להלן החלטה בנושא ביטול העברת דירה בפשיטת רגל: מונחת בפני בקשתו של עו"ד בלייר, הנאמן בפשיטת הרגל של מר מנשה ליניבקר (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה), כי אורה על ביטול העברת מחצית דירת החייב על שם אשתו, גב' לאה ליניבקר (להלן: "המשיבה"), וזאת מתוקף סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, באשר החייב נקלע לפשיטת רגל כתשע שנים לאחר ההענקה. עיינתי בתגובות הצדדים, נערכו דיון וחקירות, ואף הוגשו סיכומים מטעם הצדדים. העובדות הצריכות עיון; 1. ביום 18.4.89 העביר החייב על שם המשיבה את מחצית דירתם ברמת השרון (להלן: "הדירה"), דבר אשר הביא לכך כי הדירה כולה תהיה רשומה על שם המשיבה, באשר מחצית הדירה היתה בבעלותה עוד קודם לכן. 2. בחודש פברואר 1998, תשע שנים מאוחר יותר, נמלט החייב מן הארץ. ביום 11.3.99 הוצא כנגדו צו כינוס, וביום 26.7.99 הוכרז כפושט רגל. בין לבין, בספטמבר 98, התגרשו החייב והמשיבה זה מזו. טענות הנאמן; 3. המשיבה אינה חולקת על התקיימות שני תנאי הרישא לסעיף 96(ב): א. העברת מחצית הבית ללא תמורה. ב. טרם חלפו 10 שנים מההענקה ועד מעשה פשיטת הרגל - המלטות החייב מן הארץ. 4. הדרך היחידה למלט את ההענקה מן הבטלות הינה הוכחה כי החייב היה כשר פרעון של כל חובותיו, מבלי להזקק לנכס נשוא ההענקה. הנטל המוטל על מקבל ההענקה להוכיח כי במועד ההענקה היה החייב כשר פרעון, הינו נטל השכנוע ולא נטל הבאת הראיות, קרי, הנטל הינו על החייב מתחילתו ועד סופו, ואינו עובר אל הנאמן. לעניין זה, אין אף כל חשיבות לכוונתם הסובייקטיבית של הצדדים עובר להענקה. זאת, בשל ההגנה הרחבה שהעניק החוק לנושיו של פושט הרגל. 5. עדותו של בן החייב, מר רוני ליניבקר; בתצהירו אין כל התייחסות למצבת חובותיו של החייב; כל שמפרט העד הינו אלו נכסים היו לחייב. בעניין, זה עולות שתי קבוצות נכסים: א. קבוצת נכסי מקרקעין, שהבעלות בהם לא הוכחה, באשר העד לא צרף נסחי רישום מלשכת רישום המקרקעין. מהחקירה עולה, כי הנכסים לא היו בבעלות החייב, אלא בבעלות חברת ליניב קירשנר בע"מ, בה היה החייב בעלים בסך 50% בלבד. כמו כן, כל שיש בתצהיר הוא כי המקרקעין נמכרו בין 94 ל-97. אין ראיה כי בשנת 89, התאריך הרלוונטי, היו אלו בבעלות החברה. כמו כן, עולה כי המקרקעין היו משועבדים. יתר על כן, אין כל הערכה עליה ניתן להתבסס לגבי שוויים. ב. קבוצת נכסים שעיקרה מניות שהיו לחייב בחברת פינת הרדוף; לא הובאה ראיה מה היה שווי חלקו של החייב בחברה. העד טען כי החייב החזיק מעט למעלה מ-10% ממניותיה, בעזרת חברות ליניב ועטיה. זאת ועוד; מתביעה שהגישו ילדי החייב, ביניהם העד, בשנת 98, נטען כי המניות באחת החברות דנן לא היו של החייב, אלא הוחזקו בידו בנאמנות בלבד עבור ילדיו (לידיהם אכן הועברו במרץ 98). יוצא, כי העד מסר לבית המשפט שני תצהירים סותרים. אי לכך, אם תאומץ הגרסה הפחות נוחה לחייב, מסתבר כי החזיק ב-7% ממניות פינת הרדוף בלבד. 6. מעבר לכך, בעדות מר רוני ליניבקר לא היה כל מידע על מצבו הכלכלי של החייב במועד הרלוונטי. העד, לא היה מעורה בנכסי אביו, לא ידע מה מצבו ואינו יכול להעיד על כך. אם כשלו המשיבים להביא ראיות טובות יותר, אין להם להלין אלא על עצמם. להוכחת סולבנטיות של חייב, יש להוכיח הן את מצבת חובותיו נכון לעת ההענקה, והן את מצבת נכסיו, וזאת בתור מעין רשימה של "זה לעומת זה". מכשל בכך העד, הרי שאין עדותו מסייעת למשיבה. 7. עדות המשיבה; בתצהירה, טוענת המשיבה אך ורק כי מצב בעלה בעת הרלוונטית היה טוב ושפיר באותה עת. אין זו אלא אמירה בעלמא, אשר אין בה כדי להרים את נטל השכנוע לפי מאזן ההסתברות. כמו כן, מעדותו של מר רוני ליניבקר עולה כי המשיבה מעולם לא היתה מעורה במצבו הפיננסי של החייב. מסיבה זו, לא היה אף כל טעם בחקירתה. טענות המשיבה; 8. המשיבה הביאה ראיות לכך כי בשנת 89, היו לחייב שורה של נכסי מקרקעין וזכויות אחרות, מעבר למחצית הבית שהוענק. בין היתר, זכויות של 840,000$ בחברת "פינת הרדוף" (ולשיטת הנאמן, 560,000$). לעומת זאת, לא הביא הנאמן ולו בדל ראיה לחובותיו של החייב באותה עת. נהפוך הוא; לפי הראיות שהובאו, מצבו של החייב החל מדרדר אך ורק בשנים 95 ואילך, בעקבות פרוייקט הקניון בקריית מלאכי. עולה מכאן, כי בעת ההענקה היה החייב כשר פרעון. 9. תחילה, טען הנאמן בשני ראשים: הענקה בטלה ושיתוף בחובות. את טענתו השניה זנח במהלך הדיון, בעקבות נימוקים עובדתיים ומשפטיים כבדי משקל שהעמידה המשיבה. 10. הנאמן לא טרח להביא ראיה כלשהי להוכיח את חובות החייב בשנת 89, והסתפק בטענות בעלמא, כפי שעשה אף לעניין קיום ההענקה עצמה. כאשר הכחישה המשיבה את קיום החובות, לא הגיש הנאמן תצהיר שכנגד המביא ראיות בעניין זה. לא בכדי ויתר הנאמן על חקירת המשיבה, למרות הערות בית המשפט בעניין זה בעת הדיון. 