ביטול עסקה בגלל חתימה מזויפת על כתב שעבוד

להלן פסק דין בנושא ביטול עסקה בגלל חתימה מזויפת על כתב שעבוד: פסק - דין האם יש להורות על בטלותה ללא תנאי של עסקה, כאשר נתגלה כי חתימת אחד הצדדים בה זויפה, או שישנן נסיבות המצדיקות את קיומה? בשאלות אלו אהפוך ואכריע בתביעה שלפני. העובדות בקצירת האומר 1. בתאריך 29.9.95 הפקידה התובעת סך של 310,000 ₪ בתכנית חסכון "יתרון תשורה, בסניף גבעת עליה של הנתבע ביפו (להלן: "תכנית החסכון הראשונה", נספח א' לתצהיר התובעת). 2. בתאריך 4.6.97 נפתחה על שם התובעת תוכנית חסכון בשם "תשורה" בבנק, בה הופקד לזכותה סך של 400,000 ₪ (להלן: "תכנית החסכון השניה", נספח ב' לתצהיר התובעת). 3. בתאריך 30.6.99 הופקד הסכום של תכנית החסכון השניה, בנוסף לרווחים שנצברו בה, בסכום כולל של 485,632.78 ₪, בתכנית חסכון חדשה הקרויה "יתרון תשורת המשך" (להלן: "תכנית ההמשך"). 4. ביום 18.8.99 בוצעה העברה כספית ע"י הבנק מתכנית ההמשך לשני חשבונות עו"ש, כמפורט להלן: א. סך 307,870 ₪ הועבר לחשבון מס' 687332, אשר נוהל ע"ש חבר הנאמנים של אגודת הספורט "מכבי יפו" (להלן: "חבר הנאמנים"). ב. סך 177,762.78 ₪ הועבר לחשבון מס' 687502, אשר נוהל ע"ש אביה של התובעת, מר אדי (אלי) בירנבאום (להלן: "אבי התובעת"). 5. העברת הכספים בוצעה בהסתמך על שני כתבי שעבוד בחתימת התובעת, מיום 1.8.97, שהוכתרו בשם "כתב התנאות, ערבות, המחאה, משכון ושעבוד כספים וזכויות" (נספחים ט 1-2 לתצהיר התובעת, להלן: "כתבי השעבוד"). כתבי השעבוד המקוריים הוגשו לתיק בית המשפט וסומנו נ/1-א, נ/1-ב. 6. להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי בתקופה הרלבנטית לתביעה היתה התובעת בתחילת שנות העשרים לחייה, ואילו אביה, מר אדי (אלי) בירנבאום, היה באותה עת יו"ר חבר הנאמנים של מכבי יפו. טענות הצדדים 7. התובעת טוענת, כי מעולם לא חתמה על כתבי השעבוד וחתימתה עליהם זויפה. לפיכך דורשת התובעת את השבתו של הסכום, שהועבר מתכנית החסכון ללא הסכמתה. לחילופין טענה התובעת, כי מעמדה הוא כשל "ערב יחיד", ולאור העובדה שבחוזה הערבות לא נקוב סכום קצוב, פטורה היא מערבותה. טענה זו נזנחה ע"י התובעת במהלך ההוכחות ובסיכומי בא-כוחה, ולכן אין עוד צורך להידרש לה. 8. הנתבע גורס, כי גם אם נכונה הטענה שהתובעת לא חתמה בעצמה על כתבי השעבוד, הרי שאלה נחתמו בהסכמתה, מראש או בדיעבד, והתובעת אישרה או אישררה את תוקפם של המסמכים ואת התחייבותה על פיהם כלפי הבנק. כמו כן מציין הנתבע, כי הסכום שהופקד בתוכנית ההמשך, מקורו בכספים שנטל אבי התובעת מהנתבע בסך של 400,000 ₪, תוך הגדלת משיכת היתר בחשבונו. לפיכך גורס הנתבע, כי היה מקום לשעבד את תכנית החסכון, להבטחת סילוק יתרת החובה בחשבון זה. טענת הזיוף 9. לתצהיר התובעת צורפה חוות דעת, שנערכה על ידי הגרפולוגית גב' סימה אנקונה (נספח ח'). חוות דעתו זו מלמדת על שוני בין חתימתה המקורית של התובעת, לבין זו המתנוססת על כתבי השעבוד. למסקנה דומה הגיע גם הגרפולוג יצחק חגג, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט (נספח י' לתצהיר התובעת). שני המומחים לא נחקרו על חוות דעתם בידי ב"כ הנתבע, ומסקנתם כי אין מדובר בחתימתה של התובעת לא נסתרה. 