ערעור ביטוח גניבת מכונית

להלן פסק דין בנושא ערעור ביטוח גניבת מכונית: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (כב' השופט ישעיהו שנלר) מיום 21.3.02, לפיו נדחתה תביעת המערערים לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת מכונית. רקע עובדתי: 2. ביום 7.11.00 בשעות הערב המאוחרות, החנה המערער 1 (להלן: "המערער") מכונית הרשומה על שמו (להלן: "המכונית") בסמוך ל"פיצוחיה" ברחוב אבן גבירול בת"א. המערער יצא מהמכונית לקנות בקבוק שתיה. כשיצא מה"פיצוחיה", גילה כי המכונית נגנבה. המכונית היתה מבוטחת אצל המשיבה, אולם זו סירבה לשלם את תגמולי הביטוח. לאור זאת הגיש המערער תביעה כנגד המשיבה. המערער טען כי נעל את המכונית והפעיל את אמצעי המיגון. לחלופין, טען כי במידה ויקבע בית המשפט כי מפתחות המכונית הושארו בתוכה אזי, לפי הפסיקה, מכיוון שהחנה את המכונית בסמוך לחנות ובאופן שנמצאה תחת פיקוחו, על הביטוח לחול. פסק-דינו של בית משפט השלום: 3. בית משפט השלום קבע מבחינה עובדתית כי המערער השאיר את המפתחות במכונית, ולא כטענתו, כאילו הניחם בדלפק. די בכך, על מנת לדחות את התביעה. בית משפט השלום סמך קביעתו זו על כך שאין זה מובן מדוע המערער יצא החוצה מה"פיצוחיה" ורק לאחר מכן חזר ל"פיצוחיה" וחיפש את המפתחות. לדעת בית המשפט, אם אכן הניח המערער את המפתחות על הדלפק כטענתו, הרי אם בטרם הגיעו לדלפק ראה כי המכונית נעלמה, הכיצד לא חיפש מיידית את המפתחות?! אולם, גם אם ראה את העלמות המכונית משסיים לשלם, הכיצד לא בדק מיידית היכן המפתחות?! גם לגרסת המוכר ב"פיצוחיה" (להלן: "המוכר"), נושא המפתחות הועלה, ככל שהועלה, רק לאחר שחזר המערער וציין כי המכונית נגנבה. כמו כן, התיאור של חזרת המערער ל"פיצוחיה" כשהוא חיוור וכשטרם לכן לא ציין את נושא המפתחות אומר דרשני. יחד עם זאת, היות שהצדדים התייחסו לבחינת המצב המשפטי במקרה ובית המשפט יקבע כי המפתחות הושארו במכונית, בחן בית המשפט נושא זה. הפסיקה קבעה כי המבחן לתחולת הביטוח כאשר הנהג אינו נמצא פיזית בתוך הרכב הינו קיומו של קשר עין בין הנהג למכונית, תוך אפשרות מעשית לשלוט בנעשה ברכב בעת הצורך. בנוסף, יש לבחון אם הנהג היה נוכח בסמוך למכונית בהתייחסות לגנב הפוטנציאלי. בית המשפט קבע כי בנסיבות דנן איבד המערער את השליטה על המכונית; מדובר בשעות הלילה והחשיכה, לכאורה לא ניתן לראות את הכביש מהחנות, המערער כלל לא ראה כי המכונית נגנבה, לא הוכח מקום חניית המכונית לעומת ה"פיצוחיה" ודווקא הניסיון לשים בפיו של המוכר כאילו ראה את המכונית אומר דרשני. טענות הצדדים 4. המערערים טוענים כי טעה בית משפט השלום בכך שנסמך על עדותו ותמליל השיחה של החוקר מטעם המשיבה אשר שוחח בטלפון עם המוכר ב"פיצוחיה", והעדיף את גרסתו "הטלפונית" של המוכר על פני גרסתו בעדותו בבית המשפט ובתצהיר עדות ראשית מטעמו. לטענתם, אין להסתמך על שיחה זו אשר נערכה בטלפון בשעה שהמוכר היה ב"פיצוחיה" תוך