לטענת התובעת, הנתבע או עובד מטעמו השליך סיגריה מהחלון וזו הציתה את הפרגולה אשר גרמה לשריפה. להלן פסק דין בנושא ביטוח שריפה בגלל סיגריה: פסק דין התביעה והצדדים לה : 1. התובעת הינה חברת ביטוח, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה ביטחה את המבוטחים ברמן דוד ואורית (להן: "המבוטחים" ו/או "המבוטחת", בהתאמה). הנתבע הינו קבלן חשמל אשר הועסק על ידי המבוטחים לצורך ביצוע עבודות חשמל בבית. 2. ביום 3.11.99 בשעה 11:30 או בסמוך לכך, פרצה אש בחצר הבית, אשר גרמה לנזקים לתכולת הבית ולמבנה (להלן: "השריפה"). השמאי מטעם התובעת מר אוקטן מאיר (להלן: "השמאי") העריך את נזקי השריפה בסך של 24,465 ש"ח. סכום זה, בניכוי ההשתתפות העצמית ובתוספת שכר טרחת השמאי, הוא הנתבע במסגרת התביעה שבפני. טענות הצדדים : 3. התובעת טוענת כי עובר לשריפה, עבד הנתבע או מי מטעמו בחדר הפינתי, הממוקם בקומה השנייה בבית, שחלונותיו ממוקמים מעל פרגולה (להלן: "הפרגולה"). לטענת התובעת, הנתבע או עובד מטעמו השליך סיגריה מהחלון וזו הציתה את הפרגולה אשר גרמה לשריפה. 4. לטענת הנתבע, אין כל קשר בין העבודות שבוצעו לבין השריפה. הנתבע טען כי עובדיו אינם מעשנים בביתי הלקוחות, וזאת על פי הוראה מפורשת מטעמו. עוד טען הנתבע כי אין כל ראיה הקושרת ביניו לבין השריפה, לא הוגשה כל חוות דעת של מומחה באשר לנסיבות השריפה ובדל הסיגריה לא נמצא. עוד מכחיש הנתבע את נזקי השריפה. הדיונים וההוכחות : 5. התובעת מטעמה הגישה תצהיר מטעם המבוטחת וכן את דו"ח השמאי ; הנתבע הגיש תצהיר מטעמו וכן תצהיר עובדו, מר מוחמד גנם (להלן: "גנם"), אשר עבד בבית ביום השריפה. 6. ביום הדיון הורתי על הגשת סיכומים בכתב ולאחר שאלה הוגשו, יש ליתן פסק דין על סמך החומר שבפני. ההכרעה : 7. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בוומר שבפני, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל, אנמק קביעתי זו. 8. למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים שאין ראיה ישירה התומכת בטענת השלכת סיגריה בוערת מהחלון לפרגולה - בתצהיר המבוטחת (ת/1) אין כל עדות לכך שהמבוטחת ראתה מי מעובדי הנתבע משליך סיגריה ; עדות השמיעה שנכללה בחוות דעת השמאי (ת/2) נמחקה בהוראת בית המשפט ; בדל הסיגריה לא נמצא (פרו' עמ' 4 שו' 21). 9. מאידך, אין מחלוקת כי עובר לשריפה עבד אחד מעובדי הנתבע בקומה השנייה (פרו' עמ' 8 שו' 3) וכי שני העובדים מעשנים (פרו' עמ' 9 שו' 11-8). כמו כן, אין מחלוקת כי הנתבע דווח אודות השריפה בסמוך לפריצתה "אני זוכר שנסעתי באוטו מאורית ונאמר לי שפרצה אש ואני לא זוכר, יכול להיות שהיא אמרה לי שהפועלים הם אלה שעשו" (פרו' עמ' 6 שו' 20) וכי הציע למבוטחת לפצות אותה בסכום ההשתתפות העצמית (פרו' עמ' 8 שו' 4). 10. מכאן, שבתיק זה על בית המשפט לשאול את עצמו האם די בראיות שהובאו כדי להקים את נטל ההוכחה הדרוש במשפט האזרחי - והתשובה, כאמור, חיובית. מפאת חשיבות העניין, אסקור בקצרה את ההלכה בנושא זה. נטל ההוכחה במשפט האזרחי : 11. בספרו של ד"ר אליהו הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, נאמר : "המבחן המקובל במשפטים אזרחיים : עודף ראיות או מאזן הסתברות (balance of probabilities, Preporderance of evidence) ; עליו לשכנע את בית המשפט כי העובדות שהוכחו מצביעות יותר לטובת גירסתו מאשר נגדה" (שם, בעמ' 208). 