ערעור תביעת נזקים לרכב

להלן פסק דין בנושא ערעור תביעת נזקים לרכב: פסק דין לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון מיום 20.4.94 (ת"א 1064/02) מפי כב' השופטת ע. ויינברג-נוטוביץ שבו קיבל בית המשפט את תביעת המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") וחייב את המערערת לשלם לו סכום של 16,291 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה וכן הוצאות ושכר טרחת עו"ד. רקע 1. המשיב הגיש כתב תביעה בסדר דין מהיר לבית משפט קמא שבו טען כי מכונית שהייתה בבעלותו (להלן: "המכונית") נפגעה בתאונה מכלי רכב של המשיב הפורמלי מר טל סעדון (להלן: "סעדון") שהיה מבוטח אצל המערערת. בכתב התביעה טען המשיב שהתאונה ארעה ביום 16.10.97, בעת שהמכונית חנתה בכביש סמוך לביתו, והוא עצמו היה בביתו ושמע את רעש ההתנגשות. כמה דקות לאחר מכן הודיעו לו שכניו, שהרעש נגרם מפגיעה במכוניתו. המשיב ירד לרחוב ופגש בסעדון שהתנצל על הפגיעה ומסר לו הודאה בכתב (נספח א' לכתב התביעה, להלן: "ההודאה"). ימים אחדים לאחר התאונה פנה המשיב למערערת בדרישה לשפותו בגין נזקיו. המערערת סירבה להענות לדרישה ובסופו של דבר, לאחר שחלפו קרוב לחמש שנים ממועד התאונה, הגיש המשיב את תביעתו לבית משפט קמא. ההליכים בבית משפט קמא 2. המערערת הכחישה את אירוע התאונה והוסיפה וטענה שנסיבות המקרה מלמדות על קנוניה בין המשיב לבין סעדון שתכליתה להוציא כספים מהמערערת. בהודעה פורמלית ששלחה המערערת למשיב ביום 30.3.98 היא נימקה את דחיית דרישתו במלים: "הנזק כפי שהוגש ונתבע לא נגרם על ידי מבוטחנו". 3. בבית משפט קמא העידו המשיב, סעדון ומר אבי צרפתי - שמאי רכב שהעיד מטעם המשיב. כמו כן הגישה המערערת את תצהירו של עובדה מר צבי בר, שפגש בסעדון ביום 3.3.98, לצורך בירור דרישתו של המשיב, וקיבל ממנו פירוט בכתב ובחתימה של גרסתו לאופן אירוע התאונה (להלן "ההודעה") שצורפה לתצהיר. 4. בסיכומיה הצביעה באת כוח המערערת על התשתית הראייתית הלקויה והחסרה שהובאה להוכחת התביעה, על הסתירות הרבות בגרסאותיהם של המשיב וסעדון, ועל החשד העולה לקנוניה ביניהם. לפיכך עתרה באת כוח המערערת לדחות את התביעה. באת כוח המשיב גרסה שהתביעה הוכחה כהלכה, ועמדה במיוחד על אי הוכחתה של קנוניה ועל אי הבאת ראיות מטעם המערערת שהיה בהן כדי לסתור את העדויות מטעם המשיב, לרבות הימנעותה של המערערת מלהגיש חוות דעת של שמאי מטעמה. 5. בית משפט קמא סבר שהתביעה הוכחה כדבעי ושלא הוכחה קנוניה, ועל כן קבע אפוא שהמערערת חבה בפיצויו של המשיב, והעמיד את סכום החיוב על 16,291 ₪ כאמור לעיל (סכום זה כולל את נזקי המכונית, שכר טרחת השמאי וסכום של 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש). כמו כן חויבה המערערת בתשלום הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך 8,000 ₪ בצירוף מע"מ. הערעור 6. בפנינו שבה המערערת ועמדה על הסתירות הרבות שהתגלו בגרסאותיו של המערער כפי שהוצגו בכתב התביעה, בתצהיר העדות הראשית שהגיש, ובתשובותיו בחקירה שכנגד. כמו כן הצביעה על הפגמים בגרסתו של סעדון, שתשובתו העיקרית לשאלות הרבות שנשאל בחקירה שכנגד הייתה "אינני זוכר". 