להלן פסק דין בנושא השארת מפתחות ברכב - ביטוח גניבה: התביעה שבפני הינה לתשלום תגמולי ביטוח שהגיש התובע בגין גניבת רכבו ביום 6.10.03 עת החנה התובע את רכבו מסוג טויוטה בסמוך לבנק ויצא על מנת לגשת לכספומט ולהוציא כסף כשלטענתו כיבה את המנוע אך השאיר את מפתחות הרכב במצת ובמהלך פרק זמן זה ובהיותו עומד בסמוך לכספומט נכנס אלמוני לרכב וברח עימו. עד כאן העובדות בתמצית. טוען התובע בפני כי הגניבה ארעה בפרק זמן קצר, אשר כפי שיובהר בהמשך התובע הצטמצמו לפחות מ-30 שניות, וכל זאת כאשר לטענתו הוא שומר על קשר עין רציף עם הרכב. ולא בכדי הדגיש התובע שתי עובדות אלה שכן על פי התביעה שבפני טוען התובע מפי ב"כ כי בנסיבות העניין על הנתבעת 1, אשר במועד הרלוונטי הייתה המבטחת של הטויוטה בבטוח מקיף לשפות את התובע מכוח חבותה על פי הפוליסה וזאת בשים לב לפסיקה, כפי שזו הובאה על ידי ב"כ התובע,כאשר הנטייה היום הינה לפצות את המבוטח גם מקום בו אינו נמצא פיזית ברכב ואף מקום בו הושארו המפתחות בתוך הרכב, כל עוד המעשה הינו בגדר המעשה הסביר וכל עוד נמצא המבוטח בסמיכות לרכב באופן בו הוא שומר על קשר עין רצוף עימו ויש ביכולתו לשלוט בנעשה בו. זאת באשר לנתבעת 1. אשר לנתבעת 2 , אשר לטענת התובע התקינה ברכבו את מערכת המיגון המופעלת באמצעות קוד אישי מסוג עורב, לטענת התובע בכתב התביעה הוסבר לו על ידי המתקין מטעם הנתבעת 2 כי המערכת פועלת מיד עם כיבוי המנוע גם אם המפתח נמצא במתג ההצתה ולא ניתן להתניע הרכב אלא לאחר הקשת הקוד הסודי. בדיעבד ולאחר הגניבה הסתבר לו כי המערכת נדרכת רק כעבור 30-60 שניות מסגירת מתג ההתנעה ולפיכך לטענתו התרשלה הנתבעת 2 משלא הסבירה לו עובדה זו. הנתבעים דחו את תביעת התובע כל אחד מטעמיו הוא. הנתבעת 1 דחתה את התביעה בטענה כי התובע הפקיר את מכוניתו ולא הפעיל את מערכת המיגון בהשאירו את המפתח במתג ההצתה ללא קשר עין עם הרכב והראיה כי לא הבחין כלל בגנב הנכנס לרכב אלא כשזה התרחק מהמקום ובכך הפר התובע את תנאי הפוליסה לרבות התנאי כי אין להשאיר את הרכב כשהמפתח נותר במתג ההצתה כאשר הרכב אינו מאויש. כמו כן טוענת הנתבעת 1 כי לא ניתן היה לגנוב את הרכב בפרק זמן של 20 שניות כטענת התובע אלא חלפו לטעמה למעלה מ-30 שניות עובדה שיש בה להחמיר את החשד כי התובע לא רק הותיר את המפתחות המתג ההצתה אלא השאיר את המנוע דולק ובכך הפך את הרכב ל"פירצה הקוראת לגנב" וכל שזה היה צריך הוא להיכנס לרכב להעביר הילוך לנסוע לדרכו. אשר לנתבעת 2 כאמור מנסה התובע לצמצם את הזמן באופן שיפחת מפרק הזמן הנדרש לדריכת המערכת שהינו 30 שניות שהוא מסתתר מאחורי חומת המגן של אי ידיעת השפה והעדר הסבר הולם או ליתר דיוק מתן הסבר שגוי כטענתו בכתב התביעה. טענות אלא נדחו על ידי הנתבעת 2 שכן לא נפל כל פגם לטענתה בהרכבת מערכת המיגון מחד ומאידך נמסר לתובע דף הסבר בו צוין במפורש כי המערכת נדרכת פסיבית כעבור 30 שניות וזאת אף הוסבר לו בעל פה שכן זהו מנהגה של הנתבעת 2, ולו התקשה התובע בהבנת השפה היה עליו לדאוג כי דף ההסבר יתורגם לו לשפתו הרוסית ו/או לבקש כי יינתן לו הסבר בעל פה בשפה הרוסית. אתחיל הדיון בסוגיה שבפני דווקא בתביעה כנגד הנתבעת 2, אשר לטעמי, אחת דינה להדחות. מעדותו של התובע ומהמסמכים