להלן פסק דין בנושא משיכת כספים באמצעות ייפוי כוח בבנק: פסק דין ההליך: תביעה לסכום של 344,500 ש"ח בקשר עם כספים שמשך והעביר הנתבע מס' 2 ("הנתבע") מחשבון בנק שניהל התובע אצל הנתבע מס' 1 ("הבנק"). המדובר בכספים בסכום של כ 75,000 דולר ארה"ב שמצויים היו בחשבונו של התובע בבנק והוצאו ממנו על ידי הנתבע, על פי "יפוי כח" שחתם התובע בבנק. התובע שאינו דובר עברית, טוען כי חתם על "יפוי הכח" בשל הטעייה, לאחר שהוסבר לו כי הוא חותם על מסמך הקשור בהוצאת המחאה בנקאית. בכתב התביעה עותר התובע גם לפיצוי בגין עגמת נפש בסכום של 10,000 דולר. הנתבע מתגונן בטענה שהכספים שהיו בחשבון הם כספיו שלו והוא הורשה לעשות בהם כרצונו. הוא הגיש תביעה שכנגד בסכום של 128,000 ₪, בה הוא עותר לחייב את התובע להשיב לו כספי הלוואה בסך 17,500 דולר, יתרה בסך של כ 5,500 דולר שנותרה באותו חשבון בנק (לאחר שהתובע הוציא את הסכום של 75,000 דולר), וכן הוצאות מחייה וטלפון בתקופה בה התגורר התובע בביתו. גם הנתבע מבקש לחייב את התובע בעגמת נפש וטרחה שגרם בסכום של 10,000 דולר. הבנק, המתגונן בטענה כי פעל לפי יפוי הכח שחתם התובע, הגיש הודעה לצד שלישי נגד הנתבע למקרה והבנק יחוייב לשלם לתובע סכום כלשהו. הרקע: התובע יליד יוון תושב ארה"ב מזה למעלה מ 25 שנים. בעבר היה נשוי בארה"ב לאשה מישראל ואף נולדו להם ילדים. הנתבע הוא ישראלי שהתגורר בארה"ב עם משפחתו. בערך באמצע שנות השמונים הכירו התובע והנתבע זה את זה בניו יורק ונראה שהתידדו. בשנת 94' הם החליטו לעסוק במשותף בסחר במכוניות משומשות ("השותפות"). לשם כך שכרו מגרש והשקיעו כספים ובין היתר כספים שהעביר התובע מיוון. הפעילות העסקית של השותפות נעשתה גם באמצעות חברה שהקימו השניים. השותפות נמשכה למעלה מארבע שנים ואין חולק כי לכשהסתיימה נותרו בידי השותפים כספים, ובהם הכספים נשוא תביעה זו. עובדות מוסכמות: ביום 3.2.07, במהלך ביקור בישראל, פתח התובע חשבון בבנק הנתבע והפקיד בחשבון, ביום פתיחתו, סכום של 2,508 דולר ארה"ב. החשבון נפתח בסניף הבנק בבת ים, על פי עצתו של הנתבע שבביתו נהג התובע להתארח בביקוריו בישראל. הנתבע אף הוא ניהל חשבון באותו סניף של הבנק והוא הגיע עם התובע לסניף לצורך פתיחת החשבון נשוא תביעה זו. ביום 16.9.98 הופקד לזכות התובע בחשבונו בבנק שיק בסכום של 14,800 דולר אותו שלח מארה"ב. השיק נשלח באמצעות אשת הנתבע והופקד על ידי הנתבע. ביום 9.1.99 הגיע התובע לישראל ושוב התארח אצל הנתבע. ביום 11.1.99 הפקיד הנתבע בחשבון סכום של 80,000 דולר במזומן וביום 12.1.99 הפקיד סכום נוסף של 104,600 דולר במזומן. מקורן של שתי ההפקדות בכספים מזומנים שהיו בכספת של הנתבע; הנתבע הגיע יחד עם התובע לבנק לשם הפקדתם של המזומנים בחשבון. ביום 14.1.99 שוב ביקרו התובע והנתבע בבנק והתובע ביקש מפקידת הבנק להמציא לו המחאה בנקאית על סך של 115,000 דולר. לאחר שחתם על מסמכים לצורך קבלת ההמחאה הוא התבקש לשוב אחר הצהריים ולקבלה (בשל העדרו אותה עת של בעל זכות חתימה נוסף מהסניף). אכן בשעות אחר הצהריים שב התובע לבנק וקיבל את ההמחאה. למחרת, ביום 15.1.99, נסע התובע מישראל. בין המסמכים עליהם חתם התובע בבנק ביום 14.1.99 היה גם המסמך שבעלי הדין מכנים אותו "יפוי