להלן פסק דין בנושא דחיית טענת מרמה נגד בנק: פסק דין העובדות 1. הנתבע רכש דירה מחברה קבלנית, שיאת חברה להשקעות בנין ופיתוח בע"מ (להלן: "שיאת") לפי חוזה מיום 4.2.1997. אחד מהתשלומים נועד להתבצע באמצעות שיק ע"ס 130,000 ₪, שזמן פרעונו 23.10.1997, אשר נמשך על ידי הנתבע ונמסר לשיאת. 2. עוד בטרם הגיע זמן פרעונו של השיק הודיע אריה וקסלר, מנהלה של שיאת (להלן: "וקסלר"), לנתבע, כי השיק אבד. וקסלר הציע לנתבע ליתן הוראת ביטול לשיק, ודרש כי הנתבע ישלם לשיאת סך של 130,000 ₪ במקום השיק שאבד. ביום 1.12.1997 העביר הנתבע לשיאת בהעברה בנקאית תשלום חלופי בגין השיק שאבד. 3. כעבור זמן קצר נקלעה שיאת לקשיים. היא הפכה לחדלת פרעון ומונה לה כונס נכסים. ביום 9.1.2001 שילם הנתבע לכונס הנכסים את יתרת חובו בגין הדירה, סך של 65,668 ₪, וקיבל את החזקה בדירה. 4. בדיעבד התברר כי וקסלר הוליך שולל את הנתבע. השיק לא אבד, אלא סוחר לתובעת, העוסקת בין השאר בניכיון שיקים, במסגרת עיסקת ניכיון עוד ביום 3.9.1997. בתמורה לשיק שילמה התובעת לשיאת סך של 117,706 ₪ ביום 11.9.1997. סכום זה משקף את שווי השיק בניכוי עמלתה של התובעת. 5. התובעת הגישה את השיק לביצוע נגד הנתבע, בלשכת ההוצל"פ, רק ביום 20.5.2003. היא לא פנתה אל הנתבע בדרישה כלשהי קודם לכן. סיבת הדבר היא, כך טוען מנהל התובעת, שהשיק נעלם במשרדו לאחר שחולל באי פרעון ורק ביום 2.3.2003 או בסמוך לכך, מצא את השיק בדרך מקרה בתוך תיק אחר, ואז העביר אותו לבא כוחו לצורך גבייתו. טענות הצדדים 6. הנתבע טוען כי שיאת והתובעת שיתפו פעולה כדי להונות אותו במטרה לגבות ממנו פעמיים את התשלום בסך 130,000 ₪. הוא מוסיף וטוען כי התביעה נגועה בשיהוי. השיק היה ברשות התובעת זמן רב לאחר שחולל מבלי שהתובעת תטרח לפנות אל הנתבע בדרישה כלשהי, ובכך מנעה ממנו את הידיעה כי שיאת סיחרה אליה את השיק. אם היו פונים אל הנתבע, הוא היה נמנע מלשלם פעם נוספת את סכום השיק לידיה של שיאת. מכלול נסיבות הענין מוביל למסקנה כי התנהלות התובעת נגועה בחוסר תום לב ועל כן אין היא יכולה להחשב אוחזת כשורה בשיק. 7. התובעת טוענת כי ביססה מעמד של אוחז כשורה בשיק, משום שנתנה ערך בעדו בעודה בתום לב ובלא כל ידיעה על פגם כלשהו בעיסקת היסוד בין הנתבע לשיאת. התובעת מוסיפה וטוענת כי טענת המירמה המכוונת כלפיה נטענה בלא כל יסוד או ראייה, ואין לה בסיס. לענין השיהוי, טוענת התובעת כי הוא נבע מאובדן השיק במשרדה ומכל מקום, הנתבע יכול היה להיווכח מתוך דפי חשבון הבנק שלו כי השיק חולל באי פרעון, ועל כן שומה היה עליו לדעת ששיאת הוליכה אותו שולל ועשתה שימוש בשיק. אחיזה כשורה 8. לדידי, שאלת האחיזה כשורה כלל אינה צריכה להתעורר במקרה דנן. אחיזה כשורה דרושה כדי לגבור על טענה בדבר פגם בעיסקת היסוד בגדרה נמשך השיק. אלא שבעניננו אין ולא היה כל פגם בעיסקת היסוד הראשונה בין הנתבע לבין שיאת. הפגם נוצר רק בעיסקת היסוד השניה, בנוגע להעברת התשלום החלופי, במקומו של השיק נשוא התובענה, משום שתשלום זה בוצע בעקבות מעשה תרמית שביצעה שיאת כלפי הנתבע. על כן, די לה לתובעת בכך שהיא אוחזת גרידא בשיק, כדי שתוכל לתבוע את פרעונו מאת הנתבע (ס' 37(1) לפקודת השטרות). מכל מקום, והואיל והצדדים ייחדו לשאלת האחיזה כשורה חלק נכבד מסיכומיהם, אדון גם בענין זה. 9. כידוע, אוחז כשורה הוא מי שנטל את השיק כשהוא שלם ותקין לפי מראהו, לפני שעבר זמנו, בתום לב ובעד ערך, בלא כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה (ס' 28 לפקודת השטרות). 