למדתי כי המערכת הותקנה ברכבו של התובע כשנה וחצי לפני מועד הגניבה . לא מצאתי להאמין לתובע כי רק ביום הגניבה "גילה" להפתעתו הרבה כי אין המערכת נדרכת מיד עם כיבוי המנוע אף אם המפתח עדיין במתג ההצתה כפי שניסה לטעון בפני. אין הדעת וההיגיון ומהלכם הסביר של הדברים יכולים לעמוד בקנה אחד עם טענה מסוג זה, כאשר בעל רכב עושה בו שימוש רצוף במשך שנה וחצי , סביר להניח כי הוא נדרש להדליק את הרכב בזמן פחות מ-30 שניות לאחר כיבוי המנוע ואינו נתקל בבעיה כל שהיא המצריכה בכל עת הקשת הקוד הסודי מחדש. לטעמי ידע גם ידע התובע את דרך פעולתו של אמצעי מיגון זה לפחות מניסיונו במהלך שנה וחצי ומהשימוש ברכב בתקופה זו ולפיכך אני דוחה בשתי ידיים את עדותו בעניין זה. אשר לטענת התובע כי ניתן לו הסבר שגוי גם זו אינה מקובלת עלי. בכתב התביעה טען כאמור התובע להסבר שגוי בפני העיד וטען כי לא ניתן לו הסבר כלל או לחילופין כי לא הבין את ההסבר בשל אי ידיעת השפה העברית. דא עקא שעלי לומר כי לא שוכנעתי כי התובע אינו שולט בשפה העברית גם אם אינו שולט בה על בוריה. לציין כי גם בבית המשפט טען התובע בין השאר וכך התרשמתי כי אינו מבין את האמור בתצהיר בשאלון ובהודעתו הראשונית למשטרה. כל זאת כאשר התובע מצוי כבר 8 שנים בארץ. טוען בפני ב"כ התובע כי אין בעדותו של עה/2 מטעם נתבעת 2 להרים את הנטל אולם אין דעתי כדעתו.ראשיתם של דברים על התובע מוטל הנטל וזה לא הרימו כלל ועיקר משאין אני נותנת כאמור אימון רב בגרסתו ככל שהיא מתייחסת לידיעתו בדבר אופן פעולת המיגון. אשר לעדותו של עה/2 , מאחר וחלף זמן של כשנה וחצי מאז התקנת המיגון איני יכולה לבקש מהנתבעת 2 או מכל נציג מטעמה לזכור ספציפית את התובע שבפני ואין הנתבעת יכולה להתגונן אלא על ידי הצגת הנהלים נקוטים בידה בכל עת שמותקן מיגון וזאת שמעתי מפי עה/2. בנסיבות אלה ומכל האמור לעיל אני סבורה כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 2. אשר לנתבעת 1 : שוטח בפני ב"כ התובע את גישת הפסיקה בסוגיה זו של השארת מפתח ברכב כל עוד קיים קשר עיין רצוף בין המבוטח ובין הרכב כשהוא מלהטט במספרים על מנת להפחית את זמן האירוע לפחות מ- 30 שניות שלאחריהן מופעלת מערכת המיגון אוטומטית ואילו ב"כ הנתבעת מנסה באמצעים אריתמטיים משלו להגיע למסקנה כי חלפו למעלה מ-30 שניות ושעובדה זו מצטרפת להודעתו של המבוטח במשטרה כי המנוע נותר פועל ולכן גם לא נדרכה מערכת המיגון כל אלה מביאים למסקנה כי דין התביעה להדחות. כאמור כל אחד מהצדדים אוחז בפסיקה הטובה לגרסתו. אין ספק כי הפסיקה הכירה במצבים מסוג זה לרבות מצבים בהם נותר המנוע פועל ונמצא המבטח חייב בתגמולי הבטוח הכול במבחן הנסיבות הספציפיות וביכולת המבוטח לשמור על קשר עין עם הרכב ומידת השליטה שלו. (אם כי תמצא לומר כי עצם הגניבה לכשעצמה מעידה כי השליטה התיאורטית לא עמדה במבחן המעשה). בכל המקרים האלה ראתה הפסיקה את הרכב כ"מאויש" על אף העובדה כי הנהג לא היה ברכב. טוען בפני לעניין שזה ב"כ הנתבעת כי עצם ההליכה לכספומט כאשר גבו של התובע פונה לעבר הרכב ולא פניו ועצם העובדה כי לא ראה את הגנב מגיע לרכב נכנס אליו והבחין בגניבה רק משהחל הרכב לנוע מצביעה על כך כי לא נשמר קשר העין הנדרש. אולם כאמור בכל המקרים בהם דנה הפסיקה ארעה הגניבה בפועל משמע בכל אותם מקרים נבחן קשר העין אופיו ומהותו למעשה במישור התיאורטי ואין נפקא מינא באם ירד הנהג להעמיס שתילים או עציצים ברכב או לכספומט בשני מקרים אלה אין בעל הרכב מבצע פעולה הקשורה לרכב עצמו אלא פעולה חיצונית אולם בשני מקרים שכאלה קבע בית המשפט כי לא הופרו תנאי הפוליסה שכן על פי הנסיבות הרכב היה "מאויש" בעת הגניבה (ראה ת.