כח" (נ/7). מסמך זה (נ/7) המוכתר בכותרת "פתיחת חשבון [המשך]", הוא טופס כתוב עברית שיעודו ככל הנראה להמציא לבנק דוגמאות חתימה של המורשים לפעול בחשבון; הוא חלק מטופס הבקשה לפתיחת חשבון, שבו יש לפרט שמותיהם של בעלי זכויות החתימה בחשבון, ודוגמאות חתימותיהם. בנ/7 מופיעים שמו של התובע כבעלים, ושמו של הנתבע כמיופה כח, ובצד שמו של כל אחד דוגמת חתימתו. עוד צויין בנ/7 כי כל אחד מהחותמים רשאי לחתום לבד. אין חולק כי התובע איננו קורא שפת עבר. ביום 29.10.99 שב התובע לישראל ושוב התגורר בביתו של התובע והפעם במשך למעלה משלושה חודשים. לקראת תום ביקורו בישראל, ביום 16.2.00, הגיע התובע לסניף הבנק, יחד עם חברו (בעלה של גרושתו) מר יחי צעירי (ע.ת. 1). לדבריו הגיע לבנק כדי לברר את יתרת החשבון והריבית שנצטברה ואולי גם להוציא סכום כסף. מששאל התובע את פקיד הבנק ליתרת החשבון נאמר לו כי היתרה בחשבון היא כ 5,400 דולר בלבד. בברורים שערך באותו יום בבנק, ולמחרת גם עם הנתבע, נאמר לתובע שהנתבע הוא שמשך כספים מהחשבון בחותמו לפי יפוי הכח. הכספים שנמשכו הועברו, בין היתר, לחשבונו של הנתבע באותו סניף של הבנק, ולחשבונות של ילדיו בבנק אחר. כספים שנמצאו באותו יום בחשבונו של הנתבע בבנק, בסכום של כ 39,000 דולר, היו משועבדים לבנק. גרסאות הצדדים: גרסת התובע היא כי כל הכספים שהיו בחשבונו היו בבעלותו המלאה. כספים אלה היוו מחצית הכספים שהתקבלו בסיום השותפות, וגם שהנתבע קיבל לעצמו סכום דומה. הסברו של התובע לחתימת נ/7 הוא כי נתבקש לחתום עליו בעת היותו בבנק. המסמך כתוב עברית וכאשר שאל את פקידת הבנק מהו מסמך זה, הפנתה אותו הפקידה לנתבע שהסביר לו כי מדובר במסמך נוסף שנדרש לקבלת השיק הבנקאי. התובע לא היה מוכן לחתום על יפוי כח, לא התכוון לחתום על יפוי כח, ובוודאי שלא הסמיך את הנתבע ליטול כספים מחשבונו. הנתבע גורס כי הכספים שבחשבון התובע היו כל הכספים המשותפים שנותרו לשותפות. לדבריו כבר בעת פתיחת החשבון, בשנת 97', הייתה כוונתם המשותפת של התובע והנתבע לפתוח חשבון משותף ולהפקיד בו את כספי השותפות, אלא שבשל הוראות הפיקוח על מטבע חוץ לא יכול היה הנתבע להצטרף כבעלים לחשבון, ועל כן נפתח החשבון על שם התובע בלבד. הנתבע גם רצה להסתיר את מקור הכספים משלטונות מס הכנסה, ולכן הסכים כי החשבון ירשם בשמו של התובע, שעליו סמך בכל. לפי חשבון הנתבע, היה כל אחד מהשותפים זכאי למחצית הכספים שבחשבון בסכום של כ 97,500 דולר. הסכום של 115,000 דולר שמשך התובע מהחשבון כלל את מחצית הכספים שהתובע היה זכאי להם, וכן סכום של 17,500 דולר נוספים אותו הסכים הנתבע להלוות לתובע לצורך עסקיו של זה האחרון בדרום אפריקה. לאמור: לאחר שהתובע משך את הסך של 115,000 דולר הייתה יתרת החשבון שייכת במלואה לנתבע. הנתבע מוסיף כי החתימה על יפוי הכח נעשתה להבטחת זכויותיו, ולפי עצתה של פקידת הבנק שהבינה מהתובע וממנו כי מבקשים הם לראות את החשבון כחשבון משותף; החתימה נעשתה במעמד פקידת הבנק ולאחר שזו הסבירה לתובע את מהות המסמך עליו הוא חותם. הדברים דלעיל היו ידועים היטב לתובע ופנייתו לבנק בחודש פברואר 2000 הייתה תחילתו של נסיון הנמשך בתביעה זו לתבוע כספים שאינו זכאי להם. הבנק תומך בדרך כלל בגרסת הנתבע, אך לטענתו, ועל פי