10. ב"כ הנתבע עצמו אינו חולק על העובדה, כי החתימות המתנוססות על כתבי השעבוד לא נחתמו בידי התובעת (סעיף 5 לסיכום טענותיו). ברם, ב"כ הנתבע מעלה טענה ולפיה התובעת הסכימה, מראש או בדיעבד, למשיכת הכספים מחשבונה ולשימוש שנעשה בכספים אלה ע"י הנתבע. לדבריו, תביעתה של התובעת, שהוגשה כשלוש שנים לאחר משיכת הכספים מחשבונה, לא נועדה אלא להוציא מהנתבע כספים שלא כדין ובחוסר תום לב. 11. משהוברר כי התובעת לא חתמה על כתבי השעבוד בעצמה, נותרו שלוש שאלות להכרעתי: הראשונה - מה היו נסיבות יצירת השעבוד? השניה - האם השעבוד נוצר בהסכמתה של התובעת, מראש או בדיעבד? והשלישית - האם הבנק נהג שלא כדין, בעת שהעביר את כספי תכנית החסכון, בהסתמך על כתבי השעבוד אשר נשאו חתימות מזויפות? נסיבות יצירת השעבוד 12. על מנת לבחון את נסיבות יצירת השעבוד, יש להידרש לעדותה של התובעת ולראיות שהובאו מטעם הצדדים, בנוגע לנסיבות אלה. התובעת העידה, כי לא חתמה בעצמה על המסמכים, אך ניסתה להתחמק ממתן תשובות ענייניות, כאשר נשאלה אם מדובר בחתימה שזויפה, ללא ידיעתה: "ש. את טוענת בתוקף שהחתימה שלך זויפה? ת. אני טוענת שזו לא החתימה שלי. ש. למה את תיקנת אותי, למה לא הסכמה שזו זויפה? ת. זה לא החתימה שלי, אתה רוצה לקרוא שהיא זויפה זה אותו דבר" (עמ' 8 ש' 13) כאשר נשאלה התובעת מפורשות, אם נתנה אישור למאן דהוא לחתום בשמה, השיבה בשלילה (עמ' 8 ש' 28). בתשובה לשאלה מדוע לא פנתה למשטרה, כאשר גילתה כי חתימתה זויפה, השיבה: "... מה שבסוף אני רוצה זה להחזיר את הכסף לעצמי, לא מעניין אותי מי חיפש ולמה, אני רוצה להחזיר את הכסף לחשבון שלי... לא מעניין אותי מי זייף, אני לא חושבת שזה רלוונטי, מישהו מהבנק זייף את החתימה שלי, מי זייף אני לא יודעת. בשביל להחזיר לי את הכסף זה לא רלוונטי" (עמ' 8 ש' 19 ואילך) התובעת נשאלה אם פנתה לאביה, כדי לברר אם החתימה הושמה על ידו ללא ידיעתה, והשיבה באופן לאקוני בשלילה: "ש. האם את דיברת עם אביך על הדבר הספציפי הזה? ת. לא" (עמ' 9 ש' 19). 13. ב"כ הנתבע סבור, כי כתבי השעבוד נחתמו על ידי אביה של התובעת, בידיעתה ו/או בהסכמתה של התובעת. כראיה לכך הציג שני מכתבים, מיום 30.7.98 (נ/2) ומיום 26.8.98 (נ/3) חתומים בידי עו"ד דובדבני, היועץ המשפטי דאז של מכבי יפו, שם כיהן אבי התובעת כיו"ר חבר הנאמנים. במכתב נ/2 נאמר: "בכל שנה מתחיבת מרשתי [מכבי יפו - ד.א.] לתשלום סך 500,000 ש"ח ע"ח חובה, כשאם לא תעמוד בכך, תוכלו כמובן לפרוע מידית את תכנית החסכון ע"ס 430,000 ₪, המובטחת לטובת החוב" [ההדגשה לא במקור - ד.א.]. כאשר נשאל עו"ד דובדבני על תוכנו של המכתב אישר, כי במו"מ בין מכבי יפו לבין הבנק דובר בין השאר על כך, שברקע ישנה תכנית חסכון של רחל בירנבאום, שתשמש כבטחון לחובותיה של מכבי יפו (עמ' 12 ש' 12). עו"ד דובדני הוסיף ואמר: "לא מדובר בעמדה שלי, אלא ע"י נתונים שהוצגה [צ"ל "שהוצגו"] לי ע"י מכבי יפו באמצעות ההנהלה, הרוח החיה בתקופה זו היתה אלי בירנבאום, אבל לא רק, היו חברי הנהלה נוספים" (עמ' 13 ש' 1). 14. במכתב השני שהוצג ע"י ב"כ הנתבע (נ/3) נאמר, כי רחל בירנבאום שיעבדה את תכנית החסכון, לטובת חשבון העו"ש שהתנהל ע"י אביה בלבד. בלשון המכתב: "הריני להסב את תשומת לבך, כי לטענת מרשתי, גב' בירנבאום רחל, הרי שערבותה הינה לחשבון 137502 בלבד, ולא לכל חשבון אחר". במענה לשאלה האם שימש כבא כוחה של התובעת בתקופה האמורה, השיב עו"ד דובדבני: "לא, מעולם לא ראיתי אותה" (עמ' 13 ש' 15). לטענתו, ההנחיה לכתיבת המכתב האמור על פרטיו, הגיעה ממר אלי בירנבאום (עמ' 13 ש' 27 ואילך). 