א. ת"א 94081/00 של כב' השופט הראל ות.א. עפולה 3396/00 של כב' השופטת בסול שם הנסיבות אף חמורות יותר שכן שם התרחש האירוע מעבר לקו הירוק). על פי כל המבחנים הנהוגים בפסיקה וכפי שנקבע בע"א 156/96 אשר חנן נ. סהר חב' לבטוח (בימ"ש מחוזי ת"א) המבחן הינו האם מדובר בסיטואציה שבה בעל הרכב נמצא בסמוך לרכב תוך קשר עין ואפשרות לשלוט בו במקרה הצורך (כאמור בסופו של יום עסקינן באפשרות תיאורטית בלבד). לפיכך אם תמצא לומר כי מרחק הכספומט מהרכב לא עלה על 8-10 מטרים הרי שמרחק שכזה תיאורטית עומד במבחן הפסיקה ככזה המאפשר קשר עין ,גם אם לא רצוף בכל שנייה אך קשר עין מספיק דיו כדי שהרכב ייחשב לצורך העניין כ"מאויש" על פי הפסיקה,אולם אין בידי לומר כי ליבי שלם עם קביעה זו מבלי שאדרש לשאלה האם יש לחייב את התובע באשם תורם במישור החוזי או לחילופין בהפחתת סכום הפיצוי בגין התנהגותו זו שאם לא כן יהא בכך לטעמי משום הפרת האיזון העדין שבין חובות המבוטח לחובות המבטח. אין מחלוקת כי פוליסת ביטוח הינו חוזה מיוחד המעניק כיסוי גם מקום שהמבוטח מתרשל (לדוגמא מקרה של תאונת דרכים המתרחשת בשל רשלנותו של המבוטח הזכאי לפיצוי גם בגין נזקיו הוא ובמלואם) ולפיכך אין מקום לקבוע אשם תורם במישור החוזי בכל מקרה כאשר עסקינן בפוליסת ביטוח. אולם לטעמי אין מקרה תאונת הדרכים המתרחשת כתוצאה מרשלנות גרידא למקרה בו מבצע המבוטח פעולה ביודעין, והשארת מפתח במתג ההצתה הינה לטעמי פעולה ביודעין בוודאי בתובע שבפני המעיד בעצמו כי נהג לעשות זאת אף בעבר, כאשר על פי מבחני הסבירות על האדם הסביר להניח כי גם אם הוא מצוי בקרבת מקום ושומר על קשר עין הרי שיש בעצם הפעולה משום נטילת סיכון מיותר כי לא יספיק להגיב במועד וכי הרכב ייגנב ושיטת ה"סמוך" לא תעמוד לו בכל עת. אמנם כפי שפורט לעיל יזכה מבוטח זה על פי מבחני הפסיקה לתשלום תגמולי ביטוח אולם סבורתני כי אין הוא זכאי למלואם. סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח קובע כי על המבוטח ו/או המוטב החובה לנקוט בכל האמצעים להקלת סיכונו של המבטח וכפי שאומר המלומד מר אלון ברנר בספרו "ביטוח" בעמ' 151 : "אין העובדה שאדם רכש לעצמו ביטוח לשם הגנה מפני סיכון מסוים, כדי להפכו לאדיש לאותו סיכון. לפיכך ברגיל מוטלות על בוטח בחוזה הביטוח חובות לנקוט באמצעים להקלת הסיכון אותו עביר אל המבטח" הדוקטרינה המתפתחת היום הינה דוקטרינת האשם התורם בדיני חוזים המשתחררת, על מנת ליתן פתרונות צודקים,מהכללים הקשיחים של הגישה המסורתית במקרה של הפרות הדדיות ומביאה לגישה המאפשרת לראות בחלוקת הנזק בין הצדדים המפרים את הפתרון הרצוי. (ראה א' פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים (תשנ"ז) וכן ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ נב(1) 210) על פי דוקטרינה זו עלינו לטעמי לבחון גם את חוזה הביטוח ,אם כי בשים לב לאופיו המיוחד בדיני החוזים, מקום בו ניתן לבדוק ולחשב את מידת האשם שדבק בפעולתו של כל אחד מהצדדים ואת תרומתו הסיבתית לנזק ,כאשר המטרה הינה חלוקה צודקת של הנזק בהתחשב במאפייניו של המקרה הנדון .