מהי זכות העיכבון ? בית המשפט פסק כי זכות העיכבון במשפט הפרטי לא הוסדרה במסגרתו של הסדר חקיקתי אחד, אלא בדברי חקיקה שונים. על דיני העיכבון בארץ חלות שתי מערכות דינים. האחת היא ההסדר הכללי המצוי בסעיף ?11 לחוק המיטלטלין, המתווה את קווי דמותה של זכות העיכבון במשפט הישראלי וקובע כללים אחדיבעניין הפעלתה של הזכות, מהותה והיקפה. על מערכת הדינים השנייה נמנות הוראות עיכבון סטטוטוריות, שהן המקור שבדין להיווצרותה של זכות העיכבון בתחומים מסוימים, צרים או רחבים (לדוגמא: סעיף ?31 לחוק המכר, סעיף ?5 לחוק חוזה קבלנות). על היחס בין מערכות דינים אלה נאמר, כי סעיף ?11 לחוק המיטלטלין אינו מקנה לנושים זכויות עיכבון אלא מורה אילו כללים חלים על מימוש הזכות משקמה; וזאת קמה מכוח הוראות מיוחדות בחוקים הנוגעים לעניין. בשל אופיה של זכות העיכבון כסעד עצמי, שמטבעו מייתר את הפניה לבית המשפט לשם מימושו, אך עשוי לגרום נזקים לבעל הנכס המעוכב, יש לעקרון תום הלב משקל נכבד במיוחד. בין היתר מן הטעם שיש בעקרון כדי לסייע בהתוויית גבולות השימוש בזכות העיכבון ואף כדי לרסן את הכוח שבידי נושה הבא לעכב נכס באופן הפוגע בזכותו של בעל הנכס המעוכב יתר על המידה הדרושה. להלן פסק דין בנושא זכות העיכבון: פסק-דין השופט י' טירקל: רקע ?1. המשיב, מאזן אמין שחיבר (להלן - "המשיב") קנה מהמערערת, שלדות מפעלי מתכת בע"מ (להלן - "המערערת") בינואר ?1997 נגרר לרכב (להלן - "הנגרר") תמורת ?90,000 ש"ח בתוספת מע"מ. המשיב היה אמור לשלם את הסכום בשיעורים, חלקם לפני מסירת הנגרר וחלקם לאחר מכן. המערער מסר את הנגרר למשיב בחודש מרץ ?1997. בעת המסירה עמד לחובתו של המשיב חוב שמועד פרעונו הגיע ושיעורו היה שנוי במחלוקת (להלן - "חוב התמורה"). כשנה לאחר מכן, בחודש אפריל ?1998 מסר המשיב את הנגרר למערערת לצורך תיקונים והוספת שתי רגלי חיזוק (להלן יחד - "התיקונים. משתוקן הנגרר עיכבה אותו המערערת בידיה והודיעה למשיב, כי היא מסרבת לשחררו עד שישלם את חוב התמורה - שלטענתה עמד על ?8,875$ - וסכום נוסף של ?2,901 ? תמורת התיקונים (להלן - "חוב התיקונים") וכן חובות נוספים בגין תיקונים בנגררים אחרים שקנה אצלה (להלן - "החוב האחרים"). המשיב סירב לשלם את חוב התיקונים משום שלטענתו נכללו התיקונים בגדר אחריותה של המערערת והציע לשלם לה - אף זאת, לפי טענתו - סכום של ?15,000 ?, כפרעון של חוב התמורה. המערערת סירבה לקבל את הסכום ועמדה על תשלום כל החובות במלואם. ?2. המשיב הגיש לבית משפט השלום בחיפה תביעה נגד המערערת לחייבה להחזיר לידיו את הנגרר וכן לפצותו עבור הנזקים שגרמה לו על ידי עיכוב הנגרר. המערערת הגישה נגדו תביעה שכנגד לחייבו לשלם לה את חוב התמורה, חוב התיקונים וכן את החובות האחרים. במסגרת ההליכים בבית משפ השלום עשו בעלי הדין הסדר דיוני לפיו שחררה המערערת את הנגרר כנגד סכום של ?25,000 ? שהפקיד המשיב בידי בא כוחה של המערערת. עד שחרור הנגרר עיכבה אותו המערערת במשך ?272 ימים פסק דינו של בית משפט השלום ?3. בית משפט השלום (כבוד השופט י' אלרון), בפסק דינו מיום ?3.5.99, דחה את תביעתו של המשיב לפצותו עבור עיכוב הנגרר. בית משפט השלום קבע, כי המערערת עכבה את הנגרר בשל חוב התיקונים ובשל חוב התמורה, אולם לא