15. מהאמור לעיל עולה, כי אביה של התובעת היה הרוח החיה בכל הקשור לניהול תכנית החסכון. ידו בכל ויד כל בו. הוא הנושא והנותן, הוא המוציא והמביא, והוא אשר בסופו של יום נתן את ההוראה "בשמה של התובעת", לשעבד את כספי תכנית החסכון לבנק. אין מדובר בזיוף החתימה על ידי פקיד מפקידי הבנק, כפי שבחרה התובעת לטעון בעדותה. החתימה נחתמה, ככל הנראה, על ידי אביה של התובעת, מתוך כוונה מפורשת, שחשבון החסכון ישמש כבטוחה לחובותיה של מכבי יפו, כמצוין במכתב נ/2, ולמצער לחובותיו של האב עצמו, כמצוין במכתב נ/3. האם השעבוד נעשה בהסכמתה של התובעת - מראש או בדיעבד 16. בתצהיר עדותו הראשית של ע/ה מר מקס רוזנברג נאמר כדלקמן: "גם אם לא חתמה התובעת, כטענתה, בעצמה על המסמכים הרלבנטיים הרי שאלה נחתמו, למיטב הבנתי, בהסכמתה, מראש או בדיעבד, והיא אישרה, או אישררה, את תוקפם של המסמכים האלה ואת התחייבויותיה כלפי הבנק לפיהם" (סעיף 3 לתצהיר). ב"כ התובעת טוען בסיכומיו להד"מ - לא היתה הסכמה, לא מראש ולא בדיעבד, ואף קנוניה בין התובעת לבין אביה לא היתה, כפי שניסה לרמוז ב"כ הנתבע בטיעוניו. כמשקל נגד חוזר ב"כ התובעת ומציין, כי הבנק לא טרח להעיד עדים, אשר יוכלו ליתן הסברים כלשהם לעובדה שחתימת התובעת זויפה (ס' 25 לסיכומים). 17. לית מאן דפליג, כי התובעת חתמה בעבר על מסמכים דומים לכתבי השעבוד השנויים במחלוקת (נספחים ב1-ב4 לתצהיר רוזנברג). בתצהירה אין התובעת מספקת הסבר, מדוע שעבוד תכנית החסכון היה מקובל עליה בשנת 1995, אך לא מקובל בשנת 1997- עת נחתמו כתבי השעבוד שלא על ידה בפועל (ס' 18 לסיכומים). כאשר נשאלה התובעת אם הסכימה לשעבד את תכנית החסכון בעבר השיבה: "התוכנית הראשונה שפתחנו, אין ויכוח שאני חתמתי כערבה, אבל על תוכנית החסכון השניה שפתחנו אין חתימה שלי, אלא החתימה המזויפת..." (עמ' 9 ש' 6). 18. בפני התובעת הוצג תצהיר בחתימת ידו של אביה, שהוגש בהליך אחר (נספח יא2 לתצהירו של רוזנברג). בסעיף 8 לתצהיר הנ"ל, נאמר: "סכום של כ- 450,000 ₪ שהיה שייך לבתי רחל שאינה נתבעת בתובענה שהגיש הבנק, שימשו כביטחון בחשבוני האישי (ולא בחשבון ששימש את מכבי יפו נשוא התובענה), אולם בשלב כל שהוא העביר הבנק סכום זה לחשבון ועד הנאמנים כאשר בתי כלל לא ערבה לחשבון ועד הנאמנים אלא לחשבוני האישי". כאשר התבקשה התובעת להתייחס לדברים הללו במהלך חקירתה הנגדית השיבה, כי הכוונה לערבות שניתנה בנוגע לתכנית החסכון הראשונה, בה הופקד סך של 310,000 ₪, ולא לתכנית השניה (עמ' 9 ש' 8). 19. ב"כ הנתבע טוען כי אין שחר לדברים הללו, לאור הסכום בו מדובר (450,000 ₪), והעובדה שכספי תכנית החסכון הראשונה לא הועברו ע"י הבנק לכיסוי יתרת החוב בחשבון חבר הנאמנים של מכבי יפו, אלא רק כספי תכנית ההמשך (סעיף 21 לסיכומי ב"כ הנתבע). מכך מבקש ב"כ הנתבע להסיק, כי אבי התובעת אישר בתצהירו, כפי שאישר עו"ד דובדני לפניו, כי התובעת ערבה לחשבונו האישי, אך כופר בערבותה לחשבון מכבי יפו. ב"כ הנתבע אף מסיק מדברי האב, כי התובעת היתה מודעת לקיומו של השעבוד ואף שוחחה עם אביה על כך. 20. ב"כ התובעת לא נזעק להתייחס למחלוקת זו בסיכומי התשובה, ודילג על טענה זו בכללותה. אין לי אלא להצטער על כך, לאור העובדה שבפרוטוקול פגישה, שהתקיימה ביום 5.5.98, בנוכחות אבי התובעת ועו"ד דובדבני, דובר על הסדר חובות מכבי יפו ומנהליה (נספח ה' לתצהירו של רוזנברג). המשתתפים בפגישה התייחסו באופן ספציפי לכך, שניתן לקזז מהחוב "תכנית חסכון קיימת של כ- 400 א' ₪" (סעיף 4). ב"כ התובעת לא מצא לנכון להתייחס עניינית לפרוטוקול זה בסיכומי התשובה, והסתפק רק בציון העובדה, שאין הוא חתום ע"י התובעת או אביה, ושלא הוזמן איש מטעם הבנק כדי להעיד לגביו. באופן דומה נהג ב"כ התובעת, כאשר בחר להתעלם מהעובדה שגרסתה של התובעת עומדת בסתירה למכתביו של עו"ד דובדני (נ/2, נ/3), בהם נאמר מפורשות, כי תכנית החסכון "מובטחת לטובת החוב" של מכבי יפו (נ/2), או, "לחשבון 137502 בלבד", שהתנהל ע"ש אדי בירבנאום (נ/3). 