כאשר חברת ביטוח משלמת למבוטח תגמולי ביטוח, תיבדק חובת התשלום מצדה למבוטח לעניין זכות השיבוב שלה, עפ"י סבירות השיקולים שהניעו אותה לבצע את התשלום. אם קיימות אפשרויות לפירושים שונים של הפוליסה או של העובדות שבעטיין דורש המבוטח את הפיצוי על-פי הפוליסה, וחברת הביטוח מעדיפה את הפירוש המזכה את המבוטח בתשלום, לא יורשה המזיק לפשפש בשיקולי חברת הביטוח ולדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת חבות חב' הביטוח כלפי המבוטח, כאילו הייתה זו התדיינות בין המבטחת לבין המבוטח. כמו כן נקבע כי אין זה מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן אולם הסדר שייעשה בין מבטחת למבוטח וכל סכום שישולם למבוטח בפועל, לא יהוו בהכרח ראיה מספקת לזכות השיפוי כדי אותו סכום. החובה לשלם עומדת לביקורת, וגובה הסכום על אחת כמה וכמה. בכל מקרה תהיה המבטחת זכאית לשיפוי כדי סכום נזקו של הניזוק המבוטח, ולא יותר מכך. שני עקרונות מנחים אם כך כשבית המשפט שוקל אם זכאית חברת הביטוח לשיפוי בגין התשלום ששילמה: האחד שעצם ביצוע התשלום ושיעורו אינם מהווים בהכרח ראייה מספקת לזכות השיפוי ושיעורו, והשנייה שאין זה מדרכן של חברות הביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן וחב' הביטוח רשאית להעדיף פירוש סביר המזכה את המבוטח בתשלום ללא הכרעה שיפוטית. עקרונות אלה מביאים לידי ביטוי הן את העקרון שהמבטחת אינה זכאית לשיפוי החורג מנזקו של המבוטח, והן את האינטרס הציבורי שלא להביא להכרעה שיפוטית כל דרישה של המבוטח עפ"י הפוליסה. להלן פסק דין בנושא זכות שיפוי של חברת ביטוח: פסק דין בפני תביעת שיבוב בגין נזק שנגרם למכונית רנו סניק אשר היתה נהוגה בידי מר מלה אלבר (להלן: "הנהג") בתאונה מיום 18/10/01 עם שני כלי רכב, האחד רכב ניסן נהוג ע"י הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") והשני רנו מגאן נהוג בידי הנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת"). לטענת התובעת נסע הנהג בנתיב השמאלי, הבחין ברכב הנתבעת אשר נסע בנתיב הימני קיצוני, תוך שהוא סוטה ו"חותך" שלושה נתיבים לעבר נתיב נסיעתה. לכן בלם כשלפתע נפגע מאחור ע"י הנתבע ונהדף על מכוניתה של הנתבעת. לטענת הנתבע הוא נסע בנתיב השמאלי ובנתיב שלימינו נסע הנהג. לפתע הבחין בנהג סוטה מסיבה בלתי ברורה לנתיבו, בלם אך לא הצליח למנוע את התאונה, ופגע במכוניתה של התובעת מאחור. לאחר שהנהגים יצאו מכלי הרכב התבררה לנתבע הסיבה שבגינה סטה הנהג שמאלה, והיא סטיית הנהגת מהנתיב הימני ביותר שמאלה. לטענת הנתבעת היא נסעה ישר בנתיב השמאלי, ותוך כדי כך נפגע רכבה מאחור ע"י רכב התובעת. הנהג העיד כי הנתבעת סטתה מהנתיב הימני לנתיב השמאלי. הנתבע לא ראה סטייה זו אך עפ"י עדותו התברר לו הדבר כאשר יצאו הנהגים ממכוניותיהם לאחר התאונה. למצער התברר לו הדבר מדברי הנהג מייד לאחר התאונה. הנהג מסר הן בעדותו והן בהודעתו לתובעת כי הנתבעת חצתה את כל הנתיבים מהימני ביותר לשמאלי. עדותה הראשונה והספונטאנית של הנתבעת בחקירה הראשונית היתה שהיא פנתה לנתיב השמאלי שמוביל לפ"ת וחשה חבטה עצומה מאחור. עדות זו ממקמת את התאונה בסמיכות ישירה לפנייתה של הנתבעת שמאלה. בהודעתה לחב' הביטוח