פסק בשאלה אם המערערת היתה זכאית לעכב את הנגרר. בית מש השלום קיבל חלקית את התביעה שכנגד של המערערת, במובן זה שחייב את המשיב לשלם לה את חוב התיקונים בסך ?2,901?, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התיקונים וכן סכום נוסף של ?6,629$ בגין חוב התמורה. את תביעתה של המערערת בגין החובות האחרים דחה. כמו כן דחה בית פט השלום את תביעת המערערת לחייב את המשיב בריבית בנקאית דולרית חריגה על חובות העבר, אולם קבע שאם לא ישלם המשיב את הסכום שבו חויב תוך ?30 יום, יחויב "בריבית בנקאית חריגה כפי שתהיה נהוגה במועד התשלום לגבי הלוואות דולריות ---". המשיב ערער על פסק הדין לפני ביתהמשפט המחוזי בחיפה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ?4. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ב' גילאור, ש' ברלינר, י' דר), בפסק דינו מיום ?21.3.00, קיבל את ערעורו של המשיב באופן חלקי. בית המשפט קבע, כי "בדיון שלפנינו לא היתה עוד מחלוקת בין הצדדים כי למשיבה (המערערת כאן - י' ט') היתה זכות לעכבון אך ורק בשלחיר התיקון --- וכי לא היתה זכאית לעכב תחת ידה את הנגרר בגין יתר החובות שהיו למערער כלפיה". בית המשפט סבר כי למשיב נגרמו נזקים עקב עיכוב הנגרר, אולם הוא "לא עשה להקטנת נזקיו". לפיכך, "בנסיבות הענין, לאור התנהגות שני הצדדים" חייב את המערערת לפצות את המשיב "על פי אומדנה" בסכום של ?40,000 ?. בית המשפט המחוזי השאיר את חיובו של המשיב בחוב התמורה על כנו, אולם ביטל את החיוב בריבית חריגה שהטיל עליו בית משפט השלום. לא נאמר בפסק הדין דבר בענין חוב התיקונים. המערערת ביקשה להרשות לה לערער על פסק הדין והערעור שלפנינו הוגש על פי הרשות שניתנה (רע"א ?2440/00). השגות בעלי הדין ?5. המערערת טוענת, כי היתה זכאית לעכב את הנגרר בשל חוב התיקונים. לטענתה, סברתה שהיא זכאית לעכב את הנגרר גם בשל חוב התמורה ולא רק בשל חוב התיקונים, שעליה הודיעה למשיב, אינה מעלה ואינה מורידה לענין זכותה לעכב את הנגרר. עוד טוענת היא, שגם העובדה ששוויו של הנרר עלה בהרבה על חוב התיקונים, אינה מעלה ואינה מורידה לענין זה. בוודאי שכך הוא כאשר לא היה בידיה כל אמצעי אחר לגבות את החוב מהמשיב שהוא תושב עזה. מכל מקום, טוענת המערערת, לא היה בהתנהגותה משום חוסר תום לב. עוד טוענת היא, כי לפי הוראת סעיף ?11(ב) לחוק המיטללין, התשל"א - ?1971 (להלן - "חוק המיטלטלין"), זכאי חייב לשחרר נכס שעוכב ששוויו עולה במידה בלתי סבירה על שווי החיוב, אם הנכס ניתן להפרדה; אולם הנגרר לא ניתן להפרדה ולפיכך לא היה המשיב זכאי לשחררו. זאת ועוד. לפי הוראת סעיף ?11(ג) לחוק המיטלטלין, זכאי חייב חרר נכס שעוכב במתן "ערובה מספקת" לסילוק החיוב; אולם המשיב לא עשה כן. לחילופין טוענת המערערת, כי אפילו לא היתה זכאית לעכב את הנגרר, לא היה המשיב זכאי לפיצויים על דרך האומדנה משום שלא הוכיח את נזקיו. עוד טוענת היא, כי היה על בית המשפט המחוזי לחייב את המשיב לשלם לה גם את חוב התיקונים ולא רק את חוב התמורה וכי היה עליו לחייבו בתשלום ריבית חריגה. ?6. המשיב טוען כנגדה שלא היתה זכאית לעכב את הנגרר, משום שכרכה לצורך העיכוב, יחד עם חוב התיקונים את חוב התמורה ואת החובות האחרים, אף על פי שלא היתה זכאית