חוב פרמיה ביטוח רכב

להלן פסק דין בנושא חוב פרמיה ביטוח רכב: פסק דין בפני תביעה אשר הוגשה תחילה בהליך של "סדר דין מקוצר " ולימים לאחר מתן רשות להתגונן שנידונה בפני כב' השופטת אושרי פרוסט פרנקל, עברה לפסים של "סדר דין מהיר". לאחר שכב' השופטת פרוסט פסלה את עצמה מלשבת בדין בתיק זה, הוא הועבר לשמיעת ההוכחות בפני. טענות התביעה : התובעת, חברת דוידוף סוכנות לביטוח בע"מ (להלן:"התובעת"), עוסקת במכירת פוליסות ביטוח מסוגים שונים. לטענתה במהלך שנת 2000, פנתה נתבעת 1 אל התובעת וביקשה לבטח את ממכר החנות לפרק הזמן 1.2.00-31.1.01. התובעת הפיקה פוליסה (להלן:"הפוליסה הראשונה") כבקשת נתבעת 1. דמי הפרמיה שולמו לתובעת באמצעות המחאות. ההמחאות דנן נפרעו כסדרם למעט המחאה מס’ 336 אשר חוללה על ידי הבנק ממנו נמשכה. עוד טוענת הנתבעת כי במהלך 2002 חידשה הנתבעת 1 את פוליסת הביטוח הראשונה לפרק זמן מ- 1.2.02 - 31.1.03. בעבור פוליסה זו העבירה הנתבעת 1 לחזקת התובעת מספר המחאות. טוענת התובעת כי ההמחאות הנ"ל גם הן כקודמתן נפרעו כסדרם למעט המחאה מס’ 191 אשר חוללה. אשר על כן, טוענת התובעת כי נתבעת 1 חבה לה בגין שתי ההמחאות שחוללו סכום כולל בסך 11,872 ₪. מציינת התובעת כי ההמחאות אינן ברשותה כיוון שעקב טעות של פקידה בחברה, נשלחו ההמחאות שחוללו בדואר בחזרה אל הנתבע. לטענת התובעת נתבע 2, אחיה של נתבעת 1, הקשור עימה בעיסוקיה, ביטח באמצעותה פוליסת ביטוח רכב , במהלך שנת 2002, ובעבור פוליסה זו אמור היה לשלם לתובעת סכום בסך 4,712 ₪. לטענתה סכומים אלו לא נפרעו מעולם. אשר על כן, טוענת התובעת כי חבים לה נתבעים 1 ו 2 יחד ולחוד סכום כולל 16,584 ₪. טענות ההגנה : טוענים הנתבעים כי התובעת לא צירפה כל ראיה לשם ביסוס תביעתה אשר תעיד על עצם קיום החוב. הנתבעים מאשרים כי אכן חוללו 2 המחאות אך לטענתם, נתבע 2 העביר ישירות לנציגה של התובעת, מר דוידוף, את מלוא סכום ההמחאות במזומן בעת שישבו יחדיו בבית קפה. טוען נתבע 2 כי בעת ששילם את החוב במזומן מסר נציג התובעת את ההמחאות לידיו ומיד לאחר מכן נתבע 2 קרע את ההמחאות. עוד טוענים הנתבעים כי תולדה של תביעה זו הנה תוצאה של סכסוך בין הצדדים מאחר ונתבע 2 פנה למנכ"ל חברת הביטוח מנורה והתלונן על מרמה וגניבה מצד התובעת תוך בקשה להחזרת כספיו שהוחזקו על ידי התובעת שלא כדין. בנוגע לדרישתה של התובעת לתשלום בעבור פרמיית ביטוח הרכב טוען נתבע 2 כי שילם גם את הפרמיה הנדונה במלואה במזומן, באותו המפגש בבית קפה. על כן, לטענתם יש לדחות את התביעה במלואה. התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון: מששמעתי את עדויות הצדדים וקראתי את סיכומיהם הנני בדעה כי דין התביעה להתקבל בחלקה וכפי שיפורט להלן - העובדות שאינן שנויות במחלוקת - אין חולק כי בין הצדדים נכרתו שלושה חוזים שונים בהם התחייבו הנתבעים בתשלום פרמיה בעבור פוליסות שונות שהופקו לפי צורכיהם. בעבור תשלום הפוליסה הראשונה מיום 1.2.00 מסר נתבע 2 שמונה