21. אם לא די בדברים הללו כדי להפריך את טענתה של התובעת, כי החתימה על כתבי השעבוד נעשתה ללא ידיעתה והסכמתה, הרי שלחובתה עומדת העובדה, שלא טרחה להודיע לבנק במועד כלשהו, כי אין היא מסכימה לשעבוד תכנית החסכון. התובעת נמנעה מעשות כן, למרות שנשלחו אליה בתאריכים 24.8.98 ,4.8.99, שני מכתבים מטעם הבנק, שעניינם דרישה לפרעון חובם של מכבי יפו ושל אבי התובעת, מכוח כתבי השעבוד (נספחים ג' ד' לתצהיר רוזנברג). התובעת לא טרחה להשיב על מכתבים אלה, למרות שהמכתבים נשלחו בהפרש של שנה תמימה זה מזה. כאשר נשאלה על כך התובעת במהלך חקירתה הנגדית טענה, כי השיבה למכתבים באמצעות בא כוחה דאז, עו"ד הכט (עמ' 11 ש' 6). דא עקא, אין בנמצא כל מסמך המעיד על תגובה מטעם התובעת למכתבים האמורים, וכמובן שאין בנמצא כל מכתב המודיע לנתבע, כי התובעת מנערת חוצנה מכתבי השעבוד ומכחישה את חתימתה עליהם. הקול קול יעקב והידיים ידי עשו 22. ב"כ הנתבע סבור, כי התובעת שימשה "אשת קש" לאביה, אדי בירנבאום, שכן בעת פתיחת החשבון התגוררה עם הוריה בתכנית ל' שבצפון תל-אביב, אך פתחה את תכנית החסכון בסניף גבעת עליה ביפו. ב"כ הנתבע טוען, כי התובעת בחרה לעשות כן, בשל העובדה שאביה ומכבי יפו ניהלו בסניף יפו את חשבונותיהם, והיו זקוקים לתכנית החסכון, כדי שתשמש להם כבטחון לאשראי, שקיבלו מאת הנתבע. 23. ב"כ התובעת מוחה בסיכומי תשובתו על הדברים הללו. לטענתו, הדברים הובאו לראשונה בסיכומי הנתבע, מבלי שהבנק ניסה לתמוך אותם בראיות כלשהן. סבורני, כי אין מקום לתרעומת שהביע ב"כ התובעת, לאור העובדה, שהתובעת עצמה בחרה לספק הסבר קלוש לעובדת פתיחת החשבון בסניף יפו דווקא. התובעת טענה, כי הדבר נעשה משום שבסניף יפו "הציעו לי תנאים יותר טובים" (עמ' 2 ש' 14), למרות שמדובר בתכנית חסכון סטנדרטית, שתנאיה זהים בכל סניפי בנק דיסקונט. 24. ב"כ הנתבע טוען שוב ושוב, כי מקומו של אדי בירנבאום נפקד בהליך זה, ועדותו לא נשמעה מטעם התובעת. לדבריו, הדמות המרכזית, המככבת במחלוקת שבין הצדדים, הוא אדי בירנבאום, ולכן חובה היה על התובעת לזמנו כעד תביעה. משלא עשתה כן, סבור ב"כ הנתבע, כי יש לזקוף את הדבר לחובתה של התובעת, שכן מדובר בהימנעות מכוונת מהבאת עדות רלבנטית (ראה, י' קדמי, על הראיות, כרך ג' ע' 1391). 25. ב"כ התובעת לא התייחס לטענה זו בסיכומיו או בסיכומי התשובה. חלף זאת טען, כי הבנק נמנע מהזמנת עדים רלבנטיים, ובחר להעיד את מר רוזנברג - מורשה חתימה באגף לייעוץ משפטי, שלא שימש בתפקיד כלשהו בסניף גבעת עליה. לדבריו, היה על הנתבע לזמן לעדות את מנהל הסניף ואת אבי התובעת, והימנעותו מעשות כן מבססת את החזקה, שאם היו עדים אלה מעידים, היתה העדות פועלת כנגד הבנק (כפי שנקבע, למשל, בע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט, פ"ד מו(4) 651). 