היא לא מסרה דבר על הפנייה שמאלה אלא דיווחה כי היא האטה מהירות נסיעתה ולפתע חשה בפגיעה מאחור. שום הסבר לא ניתן בהודעה לסיבת ההאטה, אך בעדותה היא נימקה זאת בצורך לפנות שמאלה. הנתבעת לא שמה לב כלל לשני כלי הרכב הנוספים שהיו מעורבים בתאונה עד לרגע התאונה. בחקירתה הנגדית היא הודתה שהיתה בנתיב הימני ועברה לנתיב השמאלי אלא שלטענתה היה הדבר מספר דקות לפני התאונה. בעדות זו יש משום תמיכה מסויימת בגרסת הנהג לפיה חצתה הנהגת את הנתיבים, ונראה כי הערכת הזמן בו הספיקה לנסוע בנתיב השמאלי מוטעית. גם בהודעתה במשטרה הודתה הנתבעת בסטייה לנתיב השמאלי כדי להיכנס לנתיב הנסיעה לכיוון פתח תקוה, והודאה זו עולה ביתר שאת מהתרשים אותו ערכה במסגרת הודעתה. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת חצתה מהנתיב הימני ביותר לנתיב השמאלי כדי לפנות במחלף, והיא עשתה זאת סמוך לאי התנועה שאינו מאפשר עוד מעבר כאמור. באשר לנתיב נסיעתו של הנהג, אמנם בהודעה במשטרה נרשם כי הוא נסע בנתיב הימני ביותר אולם הוא הכחיש זאת באופן נחרץ ועקבי בחקירתו הנגדית, ודבר זה אינו עולה בקנה אחד עם יתר הראיות שבפני. אין זאת אלא שרישום זה נעשה בטעות. הנהג העיד כי בצומת רעננה הוא פנה לנתיב השני מימין ובאיזהו שלב הוא עבר לנתיב השמאלי, אולם מעבר זה נעשה 2-3 ק"מ לפני מקום התאונה. כמו כן העיד הנהג כי הוא מכיר את הדרך, דבר התומך בכך שהוא עבר לנתיב השמאלי מבעוד מועד. הודעתו הראשונה של הנתבע במשטרה הינה בלתי קריאה לחלוטין. הודעתו השניה ניתנה למעלה משנתיים לאחר התאונה ולפיכך משקלה אפסי. הודעתו למבטחת רכבו ניתנה, עפ"י התדפיס של מכשיר הפקס ביום 30/10/01, ובה נאמר: "רכב צד ג' שחתך מנתיב ימני לנתיב שמאלי, גרם לרכב שלפני לבלום ואני פגעתי בו מאחור" (ההדגשה שלי - ר.פ.א.). עפ"י דו"ח השמאי מכוניתו של הנתבע נפגעה בכל החזית כולל שני הפנסים הראשיים הקדמיים. כמו כן במכוניתו של הנהג נפגעו שני הפנסים הראשיים האחוריים. לאור האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי הנהג לא סטה מנתיב לנתיב בעקבות סטייתה של הנתבעת אלא הוא נסע מלכתחילה בנתיב השמאלי לפני הנתבע. הנהג מסר גרסה עקבית ולפיה הוא הספיק לעצור מבלי שפגע במכוניתה של הנתבעת לפני שנפגע מאחור ע"י הנתבע. בעדותה הספונטאנית בחקירה ראשית העידה הנתבעת: "נסעתי... פניתי לנתיב שמאלי שמוביל לפ"ת הרגשתי חבטה עצומה מאחור..." (עמ' 9 משורה 22 לפרוטוקול, ושוב בשורה 31), דבר התומך בגרסת הנהג ולפיה נהדפה מכוניתו על מכוניתה של הנתבעת וכי הוא לא פגע בה אלא כאשר נפגע מאחור ונהדף פגע בו מאחור. גרסה זו עולה גם עם הודעותיה ולפיהן היא נסעה ולפתע הרגישה מכה מאחור. בחקירתה הנגדית העידה לראשונה כי: "אחרי המכה הזו שמעתי רעש נוראי והסתבר לי שהיה עוד רכב שנכנס ברכב שפגע בי, שזה משהו שלא הייתי מודעת לו אלא רק בדיעבד. שמעתי בום נוסף בתוך הטראומה הזו, ישבתי בתוך האוטו כשהאוטו הסתובב ושמעתי את הבום. לא זוכרת אם הרגשתי את הבום הנוסף" (עמ' 10 לפרוטוקול החל משורה 1). הנתבעת מסרה עדות לא עקבית ולא זכרה פרטים פשוטים הנוגעים לתאונה. על כך לא חלק גם בא-כוחה וטענתו היתה שהיא נסעה לתומה מבלי לסטות מנתיב לנתיב ולפיכך לא היה