12. ומהו אותו מאזן הסתברויות ? בע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017, בעמ' 2064, קבע כב' השופט אגרנט: "אכן הנוסחאות 'שכנוע הנעלה מספק סביר' - הוא קנה המידה הפלילי - ו'שכנוע לפי מאזן האפשרויות' הוא קנה המידה האזרחי, אינן נוסחאות מדעיות או מדוייקות כי אם אך מבחנים נוחים או מעשיים ... מה שנדרש מבעל דין שעליו הטיל החוק את עול השכנוע במשפט האזרחי הוא להוכיח עובדות מהן עולה גירסתו כאפשרות קרובה, לאו דווקא קרובה עד מאוד; ובדרך כלל יספיק הדבר, שהגרסה העולה מאותן העובדות, היא יותר קרובה לאמת מזו העולה מהעובדות שהוכחות עלי ידי הצד שכנגד". 13. וספרו של יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת תשס"ד-2003 - "הטית מאזן ההסתברות - מאי משמע ? הלכה למעשה משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס העמדה שהוא נוקט באשר למהותן של הראיות שבאו בפניו, כמותן, דיותן והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, גרסה אחת (באשר לעניין השנוי במחלוקת) מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באורח ציורי נוהגים לומר שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ- 50% ; לשון אחר, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב- 51% מתוך 100% המבטאים ודאות מוחלטה, על מנת לצאת ידי חובתו ; ואין נפקה מינה שנותרים 49% של אי ודאות" (שם, בעמ' 1548). 14. ובת"א (תל אביב) 3056/86 לויזדה נ' ההסתדרות העובדים הכללית של העובדים בא"י, תק-מח 95(1)1179, בעמ' 1198 נאמר: "הקריטריון לעקרון הוא מאזן ההסתברויות ונטייתה. שמות נרדפים משקפים את הרעיון : מהימנות גרסה מול גרסה, שהיא צריכה להיות ברורה, מוצקת משכנעת ועולה על האחרת; הגיונם של דברים; התרשמות; שכל ישר וסבירות; כמות הראיות ודיותן; האיזון הראוי; עודף ראייתי; הקרבה לאמת; אפשרות קרובה; וכדומה; וכל זה בשים לב ובשקלול מכלול הראיות שבאו בפני בית המשפט, שיש בהן להשליך אור לגבי גרסה זו או אחרת. בנוסף לאבני הבוחן האמורים שישומם לא תמיד קל, הייתי מוסיף נדבך נוסף בשקלול הכולל המחייב זהירות נוספת והוא כי יש אינטרס הן לתובע והן לנתבע בתוצאות המשפט ... ". 15. ובטרם אתפנה ליישום ההלכה ובחינת מאזן ההסתברויות, יש לעמוד על כלל נוסף מדיני הראיות הדורש ליבון בתיק שבפני. אין מחלוקת כי בעת פרוץ השריפה עבדו בבית המבוטחת שני עובדים - גנם ואחיו, אשר עבד רק חודש בשירות הנתבע (פרו' עמ' 10 שו' 24). גנם לא ידע להשיב מדוע לא פנו לאח לצורך קבלת תצהיר ואמר שהוא נמצא בארץ (פרו' עמ' 9 שו' 23-21). בנוסף, ויתר ב"כ הנתבע על חקירת נגדית של המבוטחת (פרו' עמ' 3 שו' 9). ההלכה בדבר הימנעות מלהביא עד ומחקירה בחקירה נגדית : 16. השופט י' קדמי בספור על הראיות- הפן האזרחי (תשמ"ט), עמ' 352, קובע כדלקמן: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בביהמ"ש הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על ידו. התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה, באשר על פניה, מתחייבת ממנה הסקת המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קויימה החקירה הנגדית-היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה-במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל-מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. הבוחר שלא להביא את המסמכים הרלוונטיים, לא רק שבעיני המתבונן האובייקטיבי עולה מסקנה שאין לו תימוכין לגרסתו, אלא אף חזקה עליו שהוא מודע לחובת נטל ההוכחה, וברור לו שרק במקרים נדירים יטה בית המשפטי להאמין לגרסתו". 