על-מנת לשמור על האיזון במערכת היחסים המשולשת, נקבע כי יש לנכות מסכום הפיצויים, שהניזוק זכאי להם מאת המזיק, את הגמלאות שנדרש המוסד לביטוח לאומי לשלם לניזוק. כך יוצא, שהניזוק אינו זוכה בפיצוי יתר - הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מהמזיק, והמזיק אינו נדרש לשאת בחבות יתר - הן לניזוק והן למוסד לביטוח לאומי . על-מנת לשמור על האיזון במערכת היחסים המשולשת, נקבע כי יש לנכות מסכום הפיצויים, שהניזוק זכאי להם מאת המזיק, את הגמלאות שנדרש המוסד לביטוח לאומי לשלם לניזוק. כך יוצא, שהניזוק אינו זוכה בפיצוי יתר - הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מהמזיק, והמזיק אינו נדרש לשאת בחבות יתר - הן לניזוק והן למוסד לביטוח . בהבדל מהסדרת הנושא על פי דיני הנזיקין, ראו הצדדים, המוסד לביטוח לאומי וחברות הביטוח לנכון, להסדיר את מערכת היחסים ביניהם בהסכם, מתוך מטרה להפחית את ההתדיינויות המשפטיות. להלן פסק דין בנושא ניכוי גמלאות ביטוח לאומי מפיצויים לנפגעי תאונות דרכים: פסק דין בתיק זה הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית על פיה תינתן לנתבעות רשות להתגונן וכי יוגשו סיכומים בכתב בשאלות המשפטיות. הצדדים הגישו סיכומיהם. התובע טוען כי התביעה מבוססת על הסכם על פיו כל שעל התובע להוכיח, אלו שתי עובדות שאין עליהן כל מחלוקת, והן : כי התובע משלם לנפגע בתאונת דרכים גמלאות. כי חברות הביטוח אחראיות לפצות את אותו נפגע בהיותן המבטחות של כלי הרכב. בסוגיית הקשר הסיבתי כבר פסקתי, בת.א. 17204/06 כך: "התביעה הוגשה על פי הוראותיו של ההסכם בין הצדדים משנת 1979, (להלן: "ההסכם"), הקובע כי: סעיף 3; "שילם או משלם המוסד - על פי הוראות החוק- גמלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן: התביעה), והחברה אחראית - על פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח - לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש בכלי הרכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, בגינה משתלמות הגמלאות לנפגע, בפוליסה שהייה בת תוקף בעת תאונת הדרכים, תפתה החברה את המוסד כדלקמן: כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב - 55%. כאשר הנפגע אינו נוהג בכלי הרכב - 80%." עוד בטרם החתימה על ההסכם, חלש וחולש על מערכת היחסים בין הצדדים סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי הקובע כי: "(א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-197566, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד, או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור." ההבדל העקרוני בין שתי מערכות אלה הינן בשדה המשפטי אליו הן מתייחסות, בעוד שהוראת החוק, סעיף 328 הנ"ל, יסודה בדיני הנזיקין, הוראות סעיף 3 להסכם יסודו בדיני החוזים. מטרת דיני הנזיקין, כידוע, הינו השבת המצב לקדמותו. מטרת דיני החוזים הינה הגשמת רצונם של הצדדים. הבדל זה מוביל להבדלים בפרשנות הסעיפים, ובאחריות המוטלת על הנתבעת, כמו גם בהיקפה. בעוד שעל פי הוראות החוק, הנתבעת לא תשא יותר מכפי חלקה בנזק, ובכלל זה הסך הכולל חייב להיות תמיד מלוא הנזק בלבד, (או כפי שהדבר מנוסח לעיתים על ידי באי כוח הצדדים 100 אחוז נזק), על פי הוראות ההסכם, ייתכן מצב שבו הנתבעת תשא במקרים מסוימים ביותר מכפי חלקה, על מנת להגשים את המטרה הכללית של הוראות ההסכם. כאשר אנו דנים במסגרת דיני הנזיקין, נקבע כי יש צורך באיזון המשולש, בין הנפגע, המזיק, (או מבטחו), והמוסד לביטוח לאומי, כך שהמזיק לא ישלם יותר מכפי חלקו, וכך נאמר בפסק הדין