11. הנכס העיקרי של חברת הרדוף נמכר בשנת 97 בעד כ-8 מיליון דולר, וזאת תחת פיקוח פקיד בית משפט. מר רוני ליניבקר, מתווך מקרקעין מוסמך במקצועו, ציין בעדותו כי להערכתו המקצועית היה הנכס שווה אף יותר מכך בשנת 89. משלא טרח הנאמן לחקור את מר רוני ליניבקר על עדותו זו, הרי שהדברים הוכחו ואין הוא יכול להתנער מהם עוד. 12. מן הראוי לתמוה על טענות הנאמן בעניין מניות חברת עטיה, כאילו שייכות הן לילדי החייב ולא לחייב, באשר הנאמן עצמו, בכושרו כבא בנעלי החייב, נטל כ-80% מהן! אין להעלות על הדעת, כמובן, כי פקיד בית משפט יטול כספים שאינם שייכים לפושט הרגל כלל ועיקר. כמו כן; אין כל סתירה בין התצהירים השונים של מר רוני ליניבקר. בשנת 89 החזיק החייב מניות שיעודן היה לטובת בניו ונכדיו. אלא, שבאותה שעה היו בבעלותו ובשליטתו של החייב, על כל המשתמע מכך. בעניין זה, דווקא הנאמן הוא שהסתבך בסתירה בין מעשיו לטענותיו. 13. החייב החזיק בתקופה הרלוונטית במקרקעין, אשר פורטו בתצהירים שהוגשו, כולל מספר גוש וחלקה. אם סבר הנאמן כי דבר-מה מהאמור בתצהיר אינו תואם את את הרישום בטאבו, היה עליו להביא ראיות הזמה, או לעמת את מר רוני ליניבקר עם הרישום הנכון. אין כל חשיבות לשאלה, אם היו המקרקעין משועבדים; ראשית, אם גילה הנאמן כי הנכסים הינם משועבדים, הרי ידע אף כי הפירוט שנתנו המשיבים תואם את האמור בלשכת מרשם המקרקעין, והינו סותר את טענתו כי לא הוכח שהנכסים היו בבעלות החייב. מעבר לדרוש; גם לשיטת הנאמן, החזיק החייב בחלק מהמקרקעין, באשר מן המפורסמות הוא כי משכנתא הינה לעולם בגובה חלק מהמקרקעין בלבד. ערך הנכסים דנן עלה, בהכרח, על שווי המשכנתאות. כמו כן, לא הוכיח הנאמן אילו נכסים היו ממושכנים, ועולה מכך כי חלק מהנכסים לא היו כאלו. כמו כן, מן הראוי להזכיר כי כמעט ואין גוף כלכלי שאינו משתמש בליווי פיננסי לרכישת מקרקעין. 14. מעדותו של רוני ליניבקר עולה כי במועד הרלוונטי, שהה בלימודים בחו"ל בעלות של 40,000 דולר לשנה, אשר מומנו בידי החייב. דבר זה מעיד אף הוא בכיוון אמידותו של החייב באותם שנים. 15. משויתר הנאמן על חקירתה של המשיבה, אשר העידה כי החייב היה אמיד וכשר פרעון בתקופה הרלוונטית, הרי שחלה ההלכה כי בהעדר תצהיר נגדי או חקירה נגדית, יראה בית המשפט את העובדות כפי שהן מפורשת בתצהיר, כעובדות שאינן שנויות במחלוקת. 16. נכון הוא, כי נטל ההוכחה בדבר העדר חובות של החייב הינה על הטוען לכשרות ההענקה. אלא, שעסקינן בהוכחת יסוד שלילי, שמצוי בידיעתו המיוחדת של החייב. לכן, אין להטיל על מקבל ההענקה חובת ראיה כבדה מדי. זאת במיוחד לאור נסיבות המקרה, המערימות קשיים מיוחדים: א. ההענקה התבצעה לפני כ-13 שנים, וקיים קושי גדול בהשגת ראיות. כך למשל, מסמכי בנקים ורואי חשבון אינם נשמרים עת ארוכה כל-כך. ב. עיקר החומר הרלוונטי מצוי בידי הנאמן, אשר לא שיתף פעולה עם המשיבה, למרות שידע היטב כי החומר שברשותו יכול לשפוך אור על הפרשה. כך למשל, לא טרח להציג ולו בדל ראיה לחובות החייב באותה עת, למרות כי מידע רב על קריסתו מצוי בידיו. ג. המעניק עצמו, אשר בנסיבות אחרות יכול היה לסייע למשיבה להוכיח את הדברים לאשורם, גרוש ממנה, יחסיהם אינם שפירים, והוא עצמו נמלט מן הארץ בלא כוונה לחזור. 17. אין עסקינן במקרה, בו מצוי החייב בשפל כלכלי בעת ההענקה. כל שעסקינן בו הוא העברה שבוצעה לפני זמן רב, בכדי ליתן למשיבה בטחון כלכלי משל עצמה. דומה, כי נאמן אשר היה מפעיל שיקול דעת אובייקטיבי וזהיר היה נמנע מהגשת בקשה זו מלכתחילה. זאת קל וחומר נוכח השלכתה הקשה של בקשה זו על המשיבה. תגובת הנאמן לתגובת המשיבה; 19. בהליכים כגון הגשת בקשה לבטלות הענקות אין הנאמן נזקק לתצהיר. מעשה פשיטת הרגל ומועדו אינם נתונים במחלוקת ואף הוכח בתצהירי המשיבים. אין כל מחלוקת כי לא חלפו 10 שנים ממועד ההענקה. 20. שווי המניות הינו עניין שבמומחיות ויש להוכיחו באמצעות מומחה לדבר - שמאי מקרקעין. העד שנחקר לא רק שאינו כזה, אלא שיש לו עניין מובהק בתוצאות המשפט, ולכן עדותו חסרת משקל. מכירת הקרקע בשנת 97 אין בה כדי להעיד על מכירתה שמונה שנים קודם לכן, וזאת ביחוד לשאלות כגון סיווג הקרקע ותוכניות שחלו עליה. לא פורטו אף המיסים וההוצאות החלים על המכירה, חובותיה של פינת הרדוף ושיעור המס החל על הדיבידנד. רק לאור אלו ניתן היה לראות, נכון לשנת 89, ניתן היה לראות את שווי חלקו של החייב בחברה. 21. המשיבה מנסה להבנות על ההסדר בתביעה כהוכחה לבעלות החייב במניות; אלא, שלא הוצג לבית המשפט תוכנו של אותו הסדר, והאם היה בו חזרה מטעם התובעים לבעלותם במניות. כמו כן, אם המניות היו של החייב, מדוע נטלו המשיבים 25% מן הדיבידנד? כמו כן, השאלה הרלוונטית אינה תוכנה של הפשרה, אלא העובדה כי העד רוני ליניבקר הגיש תצהירים סותרים, באחד מהם טען לבעלותו הוא, ובאחר טען לבעלותו של אביו. כמו כן, אם הדיבידנד יועד לילדי החייב ולא לחייב עצמו, מה ערכן של המניות לענייננו? 