להלן פסק דין בנושא תביעה אישית נגד נהג - תאונת דרכים: פסק דין תביעת שיפוי על סך 12,175 ₪. 1. התובעת פיצתה אדם בשם משה יפרח בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתה, בתאונת דרכים מיום 27.1.02 בשעה 20:00 [להלן: "התאונה"], כאשר נפגע על ידי רכב נהוג על ידי הנתבע ונעדר כיסוי בטוחי לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970. מאחר שכך פנתה התובעת בתביעתה הנוכחית אל הנתבע. 2. הנתבע טוען למעשה כי התובעת התנדבה לשלם את הפיצוי משתי סיבות עיקריות: האחת, שהנפגע התחזה ולא נגרם לו כל נזק גוף וכן שמדובר בהתנגשות של הנפגע במראת רכב נהוג על ידי הנתבע. השניה, כי קיים גם קיים כיסוי בטוחי אצל "כלל חברה לבטוח בע"מ" כאשר הכיסוי הוא מסוג "פוליסת סחר". 3. על כך משיבה התובעת כי עובדתית ומשפטית מדובר היה בתאונת דרכים, כי נגרמו לנפגע נזקי גוף, הוא טופל בחדר מיון של בית חולים ואף המשיך לקבל טיפולים לאחר מכן. אשר לטענתו השניה של הנתבע, טוענת התובעת כי פוליסת הסחר לא הורחבה "למטרות חברתיות ופרטיות", כי הנתבע עשה שימוש ברכב למטרות אלו בעת התאונה וכן כי הפוליסה לא כיסתה שימוש למטרת סחר ברכב כאשר הרכב הוא בבעלות הנתבע וזה היה המצב בענייננו. על כן ובמסגרת חבותה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 [להלן: "החוק"], היה עליה לפצות את הנפגע. 4. אדון תחילה בשאלת הנזק והפיצוי: אין חולק כי ב - 27.1.02 בשעה 20:00 או בסמוך לכך נהג הנתבע ברכב דייהו מ.ר. 19 - 232 - 19 [להלן: "הרכב"] ברח' שנקר בחולון וכי ארעה התנגשות פיזית בין הנפגע [ע"ת מס' 1] לבין רכב הנתבע. לאחר עיון בעדויות הנפגע והנתבע אני קובעת כי ההתנגשות הינה בגדר תאונת דרכים ואני מקבלת את גירסת הנפגע לגבי נסיבותיה. הנפגע העיד שירד מכספומט למפרץ חניה ברחוב ואז נפגע על ידי הרכב [עמ' 4]. הנתבע טען שהנפגע "נכנס לו במראה" [עמ' 8] וכי הנפגע לא טען שנגרמה לו פגיעה - "אולי רצה להוציא גימלים". מעיון בטופס ההודעה שמסר הנתבע לחוקר התובעת [נספח א' ל-ת/2] עולה כי הנתבע, לשיטתו, נסע בנסיעה איטית, הבחין בנפגע היוצא בריצה אל הכביש מצידו השמאלי על מנת לחצות ומבלי להסתכל ואז עצר בעצירה מוחלטת. לאחר מכן הנפגע פגע במראה השמאלית של הרכב ונפל לכביש. אני סבורה כי הגיון הדברים מתיישב יותר עם גירסת הנפגע מאשר עם גירסת הנתבע: אם אכן היה רכב בעצירה מוחלטת ועובר לכך עמד הנפגע לחצות את הכביש לפני הרכב קשה מאוד לקבל שהנפגע החליט דווקא אז להכנס בתוך מראת הרכב. הדברים הללו נאמרים למעלה מן הצורך משום שדי לי שאקבע שהנפגע לא התחזה ולא ביים את התאונה על מנת שהיא תעלה בגדר "תאונת דרכים" כאשר לפי החוק אין צורך לבדוק את אשמת המשתמש ברכב או את אשמת הנפגע ומדובר באחריות מוחלטת. 