המנחה רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350; "על-מנת לשמור על האיזון במערכת היחסים המשולשת, נקבע כי יש לנכות מסכום הפיצויים, שהניזוק זכאי להם מאת המזיק, את הגמלאות שנדרש המוסד לביטוח לאומי לשלם לניזוק. כך יוצא, שהניזוק אינו זוכה בפיצוי יתר - הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מהמזיק, והמזיק אינו נדרש לשאת בחבות יתר - הן לניזוק והן למוסד לביטוח לאומי (ראו ע"א 61/55 על-מנת לשמור על האיזון במערכת היחסים המשולשת, נקבע כי יש לנכות מסכום הפיצויים, שהניזוק זכאי להם מאת המזיק, את הגמלאות שנדרש המוסד לביטוח לאומי לשלם לניזוק. כך יוצא, שהניזוק אינו זוכה בפיצוי יתר - הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מהמזיק, והמזיק אינו נדרש לשאת בחבות יתר - הן לניזוק והן למוסד לביטוח ." בהבדל מהסדרת הנושא על פי דיני הנזיקין, ראו הצדדים, המוסד לביטוח לאומי וחברות הביטוח לנכון, להסדיר את מערכת היחסים ביניהם בהסכם, מתוך מטרה להפחית את ההתדיינויות המשפטיות. וכך נאמר בד"נ 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נגד אררט חברה לביטוח ואחרים, מפי כב' השופט ריבלין אשר ביטא את דעת הרוב: "תכליתו הכללית של ההסכם היא, להביא לפתרון מחלוקות עתידיות בין הצדדים לו ולהגיע להסכמה מראש כדי לחסוך התדיינויות בעתיד בכל תביעה ותביעה בנפרד... הסדר זה יש לברך עליו. חשיבותו היא במניעת התדיינויות בין הצדדים להסכם, על כל הזמן, האנרגיות והעלויות הכרוכות בכך." כלומר, בעוד שעל פי דיני הנזיקין התכלית הינה השבת המצב לקדמותו, ומציאת האיזון בתוך המערכת המשולשת כך שהמזיק אינו משלם יותר, והניזוק אינו מקבל יותר, התכלית המונחת ביסוד ההסכם בין הצדדים הינה הקטנת ההתדיינויות המשפטיות. ומסביר כב' השופט ריבלין כי ההסכם בין הצדדים עומד על רגליו, ואינו תלוי בהוראות החוק לביטוח לאומי, וחובת הנתבעת על פי סעיף 328 לו, וכך הוא אומר: "אף שברקע ההסכם עומדת זכותו הסטטוטורית של המל"ל לשיפוי מאת חברת הביטוח בגין גמלאות שהוא נושא בהן - זכות של תחלוף - אין ההסכם נשאר נאמן לה לכל אורך הדרך, והוא משקף בחירה מוסכמת של הצדדים להסדיר בדרך של "קח ותן" את מערך החובות והזכויות ביניהם. ודוק: "באין תחולה להסכם, חל העיקרון הכללי של זכות שיפוי סטטוטורית של המוסד לביטוח לאומי כלפי בעלי האחריות ובעלי החבות בשל תאונת דרכים." כב' השופט ריבלין היה מודע באופן חד משמעי כי ייתכנו מקרים בהם הנתבעת יצטרכו לשאת בתשלומים הגבוהים מאלה בהם היו חייבות מכוח החוק, וכי הצדדים להסכם איזנו מצב זה על ידי הפחתת שיעור התשלום המשולם למוסד לביטוח לאומי, כאמור לעיל, בסעיף 3 להסכם, 55% במקרה שבו הנפגע הינו הנהג ו- 80% במקרה בו הנפגע אינו הנהג. כלומר, בבואנו לבחון את השאלה העומדת לדיון במקרה בפרטני המובא בפנינו, יש לילך בדרך שהתווה ביהמ"ש העליון בד"נ 1011403 הנ"ל, וליתן תשובה לשאלה הפרטנית על יסוד מטרתו ותכליתו של ההסכם שבין הצדדים." והדברים נכונים אף בענייננו. קראתי בעיון את פסקי הדין של חברי כב' השופט וינוגרד, ודעתי לא התשנתה, שכן פסקי דינו מצביעים באופן ברור על ההבדל העקרוני בין תפיסת עולם נזיקית לבין תפיסת עולם חוזית. בעוד שלטעמי יש לפרש את ההסכם בהתאם לתכליתו, סבור חברי כב' השופט וינוגרד כי פרשנותו של ההסכם הינה על רקע הוראותיו של סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. ובענייננו; הנתבעות מפנות לחוות דעת של מומחים שמונו במסגרת הדיון עם הנפגע, ולכך לא יכולה להיות כל נפקות ביחס לתביעה שבפני, לו רצו הצדדים להסכם לשוב ולדון בכל אותן