22. בעלות החייב בנכסי מקרקעין אחרים לא הוכחה; כל שעלה הינו הסקת מסקנות והנחת עובדות שונות, שאין בהן בכדי להוכיח שוויים. 23. אין כל שחר לטענה כי על הנאמן להוכיח חובות של החייב בעת ההענקה, וכי עסקינן בעובדה שלילית שנטל הוכחתה קל. מצב כלכלי הוא עובדה גרידא, ומה שנדרש לעניינה הוא הוכחת כושר פרעון של כל החובות, בלא להזדקק לנכס נשוא ההענקה. הוכחה כזו דורשת את הצגת "הפלוס והמינוס" במאזן של החייב. 24. מאחר והענקות נעשות בדרך-כלל במשפחה, הרי ההנחה היא כי האשה מודעת למצבו הכלכלי של בעלה, ויכולה להוכיח זאת יותר מכל אדם אחר. שום נאמן אינו יכול להוכיח את מצבו הכלכלי של החייב ערב ההענקה, באשר הוא מתמנה לתפקידו שנים לאחר מעשה, ולא תמיד יש לו גישה למסמכים של החייב. אי לכך, קובעת הפסיקה כי מקבל ההענקה, הוא מי שעליו להוכיח את כשרות הפרעון. 25. בהליך מסוג זה, מן הראוי להביא לעדות את רואה החשבון של החייב, את הדו"ח השנתי למס הכנסה, מאזני החברות, יתרות הבנק, הערכת שמאי לגבי שווי נכסי המקרקעין ופירוט החובות. כל זאת לא נעשה. המשיבה נמנעה מהבאת רואה החשבון לעדות. התרוץ הכספי שהעלתה המשיבה אינו יכול להתקבל, באשר אין הוא שקול לסיכון שבביטול ההענקה. המנעות זו מלהעיד עד מרכזי מצביע על חשש כי מעדותו יעלה כי מצבו הכלכלי של החייב בעת הרלוונטית היה בכי רע. 26. מכל זאת עולה כי משקל העדויות שהביאו המשיבים הינו נמוך ביותר. לא הונחה כל תשתית ראייתי מהימנה לכושר הפרעון של החייב, ולכן דין ההענקה להתבטל. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 27. עסקינן בבקשה לביטול הענקה לפי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל, אשר נשואה דירת המגורים של גרושת החייב, אשר חציה הוענק לה בידי בעלה בשנת 1989, במועד שאין חולק כי חל למעלה מתשע שנים טרם מעשה פשיטת הרגל. עניין לנו, אם כן, בהענקה אשר מועדה קרוב עד מאד אל "הסף התחתון" של סעיף 96(ב), ובכך שונה היא מן המקרה ה"קלאסי" של הענקה בטלה, וזאת באופן שלא ניתן להתעלם ממנו (כפי שיפורט בהרחבה בהמשך החלטתי זו). אין כל מחלוקת עובדתית אמיתית בדבר מועד ההענקה או מהותה ככזו (קרי, בלא ששולמה תמורה פיננסית בת-ערך בעבור הנכס). עיקר המחלוקת מתמקד, למעשה, בנקודה אחת, והיא יכולת החייב, במועד ההענקה, לפרוע את כל חובותיו בלא להזדקק לנכס נשוא המחלוקת. זאת ועוד; הפרשה אשר בפני 'הסתבכה' מן הבחינה הראייתית אף בכך כי החייב, האיש שברשותו הידיעה האישית הטובה ביותר על מצבו הכלכלי במועד הקובע, נמלט מן הארץ, ככל הנראה בלא כוונה לשוב אליה. לא נותרו בפני אלא הנאמן, אשר נכנס לתפקידו שנים ארוכות לאחר מעשה (ומלכתחילה ייצג נושה של החייב), ומולו אשת החייב ובנו, אשר מן הראיות עולה כי לא היו מעורים בעסקי החייב באותם שנים. על רקע זה, שומה עלי ליתן החלטתי. המסגרת הנורמטיבית; 28. מטרתם המרכזית של דיני בטלות הענקות, כמוהם (בשינויים המתאימים) כדיני בטלות העדפות מרמה, הינו למנוע הברחות נכסים המצמצמות שלא כדין את מסת נכסי החייב ופוגעות באחוז הדיבידנד אשר ישולם בסופו של יום לנושיו, או בעקרון השיוויון בין הנושים, אשר הינו דין יסוד בכל האמור בחלוקת נכסיו של גוף חדל פרעון. וכך נאמר לעניין זה בספרם של לוין וגרוניס "פשיטת רגל": "מגמתו של סעיף זה היא להפקיע, בתנאים מסויימים, הענקות נכסים שנעשו על-ידי החייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת, לקרוביו או לאנשים אחרים, לפני תחילת פשיטת הרגל. המדובר בהענקות שתוצאתן הקטנת שווי נכסי החייב, כאשר קיימת סכנה כי החייב יפשוט את הרגל, על חשבון הנושים". זאת, לפי הכלל עוד מ- 1870 בהלכה האנגלית, בפסק הדין Freeman v. Pope, לפיו העקרון עליו מבוסס החוק הינו כי "אדם צריך להיות הוגן (כלפי נושיו - ו.א) לפני היותו נדיב, ויש לשלם חובות לפני שנותנים מתנות". מוסיפים ד"ר לוין וד"ר גרוניס ומעירים בספרם כי סעיף 96 נועד, גם ובעיקר, לטפל בבעיה של הברחת נכסים. זאת, היות ואין בדין הישראלי סעיף כללי המאפשר לבטל עסקאות שמטרתן הברחת נכסים מחוץ לדיני פשיטת הרגל. 29. מנוסח הסעיף ומהגיונו ברור אף כי אין עסקינן אך ורק בעסקאות אשר אינן אלא למראית עיין (כדוגמת חייב המעביר עסק שבשליטתו על-שם בנו, אולם בפועל מוסיף לנהלו כתמול-שלשום), אלא גם, ולא פחות מכך, נועד סעיף 96 לטפל בעניינן של עסקאות "אמיתיות", בהן הועבר הנכס באמת ובתמים, ויצא ממסת נכסי החייב. סעיף 96 אינו מותנה בכוונה סובייקטיבית של החייב להבריח את נכסיו ולמנוע אותם מנושיו, אף כי להוכחת כוונה כזו, ולהבדיל ממנה, הוכחת תום-לב וכוונה כשרה של החייב בעת ההענקה, עשוי להיות משקל ראייתי כאשר דנים ב"הכשרת" הענקה לפי סעיף 96(ב), קרי, ביכולת החייב לפרוע את חובותיו במועד הקובע, בלא להזדקק לנכס נשוא ההענקה. 