26. אכן, מקומו של מר אדי בינרבאום נפקד בתיק זה. ההסבר היחיד שב"כ התובעת מצא לנכון ליתן בסיכומיו הוא, שלא היה ברור לתובעת ולבא-כוחה "כי הבנק מפנה זרקורים לכיוונו של אבי התובעת" (עמ' 4 לסיכומי התשובה). לדברי ב"כ התובעת, לא נמצאו כל תימוכין לטענת הבנק, כי נרקמה קנוניה בין התובעת לבין אביה, להוצאת כספים שלא כדין מהנתבע, מאחר שהבנק נמנע מהזמנת האב כעד מטעמו (סעיף 38 לסיכומי ב"כ התובעת). 27. אמירה זו משמשת כחרב פיפיות נגד התובעת. הוכח, כי אביה של התובעת היה הרוח החיה מאחורי פעילותה בבנק, ודי אם נפנה בענין זה לעדותו של עו"ד דובדבני (עמ' 13). הוכח גם, שהתובעת הסכימה לשעבד בעבר את תכנית החסכון, להבטחת חובותיו האישיים של אביה בבנק (עמ' 9). התובעת אף העידה, כי פנתה לאביה לשם קבלת יעוץ, לאחר שנודע לה על העברת הכספים מחשבונה לכיסוי חובותיו וחובות מכבי יפו (עמ' 7). על כך יאמר - "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". התובעת היא בעלת החשבון, אך אביה הוא הפועל בו, משעבד, מתכתב בעזרת עו"ד דודבני, והכל תחת כסות שמה של התובעת. למרות זאת, לא מצאה התובעת לנכון לזמן את אביה כעד מטעמה, על מנת שיזים את טענת הנתבע, כי החתימה על מסמכי השעבוד נעשתה על ידו, בידיעתה ובהסכמתה. אין זאת אלא שהתובעת בחרה להימנע מהזמנת אביה, מחשש שעדותו תפעל לרעתה. האם הבנק נהג שלא כדין בהסתמכו על כתבי השעבוד 28. ב"כ התובעת טוען, כי "הבנק התרשל התרשלות בוטה, עת חילט כספי התובעת בהסתמך על חתימותיה המזויפות, כל זאת לאחר שאיש מפקידי הבנק לא דאג ולא אישר "חתימות" התובעת, או דרש את התייצבותה בפני גורם מוסמך בבנק" (סעיף 48 לסיכומים). ב"כ הנתבע משיב על טענה זו באומרו, כי איו חולק על קיומה של חובת תום הלב של בנקים כלפי לקוחותיהם, מחד גיסא, אך קיימת חובת תום לב מצד הלקוחות כלפי הבנק, מאידך גיסא. 29. לצורך הכרעה בשאלה אם הנתבע התרשל, כטענת ב"כ התובעת, אם לאו, עלינו לבחון את מערכת היחסים הכללית השוררת בין בנק ללקוחו. מערכת יחסים זו הוגדרה שוב לאחרונה, ע"י כב' השופט אור בע"א 6750/99 כלל אינווסטמנט האוס בע"מ נ' בנק מרכנתיל בע"מ, דינים עליון כרך סא, 687 כדלקמן: "הכלל הוא, שעל הבנקאי לנהוג, בפעולותיו כלפי לקוחו, כבנקאי סביר. במסגרת חובה זו על הבנק שלא לעצום את עיניו ואל לו להימנע מלברר את העובדות לאשורן מקום שבנקאי סביר היה מבררן. עליו לחקור ולדרוש מקום שבנקאי סביר היה עושה כן בנסיבות העניין (ראו: דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן, פ"ד מז(5) 31). חובה זו, משתרעת גם על הקשר החוזי שבין בנק ולקוחו. "חובתו החוזית של הבנק כלפי המערער לנהוג בזהירות המחיבת בנקאי סביר בניהול חשבונותיו ונכסיו של לקוחו" (ע"א 636/89 דר' אברהם כחולי נ' בנק ברקליס דיסקונט, פ"ד מה(3) 265)". 30. חובת הזהירות המוטלת על בנק, הנדרש לכבד הוראת תשלום של לקוח, בוארה ע"י כב' השופט חשין בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט . פ"ד מז(5) 31, 57: "לא ייתכן שכל הוראת תשלום תיתקל בחשד, ואף שעל פניה היא נראית כשרה, יהיה מוטל על הבנק לדרוש ולחקור, אם הפעולה נעשתה בהרשאה וללא כוונת תרמית. לו כך היה נדרש מבנק לנהוג, היה הדבר משבש את פעילותו הסדירה של הבנק ואת כיבודן המהיר והיעיל של הוראות הלקוח. כמו כן יש לקחת בחשבון, שפעולות הבנק מבוססות על ההנחה, שנותני ההוראות הם אנשים ישרים, ולגבי פעולה שעל פניה היא כשרה, אין בסיס לחקירה ודרישה של הבנק בדבר כשרות הפעולה. מאידך גיסא, אין ספק שמוטלת על הבנק חובת זהירות למנוע תרמית בחשבונותיו של לקוחו. בנק היודע על התרמית ועל ניצול לרעה של ההרשאה, לא יוכל להתגונן בטענה שפעל לפי הוראת הלקוח ובהתאם להרשאה כשרה על פניה". 