7. המשיב תומך בפסק הדין מנימוקיו, וסבור שבסופו של דבר לא זו בלבד שהוכיח את תביעתו אלא שהמערערת לא ניסתה לסתור אותה ולא הביאה ראיות לשם כך. דיון והכרעה 8. כלל יסודי הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות שבעובדה שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים שבחריגים: "בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה ובהערכת מהימנותם של עדים שבאו לפניה, אלא במקרים חריגים וקיצוניים, כגון שהיתה טעות ביישום ההלכה לעובדות המקרה או כשהדברים מופרכים על פניהם." (ע"א 640/85 קופר ו-2 אח' נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598-599) לפנינו אכן מקרה חריג שבו הראיות שהיו לפני בית משפט קמא היו דלות ומסופקות במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור; המשיב לא הרים את נטל השכנוע להוכיח את נסיבות התאונה, ומכל מקום אי אפשר היה לעגן בראיות שהגיש את הקביעה שהתאונה התרחשה בנסיבות שתארו המשיב וסעדון. לפיכך היה על בית משפט קמא לדחות את התביעה. נביא את טעמינו: המשיב לא היה עד לתאונה, וכבר מטעם זה ספק אם היה בעדותו כדי לתרום להוכחת האופן שבו התרחשה התאונה, אם זו ארעה בנסיבות שטען להן. העדות הייתה מכוונת להוכיח את הודאתו של סעדון באחריות לתאונה, אך לעניין זה חשובה בראש ובראשונה עדותו של סעדון שלא העיד כבעל דבבו של המשיב. אכן סעדון העיד והודה באחריותו לתאונה, אך כפי שנראה להלן, עיון בדברים שאמר בעדותו ובהודעה שמסר לנציג המערערת מלמד שאי אפשר היה לסמוך עליהן ממצא עובדתי פוזיטיבי כלשהו. במלים אחרות - בנסיבות העניין אין בעדויותיהם של המשיב ושל סעדון כדי לעגן ממצא עובדתי בדבר אופן התרחשות התאונה או עצם התרחשותה. 9. נבחן תחילה את עדותו של המשיב: עיון בגרסאותיו השונות של המשיב כפי שהובאו בהודעה שמסר למערערת, בכתב התביעה, בתצהיר העדות הראשית שעשה ובתשובותיו בחקירה שכנגד, מעלה שורה של סתירות ותמיהות שמתחזקות פי כמה כשמשווים את גרסאותיו עם עדותו של סעדון. 10. בכתב התביעה, שנתמך בתצהיר של המשיב, טען המשיב ששמע את התנגשות כלי הרכב בעת ששהה בביתו בערך בשעה 21:40, אך הוא לא שת לבו לכך, ורק לאחר דקות אחדות הודיעו לו שכניו שהמדובר במכוניתו (ס' 3 לכתב התביעה המתוקן). המשיב יצא למכוניתו "ונוכח כי המכונית נפגעה ע"י מכונית ... שהייתה נהוגה ע"י [סעדון]", שהתנצל על הפגיעה בפני המשיב "ומסר בידו מכתב חתום ובו פרטי הביטוח שלו והודאה כי פגע במכונית" (ס' 4 ו-5 לכתב התביעה המתוקן) הוא ההודאה. 11. בתצהיר העדות הראשית שעשה ביום 21.7.02 הצהיר המשיב דברים אחרים. לפי גירסה זו, הוא ראה מחלון ביתו אדם (סעדון) יוצא מהרכב וצועד לכיוון ביתו, והוא פתח את דלת הבית ויצא לקראת סעדון אשר התנצל בפניו על התאונה. בתצהיר זה אין זכר לשכנים שהתדפקו על דלתו של המשיב כדי להודיעו על הפגיעה במכונית, ואף המקום שבו נפגשו המשיב וסעדון השתנה. אין צריך לומר שהמשיב לא העיד אף אחד מאותם שכנים. 