לה מה לזכור. ואולם הנתבעת לא זכרה גם פרטים פשוטים הנוגעים לדרך, לא כל שכן שלא שמה כלל לב לכלי הרכב שהיו סביבה, לרבות לשני כלי הרכב הנוספים שהיו מעורבים בתאונה. לפיכך, ולאור הודעותיה מסמוך לאחר התאונה אינני מקבלת את גרסתה כפי שהועלתה עדותה בדבר שתי מכות או שתי תאונות. לאור מכלול הראיות שבפני כאמור לעיל והנזקים העולים מחוות דעת השמאים הגעתי לכלל מסקנה כי הנהג עצר מבלי לפגוע במכוניתה של הנתבעת עד שנהדף עליה ע"י הנתבע. לאור כל האמור לעיל לא מוטלת אחריות כלשהי על הנהג, ואילו הנתבעת והנתבעת נושאים באחריות בחלקים שווים ביניהם. עפ"י דו"ח השמאי מטעם התובעת, נגרם לרכב נזק בשיעור של 43.12% מערכו. כמו כן קבע השמאי מטעם התובעת כי מפאת הנזק הגדול לא ישוקם הרכב אלא שרידיו ישמשו לפירוק בלבד וקבע כי נגרם לו אובדן כללי. הנתבע לא חלק בסיכומיו על קביעות השמאי. צדדי ג' 3,4 טענו כי משעמד שיעור הנזק על 43.12% מערך הרכב, לא היה מקום לפצות את המבוטח בגין אובדן כללי. הנתבע וצדדי ג' ויתרו על חקירת השמאי ולא הגישו חוות דעת נגדיות. תקנה 266 לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 קובע בין היתר: "רכב באובדן גמור (Total Loss) - רכב ששמאי רכב קבע לגביו שהוא יצא מכלל שימוש או שהנזק הגולמי בו הוא 60 אחוז ומעלה משווי הרכב". עפ"י לשון התקנה דלעיל הרי שמשנגרם נזק גולמי של 60% משווי הרכב ומעלה אין לשמאי שיקול דעת אלא לקבוע שנגרם לרכב אובדן גמור. עם זאת, גם בנזק נמוך ממנו רשאי השמאי לקבוע שהוא יצא מכלל שימוש. סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981 (להלן: "החוק") ממנו נובעת זכות השיבוב קובע: "היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות או פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי שלא מכח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם". מכח ההוראה דלעיל רשאית חב' הביטוח לחזור על המזיק לשם השבת התשלומים שביצעה למוטב כתגמולי ביטוח מכח זכות הפיצוי שהיתה לו כלפי המזיק. מכאן נובע גם שחב' הביטוח אינה זכאית לחזור על המזיק לשם קבלת השבה של תשלום שהיא עשתה כמתנדבת, וזאת עשתה התובעת לטענת צדדי ג' 3,4. בפסק הדין בע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. חברת השמירה בע"מ פ"ד נ(4) 567 נקבע כי משמשלמת חברת ביטוח למבוטח תגמולי ביטוח, תיבדק חובת התשלום מצדה למבוטח לעניין זכות השיבוב שלה, עפ"י סבירות השיקולים שהניעו אותה לבצע את התשלום. אם קיימות אפשרויות לפירושים שונים של הפוליסה או של העובדות שבעטיין דורש המבוטח את הפיצוי על-פי הפוליסה, וחברת הביטוח מעדיפה את הפירוש המזכה את המבוטח בתשלום, לא יורשה המזיק לפשפש בשיקולי חברת הביטוח ולדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת חבות חב' הביטוח כלפי המבוטח, כאילו הייתה זו התדיינות בין המבטחת לבין המבוטח. כמו כן נקבע כי אין זה מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן אולם הסדר שייעשה בין מבטחת למבוטח וכל סכום שישולם למבוטח בפועל, לא יהוו בהכרח ראיה מספקת לזכות השיפוי כדי אותו סכום. החובה לשלם עומדת לביקורת, וגובה הסכום על אחת כמה וכמה. בכל מקרה תהיה המבטחת זכאית לשיפוי