10. השיק נשוא התביעה שלם ותקין לפי מראהו. עבירותו לא הוגבלה. הסיחור נעשה ביום 3.9.1997, קרי, למעלה מחודש קודם למועד פרעונו הצפוי של השיק. 11. התובעת נתנה ערך בעד השיק, כעולה מן התשלום ששילמה לשיאת כנגדו. תשלום זה מגובה בכתובים: התובעת צירפה לתצהיר מנהלה את תצלום השיק ע"ס 117,706 ₪ שנמסר לשיאת במסגרת עסקת הניכיון. 12. אין כל ראייה לכך שהתובעת נטלה את השיק שלא בתום לב. העובדה שהתובעת לא פנתה אל הנתבע בבירור טלפוני קודם לביצוע עיסקת הניכיון, היא כשלעצמה אינה שוללת את תום ליבה, בנסיבות הענין. אין מקום להטיל חובת כללית על מי שעוסק בניכיון שיקים, לקיים ברורים טלפוניים עם מושכי השיקים קודם לביצוע עיסקאות של ניכיון. דרישה גורפת כזו תכביד בלא הצדקה על סחרותם של שיקים. אמנם, ייתכנו בהחלט מצבים בהם עיסקת ניכיון אמורה לעורר את חשדו של המנכה, בין בשל זהותו של המסב, שאינו מוכר לו, בין בשל מראית פני השיק ובין מכל סיבה אחרת. במקרה דנן, לא היתה כל סיבה נראית לעין לחשוד בטיבו של השיק. שיאת היתה חברה קבלנית העוסקת במכירת דירות, שנהגה לנכות שיקים על בסיס קבוע אצל התובעת (ראה עדות מנהל התובעת, בע' 4 לפרוטוקול), ועל כן אך טבעי הוא שתנכה שיקים שתקבל מלקוחותיה רוכשי הדירות. על רקע זה מקובלת עליי טענתו של מנהל התובעת, לפיה "זוהי חברה קבלנית ורוב השיקים שלה של קוני נכסים. לכן, הנחתי שאם פלוני נתן לחברה קבלנית שיק הוא רכש ממנה משהו". (ע' 4 לפרוטוקול). 13. התובעת גם נהנית מחזקת האחיזה כשורה הקבועה בס' 29 (ב) לפקודת השטרות. הואיל ולא הוכח כל פגם בעיסקת היסוד בגדרה נמשך השיק שבפניי (להבדיל מעיסקת היסוד בגדרה בוצע התשלום החלופי, שאינו עומד לדיון), לא חלה הסיפא לס' 29 (ב) לפקודת השטרות, הקובעת כי "... אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר." 14. סיכומו של דבר, התובעת ביססה מעמד של אחיזה כשורה בשיק. טענת התרמית 15. הנתבע לא ביסס ולו גם באופן מינימלי את טענתו החמורה כאילו ביצעה התובעת כלפיו מעשה תרמית, בצוותא חדא עם שיאת. מי שמעלה טענה כה חמורה נושא בנטל הוכחה מוגבר, כפי שנקבע לא אחת: "כבר נפסק על ידי בית משפט זה כי "גם בדיון האזרחי תהיה תלויה מידת ההוכחה הדרושה ברצינות נשוא הענין. למשל, תידרש עדות יותר ברורה ומשכנעת במשפט אזרחי שבו מייחסים התנהגות פלילית לאדם, מאשר בזה הסובב על עילה של רשלנות" ... ברוח דברים אלה, אמרה המשנה לנשיא, השופטת בן פורת, כי "אך טבעי הוא, שבית משפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מירמה ולא (למשל) רשלנות גרידא"..." ע"א 373/89 פאטמה חסן מסרי (שאהין) נ' ח'לף ח'ליל ח'לף פ"ד מה(1), 729 ,עמ' 742-743. ומהן האינדיקציות למירמה, לשיטתו של הנתבע? העובדה שמנהל התובעת ידע כי הוא מנכה שיק של רוכש דירה, וכן העובדה שמנהל התובעת כביכול טען כי ביקש אינפורמציה בנקאית על חשבון הבנק של הנתבע, דבר שאיננו נכון. מדובר בטענות סרק. כפי שצויין לעיל, אין כל פגם בכך שמנהל התובעת הניח כי מקורו של השיק בעיסקה לרכישת דירה. נהפוך הוא, ידיעה זו רק מגבירה את הסבירות כי מדובר בשיק תקין, משום שעומדת מאחוריו עיסקה אמיתית. זאת ועוד, מנהל התובעת לא טען מעולם כאילו פנה לסניף הבנק של הנתבע, אלא רק אמר שלא היה לתובעת רמז כלשהו לכך שהיו בעיות בחשבונו של הנתבע. 16. גם העובדה שהתובעת המתינה מספר שנים עד לפתיחת תיק ההוצל"פ אינה מהווה ראייה למעשה מירמה מצידה. הרי לו היה מדובר במירמה, לא היתה התובעת ממתינה שנים כה רבות, ומיד לאחר שהנתבע שילם את התשלום החלופי, היתה דורשת את פרעון השיק. ההמתנה הממושכת לא שירתה אינטרס כלשהו של התובעת. 17. אשר על כן יש לדחות את הטענה בדבר תרמית מצידה של התובעת. פרעון שטר למי שאינו אוחז בו 18. הנתבע, ששילם בשנית את סכום השטר לידיה של שיאת ביום 1.12.1997, הוא בבחינת מי שפרע שטר למי שאינו אוחז בו, שכן השיק סוחר לידי התובעת עוד ביום 3.9.1997. הכלל הוא שפרעון שטר למי שאינו אוחז בו, אינו פרעון כשורה לפי ס' 60 לפקודת השטרות ואין הוא מפקיע את השטר. על כן, פורע השטר עלול להיתבע בשנית לשלם את סכום השטר, והפעם, לידי האוחז בו (ראה ש' לרנר, דיני שטרות, ע' 513). לפיכך, תשלום סכום השטר על ידי הנתבע ביום 1.12.1997, אינו פוטר את הנתבע מפרעון השטר לידי התובעת, האוחזת בשטר מאז יום 3.9.1997. 19. על כן, מבחינת דיני השטרות, כשהם לעצמם, אין לנתבע הגנה שטרית מפני ביצועו של השיק. יחד עם זאת, אין בכך סוף פסוק מבחינת הגנתו, שכן דיני השטרות אינם חי הנושא את עצמו, ואין הם מנותקים מענפים אחרים של המשפט. לפיכך, עשויות לעמוד לחייב השטרי טענות הגנה שיסודן בעקרון תום הלב ובדיני הנזיקין, כפי שיפורט להלן. על שיהוי, תום לב ורשלנות 20. הגשת השיק לביצוע רק לאחר קרוב לשש שנים מאז חולל באי פרעון, נגועה בשיהוי רב. למעשה, רק עם הגשת השיק לביצוע יכול היה הנתבע לדעת לראשונה מיהו האוחז בשיק (את עצם העובדה שהשיק לא אבד כטענתה של שיאת, יכול היה הנתבע לדעת לו טרח לעיין בדפי חשבון הבנק שלו, ששיקפו את הצגת השיק לפרעון וחילולו ביום 23.10.1997). יחד עם זאת, ניתן על ידי מנהל התובעת הסבר לנסיבות העיכוב- זמן מה לאחר חילולו באי פרעון, השיק שורבב בטעות לתוך תיק אחר ולא נתגלה אלא בסמוך לפני שהוגש לביצוע. מדובר בטעות אצל התובעת, ולא במעשה זדון מכוון, אך מדובר בטעות הרת גורל. 21. לו היתה התובעת מודיעה לנתבע כי השיק חולל באי פרעון וכי היא אוחזת בשיק, וזאת בסמוך לאחר שהדבר התרחש, בחודש אוקטובר 1997, היה הנתבע מן הסתם נמנע מלשלם לשיאת את התשלום החלופי בחודש דצמבר 1997, משום שהיה מבין כי הולך שולל על ידה. קיים איפוא קשר סיבתי מובהק בין מחדלה של התובעת לבין הנזק שנגרם לנתבע. למעשה, לו ניתנה הודעה כזו לנתבע אפילו עד ליום 9.1.2001, שלוש שנים תמימות לאחר חילול השיק, יכול היה עדיין הנתבע להקטין את נזקיו, שכן ביום 9.1.2001 שילם הנתבע לכונס הנכסים את יתרת חובו בגין הדירה, סך של 65,668 ₪, וקיבל את החזקה בדירה. קבלת ההודעה מבעוד מועד היתה מאפשרת לו להימנע לכל הפחות מביצוע התשלום האחרון לכונס. 