שיקים רציפים, אשר שבעה שיקים נפרעו למעט שיק ליום 28.10.00 אשר לא נפרע. בעבור תשלום הפוליסה השנייה מיום 1.2.02 מסר נתבע 2 שמונה שיקים רציפים, אשר שבע שיקים נפרעו למעט השיק הרציף האחרון ליום 26.11.02. כמו כן, מוסכם כי הפוליסה השנייה בוטלה בתאריך 26.8.02. עומדות בפניי שתי שאלות - האחת, מה הדין לגבי ההמחאות שחוללו אשר לגביהם נטען כי החוב שולם במלואו במזומן? והשניה, מה הדין לגבי החוב הנוגע פוליסת הרכב? הנתבע להגנתו, טוען כי פרע את ההמחאות האמורות, טענה זו היא טענת "פרעתי" הנגזרת מדוקטרינת הודאה והדחה. אשר על כן רובץ על הנתבע להוכיח כי אכן פרע את ההמחאות שחוללו. השופט ד' בר אופיר, בספרו, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה חמישית, עדכון מס' 5, עמ' 617-618, מתייחס לשאלת נטל השכנוע המוטל על החייב בהעלאתו טענת "פרעתי" וקובע כי: "...מוטל על החייב נטל השכנוע להוכחת טענותיו. נטל זה קבוע ומוטל תמיד על החייב ואיננו עובר לעולם אל הזוכה, מכיוון שרואים את החייב כאילו הוא המוציא מחברו...אמנם במהלך הדיון יכול לעבור אל הזוכה הנטל המשני להביא ראיות לסתור, וזאת כאשר החייב מביא למשל מסמכים אשר תומכים לכאורה בטענותיו. לנוכח מצב דברים כזה צריך הזוכה להראות כי פני הדברים שונים ממה שהם נראים על פי טענות החייב; אולם תמיד מוטל נטל השכנוע העיקרי על החייב, והוא אשר חייב להוכיח כי הופטר מלמלא אחר פסק הדין." לאחר שהובאו בפניי עדויות הצדדים וראיותיהם מצאתי כי קיימת בעיתיות, בלשון המעטה, בגרסאותיהם העובדתיות השונות של הצדדים, על כך עמד בית המשפט העליון בענין ע"א 11100/02 רונן חצור נ' ניסים דותן (ט"פ, ניתן ביום 16.2.04 מפי כב' השופט גרוניס) בקובעו: "לאור בחינת טיעוני הצדדים בשאלת ביטול הסכם שכר הטרחה, איני סבור שמי מהם ביסס עדיפות ראייתית על פני יריבו והוכיח כי גרסתו העובדתית מסתברת יותר. כאמור, גרסאותיהם של שני הצדדים רצופות פירכות וסתירות והן מעוררות שורה של תהיות. הגרסאות בעייתיות במידה כזו, שלא ניתן לומר כי אחת מהן מהימנה יותר מן השנייה. משהגענו למסקנה כי כפות המאזניים מעוינות, הרי ההכרעה תיפול על פי התשובה לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע. צדק בית משפט קמא בקובעו, כי נטל השכנוע מוטל על כתפי המערערים. הטעם לכך הינו, כי טענתם לפיה בוטל ההסכם היא מסוג "הודאה והדחה". המדובר בסיטואציה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש. במצב זה מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו. כאשר הוא אינו מרימו, מתקבלת גרסת התובע, שכן הנתבע הודה בה (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 321-320). הדוגמה הנפוצה לטענת "הודאה והדחה" בכל הנוגע לתביעות מכוח חוזה, היא כאשר טוען הנתבע כי פרע את חיובו החוזי כלפי התובע..." נתבע 2 בהגנתו, טוען כי ההמחאות חזרו לידיו וזוהי הוכחה לכך שהחוב נפרע. מנגד, התובע אינו מכחיש כי ההמחאות שחוללו יצאו מידיו אך טוען כי ההמחאות חזרו אל הנתבע בדואר ולא במישרין לאחר תשלום החוב וזאת עקב טעות שנעשתה בחברה. לדידי, העובדה שאין מחלוקת על כך שההמחאות יצאו מרשותו של התובע וחזרו אל הנתבע יש לה משקל רב לעניין נטל ההוכחה. בכך, הצליח הנתבע להחזיר את הנטל אל התובע שיביא ראיות שיתמכו את טענותיו. וכפי שזוסמן אומר בספרו - יואל זוסמן דיני שטרות (מהדורה שישית, תשמ"ג-1983) עמ' 321- 322 "...