12. המשיב העיד שלא הכיר את סעדון עד לתאונה (עמ' 8 שורה 14) ואילו סעדון, בהודעה שמסר לנציג המערערת, מסר שהמשיב חבר שלו. בחקירה שכנגד הסביר "כשאני עובר בשכונה, ואני אומר שלום זה חבר" (עמ' 21 ש' 18). תוקפו של רשיון הרכב של המשיב (נ/1 שצורף גם לתצהיר העדות הראשית של המשיב) פג ביום 13.1.97, כעשרה חודשים לפני התאונה, אך המשיב העיד שהרשיון היה בתוקף. בעדותו טען כי יוכל להמציא לבית המשפט רשיון רכב בתוקף למועד התאונה (עמ' 10 שורות 4-5) אך לא טרח לעשות כן. 13. ובאשר לעדותו של סעדון: בהודעה הסביר סעדון שנסע ברחוב שבו חנתה המכונית, ובכיוון הנגדי לכיוון שבו חנתה. הוא ביקש לפנות שמאלה למגרש שהיה בצד הנגדי של הרחוב, ואז פגע "עם פינה קדמית ימנית של הגולף פגעתי בצד שמאל קדמי של אופל קורסה". להודעה צירף סעדון תרשים שבו הראה כיצד נסע ואת נקודת הפגיעה. סעדון הוסיף שתיקן את רכבו בקלקיליה תמורת 150 ₪ וכי הנזק שנגרם למכוניתו של המשיב היה "כל הצד השמאלי לכוון מכסה המנוע, ולכוון הדלת השמאלית קדמית" וכן הוסיף כי כל הנזק שראה בתמונות של המכונית שהוצגו לו, הוא הנזק שגרם. 14. סעדון התבקש לספר כיצד קרתה התאונה ותשובתו "אני לא זוכר. אני זוכר שהייתה תאונה, מה היה אני לא זוכר" (עמ' 21 ש' 12-13) לטענתו, הוא אינו זוכר את פרטי האירוע כלל (עמ' 22 ש' 3), לרבות את מסלול נסיעתו והכיוון שאליו פנה (עמ' 22 ש' 19). העד לא זכר מי ניסח את מכתב ההודאה שמסר למשיב (עמ' 22 ש' 9), לא זכר אם רכבו נפגע בתאונה ואיזו פגיעה (עמ' 22 ש' 27), אם תיקן את רכבו אם לאו (עמ' 24 ש' 6-17) ומתי נוצר הקשר בינו לבין המשיב בעקבות התאונה (עמ' 26 ש' 14). ככלל עדותו התאפיינה בתשובות חמקניות של "איני זוכר". העד גם לא ידע להסביר את הסתירה שבין נסיבות התאונה כפי שתיאר אותן בהודעתו לנציג המערערת לבין תמונת הנזק במכונית - תמונה המצביעה על פגיעה חזיתית מחלק בולט. כפי שהסביר מר צרפתי שמאי הרכב מטעם המשיב הפגיעה כנראה נגרמה מחלק בולט כגון וו גרירה או מדרגה בולטת; אין חולק שלא היו התקנים כאלו ברכבו של סעדון, וכי בדרך כלל מותקן וו גרירה בחלקו האחורי של כלי רכב. 15. כאן המקום לציין שגם עדותו של שמאי הרכב מר אבי צרפתי לא תרמה לגרסתו של המשיב שהרי העיד כאמור שהמכה הנראית לעין בחזית המכונית יכלה להיגרם מתאונה חזיתית כשברכב הפוגע חלק בולט כגון פגוש הבולט קדימה או בנסיבות שתוארו לעיל של התקן בולט (עמ' 18 -19). העד גם שלל אפשרות שהיו שני מוקדים של נזק (עמ' 19 ש' 15). 16. עולה מן המקובץ שגם אם לא הוכיחה המערערת, במידת ההוכחה הנדרשת, את חשדה בדבר קנוניה שרקמו המשיב וסעדון, עדיין לא היה בראיות שהובאו לפני בית המשפט כדי לבסס את תביעת המשיב ואת הגרסה שסעדון הוא שפגע במכונית בנסיבות שתוארו על ידו בהודאה ובהודעה. סוף דבר 17. לפיכך אנו מורים על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא ועל דחיית תביעת המשיב. המשיב ישא בשכר טרחת עו"ד של המערערת בשתי הערכאות בסך 20,000 ₪. רכבערעורנזק לרכב