5. כעת כל שעלי לבחון הוא את סבירות התשלום והפיצוי של התובעת לנפגע. הנפגע הגיע בסמוך לאחר התאונה לחדר מיון, נבדק על ידי אורטופד ואובחן כסובל מרגישות מעטה בגב תחתון. הומלץ לו טיפול במשככי כאבים ומעקב בקופת חולים. בוצעו צילומים שונים והוא הופנה לטיפול של רופא מומחה. במסדר חולים שנערך לנפגע למחרת היום בצה"ל [שם שירת כחייל בשירות סדיר] נמצא בלתי כשיר לתפקיד והומלצו לו שלושה ימי מנוחה. הנפגע המשיך להתלונן על כאבים וביקר פעם נוספת בחדר מיון יומיים לאחר התאונה, הומלץ לו טיפול במשככי כאבים. בהפניה נוספת מצה"ל לחדר מיון רשם ד"ר פלייב כי עדיין לנפגע רגישות באזור גב תחתון עם הקרנה לרגל ימין. הנפגע לא טען לנכות רפואית ואם כך ובמסגרת עקרונות הפיצוי היתה צריכה התובעת להעריך את נזקיו בעיקר בראש נזק של כאב וסבל. התובעת שילמה לנפגע 7,500 ₪ כולל שכר טרחת עו"ד לסילוק תביעתו וכן הוציאה 137 ₪ בגין צילום תיק משטרה, 2,825 ₪ בגין חקירות ו - 849 ₪ בגין טיפולים רפואיים לנפגע. סכומים אלו לאחר שערוך - הינם הסכומים נשוא התביעה הנוכחית. 6. הלכה פסוקה היא כי "מששילמה חברת בטוח למבוטח על פי פוליסה בת-תוקף [ובענייננו, על פי חובת השיפוי הסטטוטורית שבסעיף 9 לחוק, י.ה.], תיבדק חובת התשלום מצידה למבוטח...על פי מידת סבירות שיקוליה שהניעוה להכיר בחבותה ולבצע את התשלום...התנכרות להסדר סביר בין חברת הבטוח לבין המבוטח ...תרתיע חברות ביטוח מלהגיע להסדרים עם מבוטחים ותאלץ אותן להתדיין איתן עד להכרעה שיפוטית..." [ע"א 7148/94, הכשרת הישוב חברה לבטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ, פד"י נ(4) 567,571]. 7. מן הכלל אל הפרט - נוכח פגיעתו של הנפגע ובהתחשב בקריטריונים לפיצוי על פי הפסיקה ועל פי הנוהג, מצאתי כי הפיצוי לנפגע עמד בכל קנה מידה של סבירות ואני דוחה את טענת הנתבע בענין זה. 8. כעת לענין הכיסוי הבטוחי - הנתבע קנה את הרכב משלומי סוויסה ביום התאונה, שעה עובר לתאונה [תצהיר הנתבע נ/1 והצהרת שלומי סוויסה שהתקבלה בהסכמה דיונית, נ/2]. הנתבע העיד כי קנה את הרכב במסגרת עיסוקו כסוחר רכב ועדותו זו לא נסתרה. הנתבע ביטח את השימוש ברכב כמפורט בתעודת זיכוי ובפוליסת בטוח שתמצותה צורפו כ - ת/4 ואשר הנפיקה "כלל חברה לבטוח בע"מ". בתעודת הזיכוי נכתב במפורש כי "השימוש המותר ברכב: כמפורט בסעיפים שמעבר לדף אשר מספריהם נקובים להלן, מתוך חלק ב' שעל גב תעודה זו: 26". סעיף 26 קובע: "הגבלות לגבי שימוש ברכב: הכיסוי הבטוחי יחול אך ורק על שימוש שנעשה ברכב למטרת אחד או יותר מהסעיפים המופיעים ברשימה זו במשבצת "השימוש המותר"...[26] לשימוש למטרה כלשהי הקשורה בסחר כלי רכב ממונעים עבור כלי רכב שאינם בבעלות בעל הפוליסה". יצויין ויודגש כי סעיף 21 שם המאפשר כיסוי בטוחי כאשר נוהגים ברכב "למטרות חברתיות ופרטיות" אינו חל במקרה שלפני משום שלא ננקב כשימוש מותר ברכב בדף הראשון של תעודת הזיכוי. 9. יוצא אם כך כי אם ייקבע שבעת התאונה עשה הנתבע ברכב "שימוש למטרות חברתיות ופרטיות" הרי זה אינו מכוסה על ידי הפוליסה, השימוש חסר בטוח, אין לנתבע עילה ביטוחית כלפי המבטחת "כלל חברה לבטוח בע"מ", האחרונה לא היתה צריכה לפצות את הנפגע, התובעת פיצתה את הנפגע כדת וכדין וקמה לה זכות חזרה לפי החוק כלפי הנתבע. 