30. אף כי הרציונל שמאחורי דיני בטלות הענקות ברור ומוצדק, הרי בבוא בית המשפט להכריע בעניינים אלו, אין הוא יכול או רשאי אף להתעלם משיקולים נוספים, העשויים להשפיע על החלטתו; אין חולק כי ביטול הענקה, וביחוד הענקה שלא נעשתה אגב קנוניה משותפת שעשו החייב ומקבל ההענקה להונות את הנושים, הינה פגיעה קשה בקניינו של המקבל. עסקינן בהפקעת קניין אשר יתכן ועבר לבעלות המקבל לפני מספר שנים לא מבוטל. כמו כן, יתכן וסביר כי במקרים אלו הסתמך המקבל על הנכס אשר בא לחזקתו, שינה מצבו על סמך קבלתו ועשוי להפגע קשות אם ילקח ממנו. זאת במיוחד, משעסקינן בדירה המשמשת את המקבל למגוריו, או עסק המשמש לפרנסתו. נכון הוא, כי אל מול זכות הקניין של מקבל ההענקה עומדת זכות הקניין של הנושים; אלא, שמבט מושכל ב"עימות זכויות" זה, יראה כי אין עסקינן בהכרח בזכויות בעוצמה שווה. אין דינו של קניין נכס אשר בו עושה החייב שימוש אישי למחייתו, מבחינת מהות הזכות הקניינית ועוצמתה, כדין היחס בין נושה בלתי ספציפי, אשר אינו מנסה אלא "לדוג" נכסים בכדי להפרע כדי חובו (לפירוט בעניין זה, ראה גם בהחלטתו המנחה של בית המשפט העליון בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' מזל אהרונוב). אין בכך, כמובן, בכדי להפוך את הדין החל או להביא לפרשנות מצמצמת שלו, נהפוך הוא; הצורך שבמדיניות למנוע הברחות נכסים או "נדיבות לב" מופרזת של החייב על חשבון נושיו הינו צורך דוחק וכבד-משקל, כמו גם ההגנה על זכות קניינם של הנושים, אשר הינה עקרון מנחה העומד תמיד לנגד עיניו של בית המשפט של פשיטת רגל. כל זאת, לאור התובנה הבסיסית כי מצב של חדלות פרעון מקים אף מקים עילה להתערב בזכויות הקניין וההתקשרות של החייב והנוגעים בו. אלא, שיש בו, באמור לעיל, בכדי להעמיד לנגד עיני בית המשפט אף את זכויות מקבל ההענקה העשויות להפגע, מהן זכויות המוגנות בידי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר מעמדן הינו מעמד חוקתי על-חוקי. מכל האמור לעיל עולה, כי אין בית המשפט רשאי להקל ראש בביטול הענקה, ולהופכה למה בכך, או לעניין טכני הנעשה לאחר-יד. מן הדין לפרש את סעיף 96 בפירוש גמיש, עולה בקנה אחד עם חיי המציאות על גוניהם השונים והמגוונים, ובאופן שיאפשר איזון אינטרסים מושכל בין הערכים השונים המתנגשים בקרבו. הכל, תוך שמירה על תוקפה וכוחה של המדיניות המשפטית, השוללת הברחת נכסים ומגנה על נושי החייב. 31. המנגנון העיקרי, בו השתמש הדין בכדי להגן על נושי החייב, הינו "היפוך נטל הראיה" המצוי בסעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל. בניגוד לכלל הרגיל, לפיו "המוציא מחברו, עליו הראיה", כאשר בבטלות הענקה עסקינן, הרי לאחר שהוכיח הנאמן בפשיטת רגל כי בוצעה הענקה במועד שבין שנתיים לעשר שנים קודם למעשה פשיטת הרגל, אזי נטל ההוכחה לעניין כשרות-פרעונו של החייב במועד הקובע הינה על מקבל ההענקה. אך בצדק טען הנאמן כי בנטל השכנוע עסקינן, להבדיל מנטל הבאת הראיות. לשון אחר; נטל ההוכחה, ברמה של מאזן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי, נותר על מקבל ההענקה מתחילתו ועד סופו של הדיון המשפטי. אין הוא יכול "להופכו" ולהטילו על הנאמן בשום פנים ואופן. אלא, שאין בכך למנוע מצב, בו מביא מקבל ההענקה ראיות העשויות לעבור לכאורה את סף מאזן ההסתברות. במקרה זה, מוטל על הנאמן להביא ראיות משל עצמו, בין אם עסקינן בהזמת ראיות המקבל, או בהבאת ראיות חדשות משל עצמו, וזאת בכדי "להדוף" את המקבל בחזרה אל מעבר לקו מאזן ההסתברות. אם, תחת זאת, יושב הנאמן בחיבוק ידיים, אינו מזים את ראיות הצד שכנגד ואינו מביא ראיות משל עצמו, הרי שהוא עשוי לצאת מופסד בדינו, וזאת על אף העובדה כי אין נטל הראיה מוטל עליו. מסיבה זו, טוב יעשה הנאמן המגיש בקשה אשר כזו, אם יפרוש בפני בית המשפט מערכת מבוססת וקוהרנטית של עובדות וטיעונים, אשר אינה מסתפקת בקיומה של הענקה בתוך המועד הקבוע בסעיף, אלא פורשת באופן בהיר והוגן את כל המידע העובדתי הרלוונטי המצוי ברשות הנאמן, הן לעניין ההענקה והן לעניין מצבו הכלכלי בעת ההענקה. זאת, הן בכדי להטיב ולבסס את טיעוניו שלו, והן כפועל יוצא ממעמדו המיוחד כ"ידו הארוכה של בית המשפט", בכל האמור בחובת זהירות והגינות, כפי שעוד יפורט בהמשך. 