17. וכן בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651 עמ' 658-659, אומר השופט גולדברג: "אי הבאתו של עד רלוונטי מעורר, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד". וכן ראה לעניין זה את ע"פ 677/84 שמש נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 33: "כידוע כלל הוא שאי הבאת עדות או ראיה אשר נאשם יכול היה להביא ולפי תכתיב השכל הישר יכול היה להיעזר בה אילו היתה גרסתו נכונה, מקימה נגדו חזקה שאותה עדות או ראייה היתה מדברת נגדו: ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 978. בכך חיזוק נוסף-אולי לאו דווקא סיוע פורמלי בפני עצמו-לבנין התביעה". ולאחר שפרשנו את ההלכה המחייבת, ניישמה במקרה שלפנינו. יישום ההלכה על המקרה שלפנינו: 18. כאמור, בתיק זה יש להכריע על פי מאזן ההסתברויות שבמשפט האזרחי. מן המפורסמות היא כי שריפות אינן פורצות ללא סיבה - אש יכולה לפרוץ כתוצאה מתנאי מזג אויר מסויימים, הצתה מכוונת, הותרת ו/או השלכת חפץ בוער וכו'. אולם, דומה שאין מחלוקת כי אש אינה יורדת מהשמים. 19. התובעת מבחינתה הוכיחה כי בעת פרוץ השריפה עבדו במקום עובדי הנתבע, שאין חולק כי הינם המעשנים ; התובעת הוכיחה כי אחד מהעובדים עבד בקומה השניה, בחדר מעל הפרגולה ; התובעת הוכיחה כי בסמוך לאחר השריפה התקשרה המבוטחת ו/או העובדים מיידית לנתבע ; התובעת הוכיחה כי הנתבע הציע למבוטחת לשלם את ההשתתפות העצמית. אמנם - בדל הסיגריה לא נמצא אולם אם אכן נזרק על הפרגולה והיווה אם הסיבה לדליקה, אין ספק כי בדל זה נשרף לחלוטין. 20. מאידך, הנתבע לא הצביע ולא הוכיח כל סיבה אובייקטיבית הגיונית אחרת לפרוץ השריפה ; הנתבע נמנע מהבאת האח לעדות, והדבר מקים כאמור חזקה כי עדות זו היתה פועלת לרעתו ; הנתבע נמנע מלחקור את המבוטחת על תצהירה, בין השאר לעניין האמור בסעיף 8 לתצהירה, שם אומרת היא כי עובר לשריפה עבדו העובדים בחדר הממוקם מעל הפרגולה. המנעות זו אף היא מקימה את החזקה האמורה ; הנתבע אישר כי היתה אליו פניה מהמובטחת לאחר שהאש פרצה והוא הגיע למקום (פרו' עמ' 6 שו' 24) - אם כך, ה"חיצים" כוונו אל הנתבע כבר בזמן אמת. לנתבע יש אינטרס בתוצאות ההליך, במיוחד לנוכח העובדה כי אין לו ביטוח אחריות מקצועית (פרו' עמ' 8 שו' 17) וכל הוצאה יוצאת מכיסו. 21. כאשר שוקל בית המשפט את הממצאים הנ"ל, ומאחר וכאמור די ובית המשפט מעדיף גרסה אחת על פני רעותה, אזי הכף במקרה הנדון נוטה לכיוון התביעה ולכן דין התביעה להתקבל. גובה הנזק : 22. התובעת גיבתה את תביעתה בחוות דעת של שמאי. לא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבע. שמאי התובעת נחקר על ידי ב"כ הנתבע ואכן הודע כי קיבל הצעות מחיר מהקבלנים שביצעו את העבודה בפועל, וכי יתכן שהיו הצעות זולות יותר (פרו' עמ' 5 שו' 10), אולם עוד ציין כי ניהל משא ומתן לגבי המחיר כי לדעתו המחיר היה קצת גבוה, ולאחר מכן הוא בצע את העבודה בפועל. 23. בהעדר כל ראיה סותרת לעניין ובה הנזק, ולאחר שהתרשמתי ממקצועיותו של שמאי התובעת, ומאחר וסביר והגיוני לפנות לבעל המקצוע אשר התקין את אותו פריט שניזוק על מנת שהוא זה שיפעל לתיקונו, ומאחר ואין זה ממנהגן של חברות ביטוח לשלם תגמולי ביטוח למבוטחים כמתנדבות, ורק במקרים בהם מוכח כי הסכומים ששולמו למבוטח שולמו שלא בתם לב ו/או תוך העדפות שלא כדין לא ניתן יהיה לשבב את הנזק וראה ע"א 7184/94 הכשרת הישוב נ' חברת השמירה, פ"ד נ(4) 567, הנני מחייבת את הנתבע בתשלום הסכומים הבאים : הסכום ששולם למבוטחים - 23,636 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.1.00 ; שכר טרחת השמאי בגין עריכת חוות דעתו - 1,200 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.1.00 ; שכר בטלת עדי התובעת כפי שנפסקו בדיון ביום 2.2.06 בסך 1,050 ש"ח ; אגרת בית המשפט בסך 766 ש"ח ; שכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. כל הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.טבק / סיגריותשריפה