10. לאחר עיון בעדויות שהובאו לפני אני קובעת כי בעת התאונה עשה הנתבע ברכב שימוש למטרות חברתיות ופרטיות: הנתבע עצמו מצהיר בסעיף 4 לתצהירו נ/1 כי לאחר שרכש את הרכב נסע לבית אמו כדי ללון שם. הנתבע לא לקח את הרכב למקום עסקו והסבריו לענין זה אינם מעלים ואינם מורידים. כמו כן אין חשיבות כלל לשאלה האם התכוון הנתבע לישון אצל "חברה" [ראו הקלטת ת/3 והתמלול נספח ב' לתצהיר ע"ת 1 בעמ' 8] או לישון אצל אמו [כפי עדותו] או לצורך ביקור פרטי כפי שהעיד וחתם בטופס ההודעה נספח א' לתצהיר ע"ת 1. הפוליסה ת/4 הינה פוליסת סחר טיפוסית. תכליתה של הפוליסה לכסות שימושים ברכבים שעושים סוחרי רכב במסגרת עסקם בין מועד קבלת הרכב לחזקתם ולשליטתם לבין מכירת הרכב. כל זאת כמובן על מנת שלא להותיר חלל ריק והעדר כיסוי בטוחי בשלב רגיש זה. סוחר רכב שנוטל את הרכב ונוסע בו למטרות פרטיות אינו עושה שימוש ברכב במסגרת עסקו ואינו מבוטח על כן. שונים פני הדברים כאשר מוסכם על הרחבת הביטוח גם לשימושים חברתיים ופרטיים של הרכב. אזי כמובן קיים כיסוי. ואולם במקרה שלפני הוסכם בין הנתבע לבין המבטחת שהשימוש היחיד שמותר הוא למטרה הקשורה בסחר כלי הרכב [סעיף 26 ב- ת/4] ולא שימוש למטרות חברתיות ופרטיות [סעיף 21, שם]. לפיכך די בכל אלה על מנת לקבוע שהשימוש ברכב בעת התאונה לא היה מכוסה ולא היה מבוטח במסגרת ת/4. 11. לאור מסקנתי זו, אינני נדרשת כלל למחלוקת הנוגעת לתחולתו של סעיף 26 ל-ת/4, היינו האם בעת התאונה היה הנתבע הבעלים של הרכב [שאז לפי לשונו העירומה של סעיף 26 אין כיסוי בטוחי] או האם בעת התאונה לא היה הנתבע הבעלים של הרכב [שאז יש כיסוי בטוחי]. הצדדים לא האירו את עיני בית המשפט בפסיקה רלוונטית ואינני רואה צורך כאמור להכנס למחלוקת זו. אעיר רק שקיים קושי בעמדת הנתבע בענין זה משום שהוא העיד שרכש את הרכב ושילם לשלומי עבורו, קיבל אותו לחזקתו ומבחינת דיני מכר הכלליים קם לו קניין ברכב. עצם העובדה שהבעלות טרם הועברה על שמו במשרד הרישוי אינה מעלה ואינה מורידה משום שהרישום במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד ולא קונסטיטוטיבי [ע"א 634/79 קון נ' חסון, פד"י לה(3) 611, 614]. 12. העולה מכל האמור, כי בעת התאונה לא כוסה השימוש ברכב בביטוח בר-תוקף ועל כן כאמור קמה חובתה הסטטוטורית של התובעת לפצות את הנפגע ולאחר מכן קמה זכות השיפוי שלה כלפי הנתבע. 13. התביעה מתקבלת. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת 12,175 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.12.05 ועד התשלום בפועל. כמו כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את אגרת המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך 1,800 ₪ בצירוף המע"מ החל וכל אלה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. תאונת דרכיםתביעה אישית