שאלות העולות במערכת היחסים שבין המבטחות לבין הנפגע, היה הדבר מוצא את ביטויו בהסכם. באופן ספציפי, הנתבעות מעלות כאן טענה, שכבר נשמעה בעבר, ואכן בתי המשפט השונים קיבלו אותה, ויש טעם בטענותיהם, כי באם נקבל את עמדת התובע, כי יש להתייחס להחלטות הוועדות הרפואיות של התובע בעצמו, הרי וועדות רפואיות אלה קבעו כי רק חלק מהנכויות של הנפגע קשורות לתאונה, וביחס לנכויות אחרות אין הן קשורות לתאונה. כיצד מבקש המל"ל אם כן לחייב את הנתבעות בתשלום גמלאות, שרופאי המל"ל בעצמו קבעו כי אינן קשורות לתאונת הדרכים. מסכימה אני כי טענתם זו של הנתבעות אכן שובה את הלב, ואכן יש טעם בה, אלא שהצדדים להסכם, צדדים שווים בכוחם, לא טרחו לציין בו מה קורה במקרה כזה, ואין לחשוד בהם כי באותו תקופה לא היו נפגעים שחלק מהנכויות לא היה קשור לתאונה. כלומר, מצב עניינים זה היה בוודאי בפני מנסחי ההסכם, ובכל זאת בחרו לקבוע רק שני תנאים לתשלום הסכום למל"ל, מדוע משום שחברות הביטוח משלמות רק חלק מסכום הגמלה, ולכן גם הן היו צריכות לוותר על איזה שהוא חלק מהזכויות המגיעות להם על פי החוק. זאת ועוד. באותו הליך, ד"נ 10114/03 דעת המיעוט נשמעה מפי כב' השופטת חיות, וכך נאמר על ידה: הלאומי), ייסדו חברות הביטוח והמל"ל - בהסדר חוזי ארוך טווח - משטר הסוטה באופן משמעותי מהסדר השיפוי הסטאטוטורי הנ"ל. הדגשתי בהקשר זה כי: עילת התביעה לשיפוי, המוקנית למל"ל כלפי המבטחים על-פי ההסכמים שבנדון, איננה אלא עילה חוזית (ראו: פרשת מנורה, 154). היא צומחת מתוך ההסכמים וגדורה בגדר ההוראות הקבועות בהם, הגם ששורשיה נטועים בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. מאפייניה של עילה חוזית זו נובעים ממהותו של ההסדר החוזי כחוזה ארוך-טווח, המסדיר באופן כולל את מערכת היחסים השוטפת בין הצדדים, מבלי להביא בחשבון את נסיבותיו המשתנות של המקרה הבודד. במילים אחרות, מדובר בהסכם החולש על מערך הזכויות והחובות שבין המל"ל ובין המבטחים, במנותק מן ההליכים המתנהלים בין כל ניזוק ומזיק בנפרד. פרשנות זו, מבטאת את כוונת הצדדים בעת שהתקשרו בהסדר החוזי וקבעו בו מנגנונים מוסכמים החורגים מהסדר השיפוי הסטאטוטורי, מתוך שיקולים של יעילות כלכלית ובמטרה להימנע מהתדיינויות חוזרות ונשנות ביניהם. כלומר, גם על פי גישתה של כב' השופטת חיות, שהייתה בדעת מיעוט, ייתכנו מקרים בהם חברות הביטוח משלמות יותר מכפי שהן היו משלמות לו ההסדר הסטאטוטורי היה חל. ואם לא די בכך, כב' השופט חיות מציינת במפורש, בנימוקיה, כי במקרים בהם המל"ל הודה במפורש הרי הוא נתפס להודאתו, כגון באותו מקרה שבו המל"ל הודה בקיצור תוחלת החיים של הנפגע, אלא שדעת הרוב לא הלכה בדרך אותה התוותה כב' השופטת חיות. מכאן נלמד, כי גם במקרים בהם המל"ל מודה במסמכיו כי לא כל רכיבי הנכות מקורם בתאונה, אין בכך כדי להשליך על חובת הנתבעות לשלם את תגמולי הביטוח מכוחו של ההסכם. לפיכך, לאור מסקנתי זו, יש לקבל את התביעה. עניין נוסף עמד במחלוקת בין הצדדים והיה נושא הריבית, אלא שבעניין זה כבר נפסק במסגרת ע"א 6007/06 בביהמ"ש המחוזי בירושלים, ואין לי אלא להפנות לפסק דינם של כב' השופטים בעניין הנ"ל. לעניין סוגיית המדדים השליליים, בנושא זה כבר קבעתי בעבר כי אין מקום להתעלם מהמדדים השליליים, אין כל אינדיקציה בהסכם שבין הצדדים ממנה ניתן ללמוד כי אין להחיל את המנגנון הרגיל של הפרשי הצמדה ביחס לגמלאות. התוצאה: התביעה מתקבלת. התובע זכאי לקבל פסק דין בהתאם לכתב התביעה ועליו להגיש פסיקתא לחתימתי, בצירוף הוצאות כדין ושכ"ט מינימאלי על פי כללי לשכת עורכי הדין.פיצוייםביטוח לאומי