הבנתו, יתרת הכספים שנמצאה בחשבון התובע הייתה משותפת לתובע ולנתבע, ולא הייתה בבעלותו המלאה של הנתבע כגרסתו של זה האחרון. לגרסת הבנק הגיעו התובע והנתבע ביום 14.2.99 לפקידה, הגב' ארלט סבן, וביקשו לצרף את הנתבע כבעלים בחשבונו של התובע באופן שהחשבון יהיה למשותף. הגב' סבן הסבירה כי הדבר איננו אפשרי בהיותו של הנתבע תושב ישראל. לשאלתם של התובע והנתבע כיצד ניתן להתגבר על המניעה הציעה הגב' סבן לתובע לחתום על יפוי כח. לאחר שהסבירה לו את הדברים חתם התובע על נ/7 הכתוב עברית (לאחר שלא נמצא תחת ידיה של הגב' סבן טופס של יפוי כח בשפה האנגלית). את השיק הבנקאי שנמסר לתובע באותו יום הכינה פקידה אחרת (הגב' הרשקו), והיא שהחתימה את התובע על מסמכים שנדרשו לקבלתו. עוד מוסיף הבנק כי לאחר 14.2.99 נעשו בחשבון הבנק פעולות שונות על ידי הנתבע, הן בהוראות חתומות והן בהוראות טלפוניות, וזאת מכוחו של אותו יפוי כח. לא נמצא בידי הבנק טופס בחתימת התובע המאשר לבנק לפעול באמצעות הוראות טלפוניות. המחלוקות: אלה הן המחלוקות: א. האם הכספים שהופקדו בחשבונו של התובע בסכום של קרוב ל 200,000 דולר היו כספיו שלו או כספים שהיו משותפים לו ולנתבע ? ב. האם כאשר חתם התובע על נ/7 הוסבר לו כי הוא חותם על יפוי כח המאפשר לנתבע לפעול בחשבון כבשלו ? בדיקת הפוליגרף: בקדם המשפט שהתקיים ביום 27.6.00 הסכימו הפרקליטים: "כי התובע והנתבע 2 יפנו לבדיקת פוליגרף בשאלות שינסח ביהמ"ש, כשהשאלה העיקרית היא אם הכספים שהיו בחשבונו של התובע היו כספים שלו בלבד או שהיו כספים משותפים לצדדים. תוצאות הפוליגרף ישמשו כראיה בתיק אך לא כראיה מכרעת" הפרקליטים הוסיפו שאלות נוספות ובסופו של דבר הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי מכון הפוליגרף י. הורוביץ, גזית עוזרי ושות' יבצע את הבדיקות ונקבע: "השאלות ינוסחו ע"י מומחה הפוליגרף, כאשר אלה הן השאלות שביהמ"ש מבקש לקבל עליהן תשובות: א. האם הכספים שהיו בחשבון בבנק הפועלים בע"מ הרשום בשם התובע היו כספיו שלו או כספים משותפים לו ולנתבע 2. ב. האם הנתבע 2 נתן לתובע הלוואה של 17,500 דולר בחודש ינואר 99' לצורך עסקיו של זה האחרון בדרום אפריקה. ג. האם הוסבר לתובע כי הוא חותם על יפוי כוח לטובת הנתבע 2 המאפשר לו לעשות פעולות בחשבון בלא צורך בחתימה נוספת. ד. האם נכון שבביקורו של התובע בבנק ביום 14.1.99 הוא בדק אפשרות לרשום את החשבון בשם התובע והנתבע 2 יחד או יחד ולחוד." הבודק התבקש לבצע את הבדיקות תוך שבוע בהתחשב בתובע שאיננו תושב ישראל והגיע במיוחד לצורכי המשפט. התובע אכן נבדק ביום 29.6.00 אך הנתבע ובא כוחו לא תאמו מועד לבדיקה עם מכון הפוליגרף למרות פנייתו של זה (נ/11). הנתבע נימק את הדבר בחששו כי התובע לא יהיה מוכן לשאת בעלות הבדיקה, אך כפי הנראה גם נמוקים אחרים גרמו לנתבע שלא להבדק במועד. בסופו של דבר נבדק הנתבע ביום 23.7.00. בחוות הדעת שערך הבודק, המומחה מר מרדכי גזית, ביום 31.7.00, הוא הגיע למסקנה כי התובע דובר אמת ואילו הנתבע דובר שקר. המומחה פרט את השאלות ששאל כל אחד מהנבדקים ואת הסיבות לכך שנמנע מלשאול את הנתבע את כל השאלות שבמחלוקת; הדברים מדברים בעד עצמם. כך למשל לא שאל המומחה את הנתבע את השאלה הנוגעת להלוואה של 17,500 דולר שלטענתו