על פי עקרונות כלליים, חייב הטוען שפרע - עליו הראיה, ואף בשטר כך. טענת הפירעון צריכה לטיעון מפורש בכתב הטענות. על פי ס' 51(ד) לפקודה, אוחז שגבה שטר חייב למסור את המסמך "מיד" למי שפרע לו. לכן עשויה החזקת שטר בידי החייב לשמש ראיה לפירעון; ולהיפך, החזקת המסמך בידי האוחז סותרת את טענת הפירעון. ואולם אין זו, כמובן, ראיה חותכת שאין אחריה ולא כלום. פעמים יש ויחסי אמון שוררים בין הצדדים וחייב שפרע משאיר את השטר בידי האוחז. אמנם אין דרכו של עולם לנהוג כך וחייב שפרע ואינו דואג לקבל שטרו בחזרה מסתכן בכך, שייכשל בהוכחת הפרעון. אבל אם יש בידי החייב הסבר על שום מה שטר שנפרע לא הוחזר לו, לא מן הנמנע שבית המשפט ישוכנע כי השטר נפרע, אף על פי שהמסמך עודנו מצוי בידי האוחז..." וכן, ע"א 369/59 שותפות "סים" ואח' נגד עיזבון בן-ציון מר, ואח', פס"ד כרך יד, תש"ך/תשכ"א 1960, עמ' 512-513 "... אמנם נטל השכנוע, להוכחת פקיעת החוב, מוטל על החייב, ואפילו היו הביטחונות בידו לא עבר הנטל לבעל דין שכנגד, אלא שהחזקת הביטחון בידי החייב עלולה להיות האמצעי שבו ירים החייב נטל זה וישכנע את השופט שהחוב נפקע. אין זאת, איפוא, אלא ראיה לכאורה, וכל עניין ועניין ידון לפי נסיבותיו. כך, למשל, אם היתה לחייב גישה למסמכים שבידי הנושה וקיימת האפשרות שגנב אותם או הוציאם שלא ברשות, או שאבדו לנושה, יהא משקל הראיה קטן ואפילו אפסי. ואילו במקרה אחר, כשלא בא הנושה בראיה לסתור ולא הסביר כיצד הגיעו המסמכים לידי החייב ללא פירעון החוב, תיהפך הראיה לחותכת ותחרוץ את הדין.....". מצאתי כי האפשרות לה טוען התובע שההמחאות הוצאו מרשותו והוחזרו לנתבעים נעשו "בטעות" ע"י אחת הפקידות מבלי שאותה פקידה הגיעה להעיד על נסיבות אותה טענת, אינה מתקבלת על הדעת. תמוה בעיניי מדוע התובעת שהנה סוכנות ביטוח מזה שנים רבות, בעלת ניסיון וידע רב בתחום לא דאגה לשמור את ההמחאות כל עוד לא נפרע החוב. אשר על כן התביעה לעניין פירעון 2 ההמחאות שחוללו דינה להדחות. גם לעניין התביעה בנוגע לפוליסת הרכב - ההכרעה תיפול ע"פ השאלה על מי נטל השכנוע מוטל. כאמור, נטל השכנוע רובץ על הטוען טענת "פרעתי", היינו נתבע 2. לשיטתי, ההמחאות שחוללו וחזרו לידיו מוכיחות רק את פירעון החוב נשוא המחאות אלו ותו לא. נתבע 2 לא הציג מסמכים, קבלות וראיות, בכדי להוכיח את טענותיו כי פרע את החוב בנוגע לפוליסת הרכב. אשר על כן, התביעה לעניין פוליסת הרכב דינה להתקבל. בנסיבות המקרה ולאור העובדה שחלקה של התביעה נדחה ורק חלקה התקבלה ,אין צו להוצאות. רכבפרמיהביטוח רכבחוב