31. בנסיבות העניין נראה לו , כי הבנק פעל כדין, בהסתמכו על כתבי השעבוד, מהנימוקים הבאים: ראשית, מר מקס רוזנברג, המכהן כמנהל האגף הייעוץ המשפטי בסניף הנתבע, העיד כי המקור לכספי תכנית החסכון הוא בחיוב חשבון העו"ש, שהתנהל ע"ש אדי בירנבאום, בסכום של 400,000 ₪ (נספח א1 א2 לתצהירו). העד ציין, כי החליט להעביר את כספי תכנית החסכון לסילוק יתרת החוב, שנוצרה בחשבון חבר הנאמנים של מכבי יפו ובחשבונו של אדי בירנבאום, בהסתמך על כתבי השעבוד, ועל מכתבו של עו"ד ליאור דובדבני, אשר שימש בתקופה האמורה כיועץ המשפטי של אגודת הכדורגל מכבי יפו (עמ' 14-15) . שנית, בתקופה הרלבנטית, איש לא טען בפני הבנק כי מדובר בחתימה מזויפת, ולא הובאה בפני עדות או ראיה, שיש בהן כדי ללמד כי הבנק ידע או יכול היה לדעת זאת. בנסיבות אלה, ולאור העובדה שקדמו לכתבי השעבוד הללו שעבודים הנושאים את חתימת התובעת, שאמיתותם אינה שנויה במחלוקת, רשאי היה הבנק לסמוך על כתבי השעבוד שהיו מונחים בפניו. שלישית, הבנק אף נהג כמתחייב כלפי לקוח הנדרש לשלם חובו של לקוח אחר, ושלח לתובעת שני מכתבים, בהם נדרש לפרוע את חובו של חבר הנאמנים וחובו של אביה (נספחים ג1 -ג2 לתצהיר רוזנברג). התובעת התעלמה מהמכתבים ולא הגיבה עליהם. שתיקתה של התובעת תמוהה, במיוחד לאור העובדה שבמקרה קודם הוכיחה התובעת כושר תגובה מהיר. הדברים אמורים לגבי העברת כספי התובעת מתכנית החסכון הראשונה לטובת חובות שחב אביה לנתבע. במקרה זה הוכיחה התובעת את הבנק על טעותו, וטענה בפניו כי לא בשלו התנאים לחילוט כספי התכנית. הבנק שעה אז לפניתה של התובעת והקים על שמה את תכנית חסכון השניה, כמצוין בסעיף 3 לסיכומי בא-כוחה. ללמדך, כי התובעת היתה בקיאה בפרטי הפעילות בחשבונה, וכאשר מצאה לנכון למחות - מחתה. לפיכך, שתיקתה הרועמת במקרה הנוכחי מדברת בעד עצמה. העדר אישור חתימת התובעת ושינוי המצב הקיים 32. מעיון בכתבי השעבוד עולה, כי אישור חתימת הלקוח אינו נדרש על פי מסמכי השעבוד עצמם (מוצגים נ/1 א-ב). לפיכך, אין בידי לקבל את הטענה, כי הבנק התרשל בכך שאיש מפקידיו לא אישר, כי חתימת התובעת נעשתה בפניו. יחד עם זאת, מדובר בהסדר לקוי, שנראה לי כי הגיעה העת לשנותו. בתי המשפט עוסקים, חדשות לבקרים, בביקורת על נהלי העבודה של הבנקים, במטרה לשפר את טיב השירות הניתן ללקוחותיהם. יחסי הכוחות בנק-לקוח אינם שווים, כפי שנאמר ע"י כב' השופט מצא בע"א 1304/91 טפחות בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309, 333: "הלקוח, הנזקק לשירות בנקאי, אינו יכול לקבלו אלא מידיו של בנק. בכך הוא ניצב בפני הכרח להיזקק לשירותיו של בנק. נמצא שייחוד הפעולות בידי הבנקים מקנה להם, ביחס ללקוחותיהם, עוצמה הדומה לזו המצויה בידי גופים מונופוליסטיים. מכאן הצורך להגן על הלקוחות מפני ניצול לרעה של כוח אדיר זה המסור בידי הבנקים". 33. בנק המעניק שירות ללקוחותיו, חייב לנהוג בזהירות ובהגינות וחייב אף לוודא, כי הלקוח מבין את מהות ההתקשרות הנערכת עימו והסיכון הכרוך בה. הנשיא שמגר התייחס לחובות אלה בענין ליפרט באומרו כך: "מורכבותם של חוזים בנקאיים והקושי בהבנתם הביאו את המחוקק לאמץ ב חוק הבנקאות (שירות ללקוח) גישה, לפיה מוטלת על התאגידים הבנקאיים החובה לפעול ולהתערב, על מנת למנוע מצב שבו הלקוח ייטול על עצמו התחייבויות אשר אין הוא מבין את טיבן ומהותן המדויקים... חובה זו קבועה הן בסעיף 3 לחוק, האוסר על הטעיה "בענין מהותי" והן בסעיף 5 לחוק, שמכוחו הוחקו כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), שהוזכרו לעיל, ובהם מוטלות על הבנק חובה לעשות גילוי נאות של פרטים מהותיים וכן החובה לעשות חוזים מסוימים בכתב" (שם, בע' 322). 