביעותיו, ממצאיו ומסקנותיו של כב' בית המשפט קמא מקובלים עלינו,כפי שפורטו בפסק הדין המנומק, וזאת גם באשר להחלת הוראת סעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח ביחס לריבית המיוחדת. גם לאחר שנתנו דעתנו לנימוקיו המפורטים של ב"כ המערערת איננו סבורים שנפלה בפסק דינו של בית משפט קמא טעות שיהא בה כדי להצדיק התערבותנו. לפיכך, החלטנו לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא בהתאם להוראות תקנה 460(ב) של תקנות סדר הדין האזרחי (למעט בסוגיית גובה התגמול/שווי הרכב בעת אירוע מקרה הביטוח). ט. אין צורך במסגרת תיק זה, להתייחס לשאלה הכללית של תחולת תורת האשם התורם במסגרת מערכת הזכויות והחובות שבין מבטח למבוטח - בשים לב להוראותיו של חוק חוזה הביטוח - שכן בנסיבות המקרה הספציפי נשוא ערעור זה, סבורים אנו שבכל מקרה אין להפחית או לצמצם את תגמולי הביטוח בגין טענת אשם תורם שכן, אין לאמר שהתנהגותו של המבוטח-המשיב היה בה כדי להצדיק הפחתה בגין אשם תורם. נעיר עוד שחלק מן הטענות שהעלה ב"כ המערערת בפנינו בענין זה כלל לא הובאו בפני בימ"ש קמא (עמ' 2 של פרוט' ישיבת הערעורים מיום 7.6.05, שורה 21). י. עניין אחד בלבד מצדיק התערבותנו וכוונתנו להערכת שוויו של הרכב. לא ניתן להתעלם מכך שהרכב נרכש ביום 31.8.00. אמנם, במוצג ת/2 נכתב בטעות 31.8.01, אך ברי שרכישת הרכב היתה ביום 31.8.00, ומקרה הביטוח אירע בהיות הרכב בשימוש על פני תקופה של כשמונה חודשים. בנוסף עולה מעיון בהודעתו של המשיב-המבוטח שכשלושה חודשים טרם האירוע הביטוחי ארעה תאונה כאשר מכונית צד שלישי פגעה בגלגל ימני אחורי של הרכב המבוטח. ברי שעצם העובדה שהרכב נמצא בשימוש כשמונה חודשים מאז רכישתו ועד למקרה הביטוחי יש בה כדי להביא לירידה בערכו לעומת רכב חדש שטרם נעשה בו שימוש בכביש, ולכן, איננו סבורים שהיתה הצדקה לערוך את חישוב התגמול הביטוחי על בסיס שווי הרכב במועד כריתת חוזה הביטוח. בשים לב לשיקולים שפירטנו, שיש בהם כדי להביא לירידה בערכו של הרכב המבוטח, סבורים אנו שראוי להעמיד את שוויו של הרכב נכון למועד הארוע הביטוחי, בדרך של אומדנא דדיינא, על הסכום של 85,000 ₪, וביחס לפריט זה יש לתקן את פסק דינו של בית משפט קמא. יא. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים את הערעור חלקית בלבד במובן זה שאנו מתקנים את הוראת סעיף 33 בפסק דינו של בימ"ש קמא וקובעים שהמערערת תשלם למשיב את הסכום של 85,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ולרבות ריבית מיוחדת, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15%, כפי שקבע כב' בית המשפט קמא בפסק דינו. פרט לאמור לעיל, אנו דוחים את הערעור, וכל שאר האמור בפסק דינו של בית משפט קמא בעינו עומד ללא כל שינוי. בנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות. שמירת הסביבה החופיתרכבגניבת רכבחוף היםביטוח גניבת רכב