22. בהקשר זה עשוייה להישמע הטענה כי השיק חולל מחמת הוראת ביטול שנתן הנתבע, ועל כן, לפי ס' 49 (ב)(3)(ה) לפקודת השטרות פטורה היתה התובעת ממתן הודעת חילול לנתבע. ההנחה היא כי מי שנותן הוראת ביטול, אינו זקוק להודעת חילול שכן חזקה שיידע כי הוראת הביטול שנתן גרמה לחילול השיק באי פרעון. אכן, זוהי טענה שטרית נכונה, ועל כן אין מקום לקבוע כי הנתבע מופטר לפי ס' 47 לפקודה, בתור מי שלא קיבל הודעת חילול. יחד עם זאת, התנהגות התובעת משקפת נורמת התנהגות בלתי סבירה ובלתי זהירה ממי שאוחז בשטר, ובוודאי כאשר האוחזת היא חברה העוסקת בניכיון שטרות. דרכו של אוחז בשטר היא להודיע למושך על חילולו באי פרעון, גם כאשר סיבת החילול היא הוראת ביטול. אם לא עשה כן, הרי שכפי שנראה להלן, בנסיבות מסויימות הוא עלול להחשב כמי שפעל בחוסר תום לב וברשלנות אם נגרם נזק למושך. לפיכך, גם אם על פי דיני השטרות אין צורך במתן הודעת חילול במקרה כזה, הרי שאין בכך משום סתימת הגולל על טענות הגנה שיסודן בעקרון תום הלב ובדיני הנזיקין. 23. האם יש מקום להטיל על התובעת אחריות נזיקית בעוולת הרשלנות בגין העיכוב בהגשת השיק לביצוע? בעקרון, ניתן להטיל אחריות כזו, הן על צדדים קרובים והן על צדדים רחוקים לשטר: "בדומה, גם דיני הרשלנות חלים עקרונית בתחום דיני השטרות. אין כל מניעה לכך שבין צדדים לשטר - בין צדדים קרובים ובין צדדים רחוקים - תחול מערכת יחסים שתטיל על אחד הצדדים חובה לצפות לכך כי התרשלותו עלולה במהלך הרגיל של הדברים לפגוע בצד האחר. הפרתה של חובה זו בנסיבותיו של מקרה קונקרטי עשויה להטיל אחריות בנזיקין בגין רשלנות." רע"א 2443/98 מאיר ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ תק-על 99(3), 425 ,עמ' 429. במאמר מוסגר נציין כי בענין ליברמן הנ"ל הושארה בצריך עיון השאלה האם אי מתן הודעה לחייב שטרי בענין מסויים, עשוייה להטיל אחריות נזיקית על האוחז בשטר, תוך נטייה ברורה למתן תשובה חיובית לשאלה זו : "לאור מסקנתי באשר לתום הלב, אוכל להשאיר בצריך עיון את השאלה, אם ניתן להטיל אחריות ברשלנות על הבנק-הנושה, האוחז בשטר כנפרע, בגין הנזק שנגרם לערבים מאי מתן הודעה על האורכה שניתנה לחייב העיקרי. בפתרונה של שאלה זו, יש לבחון, אם הבנק-הנושה חב חובת זהירות לערבים, אם הפר חובה זו, והאם הפרה זו גרמה להם נזק. כלעצמי, סבור אני שהתשובה על כל השאלות הללו - ובעיקר על הראשונה שבהן - היא בחיוב. עם זאת, נוכל להשאירה בצריך עיון, שכן חובת ההודעה מעוגנת היטב בעקרון תום הלב." 24. כדי לבסס אחריות נזיקית בעוולת הרשלנות, לא די להראות כי קיימת חובת זהירות מושגית בין הצדדים. יש לבחון האם בנוסף קיימת חובת זהירות קונקרטית: "חובת הזהירות ... דורשת עריכתן של שתי בחינות: האחת, אם בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים "יחסי רעות" לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק ... הבחינה האחרת היא, אם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל לעניין הנזק שנגרם בפועל. ניתן לכנות חובה זו כקונקרטית. הבחינה הראשונה היא מושגית וכללית. הבחינה השנייה היא פראגמאטית וקונקרטית ... שתי הבחינות גם יחד נערכות על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, מה אדם סביר יכול היה לצפות (כאפשרות פיסית) או צפה הלכה למעשה ... ומה אדם סביר צריך היה לצפות (כקטיגוריה נורמאטיבית) ... במסגרת עוולת הרשלנות אין דורשים, בדרך כלל, מאדם לצפות (במישור הנורמאטיבי) את שאינו ניתן לצפייה (במישור הפיסי), אם כי דורשים ממנו לצפות את שניתן לצפייה." ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון פ"ד לט(1), 113 ,עמ' 128-129. סבורני כי כענין של מדיניות משפטית ראויה, יש לקבוע כי נסב האוחז בשיק שחולל בעקבות הוראת ביטול, צריך לצפות (חובת זהירות מושגית) כי עיכוב במסירת הודעת חילול למושך השיק עלול לגרום לו נזק. למרבה הצער, בית המשפט נתקל במקרים רבים בהם הנפרע מבטיח למושך השטר כי כנגד תשלום, יחזיר לו שטר המצוי כביכול ברשותו, ואין הוא מגלה למושך כי בינתיים השטר סוחר לצד שלישי. למושך אין כל דרך לדעת כי השטר אכן סוחר, ואם הוא מתפתה להאמין לנפרע כי השטר מצוי בחזקתו של הנפרע ויוחזר לו בהקדם, הוא עלול להתפתות ולשלם את סכום השטר לנפרע, ולאחר מכן להתבע לשלם פעם נוספת את סכום השטר, והפעם על ידי מי שאוחז בו. על כן, נסב האוחז בשיק שסוחר אליו על ידי הנפרע, והשיק חולל באי פרעון, חייב להודיע בתוך זמן סביר למושך השיק כי השיק מצוי בחזקתו. הודעה זו אינה מצריכה משאבים מיוחדים מצידו של הנסב האוחז, משום שפרטי המושך מודפסים על השיק. הודעה כזו עשוייה לשרת את האינטרס של מושך השיק, כדי שיידע מיהו בעל דברו עוד קודם לנקיטת הליכים משפטיים, ואין בה כדי לפגוע כהוא זה באינטרס של הנסב האוחז. כפי שצויין לעיל, בחובת זהירות מושגית אין די, שכן נדרש עדיין לבדוק האם בנסיבות הספציפיות של הענין, האוחז בשטר יכול היה לצפות (חובת זהירות קונקרטית) כי עיכוב במסירת הודעת חילול למושך השיק יגרום לו נזק. כאשר עסקינן בחברה העוסקת בניכיון שיקים, אשר יש לה מטבע הדברים נסיון וידע מקצועי בתחום השטרות, סבורני כי היא בהחלט יכולה לצפות גרימתו של נזק למושך, כתוצאה מאי ידיעתו שהשיק סוחר לצד שלישי. זאת ועוד, מי שנזקק לשרותי ניכיון שטרות חוץ בנקאיים הוא בדרך כלל לקוח שמצבו הפיננסי אינו שפיר, ועל כן הוא אינו נזקק למערכת הבנקאות הרגילה. על כן, הסיכון להתנהגות בלתי נאותה מצידו (כפי שהיה במקרה דנן) גבוה יותר. חברת הניכיון צריכה להביא זאת בחשבון ולהודיע בלא דיחוי למושך השיק שחולל, כי השיק מצוי ברשותה. 