לעכב את הנגרר בגינם. כמו כן טוען הוא, כי המערערת עיכבה את הנגרר שלא בתום לב. לפיכך, זכאי הוא לפיצויים. דיון בהשגות זכות העיכבון - כללי ?7. זכות העיכבון במשפט הפרטי לא הוסדרה במסגרתו של הסדר חקיקתי אחד, אלא בדברי חקיקה שונים. על דיני העיכבון בארץ חלות שתי מערכות דינים. האחת היא ההסדר הכללי המצוי בסעיף ?11 לחוק המיטלטלין, המתווה את קווי דמותה של זכות העיכבון במשפט הישראלי וקובע כללים אחדיבעניין הפעלתה של הזכות, מהותה והיקפה. על מערכת הדינים השנייה נמנות הוראות עיכבון סטטוטוריות, שהן המקור שבדין להיווצרותה של זכות העיכבון בתחומים מסוימים, צרים או רחבים (ע"א ?1776/97 ליבוביץ נ' אוברזון, פ"ד נד(?3) 49, בעמ' ?56 (להלן - "ענין אוברזון"); ראו: ע"א ?79/89 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ (בפירוק) ואח', פ"ד מ"ו(?3) 58, בעמ' ?62 (להלן - "ענין סולל בונה"); רע"א ?5095/93 פ.א ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר שותפות לבנין ופיתוח, פ"ד מט(?1) 730, בעמ' ?738 (להלן - "ענין ארבן"); נ' עיכבון (תשנ"ט), בעמ' ?33-35 (להלן - "זלצמן"); א' זמיר חוק חוזה קבלנות, תשל"ד - ?1974 - פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, בעריכת ג' טדסקי, תשנ"ה), בעמ' ?551-552 (להלן - "זמיר"); צ' כהן פירוק חברות (תש"ס), בעמ' ?586; ש' רנר חוק השומרתשכ"ז - ?1967 (תשנ"ח) בעמ' ?339 (להלן - "רנר")). על היחס בין מערכות דינים אלה נאמר, כי סעיף ?11 לחוק המיטלטלין אינו מקנה לנושים זכויות עיכבון אלא מורה אילו כללים חלים על מימוש הזכות משקמה; וזאת קמה מכוח הוראות מיוחדות בחוקים הנוגעים לענין (ע"א ?790/85 רשות שדות התעופה נ' ד"ר י' גרוס, עו"ד, כונס נכסים ו', פ"ד מד(?3) 185, בעמ' ?208 (להלן - "עניין רשות שדות התעופה"); מ' דויטש קניין (כרך ב', תשנ"ט), בעמ' ?204 (להלן - "דויטש")) ?8. וכך מורה סעיף ?11 לחוק המיטלטלין"(א) עיכבון הוא זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב. (ב) עלה שווי המיטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, זכאי החייב לשחרור מקצת המיטלטלין אם הם ניתנים להפרדה לחלקים. (ג) החייב זכאי לשחרר את המיטלטלין מן העיכבון במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב. (ד) הוציא הנושה ברצונו את המיטלטלין המעוכבים משליטתו, יפקע העיכבון. (ה) ---". ואלה הוראות העיכבון הסטטוטוריות הצריכות לענייננו: סעיף ?31 לחוק המכר, התשכ"ח - ?1968 (להלן - "חוק המכר")"(א) למוכר תהא זכות עכבון על הממכר כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן הקונה עקב עסקת המכר; וכן תהא זכות עכבון לקונה כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המוכר, אם קיבל את הממכר ועליו להחזירו למוכר. (ב) ---". סעיף ?5 לחוק חוזה קבלנות, התשל"ד - ?1974 (להלן - "חוק חוזה קבלנות"):"לקבלן תהא זכות עכבון על נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו, כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המזמין עקב עיסקת הקבלנות." בהמשך הדברים נעיין בשאלה אילו מהוראות אלה חלות על עובדות הפרשה שלפנינו. האם קמה זכות עיכבון? ?9. היום אין חולקים עוד, כי למערערת לא היתה