שהוא משרת את האנשים באי ה"פיצוחיה". המערערים טוענים כי בניגוד לקביעת בית משפט השלום, המערער לא הותיר את מפתחות רכבו בתוך המכונית. לטענתם, המערער דומם את רכבו, הפעיל את מערכת המיגון באמצעות שלט המחובר לצרור המפתחות, נכנס ל"פיצוחיה" על מנת לקנות בקבוק שתיה והניח את צרור המפתחות על דלפק הגלידריה. כן טוענים המערערים כי המכונית היתה תחת פיקוחו של המערער; המכונית היתה במרחק של שניים שלושה מטרים מפתח ה"פיצוחיה", בטווח ראייתו של המערער והמערער היה בקשר עין עם המכונית. המערער שהה ב"פיצוחיה" לכל היותר כשתי דקות, כשהוא רואה את רכבו ויכול להגיע אליו בנקל תוך מחצית הדקה. רחוב אבן גבירול בתל-אביב הינו רחוב ראשי המואר גם בשעות הלילה ואין להעניק חשיבות מכרעת לעובדה שמדובר בשעות הלילה והחשיכה. לטענתם אין להסיק מעדותם של המוכר ו/או המערער כי המכונית לא היתה בטווח קשר עין, מכיוון שהם לא נשאלו בדבר שדה הראייה. 5. המשיבה טוענת כי מאחר שהערעור נסב כולו על ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, אשר הינם מבוססים היטב בתשתית העובדתית שהוצגה לה, הרי שאין יסוד להתערבותו של בית המשפט של הערעור. לטענתה, מסקנת בית משפט השלום כי המערער השאיר את המפתחות בתוך המכונית, מעוגנת היטב בניתוח העדות של המערער. כמו כן, עדותו של המוכר תומכת במסקנה זו. בית משפט השלום נימק את העדפתו את דברי המוכר בשיחה הטלפונית על עדותו בתצהיר וחקירתו. לטענתה, בית משפט השלום קבע כי בין המוכר לחוקר התקיימה שיחה ממושכת יחסית וכי "זכרונו הטרי" של המוכר היה עימו בעת שיחתו עם החוקר וכי "יש להסתמך על השיחה ואשר נאמר באופן ספונטני וללא קשר לתובע ולאשר שוחח עם המוכר" (עמ' 6 לפסק הדין). כמו כן, מאמצת המשיבה את קביעותיו של בית משפט השלום לעניין אי הימצאותה של המכונית בפיקוח המערער. דיון 6. אין מחלוקת כי המכונית נגנבה. השופט המלומד הסיק ממכלול העדויות כי המערער השאיר את המפתחות במכונית ולאור מסקנתו זו דחה את תביעת המערער. גרסתו של המערער הינה כי הוא יצא החוצה מה"פיצוחיה", ראה כי המכונית איננה, ולאחר מכן חזר ל"פיצוחיה" וחיפש את המפתחות. לדעת בית משפט השלום התנהגות זו אינה הגיונית. בית משפט השלום מציין כי "אם אכן הניח את המפתחות בדלפק, הרי אם בעת הגיעו לדלפק טרם ראה כי המכונית נעלמה, הכיצד לא חיפש מיידית את המפתחות. אולם, גם אם ראה את העלמות המכונית, משסיים לשלם, הכיצד לא בדק מיידית היכן המפתחות וכשגם לגרסת המוכר, ואף הגרסה האחרונה, נושא המפתחות הועלה, ככל שהועלה, רק לאחר שחזר התובע וציין, כי המכונית נגנבה" (עמ' 6-7 לפסק הדין). לעניות דעתנו, במקרה דנן, אין לקבוע על סמך ניתוח בדיעבד של נסיבות המקרה כי התנהגות המערער מצביעה על כך שהשאיר את המפתחות במכונית. אדם שזה הרגע מבין כי מכוניתו נגנבה, שרוי בסערת רוח, ולא בהכרח יחשוב באופן רציונאלי ויפעל באופן מובנה ולוגי. ייתכן למשל, כי המערער שכח לרגע שהניח