25. במקרה דנן, על השיק הופיעו פרטיו האישיים של הנתבע, לרבות כתובתו ומספר הטלפון שלו. השיק לא אבד מיד לאחר שחולל באי פרעון, אלא במועד מאוחר יותר (לאחר "ימים או שבועות", כהגדרתו של מנהל התובעת- ע' 6 לפרוטוקול). מנהל התובעת אף העיד כי נעשו פניות אל שיאת, בנסיון לגבות את השיק: "במהלך המו"מ עמם, בנסיון לגבות את השיק והוא לא היחידי שחזר, נעשו נסיונות לגבות מהם את הכסף ללא הועיל... נאמר לי: תמתין, תחכה, יש עיכוב..." (ע' 5 לפרוטוקול). על כן, כשם שפנתה התובעת לשיאת, ניתן היה בנקל להודיע לנתבע כי השיק נמצא ברשותה של התובעת, וזאת עוד קודם שאבד לה. לא שמעתי הסבר מניח את הדעת מפיו של מנהל התובעת, מדוע לא טרח לפנות בדרישה אל הנתבע, מושך השיק. טענתו כי "לא פונים כ"כ מהר למושך השיק. הוא זמין תמיד. עצם הפניה עלול לגרום נזק. זה לא נכון מצדנו לעשות כן" (ע' 6 לפרוטוקול) אינה מקובלת עליי. חשוב להדגיש כי אין באמור לעיל כדי להטיל על הנפרע או הנסב חובת הודעה למושך השיק קודם לחילול השיק באי פרעון: ניתן בהחלט לסחר שיק בלא להודיע על כך למושך השיק, ואין בכך כל פגם. חובת ההודעה היא רק לאחר שהשיק חולל באי פרעון, וזאת כדי למנוע מצב כפי שהתרחש כאן. 26. לתוצאה דומה ניתן להגיע מכוחו של עקרון תום הלב, החל גם על חיובים שטריים. ברע"א 2443/98 ליברמן הנ"ל, נדון מקרה בו בנק האוחז בשטר הגיע להסדר מסויים עם החייב העיקרי, ולא עדכן בכך את הערבים. בית המשפט העליון קבע כי מכח עקרון תום הלב, מוטלת היתה חובת הודעה כזו על הבנק. בין השאר, נאמר בפסק הדין: "אכן, תום הלב דורש, שאם הנפרע נתן אורכה לחייב העיקרי, תינתן הודעה על כך לערבים תוך זמן סביר. מטרת ההודעה לאפשר להם להבטיח את האינטרסים שלהם. דבר זה בולט במיוחד במקרה שלפנינו. אילו ידעו הערבים בזמן על האורכה שניתנה לאזרי, יכלו לפנות לאזרי ולנסות להביא לידי כך, כי התשלומים שהוא עשה ייוחסו לפרעון ההלוואה ולא לכיסוי הגרעון בחשבון העו"ש. זאת ועוד: אילו ידעו הערבים על דבר האורכה הם יכלו לנסות לנקוט באמצעים שיבטיחו, כי אזרי יפרע השטר בטרם יעזוב את הארץ, או לפחות יעמיד אמצעים מספיקים לפרעון השטר בהיותו מחוץ לישראל. באמצעים אלה לא נקטו הערבים, שכן הם לא ידעו כלל על האורכה שניתנה לחייב העיקרי. לדעתי, הפר בכך הבנק-הנושה, האוחז בשטר כנפרע, את אמת המידה להתנהגות ראויה ביחסיו עם הערבים. ודוק: הבנק הנושה והערבים אינם "זרים" זה לזה. אין הם צדדים רחוקים. לפנינו יחס "קרוב" הן מבחינת הסכם הערבות והן מבחינת היחסים השטריים. בהתקיים יחס קרוב שכזה, דורשת ההגינות ביחסים הבינאישיים, כי הבנק-הנושה, האוחז כנפרע בשטר, יודיע לערבים בתוך זמן סביר על אורכה שהוא עצמו נתן לחייב העיקרי. הכרה בחובת הודעה זו אינה מטילה נטל כבד על הבנק-הנושה. הוא מכיר את הערבים, לאור ההסכם שביניהם; הוא יודע על דבר האורכה, שכן הוא נתן אותה. בנסיבות אלה, תהא זו פרקטיקה פשוטה שאינה מכבידה, לשלוח הודעה לערבים בתוך זמן סביר כי ניתנה אורכה לחייב העיקרי." (ע' 430) אכן, בעניננו התובעת והנתבע אינם צדדים קרובים אלא צדדים רחוקים, אך חובת תום הלב חלה לא רק על צדדים ישירים לחוזה, מכוחו של ס' 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, אלא גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה. כבר נפסק לא אחת כי על בעלי דין מוטלת החובה להפעיל את