זכות עיכבון על הנגרר בגין חוב התמורה. לכך הסכימה בדיון בבית המשפט המחוזי ולפנינו. אכן, למוכר נכס יש זכות עיכבון על הממכר להבטחת הסכומים המגיעים לו מן הקונה עקב עסקת המכר מכוח סעיף ?31 לחוק המכר. אולם, זכותה של ערערת לעכב את הנגרר בגין חוב התמורה פקעה משום שמסרה אותו למשיב מרצונה כבר בחודש מרץ ?1997, אף על פי שבאותו זמן הגיע לה חוב התמורה. על כך נאמר בסעיף ?11(ד) לחוק המיטלטלין"הוציא הנושה ברצונו את המיטלטלין המעוכבים משליטתו, יפקע העיכבון". יודגש, כי לזכות העיכבון אופי פוססורי ולפיכך מותנה תוקפה וכן המשך קיומה בהחזקה רצופה של הנושה בנכס המשמש אובייקט למימושה של הזכות. (ענין רשות שדות התעופה, בעמ' ?208; ענין סולל בונה, בעמ' ?65-66; ראו גם: זלצמן, בעמ' ?120-130) אשר לשאלה אם זכות העיכבון של המערערת שפקעה "קמה לתחיה" משעה שחזר הנגרר והגיע לידיה לצורך תיקונו, הרי שיש להשיב עליה בשלילה. כפי שנפסק בענין רשות שדות התעופה, משהוציא קבלן את הנכס מהחזקתו, ואחר כך קיבלו שוב להחזקתו לשם ביצוע מלאכה או שירות נוספים, עומדת לו זכות עיכבון רק להבטחת הכספים המגיעים לו בעד המלאכה או השירות האחרונים ולא להבטחת כספים המגיעים לו בעד מלאכה או שירות שביצע לפני הוצאת הנכס מידיו (בעמ' ?206-213). יוער, כי בענין אוברזון נפסק, שזכות העיכבון שהיתה בידי המערערת דשם, מכוח סעיף ?5 לחוק חוזה קבות, לגבי משלוח של סחורה שהיה בידיה, עומדת לה לא רק בגין המגיע לה עבור אותו משלוח, אלא גם בגין המגיע לה עבור משלוחים קודמים ששחררה (בעמ' ?63). אולם, אין ללמוד מכך לענייננו, משום ששם היו דברים אמורים בעיסקה אחת שבמסגרתה מספר משלוחים ואילו כאן מדובר בעיסקאותשונות ונפרדות שהקימו זכויות עיכבון נפרדות בגין חוב התמורה ובגין חוב התיקונים. מששוחרר הנגרר חדלה, אפוא, החזקתה של המערערת בו וחדלה זכות העיכבון שהיתה בידיה בגין חוב התמורה, ואף משחזר לידיה, לא קמה הזכות מחדש. ?10. לא כך פני הדברים לגבי העיכבון בשל חוב התיקונים, מכוח סעיף ?5 לחוק חוזה קבלנות. כאן היתה למערערת - שהיתה בגדר קבלן - זכות עיכבון לצורך הבטחת תשלום חוב התיקונים שביצעה בנגרר. אכן, השאלה אם "מגיעים" למערערת כספים מהמשיב עקב התיקונים שביצעה בנגרר וכן שיעורו של חוב התיקונים היו שנויים במחלוקת, ובה הכריע בית משפט השלום בקובעו כי המערערת היתה זכאית לתשלום ?2,901 ? עבור התיקונים. מכיוון שכך, בא חוב התיקונים בגדר "הסכומים המגיעים" לקלן, לפי סעיף ?5 לחוק חוזה קבלנות והיתה לה זכות עיכבון בגינו (ראו: זלצמן, בעמ' ?165). מאידך גיסא, לא היתה למערערת זכות עיכבון בשל חוב התמורה ובשל החובות האחרים, שתביעתה לגביהם נדחתה. אף על פי כן, הודיעה המערערת למשיב, כפי שראינו, שהיא מסרבת לשחרר את הנגררד שישלם את כל החובות במלואם ואף סירבה לקבל את התשלום שהציע. להלן נבחן את התוצאות המשפטיות של פעולותיה. השימוש בזכות העיכבון ?11. האם זכאית היתה המערערת לעכב את הנגרר אף על פי שהעיכוב נועד להבטיח גם את פרעון חוב התמורה והחובות האחרים - שבגינם לא היתה לה זכות עיכבון - ואף על פי ששוויו של הנגרר עלה על חוב התיקונים במידה שניתן לכנותה "בלתי סבירה" כלשון סעיף ?11(ב) לחוק המיטלטלין?