32. הלכה ידועה היא, כי מאזן הסתברות אינו "קו קשיח", המצריך בכל מצב כמות, משקל וטיב ראיות מסוימים. אלו משתנים ממקרה למקרה לפי טיבו ונסיבותיו, כאשר הקו המנחה המשותף הוא כי על זה שנטל הראיה עליו מוטל לשכנע את בית המשפט, בסופו של יום, כי לאור סוגו ונסיבותיו של המקרה הספציפי, הרי שסביר יותר כי גרסתו היא הנכונה. אופן הרמתו של נטל זה, כאמור, אינו קבוע או קשיח, ונתון תמיד לשיקול דעתו של בית המשפט. כאשר בבטלות הענקות לפי סעיף 96(ב) עסקינן, מן הדין לקחת בחשבון מספר שיקולי מפתח, המשפיעים מאד על הקושי העומד בפני מקבל ההענקה להוכיח את כשרות פרעונו של החייב במועד הקובע: א. מיקומה של ההענקה על ציר הזמן: כאשר בסעיף 96(ב) לפקודה עסקינן, קיים "ציר זמן" עליו ניתן למקם את ההענקה. ציר זה נע בין "הקו העליון" של שנתיים עובר למעשה פשיטת הרגל, נקודה בו עוברים אנו לסעיף 96(א) לפקודה, הקובע חזקה חלוטה של הענקה בטלה, לבין "הקו התחתון" של עשר שנים, אשר מעבר לו נכנסים אנו לתחום בו לא ניתן עוד לבטל הענקות כלל ועיקר, יהיו הנסיבות שיוכחו כאשר יהיו. לשון אחר; ציר הזמן הרלוונטי מתחיל בנקודה בו קיימת מעין חזקה ראייתית בלתי ניתנת לסתירה לפיו היה החייב בלתי-סולבנטי או נתון בקשיים אשר הקימו עליו איסור "להיות נדיב" כלפי קרוביו טרם שיפרע חובותיו, ומסתיים בנקודה בה ניתן להניח כי קיימת חזקה הפוכה, בה לא היה החייב נתון בקשיים, ואף אם היה נתון בהם, הרי שאין קשר סיבתי בין קשיים אלו לבין הקשיים אשר הובילו לקריסתו הכלכלית נשוא פשיטת הרגל. מכל זאת נובעת מסקנה מתחייבת, והיא כי לא ניתן להתייחס לכל אותו ציר זמן ארוך בן שמונה שנים המטופל בסעיף 96(ב) כאילו היה מיקשה אחת מן הבחינה הראייתית; אכן, בכל המקרים מוטל נטל ההוכחה על מקבל ההענקה להוכיח את כשרות פרעונו של החייב, וזאת לפי מאזן הסתברויות. אלא שכמות הראיות שנדרש החייב להביא משתנה לאורך הציר; ככל שקרבים אנו לתחום השנתיים עובר לפשיטת הרגל, כך יהיה הנטל קשה יותר להרמה, ולהיפך. מסקנה זו ניתן להצדיק אף מטעם אחר, והוא היכולת האובייקטיבית של מקבל ההענקה להשיג ראיות הולמות; ככל שחולף הזמן, כך קטנים הסיכויים להוכיח בדייקנות את כשרות הפרעון: טיבו של הזכרון כי הוא נחלש במרוצת השנים, וטיבם של מסמכים הינו כי אין הם נשמרים אלא לתקופה מוגבלת. לעניין זה אדרש בהרחבה בהמשך החלטתי זו. ב. "קו ראשית הקריסה": פרמטר רב חשיבות שני, בעל תפקיד חשוב במאבק בנטלי הראיה, הינו השאלה מתי החלה קריסתו הכלכלית של החייב, אשר הביאה אותו בסופו של יום לכדי פשיטת רגל. נכון הוא, כי לא תמיד ניתן לשים אצבע מדוייקת על תחילתו של תהליך; לעיתים, עסקינן בהתדרדרות הדרגתית ומתונה, עד כי לא ניתן להצביע בבטחון על המועד או המאורע שפתחוה. במקרים אלו, מטיבם של דברים, לא יהיה ניתן להתחשב בשאלת "קו הפתיחה" של קריסת החייב. אלא, שקיימים אף מקרים אחרים, ואין הם נדירים כלל ועיקר, בהם ניתן אף ניתן להצביע בבטחון רב יחסית על מאורע אשר פתח את תהליך ההדרדרות; עיתים, עסקינן בקריסה של חברה גדולה עמה עמד החייב בקשרי עסקים. כך למשל הם פני הדברים, כאשר עקב קריסה זו, חוללו שיקים בסכום גבוה אשר נמסרו לחייב, ואי לכך נקלע הלה לקוצר מזומנים שגרם לקריסתו. עיתים, עסקינן בפרוייקט שנטל עסקו של החייב על עצמו, אשר הסתבר כהשקעה בלתי כדאית שהסבה לו הפסדים עצומים, ועיתים עסקינן במאורע חיצוני, אשר הרס (בין אם פיזית או כלכלית) את נכסיו המרכזיים של החייב, מאפס את ערכם לחלוטין או מפחיתם באורח דרסטי. במקרים אלו, בעיקר כאשר עסקינן בחייב אשר טרם קריסתו נחשב כאמיד ובעל מוניטין, הרי ל"קו ראשית הקריסה" משקל ראייתי עצמאי ניכר (אף כי לא בהכרח מכריע לכשעצמו); זאת, בשל כך כי סביר להניח שטרם מועד זה לא היה החייב שקוע בחובות אשר לא יכול היה לפרעם, ואילו לאחריו מתהפכת ההנחה. לעניין זה השפעה נוספת וחשובה, בכל האמור בהבאת הראיות במהלך המשפט: אם מביא מקבל ההענקה ראיות לכאורה בדבר מועד ברור בו החלה קריסתו של החייב, כאשר אין מחלוקת כי ההענקה בוצעה זמן רב קודם לכן, הרי שיש לכך משקל ראייתי ניכר לטובתו. במקרה זה, אם בוחר הנאמן לשבת באפס מעשה, ולא לנסות להזים טענה זו בחקירה נגדית או בראיות, הרי שהיא עשויה להתקבל כנכונה על-ידי בית המשפט, ולקבל, במקרים המתאימים, את משקלה הראייתי ההולם. משקל זה עשוי לא פעם לתרום לעמידה בנטל הראיה המוטל על מקבל ההענקה. אם כך קרה, אין לו לנאמן להלין אלא על עצמו בלבד. ג. סוג הנכס שהוענק: עוסקים אנו בשאלה זו בסוג הנכס נשוא ההענקה, וליתר דיוק, בשאלה האם נכס זה הינו מסוג הנכסים אשר אנשים - פרטים סולבנטיים אשר אינם שקועים בקשיים נוטים להעביר לאנשים מסוגו של מקבל ההענקה בדרך שגרה. לשון אחר; מן הראוי לבדוק, במקרים המתאימים, האם להענקת נכס מסוג זה עשויים להמצא טעמים כלכליים, חברתיים או אישיים סבירים, מלבד הרצון למלט את הנכס מנושי החייב. לעניין זה, אין דין מחצית דירת מגורי בת-זוג הנרשמת על שמה, כדין חברה פעילה אותה מנהל החייב בעצמו, אולם רושם את מניותיה מטעמיו הוא על שם ילדו הקטין. אף כי אין ערכה הראייתי של ראיה זו מכריע או מתקרב למשקל הטעמים הקודמים, הרי שמשקל מסויים קיים אף קיים. זאת ועוד; כאשר עסקינן בהענקה שאין בה טעם אובייקטיבי סביר, הרי יש אף יש בכך ראיה כבדת-משקל לחובת מקבלה. 