כוחותיהם המשפטיים בתום לב ובדרך מקובלת: "חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב", מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי ... המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים. אי-קיומה של חובה זו עשוי להביא, בנסיבות מתאימות, לכך כי הפעולה המשפטית לא תשתכלל." בר"ע 305/80 רפאל שילה נ' שלמה רצקובסקי פ"ד לה(3), 449 ,עמ' 463-464. ראה גם רע"א 8113/00 דפנה שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ תק-על 2001(2), 435 ,עמ' 439. 27. על כן, יש לקבוע כי בנסיבות שתוארו לעיל, אי מתן הודעה לנתבע לאחר חילול השיק, מהווה התנהגות שאינה מתיישבת עם חובת תום הלב כלפיו. 28. מהי התוצאה הנובעת מהפרת החובה לנהוג בתום לב? תשובה על כך ניתנה ברע"א 2443/98 ליברמן הנ"ל בעמ' 431: "הפעלתה של גישה זו בערעור שלפנינו מובילה למסקנה, כי מכוח עקרון תום הלב יש לשחרר את הערבים מחבותם כדי הנזק שאי מתן ההודעה גרם להם. בנסיבות העניין שלפנינו, משמעות הדבר הינה שחרור מלא של הערבים מחבותם על פי השטר." בעניננו, הנזק הוא מלוא סכום התשלום החלופי, אותו שילם הנתבע לידי שיאת. אשם תורם 29. יחד עם זאת, ברור כי לנתבע אשם תורם משמעותי לנזק שהתרחש. לו היה הנתבע טורח לעיין בדפי חשבון הבנק שלו, היה נוכח לדעת כי השיק שכביכול אבד לשיאת, הוגש לפרעון במועד הנקוב בו, ואף חולל באי פרעון. הדבר משתקף היטב בדפי החשבון שצורפו כנספח ב' לתצהירו של הנתבע. הנתבע יכול היה איפוא לדעת בזמן אמת כי הולך שולל על ידי שיאת, וזאת עוד בטרם העביר לה את התשלום החלופי. על כן, הנתבע יכול היה בנקל למנוע מעצמו את הנזק שנגרם לו. 30. בענין האשם התורם של הנתבע, יש להביא בחשבון כי הנתבע הוא אדם מבוגר, כבן 70, המתקשה עד מאוד בקריאת עברית, כפי שעלה מחקירתו הנגדית. על כן סביר להניח כי הוא היה מתקשה להבין את פשר החיוב והזיכוי בדף החשבון של הבנק, בעת שהשיק הופקד וחולל באי פרעון בחשבונו, לו היה טורח לעיין בדף החשבון. מאידך, שומה היה על הנתבע לבקש כי חשבונו ייבדק, ולו גם על ידי קרוב משפחה או ידיד, כדי לוודא שהשיק "האבוד" אכן לא הוצג לפרעון. לו היה מדובר באדם משכיל, צעיר יותר ושולט היטב בשפה העברית, היה מקום להעמיד את אשמו התורם על שיעור משמעותי ביותר מסכום הנזק. עם זאת, בשים לב למגבלותיו המיוחדות של הנתבע, יש מקום להעמיד את אשמו התורם על שיעור של 30% מהנזק. סיכום 31. סיכומו של דבר, על אף שאין כל פגם שטרי באחיזתה של התובעת, הרי שהתובעת התרשלה כלפי הנתבע, וגרמה לו נזק. בנוסף, המנעותה מלהודיע לו על אחיזתה בשטר מבעוד מועד אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב. על כן אחראית התובעת לנזקי הנתבע, באופן המשחרר אותו מרוב רובה של החבות על פי השטר. מאידך, קיים אשם תורם של הנתבע לנזק שנגרם לו. 32. אשר על כן, יש להעמיד את קרן החוב בתיק ההוצל"פ, נכון ליום 23.10.1997, על סך של 39,000 ₪, המהווה 30% מסכום השיק. הליכי ההוצל"פ לגביית סכום זה יימשכו כסדרם. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. בנקמרמה