כדי סכום נזקו של הניזוק המבוטח, ולא יותר מכך. וראה גם ע"א (חי') 108/080 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ. מגדל בניין חברה לביטוח בע"מ פ"מ מא(2) 441. שני עקרונות מנחים אם כך כשבית המשפט שוקל אם זכאית חברת הביטוח לשיפוי בגין התשלום ששילמה: האחד שעצם ביצוע התשלום ושיעורו אינם מהווים בהכרח ראייה מספקת לזכות השיפוי ושיעורו, והשנייה שאין זה מדרכן של חברות הביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן וחב' הביטוח רשאית להעדיף פירוש סביר המזכה את המבוטח בתשלום ללא הכרעה שיפוטית. עקרונות אלה מביאים לידי ביטוי הן את העקרון שהמבטחת אינה זכאית לשיפוי החורג מנזקו של המבוטח, והן את האינטרס הציבורי שלא להביא להכרעה שיפוטית כל דרישה של המבוטח עפ"י הפוליסה. השמאי מטעם התובעת אשר בדק את רכבו של המבוטח לאחר התאונה מצא כי הנזקים גבוהים וכי דינם של שרידי הרכב לשמש לפירוק בלבד. בשלב זה שימשה חוות הדעת לשם פיצוי המבוטח, ולא הובאה ראיה כלשהי שלחב' הביטוח היו סיבות שאינן ענייניות שהיו בהן כדי להביאה להיטיב עם המבוטח מעבר למגיע לו. לאור חוות הדעת יש להניח שלדעת השמאי, עפ"י ניסיונו המקצועי יש צורך להוריד את הרכב מהכביש מסיבות בטיחותיות או שהוא בדעה כי ישנה סבירות גבוהה שעם פירוקו ימצאו נזקים נוספים שיחייבו הורשת הרכב מהכביש. בנסיבות אלה, כאשר הדברים נבחנו ע"י מומחה מטעם התובעת שהיא זו שהיתה צריכה באותו שלב לפצות את המבוטח, והוא הגיע למסקנה שדין השרידים לשמש לפירוק בלבד, אין מקום להגדיל את ההוצאות ע"י פירוקו של הרכב רק לצורך אישוש מסקנתו של השמאי. לפיכך לא מצאתי פגם בקביעתו של השמאי מטעם התובעת ולא בעובדה שהתובעת פיצתה על פיה את המבוטח, ואין מקום להפחית מהסכומים המגיעים לתובעת כשיפוי מאת המזיק. אי הכרה בסכומים אלה תקפח את המבוטח שרכבו ניזוק באופן ששמאי קבע, עפ"י קריטריונים סבירים ומקצועיים, שדינו להיות מורד מהכביש כך שהוא לא יקבל את מלוא ניזקו או תגרום להוצאות מיותרות של פירוק רכב שלא לצורך, או לתיקון רכב למרות ששמאי סבר עפ"י ניסיונו המקצועי שיש להורידו מהכביש, ובכך יפגע גם האינטרס הציבורי. זאת ועוד, השמאי לא נחקר על חוות דעתו, והנתבעים לא הגישו חו"ד נגדית. התובעת שילמה עפ"י הפוליסה ודו"ח השמאי סה"כ 70,140 ₪. הנתבע ישלם לתובעת סך של 70,140 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (21/02/02) ועד למועד התשלום, הוצאות האגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 10% מסכום פסק הדין (ללא הוצאות אגרה) בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. צד ג' 3,4 יחד ולחוד ישלמו לנתבע מחצית מהסכומים שישלמו כאמור לעיל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, (לרבות מחצית מהתשלומים בגין הוצאות האגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן מחצית שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית). בנוסף ישלמו צד ג' 3,4 יחד לחוד לנתבע הוצאות האגרה בהודעת צד ג' בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 10% מסכום פסה"ד בהודעת צד ג' בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.פוליסהשיפויחברת ביטוח