פי הגישה המקובלת, אין ביחס לא סביר כזה בין שווי הנכס המעוכב לבין שווי החיוב כדי לפגוע בזכות העיכבון של הנושה. כך נאמר: "---אם דרישת הנושה תימצא מוצדקת, ואפילו יפסוק לו בית המשפט סכום ששיעורו נמוך מן הסכום שדרש, די בכך להכיר בתוקפה של הזכות לעכב כערובה לחיוב. העובדה שהדרישה ביחס לחיוב הנערב התמלאה בנסיבות המקרה דיה שהזכות לעכב תקום לנושה, ויהיה שוויו של הנכס המהווה אובייקט למימושה אשר יהיה." (זלצמן, בעמ' ?178). וכן: "לכאורה, אין כל מניעה לכך ששווי הנכס המעוכב יעלה באופן בלתי פרופורציונלי על שווי החיוב שבגינו מתבצע החיוב" (דויטש, בעמ' ?278). עוד נאמר, כי: "אם הנכס אינו ניתן להפרדה לחלקים (כגון מכונית או כלי שיט שנמסרו לתיקון), רשאי הקבלן לעכבו כדי תשלום סכומים הנמוכים במידה רבה משוויו (בכפוף לחובה הכללית להשתמש בזכויות ובתרופות בדרך מקובלת ובתום לב)." (זמיר, חוק חוזה קבלנות, בעמ' ?574). זה הכלל גם באנגליה: "?The defendants had not in the circumstances lost their lien by demanding too large a sum at first, or by basing it partly on the wrong ground” (Albermale Supply ltd. V. Hind & Co. [1928] K.B. 307). מכאן שהמערערת היתה זכאית לעכב את הנגרר אף על פי שסמכה את העיכוב לא רק על חוב התיקונים אלא גם על חוב התמורה, שבגינו לא היתה לה זכות עיכבון, וגם על החובות האחרים שלא היתה זכאית להם כלל, ואף על פי ששוויו של הנגרר עלה על חוב התיקונים במידה שניתן לכנותה "בלתי סבירה". השימוש בזכות העיכבון בתום לב ?12. בענין אוברזון עמדתי על כך שהשימוש בזכות העיכבון צריך להיעשות בתום לב (בעמ' ?67). דברים אמורים בהתנהגות על-פי אמות-מידה של יושר והגינות שבהן על הנושה לנקוט בבואו להשתמש בזכותו לעכב נכס (זלצמן, בעמ' ?253; על"א ?18/85 מימון נ' הוועד המחוזי של לשכת עוהדין, פ"ד מ(?2) 517, בעמ' ?525 (להלן - "ענין מימון")). ראוי לציין, כי בשל אופיה של זכות העיכבון כסעד עצמי, שמטבעו מייתר את הפניה לבית המשפט לשם מימושו, אך עשוי לגרום נזקים לבעל הנכס המעוכב, יש לעקרון תום הלב משקל נכבד במיוחד. בין היתר מן הטעם שיש בעקרון כדי לסייע בהתוויית גבולות השימוש בזכות העיכבון ואף כדי לרסן את הכוח שבידי נושה הבא לעכב נכס באופן הפוגע בזכותו של בעל הנכס המעוכב יתר על המידה הדרושה. (למשמעות הגמישה של עקרון תום הלב ראו: ע"א ?788/79 ריימר נ' עיזבון רייבר, פ"ד לו(?2) 141, בעמ' ?141-142 והאסמכתאות שם; א' ברק שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ז), בעמ' ?4והשוו לדברַי על השימוש בעקרון ברע"א ?6339/97 רוקר ואח' נ' סלומון ואח', פ"ד נה(?1) 199; ראו גם: מ' דויטש "תום לב בשימוש בזכויות" עיוני משפט יח (תשנ"ד) ?261; וכן השוו: ד' שוורץ "תחולתו של עקרון תום הלב בסדר הדין האזרחי" עיוני משפט כא (תשנ"ח) ?295, בעמ' 314). ?13. האם ניתן לקבוע, כי השימוש של המערערת בזכות העיכבון - שקמה לה רק בגין חוב התיקונים, ששוויו היה קטן בהרבה משווי הנגרר - נעשה שלא בתום לב? אכן, יש והשימוש בזכות העיכבון ייראה כשימוש שלא בתום לב כאשר הנושה לא נתן לחייב הודעה מפורטת בדבר מימוש הזכות, מהות החוב, שיעורו ואופו חישובו, ובמיוחד כאשר החוב איננו קצוב או שיש מחלוקת בין בעלי הדין ביחס לשיעורו. הדבר הוסבר כך: "לעקרון תום הלב השפעה, למשל, על עיצובו של הכלל ההלכתי בדבר חובת הנושה ליידע את החייב בדבר מימוש הזכות וליתן לו פירוט של החיוב הנטען --- תכלית ההודעה היא להביא לידיעת החייב את דבר מימוש הזכות, ולהעמידו על מהות החיוב שהנושה תובע ועל שיעורו. היא תאפשר לחייב לפעול לשחרור הנכס מן העכבון, וכך למנוע או להקטין את הנזק העשוי להיגרם לו כתוצאה מן העיכוב. יש לכך חשיבות מיוחדת במקרים בהם החוב אינו קצוב, או כאשר קיימת מחלוקת בין הצדדים ביחס לשיעורו. במובן זה, חובת ההודעה מהווה אמצעי לוויסות או לריסון של כוח העיכוב המסור לנושה" (זלצמן, בעמ' ?254; זמיר, חוק חוזה קבלנות, בעמ' ?558; רנר, בעמ' ?346; ראו גם: ע"א ?270/73 שומוט נ' פוזיילוף, פ"ד כט(?1) 393, בעמ' ?395 (להלן - "ענין שומוט"); רע"א ?430/89 מתתיהו ליפשיץ בע"מ נ' כוכב השומרון (בפירוק), פ"ד מג(?4) 539, בעמ' ?541"ענין ליפשיץ"); ע"א ?488/88 השחף נתניה מפעלי גילול וחיתוך נייר (?1982) בע"מ נ' סולניר, פ"ד מה(?4) 204, בעמ' ?213 (להלן - "ענין השחף"); ענין ארבן, בעמ' ?738; ע' לוין "ערבון להבטחת חיוב בלתי קצוב" משפטים ז(תשל"ז) ?497, בעמ' ?498, בעמ' ?502 ובעמ גם דרישת סכום גבוה מן המגיע, כתנאי לשחרור הנכס מן העיכבון, יש שתיראה כשימוש בזכות העיכבון שלא בתום לב ואף תשמוט את הבסיס של הזכות. כך נאמר: "כאשר אין הקבלן זכאי לדרוש את קיום החיוב, משום שבנסיבות הענין דרישה כזו תיחשב שימוש בזכות בדרך שאיננה מקובלת ואיננה בתום-לב, שלילת השימוש בזכות משמעה אף שלילת העיכבון להבטחתה" (זמיר, חוק חוזה קבלנות, בעמ' ?575; לענין תום הלב הנדרש מעורך דין המעכב נכס של לוח ראו גם: ענין מימון, בעמ' ?525-526). עוד נאמר על כך: "עמידה קנטרנית על עיכוב השבתו של נכס, במצב של דיספרופורציונליות חריפה בין גובה החוב לבין שווי הנכס, תוך גרימת נזק כבד לחייב עלולה להפוך את העיכבון לבלתי חוקי מלכתחילה, תוך הטלת סנקציות על הנושה בגין עיכוב שלא כדין של ההחזקה" (דויטש, בעמ' ?279). זאת גם גישתו של המשפט האנגלי: “?The fact that the claim is made for more than the right amount does not matter unless the claimant gives no particulars from which the right amount can be calculated, or makes it clear that he insists on the full amount of the right claimed” (N.E PalmerBailment (2nd ed, London, 1991). (הדגשות שלי - י' ט'). וכן של המשפט האמריקאי: “---?if a liener demands a larger sum than that due in a way that it amounts to an announcement that it is useless to tender a smaller sum, that demand dispenses with the need for any tender and amounts to a waiver of the lien” (Jenkins v. Equipment Cente Inc. 869 p.2d 1000 (1994); G.A.Simons v. Brashears transfer and storage 344 p.2d 1107 (1959); Athans v. Jones 277 S.W. 2d 192 (1955)). ?14. עובדות הרקע של הפרשה היו לנגד עיניהם של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי שלא קבעו ממצאים מטוב ועד רע לענין תום ליבה של המערערת. כל שנאמר על כך בפסק דינו של בית משפט השלום הוא: "יש לי תחושה קשה בקרבי אשר לעמדה אותה הציגה הנתבעת, עד כי נדמה היה כי חתה את גבול תום הלב