34. חובות אלה זכו להכרה ולביסוס בכל הנוגע ליחסי בנק-ערב, הן בפסיקה (ע"א 1570/92 בנק המזרחי נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369) והן בחקיקה (על דרך של תיקון סעיף 17א ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), בשנת תשנ"ד). דווקא מעמדם של הלקוחות עצמם, אלה הבאים במגע יומיומי עם הבנק בו מתנהל חשבונם, לא זכה עד כה להתייחסות חד-משמעית בפסיקה או בחקיקה. לענין זה, נותרנו עם ההוראות הכלליות שבסעיפים 3-5 ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), ועם כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), המטילים על הבנקים איסור הטעיה בענין מהותי, חובת גילוי נאות של פרטים מהותיים והחובה לערוך הסכמים מסוימים בכתב. החובה לערוך הסכמים מסוימים בכתב 35. החובה לערוך מסמכים בכתב מצויה בכללי הבנאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשמ"ו - 1986, שפורסמו לראשונה ע"י נגיד בנק ישראל בשנת 1986 והוחלפו בחדשים בשנת 1992. בסעיף 3(א) לכללים משנת 1992, נאמר כדלקמן: "הסכם מן הסוגים המפורטים להלן בין תאגיד בנקאי לבין לקוח, יערוך אותו התאגיד הבנקאי בכתב ויתן ללקוח אפשרות לעיין בהסכם לפני חתימתו: (1) הסכם לתנאי עסק כלליים; (2) הסכם פתיחת חשבון עובר ושב וניהולו; (3) הסכם להפקדת כספים לזמק קצוב לתקופה העולה על שנה; (4) הסכם למתן אשראי... (5) הסכם פקדון ניירות ערך למשמרת; (6) יפוי כוח או הרשאה מסוג אחר; (7) הסכם ערבו תטובת התאגיד הבנקאי; (8) הסכם לקבלת כרטיס להפעלת מסוף בנק לשם ביצוע עיסקה; (9) הסכם בנושא הוראות טלפוניות. 36. עינינו הרואות, כי, מדובר ברשימה של תשעה סוגי הסכמים, שכתבי שעבוד (כדוגמת נ/1א-ב) אינם נכללים ביניהם. אין ספק, כי מדובר בחסר שיש להשלימו, לאור העובדה שכתב שעבוד הוא מסמך בנקאי בעל משמעות מרחיקת לכת, הן על פי כותרתו והן על פי תנאיו. מעיון בכותרת ניתן לראות, כי מדובר בכתב התחייבות "הניתן לא ע"י הלווה או החייב אלא ע"י לקוח אחר לאבטחת כל חוב של הלווה או החייב". בתנאים עצמם מצוין, כי כתב השעבוד מתייחס לכל סכומי כסף, שהלווה חייב או יהיה חייב לבנק (סעיף 1), וניתנת לבנק הזכות לפעול לסילוקו של חוב זה, תוך שימוש בכספי הלקוח. כך, למשל, אם מדובר בתכנית חסכון, כמו במקרה שלפני, רשאי הבנק "להפסיק את תכנית או תכניות החסכון הנ"ל (להלן: התכנית") לפני סיום תקופת החסכון המקורית או המוארכת...כאילו אנו עצמנו הפסקנו את התוכנית" (סעיף 9) (א) לכתב השעבוד). משמעותה המעשית של הוראה זו היא הקנית זכות לבנק "לשבור" את תוכנית החסכון, ולהעביר את הכספים לכיסוי חובותיו של החייב. מאחר שמדובר בהתחייבות בעלת משמעות כלכלית נרחבת, נראה כי טוב יעשה הנגיד, אם יוסיף מסמך זה לרשימת המסמכים המנויים בסעיף 3(א) הנ"ל, כדי שהבנקים יקפידו על עריכתם בכתב. מתן הסבר בעל פה ללקוח וזיהויו ע"י פקיד הבנק 37. בכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), לא מופיעה דרישה למתן הסבר בעל-פה על ידי פקיד הבנק ללקוח, בדבר מהותו של ההסכם הנערך עמו. דרישה זו הועלתה בפסיקה, בנוגע לערב המתקשר בהסכם ערבות עם הבנק, אך לא הועלתה בצורה מפורשת בנוגע ללקוח עצמו (ראה, דעת המיעוט של הנשיא שמגר בענין ליפרט, שם בע' 325, פס"ד ציגלר, שם, בע' 385, ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו, פ"ד נד(2) 559; ע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נז(1) 364). 