33. מושכלת יסוד נוספת ואל לו לבית המשפט להתעלם ממנה; הינה ההנחה כי אין המחוקק מתכוון להטיל על הציבור גזרה שלא ניתן לעמוד בה, ואף אין הוא מתקין חובות המנותקות מחיי המעשה ואינן עולות בקנה אחד עם שורת ההגיון. אילו היה על מקבל ההענקה להוכיח את כשרות פרעונו של החייב ברמה של מעל לכל ספק סביר, הרי שאז היה נדרש כדבר שבשגרה הצגת דו"ח או רשימה מפורטים של מאזן נכסים אל מול התחייבויות, כאשר כל נכס מחושב לפי ערכו המדוייק, כולל השפעת מיסים, קשיים בבניה ותוכניות החלות על קרקע, תביעות צדדים שלישיים אשר נוהלו באותה עת לעניין הנכס, ועוד. אלא, שלא בפלילים עסקינן, ורמת הוכחה שכזו אינה נדרשת; מסיבה זו, טעה הנאמן המלומד כאשר דרש כי המשיבים יספקו לו דו"ח מפורט של "פלוס לעומת מינוס" הנוגע לכל עסקי החייב באותה עת. כל זאת כאשר חלפו 13 שנים ממועד ההענקה ועד למועד הדיון (!) לעניין זה, ניסה הנאמן להסתמך על האמור בספרם של לוין וגרוניס, המעירים בעמוד 316 כדלקמן: "הואיל ונטל השכנוע להראות שההענקה תקפה מוטל הטוען לקיומה, יהא זה אך מועיל ליעץ למעניק להכין לפני עשיית ההענקה רשימת מצאי (אינוונטר) של נכסיו בכדי שיקל עליו, בבוא העת, לעמוד בנטל השכנוע האמור". צדקתם של דברים אלו אינה מוטלת בספק, אלא שאין בהם בכדי לסייע לנאמן. אין חולק, כי חייב אשר מכין רשימת מצאי מדוייקת של נכסיו וערכם מול חובותיו בעת ההענקה "מחסן" את מקבל ההענקה, במידה רבה של וודאות, מפני הגשת בקשה לפי סעיף 96(ב). יעילותה של "עצה" זו, כפי שכתבו המחברים המלומדים בצדק, אינה שנויה במחלוקת, ואם תמצא אמינה על בית המשפט, יש בה אף בכדי להוכיח את כשרות הפרעון מעל ומעבר לספק סביר. אלא מאי? שהעדרה של רשימה כזו אינו חורץ בהכרח את גורל הגנתו של מקבל ההענקה, אשר אינו צריך להוכיח את כשרות הפרעון אלא לפי מאזן הסתברויות המשתנה לפי נסיבות המקרה. אמנם, יש ותדרש ממקבל ההענקה כמות ראיות דומה, וזאת כאשר בוצעה הענקה סמוך למועד הקובע של שנתיים טרם מעשה פשיטת הרגל, או באופן מובהק לאחר תחילת קריסתו הכלכלית של החייב. אולם, לא כן יהיה במקרים אחרים. אכן, המשיבים לא עמדו ואף לא התקרבו לעמוד בהגשת אותה רשימה "אימתנית" ומדוקדקת של נכסים אשר דרש הנאמן בסיכומיו, אשר כללה הערכות שווי מדוייקות, מאזנים, תוכניות בניה החלות על המקרקעין, השפעת הטלי מס צפויים על השווי ועוד. אלא, שאין בכך בכדי למנוע יציאת המשיבים ידי חובתם בראיות צנועות יותר, אשר ישכנעו את בית המשפט בצדקת טענתם לפי מאזן ההסתברות. מעל הצורך יוער, כי דרישות אלו של הנאמן עמדו מעל ומעבר אף לאמור בספרם של לוין וגרוניס, אשר אינו דורש אלא רשימת מצאי של נכסים. 34. נסיון החיים מלמד, כי בדרך-כלל אין דרכם של אנשים סולבנטיים ואמידים להכין רשימת מצאי חדשה ומדוייקת של נכסים כל אימת שהם מעניקים מתנה יקרה לקרוב משפחה או ידיד. זאת ועוד; לא פעם, מקבל ההענקה העומד בפני בית המשפט, שנים רבות לאחר מעשה, אינו אדם הבקיא בדין או בעסקים, ולא פעם עסקינן בבת-זוג או צאצא אשר לא היו מעורבים בעסקי החייב ולא ידעו את היקפם. דומה, כי דרישה נוקשה של המצאת אותה "רשימה מדוייקת" ומפורטת, אשר נקל לשער כי היא דורשת ידע רב על עסקי החייב, קיומו של פירוט מעודכן ההולך שנים ארוכות לאחור, וכן (במידה ואין המקבל בעל ידע עסקי מתאים), עלות כלכלית בלתי מבוטלת הכרוכה בהפקתה. זאת, כאשר לא פעם השליכה קריסת החייב אף על מקבל ההענקה (אשר בדרך-כלל הינו בן משפחה), וצמצמה עד מאד את יכולתו הכלכלית (לעניין זה, לא ירדתי לסוף דעתו של הנאמן אשר טען כי עלות ההפקה נמוכה מהנזק שיגרם לנתבע אם תבוטל ההענקה. אין בכך בכדי "להמציא לידו" בהכרח, ידע ואמצעים כספיים אשר אינם עומדים לרשותו). עמידה דווקנית על דרישות אלו עשויה להוות, במקרים רבים, חריצת גורלו של הנתבע עוד בטרם החל המשפט. גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם שורת ההגיון, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועקרונות בסיסיים של צדק, ואין לאמצה בשום פנים ואופן. 35. לאלו ראיות נזקקים, אם כן, קרובי החייב כדי להוכיח כי החייב היה כשר פרעון בעת ההענקה, בלא להזדקק לנכס שהוענק? כפי שפורט קודם לכן, משקלן, כמותן וטיבן של ראיות אלו משתנה לפי הפרמטרים שתוארו לעיל. דומה, כי כאשר התרחשה ההענקה זמן רב בטרם גבול השנתיים ערב הקריסה, וכאשר הוכח לכאורה כי נעשתה אף טרם לראשית התדרדרותו הכלכלית של החייב, הרי די יהיה, לעיתים, בראיות שונות על נכסים אשר היו ברשות החייב ומשפחתו, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין, באמצעות חברות שבשליטתו, וזאת בלא צורך הכרחי להוכיח את שוויים המדוייק. זאת לאור העובדה כי לקיומם של נכסים רבים מן הסוג המוחזק בידי אנשים מבוססים (קרקעות, מניות בחברות וכיוצא באלו) הינו ראיה לכאורה לעניין מצבו היציב של החייב באותה עת. כמו כן, קיימת חשיבות, לעניין זה, להוכחת רמת חייהם של