כמקובל בין צדדים בעסקה אחת". על דברים אלה חזר בית המשפט המחוזי בפסק דינו. מסופקני אם "תחושה" זאת יש לה אחיזה בראיות. כאמור, עולה מן הראיות, כי המערערת סברה שהיא זכאית לעכב את הנגרר לא רק בשל חוב התיקונים אלא גם בשל חוב התמורה ובשל החובות האחרים וזאת הודיעה למשיב. בדיעבד נמצא שהיתה זכאית לעכבו רק בשל החוב הראשון ולא בשל החובות האחרונים. מדובר בשאלות משפטיות שאינן פשוטות. נראה, כי סברתה של המערערת נבעה מטעות בדין שאינה עולה לכדי חוסר תום לב בנסיבות הענין. לא היתה כאן, אפוא, הפרה של חובת תום הלב מצדה, שהיה בה כדי לזכות את המשיב בפיצויים. על זכותו של חייב לשחרר נכס שעוכב ?15. עמדנו למעלה על זכותו של חייב, לפי הוראות סעיפים ?11(ב) ו- ?11(ג) לחוק המיטלטלין, לשחרר נכס שעוכב. על שחרור נכס מעוכב ששוויו עולה במידה בלתי סבירה על שווי החוב הנערב נאמר בסעיף ?11(ב) לחוק המיטלטלין, שצוטט למע"עלה שווי המיטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, זכאי החייב לשחרר מקצת המיטלטלין אם הם ניתנים להפרדה לחלקים". על שחרור נכס כנגד מתן ערובה נאמר בסעיף ?11(ג) לחוק המיטלטלין, שאף הוא צוטט למעלה:"החייב זכאי לשחרר את המיטלטלין מן העיכבון במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב". ?16. לפי סעיף ?11(ב) זכאי, אפוא, החייב לשחרר מקצת המיטלטלין בהתקיים שני תנאים: האחד, שווי המיטלטלין עולה במידה בלתי סבירה על שווי החיוב; השני, המיטלטלין ניתנים להפרדה לחלקים. אם אין המיטלטלין ניתנים להפרדה לחלקים, אין החייב זכאי לשחררם אפילו עולה שווים בדה בלתי סבירה על שווי החיוב (ראו: ענין השחף, בעמ' ?213; והשוו: י' ויסמן "החוב המובטח על ידי זכות העיכוב של עורכי דין" הפרקליט כב (תשכ"ו) ?59, בעמ' ?63-67 לפי סעיף ?11(ג) זכאי החייב לשחרר את המיטלטלין מן העיכבון כנגד מתן ערובה מספקת לסילוק החוב (ענין שומוט, בעמ' ?395; ענין ליפשיץ, בעמ' ?541). נראה שהתשובה לשאלה אם ערובה היא "מספקת" נבחנת בעיקר לפי היחס שבינה לבין "שווי החיוב". שאלה נפרדת היא כיצד ייקבע "ש החיוב" כאשר החייב חולק על דרישת הנושה. האם "שווי החיוב", לצורך הוראת סעיף זה, הוא לעולם כדרישת הנושה, או שמא יש לבחון את "סבירות ההערכה" של הנושה ולאמוד בהתאם לכך אם הערובה שהציע החייב "מספקת"? (זלצמן, בעמ' ?265). כפי שנראה להלן, אין הכרעתה של השאלה האחרנה צריכה לענייננו. ?17. הוראות סעיפים ?11(ב) ו- ?11(ג) לחוק המיטלטלין נועדו לאפשר לחייב לצמצם את הנזק העשוי להיגרם לו עקב מימושה של זכות העיכבון. הן מלמדות שאין לעשות בזכות העיכבון שימוש הפוגע בחייב מעבר לאותה פגיעה המתחייבת מן האינטרס שעליו נועד העיכבון להגן. הן משקפות אעיקרון של שימוש בזכות בתום לב. הן מבקשות לאזן בין הצורך להגן על האינטרס של הנושה באמצעות זכות העיכבון לבין הצורך לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בזכות ההחזקה של החייב כתוצאה ממימושה של זכות העיכבון, וכך ליצור 'איזון פנימי' בין הזכויות המתנגשות במקרה הנתון (ד' פרידמן ונ' כהן דיני חוזים (כרך ב'), בעמ' ?949; זלצמן, בעמ' ?263-264; רנר, בעמ' ?349 לפיכך, יש לאפשר לחייב לפעול לשם צמצום נזקיו, אולם אם לא התקיימו התנאים לשחרור הנכס, אין