38. נראה, כי הגיעה השעה לשנות מצב זה, על ידי הוספת סעיף מיוחד לכללי הבנקאות הנ"ל, אשר בו יצוין, כי על פקיד הבנק להסביר ללקוח את מהותו של ההסכם הנחתם על ידו, ולהחתימו על מסמך נפרד, המאשר כי ההסבר ניתן לו כנדרש. 39. הדברים יפים גם לגבי זיהוי הלקוח, הנדרש לחתום על הסכם מסוג ההסכמים המפורטים בסעיף 3(א) לכללי הבנקאות, לרבות כתב שעבוד, שכבר נאמר על ידי כי יש לצרפו לרשימת המסמכים הללו. מן הראוי, להוסיף לכללים סעיף נוסף וברור, המורה כי פקיד הבנק נדרש לאשר בכתב, כי זיהה את הלקוח באמצעות תעודת זהות, דרכון או אמצעי זיהוי אחר, וכי הלקוח חתם על ההסכם בפניו. דרישה מעין זו קיימת היום רק בהוראות שכותרתן "מניעת הלבנת הון, זיהוי לקוחות וניהול רישומים" מחודש מאי 2002, הנכללות בקובץ הוראות המפקח על הבנקים לניהול בנקאי תקין. בסעיף 9 שכותרתו "זיהוי לקוחות" נאמר, כי על התאגיד הבנקאי לאמת את המען, כפי שנרשם בטופס פתיחת החשבון, לנקוט באמצעים סבירים כדי לקבוע את זהותם האמיתית של בעל החשבון, הנהנים ומיופי כוח של הלקוח, ועוד. כאמור, מומלץ כי הנגיד או המפקח על הבנקים יקבעו הוראות דומות גם בכללי הבנקאות, כדי למנוע מקרים של זיוף חתימת הלקוח ו/או טענות לזיוף , כביכול, כפי שנטען במקרה שבפני. פרטי פקיד הבנק 40. הצעה אחרונה שאני מוצאת לנכון להציע כתיקון לכללי הבנקאות, נוגעת לפרטיו של פקיד הבנק, שטיפל בעניינו של הלקוח. לא אחת אנו נתקלים במסמכים בנקאיים, החתומים על ידי פקיד בנק, ללא ציון שמו המלא ותפקידו של הנ"ל בכיתוב ברור. הדבר מקשה על זיהויו של אותו פקיד, כאשר מתעוררת מחלוקת בין הצדדים ונדרש לזמנו לצורך מתן עדות. ראוי, איפוא, כי בכללי הבנקאות יאמר מפורשות, כי על פקיד הבנק לציין בכתב ברור, או באמצעות הטבעת חותמת, את שמו ותפקידו, כדי שניתן יהיה לברר את זהותו בקלות. התנהגות התובעת 41. התובעת בחרה להגיש תביעה נגד הנתבע, כאשר רב הנסתר בה על הנגלה. ניסיונותיה החוזרים ונשנים של התובעת למזער את חלקו של אביה בעסקה האמורה, אינם נראים בעיני. הדברים אמורים, בין היתר, בעובדה שהאב לא צורף כבעל דין ואף לא הוזמן להעיד מטעם התובעת; בעובדה שהתובעת מיאנה לאשר, כי מקור הכספים שהופקדו בתכנית החסכון הוא מכספים שנטל אביה מהנתבע, תוך הגדלת משיכת היתר בחשבונו; ולבסוף, בעובדה שהתובעת בחרה להתעלם ממכתבי הדרישה שנשלחו אליה פעמיים בדואר רשום, והגישה תביעתה רק שלוש שנים לאחר שהכספים נמשכו מחשבונה. 42. בנסיבות אלה, הגשת התביעה ע"י התובעת מעלה חשד לחוסר תום לב מצידה, במסווה של טענה כי הנתבע הוא אשר נהג בחוסר תום לב כלפיה. בהקשר זה ראוי להזכיר את הדברים שנאמרו בע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד מו(5), 727, 739, כי טענת תום הלב, מעצם טיבה, נועדה להישמע רק מפי אלו העומדים בקיום חובה זו. אחרית דבר מדובר בתביעה שמוטב לו לא היתה מוגשת כלל, ומשהוגשה יש לדחותה. התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. מסמכיםשעבודזיוףביטול עסקה (הגנת הצרכן)