החייב וקרוביו באותה תקופה. מן הראוי לשים לב, בעניין זה, כי בעוד בתקופת ערב מעשה פשיטת הרגל, הרי שלניהול רמת חיים גבוהה עשוי להיות משקל דווקא לרעת החייב. זאת, באשר בית המשפט עשוי להתרשם כי נהג בפזרנות על חשבון נושיו, בבחינת "אחרי המבול", בעודו מנסה לדחות את הקץ. מאידך גיסא, הרי שניהול רמת חיים גבוהה על פני תקופת זמן, שנים רבות טרם פשיטת הרגל, עשוי לקבל משקל ראייתי לטובת מקבל ההענקה, בהיותו ראיה נסיבתית התומכת במסקנה כי החייב לא היה נתון בקשיים באותה עת. 36. משהביאו הנתבעים ראיות כאלו, הרי שעל הנאמן להתכבד ולנסות לערערן, בין אם על-ידי הזמתן לכשעצמן, ובין אם על-ידי הוכחתם של חובות וקשיים שהיו נחלת החייב אותה עת. אם לא טרח לעשות כן, הרי שלקח על עצמו את הסיכון כי אותן ראיות שהובאו יוכלו לצלוח את קו מאזן ההסתברות בנסיבות המקרה, ולהכריע את הדין כנגד בקשתו. לעניין זה יוער; להבדיל מתביעות שנוהלו כנגד החייב, בקשות פירוק כנגד חברות בשליטתו, עיקולים שהוטלו על נכסיו וכיוצא באלו, הרי קיומן של חבויות שוטפות על נכסים, כגון אובליגו בנקאי מוסכם של חברה או משכנתא על נכסי מקרקעין, אינן ראיות בעלות משקל רב. מן המפורסמות הוא כי כמעט כל אדם וחברה בעלי עסקים בסדר גודל ניכר, נעזרים בגופים מממנים במידה זו או אחרת, ולוקחים על עצמם התחייבויות אלו ואחרות במסגרת זו. אי לכך, אין להוכחת קיומן של אותן חבויות שוטפות משקל גדול, כל עוד לא החלו "לחרוק" ולהפוך לחבויות שהגיע זמן פרעונם ולא נפרעו. 37. נקודה אחרונה; לא ניתן לסיים סקירה נורמטיבית זו בלא להתייחס לחובת ההגינות והזהירות המוגברות המוטלות על נאמן בפשיטת רגל, בהיותו "ידו הארוכה" של בית המשפט. חובות אלו הינן רחבות בהיקפן, ועומדות מעל ומעבר לחובת ההגינות כלפי הצד שכנגד אשר מטילים דיני האתיקה המקצועית על פרקליט המייצג צד "רגיל" במשפט אזרחי. לעניין זה התייחסתי בעבר, בהחלטתי בעניין שלמה שחמורוב, פש"ר 916/89, בש"א 6935/00, וכך קבעתי: "עקרון הוא במצב דברים שכזה כי אין מדובר במקרה "רגיל" של נושה הפועל לגביית חוב מחייב סולבנטי, ואפילו לא במקרה של נושה המבקש לגבות חוב מחייב בפשיטת רגל. אלא, מדובר בנאמן, שהוא זרועו הארוכה של בית המשפט, וכל פעולותיו לא נועדו לקיים אינטרס אישי שלו, אלא להאדיר ככל האפשר את כספי קופת פשיטת הרגל עבור הנושים, תוך שמירה על זכויות החייב המוקנות לו בדין, כאשר ישנן זכויות כאלו. מסקנה זו אינה משתנה גם אם החייב פועל בחוסר תום לב (אלא אם הדין שולל זכות פלונית של חייב בשל העדר תום-לב)" זאת ועוד; אף כי אינטרס העל, הלגיטימי, של הנאמן הינו למקסם ככל הניתן את התמורה אשר תכנס לקופת פשיטת הרגל, הרי שמטרה זו אינה יכולה לבוא על חשבון חובת ההגינות המוגברת של הנאמן, אשר עליו לנהוג ביושר אף בחייב וקרוביו. מסיבה זו, אף כאשר מגיש נאמן בקשה כנגד חייב או מקבל הענקה, אין הוא רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, ואף לא לנצל את חוסר בקיאותו של הצד שכנגד בהליכי משפט ובפרוצדורה בכדי "לטמון לו פח" ולמנוע ממנו למצות את יומו בבית המשפט. 38. המסקנה המתבקשת מכך הינה כי על נאמן המגיש בקשה אשר תוצאתה פגיעה בחייב או בקרוביו, להקפיד ולהגיש לבית המשפט בקשה ברורה, מפורטת והוגנת, תוך שהוא משקלל בתוכה את כל העובדות הרלוונטיות המצויות בידיעתו, כולל עובדות אשר אינן "נוחות" לו לכאורה. זאת, ממש כשם שאל לו לתובע פלילי לבקש את הרשעתו של נאשם תוך שהוא נמנע מחשיפת עובדה הידועה לו, הגם שעובדה זו עשויה לפעול לרעתו. אין הנאמן רשאי "להחזיק קלפיו סמוך לחזה" בתקווה כי מקבל הענקה אשר נטל ההוכחה מוטל עליו יכשל מלהעלות עובדה זו או אחרת. זאת, אף אם צד רגיל לסכסוך אזרחי רשאי היה לעשות כן. האינטרס אשר עליו להיות נר לרגלי הנאמן אינו אך ורק "נצחונו" בסכסוך, אלא חשיפת האמת ומילוי הוראות הדין. כך, על דרך משל, משיודע הנאמן כי ברשות החייב היו בעבר נכסים מסוימים אשר היו בעלי ערך, עליו לחשוף זאת מיוזמתו, ולא לטעון כי "לא הוכח קיומם של נכסים בעלי ערך". באותה מידה, אם יודע הנאמן על הסדר פשרה אשר נעשה בעבר ומשליך על הבעלות בנכסים הנחזים להיות של החייב, אל לו לטמון ידו בצלחת ולטעון כי אם לא הוצג אותו הסדר, פוזיטיבית, בפני בית המשפט, הרי שיש להתעלם ממנו. מן הכלל אל הפרט; 39. נסיבות המקרה דנן, כפי שהערתי עוד בראשית החלטתי זו, שונות באופן ניכר מן המקרה ה"קלאסי" של הענקה; עסקינן בהענקת בית שנעשתה למעלה מ-9 שנים טרם מעשה פשיטת הרגל, וכ-13 שנים טרם הדיון אשר נערך בפני בשאלת ההענקה. כל זאת, כאשר החייב ברח לחו"ל, ולא מסר עדות בפני. בנסיבות אלו, אך נקל לשער, כי בפני המשיבה עמד קושי גדול להוכיח את כשרות פרעונו של החייב בשנת 1989. זאת ועוד; דומה, כי הנאמן לא הקל עמה, אף לא כאשר מן הדין ומן הצדק היה כי יעשה כן. כתב הטענות שהגיש נמנע לא פעם מפירוט עובדות הידועות לו על מצבו של החייב, כאשר הוא מסתמך כל-כולו על נטל הראיה המוטל על המשיבה. זאת ועוד; הנאמן נמנע מלהתייחס אל טענות אשר העלו המשיבה ובנה, מר רוני ליניבקר, בעניין אמידותו של החייב וראשית קריסתו, כאשר הוא חוזר שוב ושוב על כך כי נטל ההוכחה מוטל במלואו על המשיבים, ודורש הוכחה מדוקדקת של כל ערך נכסי החייב בשנת 1989, הכל בפירוט מקסימלי. משלא עמדו בכך, לשיטת הנאמן, דין הבקשה להתקבל כמעט מאליה. 