החייב זכאי לשחרר את הנכס או חלקים ממנו, אפילו עולה שיעור הנזק הצפוי להיגרם לו כתוצאה מן העיכוב על התועלת שתצמח לנושה מהפעלת זכות העיכבון. עם זאת, נושה המסרב לפניית חייב לשחרר מקצת הנכס לפי הוראות סעיף ?11(ב) לחוק המיטלטלין, או דוחה את הצעתו למתן ערובה לפי הוראות סעיף ?11(ג) לחוק המיטלטלין, מסתכן בכך שיהיה עליו לשאת בנזקי העיכוב אם יימצא שהסירוב או הדחייה לא היו מוצדקים (זלצמן, בעמ' ?264 - 265 ?18. ראינו, כי למערערת קמה זכות עיכבון על הנגרר מכוח סעיף ?5 לחוק חוזה קבלנות, רק כדי סכום של ?2,901 ? שהגיע לה מן המשיב בגין עיסקת הקבלנות. נראה לכאורה כי שווי הנגרר שעוכב - ?90,000 ש"ח בתוספת מע"מ - עלה על שווי חוב התיקונים במידה בלתי סבירה, אולם המשא היה זכאי לשחרר את הנגרר לפי סעיף ?11(ב) לחוק המיטלטלין, משום שהנגרר לא היה ניתן להפרדה לחלקים. עם זאת, היה בכוחו של המשיב לשחרר את הנגרר אילו הציע למערערת "ערובה מספקת" לפי סעיף ?11(ג) לחוק המיטלטלין. כאמור, המשיב לא הציע ערובה כזאת, אולם לטענתו הציע לשלם למערערת סכום של ?15,000 ?, שאותו ייעד לסילוק חוב התמורה אך לא לסילוק חוב התיקונים, שעליו חלק ף התנה זאת בהסכמת המערערת לקבל את הסכום המוצע כסילוק סופי וגמור של מלוא חובותיו כלפיה. לפיכך לא יצא ידי חובת מתן ערובה מספקת כמצוות סעיף ?11(ג) לחוק המיטלטלין ומכאן שלא היה זכאי לשחרר את הנגרר. סיכום: העיכוב היה כדין ?19. ראינו שהמערערת היתה זכאית לעכב את הנגרר אף על פי שסמכה את העיכוב לא רק על חוב התיקונים אלא גם על חוב התמורה, ואף על פי ששוויו של הנגרר עלה על חוב התיקונים במידה שניתן לכנותה "בלתי סבירה". כמו כן לא עלתה התנהגותה של המערערת כדי הפרה של חובת תום הלב. השיב, מצדו לא הציע ערובה מספקת לשחרור הנגרר. מכאן, שעיכוב הנגרר היה כדין והמשיב אינו זכאי לפיצוי בשל כך. חוב התיקונים והריבית החריגה ?20. כאמור לעיל, משיגה המערערת גם על כך שבית המשפט המחוזי לא חייב את המשיב לשלם למערערת גם את חוב התיקונים; וכן על כך שלא חייב את המשיב בריבית חריגה. אשר לחוב התיקונים, משתמע בבירור מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי בית המשפט אישר את חיובו של המשיב בחוב היקונים, כפי שהוטל עליו על ידי בית משפט השלום, אף על פי שלא הורה על כך במפורש. אין צורך לחזור להטיל על המשיב חיוב זה שכבר הוטל בבית משפט השלום. אשר לחיוב בריבית חריגה שהטיל בית משפט השלום, ובוטל על ידי בית המשפט המחוזי, לא מצאתי מקום להתערב בענין זה, בין היתר, מן הטעם שהמשיב הפקיד סך של ?25,000 ? לזכות המערערת כבר בשלב הדיון בבית משפט השלום וסכום החובות נוכה מתוכו. סוף דבר ?21. לפיכך, אני מציע לקבל את ערעורה של המערערת במובן זה שיבוטל החיוב שהטיל עליה בית המשפט המחוזי לפצות את המשיב, וכן יבוטל חיובה בהוצאות. החיוב שהוטל על המשיב בבית משפט השלום לשלם למערערת את חוב התיקונים בסך ?2,901 ?, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית יעמוד בעינ לאור הנסיבות שתוארו, לרבות העובדה שחובו של המשיב כבר שולם, לא ייפסקו הוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים ה נ ש י א השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל. זכות עיכבון