(ראה ת.א 19053/06 שלום ת"א כב' השופט סטולר ביטון נ' אישי ישיר) לחילופין אם תמצא לומר על פי דוקטרינה אחרת כי אין מקום לאשם תורם חוזי בדיני ביטוח ניתן לומר בענייננו כי ניתן במקרה דנן לפעול על פי סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח . בע"א 2753/02 מחוזי ת"א הפניקס הישראלי נ' יוניק מחסני ביגוד והנעלה בע"מ דן בית המשפט הראשות כב' השופטת קובו בסוגיה זו ושם נאמר כי בסעיף 29 לחוק חוזה הביטוח לא התכוון המחוקק כי בכל מקרה בו יעלה על המבוטח להצביע על אפשרות של התפרצות תוך התחמקות מאמצעי המיגון, יהא בכך משום גושפנקא למחדליו שלו בקיום אמצעי המיגון. הפעלת סעיף 29 במקראה הנדון מבלי להיזקק כלל למחדל המשיבה ולאפשרות כי ההתפרצות ארעה על בסיס אותו מחדל היא תוצאה קשה ואיננה ראויה. בענייננו ובשים לב לסיפא של סעיף 29 הקובעת כי :"רשאי בית המשפט אם נראה לו לצודק לעשות כן בנסיבות העניין לחייב את המבטח בתגמולי הביטוח כולם או מקצתם אף אם התנאי לא קוים או הופר" (ההדגשה שלי) לפיכך סבורתני כי בנסיבות העניין מקום בו הותיר המבוטח את הרכב כשמפתחותיו במתג ההצתה ביודעין ואף אם לטענתו הסתמך על הדריכה האוטומטית, ובכך אפשר לגנב המזדמן לבצע את זממו אין התובע ראוי בנסיבות שכאלה לקבל את מלוא תגמולי הביטוח ויהא זה צודק ונכון לטעמי כי המבטח ישא ב- 50% מתגמולי הביטוח בלבד. אשר לטענת המרמה הנטענת על ידי הנתבעת 1 זו לטעמי לא הוכחה לא מניי ולא מקצתיי מה גם שנטל הראיה להוכחתה נופל על הנתבעת ונטל זה לא הורם. לא שוכנעתי כי נתקיימו שלושת התנאים המצטברים המנויים בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח ולא הוכחה בפני כוונת המרמה ובוודאי שלא הוכח אלמנט הכוונה הפלילית הנדרשת. אשר לגובה הנזק: הרכב נגנב כך מדרך הדברים והטבע אין שמאי יכול לבדקו. אשר לערך הרכב זה אמנם נקנה במחיר הנמוך ממחיר השוק אולם ההנחה הינה פועל יוצא של זכויות עולה חדש להן זכאי התובע באופן חד פעמי. ובשים לב לקוד הרכב במחירון יצחק לוי על פיו בוטח הרכב וחושבה הפרמיה ובשים לב כי על פי הפוליסה שווי הרכב ייחשב על פי מחירון יצחק לוי (ראה גם עדותו של עה/1) סבורתני כי בסיס החישוב הינו ערך ₪102000 סיכום על יסוד האמור לעיל ובשים לב לחלקו של התובע בשיעור של 50% אני מחייבת את נתבעת 1 לשלם לתובע סך של 51000 ש"ח צמוד ונושא ריבית כחוק מיום6.10.03 ועד התשלום המלא בפועל בצרוף הוצאות משפט (סכומי האגרות ששולמו) ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15% בצרוף מע"מ. התשלום בכפוף להמצאת אישור בדבר קניית הרכב עפ"י זכויות עולה חדש. בהעדר אישור כאמור יהיה בסיס החישוב הסכום אותו שילם התובע בגין הרכב דהיינו סך של מחצית מהסך של -.72,500 ש"ח . התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית. התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 5000 שקלים בצרוף מע"מ.רכבביטוח רכבגניבת רכבביטוח פריצה / גניבהביטוח גניבת רכב