40. אלא, שכפי שהוסבר קודם לכן, לא בהוכחה מעל לספק סביר עסקינן; די, בנסיבות המקרה, כי מקבל ההענקה ישכנע את בית המשפט כי האפשרות שהחייב היה כשר פרעון בשנת 89 סבירה יותר מן האפשרות ההפוכה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את העדויות אשר נפרשו לפני, הגעתי למסקנות הבאות: א. נסיבות המקרה, ובמיוחד עיתוי ההענקה, מסייעים בידי המשיבה; מועד ההענקה קרוב אל "הקו התחתון" של סעיף 96(ב), וקשייה היחסיים של המשיבה להשיג מסמכים וראיות נראים בעיני כפרי הזמן הרב שחלף, ולא כנסיון להעלים אמיתות שאינן נוחות לה. זאת וגם זאת; בין המשיבה לחייב אין כל קשר בשל בריחתו מהארץ, דבר שעשה מבלי ליידעה על כך ותוך מעילה באמונה שלה במעשהו זה. לכל אלה מצטרפת העובדה כי הנאמן עצמו לא גילה באוזני ולו דבר שיוכיח קשיים שרבצו בפני החייב במועד הקובע. כמו כן, מר רוני ליניבקר, אשר עדותו נשמעה בפני ונמצאה קוהרנטית וראויה לאמון, העיד בפני כי תחילת הדרדרותו של החייב היתה, לכל המוקדם, בשנת 1995, וזאת בשל כניסתו לפרוייקט בלתי מוצלח בקריית מלאכי. הנאמן לא הביא דבר לסתור טענה זו, ואי לכך, מן הראוי לקבלה כפי שנטענה. יוצא, כי ראשית קריסתו של החייב היתה זמן רב לאחר ההענקה, דבר אשר פועל לטובת המשיבים. ב. הוצגו בפני ראיות וטענות שלא נסתרו על רמת חיים גבוה שקיימו החייב ומשפחתו במשך שנים, במועד הרלוונטי וסמוך לו, זמן רב לפני תחילת הקריסה. כמו כן, עולה מחומר הראיות כי לחייב היו נכסים רבים כגון קרקעות ומניות בסכומים לא מבוטלים (ולעניין זה אין נפקות מרובה לשאלה האם אלו הוחזקו בידו במישרין, או בידי חברות בשליטתו, והאם היתה שליטתו בהם מלאה או חלקית), אשר יצרו תמונה של אדם מבוסס ומצליח. מאידך גיסא, לא טרח הנאמן להציג בפני ראיה כלשהי לקשיים שהיו נחלת החייב באותם שנים, מלבד קיומם של שעבודים מן הסוג הנפוץ במהלך עסקים רגיל (וזאת לזכור: מעטות הן אף החברות המצליחות אשר יש לאל ידן לפרוע את כל חובותיהן באחת, אם יועמדו כולם לפרעון מידי באותה העת). יוצא, כי מול כמות נכבדה של ראיות לכאורה המצביעות על משפחה מבוססת ובעלת נכסים, לא הוצגה בפני ולו ראיה אחת שתעיד על חובות וקשיים אשר יקשו על פרעון סביר של ההתחייבויות באותה עת. ג. טענת הנאמן על הסתירה בתצהירו של העד רוני ליניבקר, טוב היה לה אלמלא נטענה כלל; אין חולק, כי מניות חברת עטיה שהוחזקו בידי החייב היו בבעלותו וברשותו, ובסופו של דבר נטל הנאמן לעצמו את חלקן הגדול, כבא בנעלי החייב. בנסיבות אלו, נסיונו להכשיל את המשיבה באמצעות מחלוקת שניטשה לפני שנים בדבר יעוד המניות לנכדיו של החייב, היה בלתי הולם ואין בו כדי לסייע לעניינו. מעבר לדרוש יוער כי אף אם היתה טענת הנאמן מתקבלת, ומידת החזקותיו של החייב בחברת פינת הרדוף היתה קטנה, לא היה בכך שינוי משמעותי לעניינו, באשר ערך אחזקות החייב בחברה, אף לפי גישה זו, הגיע למאות אלפי דולרים. כמו כן, לא היה בכך בכדי לשנות את האמון אשר רחשתי לחלקים הרלוונטיים בעדותו של מר רוני ליניבקר, באשר לרמת חייה של משפחתו באותה תקופה, ולעובדה כי ברשות החייב, אביו, היו נכסים רבים. ד. סוג הנכס שהוענק אינו מעורר חשד מיוחד של הענקת נכסים; נסיון החיים מלמד, כי לא פעם, במשפחות עשירות בהם מנהל אחד מבני הזוג את העסקים ומחזיק במרבית הרכוש, מועברת דירת המגורים ונרשמת על שם בן הזוג השני, בכדי להקנות לו בטחון לעתיד. אין עסקינן בהענקה תמוהה אשר אין לה הגיון כלכלי מלבד הברחת נכסים וסילוקם מחוץ לטווח ידם של הנושים. 41. מכל האמור לעיל עולה, כי המשיבה עמדה, בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, בנטל השכנוע המוטל עליה, ושכנעה אותי כי מאזן ההסתברות נוטה לכיוון עמדתה - קרי, סביר יותר להניח כי בשנת 1989, יכול היה החייב לפרוע את חובותיו באותה עת, וזאת בלא להזדקק למחצית הדירה שנרשמה על שמה. מסיבה זאת, עולה כי דין בקשתו של הנאמן להדחות. בנסיבות המקרה, ולאור התארכות ההליכים על פני פרק זמן ניכר, וכן לאור העובדה כי הנאמן הרחיב את החזית שלא לצורך לעניין שיתוף חובות בין בני זוג, וחזר בו מכך לאחר שגרם למשיבה להשקיע בעניין זה חלק ניכר מהגנתה, וכן לאור דרך התנהלותם של הדברים במהלך דיון זה, ישא הנאמן בהוצאות המשיבה ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.מקרקעיןהעברת נכספשיטת רגל