את המפתחות על הדלפק, יצא מה"פיצוחיה" לכיוון מכוניתו, הבחין כי היא נעלמה ואז חזר ל"פיצוחיה" וחיפש את המפתחות כדי לאמת את הסברה כי אכן המפתחות נגנבו ובאמצעותם נגנבה המכונית. אף ייתכן כי אדם אחר בנסיבות אלו כלל לא היה מחפש את המפתחות לאור ההיסק כי אם המכונית איננה, ודאי נגנבה באמצעות גניבת המפתחות מן ה"פיצוחיה", ומתוך שהתייתר הצורך במפתחות כאשר המכונית איננה. בית משפט השלום העדיף את תמליל השיחה של המוכר עם החוקר על פני תצהירו ועדותו בבית המשפט. נניח שתמימי דעים אנו עם דעתו של בית משפט השלום כי "יש להסתמך על השיחה ואשר נאמר באופן ספונטני וללא קשר לתובע ולאשר שוחח עם המוכר". מתמליל השיחה עולה כי המוכר אינו זוכר אם המערער חיפש את המפתחות ב"פיצוחיה" או העלה את נושא המפתחות בפני המוכר. העובדה שהמוכר איננו זוכר זאת, בשיחה שהתקיימה כשלושה שבועות לאחר הגניבה, אינה מצביעה על כך שהמערער לא חיפש את המפתחות או לא שאל את המוכר לגביהם. יתר על כן, כפי שצוין לעיל, אף אם המערער לא חיפש את המפתחות או לא שאל את המוכר לגבי המפתחות לאחר שהבין כי המכונית נגנבה, אין להסיק מכך כי השאיר את המפתחות בתוך המכונית. המערער הצהיר והעיד כי לא השאיר את המפתחות במכונית, אלא נעל אותה, נטל את המפתחות עימו והניחם על הדלפק ב"פיצוחיה". לאור האמור לעיל, מסקנתנו היא כי לא ראוי לקבוע כי המערער השאיר את המפתחות במכונית. אכן, רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית-המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה פ"ד נ(5) 407). עם זאת, התערבות תיתכן כאשר אין מדובר בממצאים עובדתיים המבוססים דווקא על התרשמות ומהימנות, אלא על טעמים שבהגיון שניתן לחזור ולבחון אותם גם עפ"י הגיונה של ערכאת הערעורים (ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' רחמים פ"ד מז(3) 240; ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה פ"ד לח(4) 253). ערכאת הערעור יכולה להתערב, כאשר ממצאיה של הערכאה הראשונה וקביעותיה, היו מבוססים על שיקולים שבהגיון או על חומר "אובייקטיבי", ממנו הסיקה הערכאה הראשונה מסקנות עובדתיות (ע"א 4339/98 חמודה נ' מדינת ישראל דינים עליון, כרך נח, 484; ע"א 594/99 אוחנה ניסים ואח' נ' אסתר אלעזר, פ"ד נה(3) 355, 359; ע"פ 1601/99 ניסים שהין נ' מדינת ישראל דינים עליון, כרך נו, 744). כך במקרה דנן בו ממצאי בית-משפט השלום הושתתו על שיקולים שבהגיון, וכאמור מסקנתנו היא כי בחינה של שיקולים אלה מוליכה למסקנה האמורה שלפיה ניתן להתערב בכך. לפיכך, מתייתר הצורך בדיון בשאלת הפיקוח על המכונית. הערעור מתקבל. על המשיבה לשלם למערער תגמולי ביטוח בגין גניבת המכונית. התיק יוחזר לבית משפט השלום לקביעת תגמולי הביטוח. המשיבה תישא בהוצאות המערערים ושכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ, ריבית והצמדה. הערבות הבנקאית תוחזר לב"כ המערערים.רכבערעורגניבת רכבביטוח פריצה / גניבה