הלווה לתובע, לאחר שזה הסביר לו "כי אין המדובר בהלואה פורמלית אלא שאם מחלקים את כל הסכום שהיה בחשבון [95,000$] הרי שניק [התובע] לקח כ- 17,500$ יותר ממה שמגיע לו בחלוקה". המומחה גם לא שאל את הנתבע לגבי נסיבות חתימתו של יפוי הכח, לאחר שזה אמר לו כי אינו זוכר אם היה נוכח בזמן שהפקידה הסבירה לתובע את נושא יפוי הכח. ב"כ הנתבע מלא טענות כרמון בכל הנוגע לבדיקה שנערכה, לשאלות שנשאלו ולאופן קביעת הממצאים. הוא חקר את המומחה מר גזית בחקירה שכנגד, ואף הגיש בקשה (בש"א 4143/00) לפסול את חוות דעתו. בנסיבות שנוצרו בעניין הבקשה לפסילת חוות הדעת הוריתי כי הפרקליטים יהיו רשאים לטעון בסיכומי טענותיהם גם לעניין קבילותה ומשקלה של בדיקת הפוליגרף. הנתבע גם המציא מסמך המתיימר להיות חוות הדעת שקיבל בבדיקה העצמאית שערך (נ/22), שלפיו נמצא דובר אמת בתשובה לשאלות שנשאל, והודיע כי יבקש לקבלו כראייה. לאור האמור להלן לא ארחיב הדיון בנושא זה ולא אדון בפרוטרוט בכל טענות הנתבעים נגד חוות הדעת. אינני מתכוון לבסס החלטתי על ממצאי בדיקת הפוליגרף שנערכה לפי החלטת בית המשפט כאמור לעיל, שהרי מלכתחילה הוסכם כי לא ישמשו ממצאים אלה אלא כראייה נוספת על שאר הראיות, אולם שבע רצון הייתי כאשר נתברר לי כי ממצאי הפוליגרף עולים בקנה אחד עם המסקנות אליהן הגעתי על יסוד הראיות האחרות שהובאו לפני. ממצאי הבדיקה הפרטנית שנערכה לנתבע אינם קבילים, וזאת לא בשל השגותיו של הנתבע על הבדיקה שנערכה לו, אלא בעטיין של עובדות שהתבררו במהלך המשפט. מסתבר כי לאחר ישיבת בית המשפט מיום 27.6.00, בה הסכימו כאמור בעלי הדין להבדק בפוליגרף תוך שבוע אחד, פנה הנתבע באופן פרטי למכון פוליגרף אחר ונבדק שם (נ/22). הנתבע לא דיווח על כך למומחה מר גזית, למרות שעובר לבדיקתו אצלו נשאל הנתבע על ידו במפורש אם נבדק בעבר בבדיקת פוליגרף, והשיב כי עבר בדיקה שכזו לפני שנים רבות. הנתבע העלים מהמומחה את העובדה כי נבדק במהלך החודש האחרון, וכי נבדק דווקא בענין שאלות שעליהן עומד הוא להשיב עוד מעט קט. אמנם הנתבע מכחיש את דברי המומחה גזית, וטוען כי לא נשאל מתי עבר את הבדיקה הקודמת, אך נאמנים עלי דברי המומחה. אומר לנו המומחה כי בצועה של בדיקה קודמת עשוי לשמש שיקול בדרך להגיע לתוצאות נכונות של הבדיקה המאוחרת, ועל הבודק להיות ער לקיומה של בדיקה הקודמת כדי לשקלל אותה - אם אכן בוצעה - בהערכת ממצאיו. ברור שלא כך היו פני הדברים בענייננו, כאשר הנתבע הסתיר מהמומחה את הבדיקה העצמאית שעבר. יש על כן מקום לסבור כי ממצאי בדיקתו של הנתבע על ידי המומחה אינם מעוגנים על פי העקרונות המכוונים בדיקות פוליגרף. כמובן שגם אין לקבל את "חוות הדעת" העצמאית (נ/22) שנערכה מטעם הנתבע כנסיון להקדים רפואה למכה, מכה שלה ציפה כנראה מבדיקת המומחה מטעם בית המשפט. הצדדים הסכימו כי בדיקתו של מומחה הפוליגרף אשר מונה ע"י בית המשפט תהווה ראיה בשאלות שבמחלוקת נשוא הבדיקה. עכשיו, שזה קבע מה שקבע, אין הצד הרואה עצמו פגוע מהחלטתו יכול להוציא מאמתחתו חוות דעת נוגדת, שדאג לקבלה מבודק אחר ימים אחדים לפני בדיקתו אצל המומחה שאותו קבע בית המשפט, מה עוד שהעלים בזדון את קיומה בעת הבדיקה אצל המומחה שנקבע ע"י בית המשפט. עדותו של מר גזית מקובלת עלי, ולא רק בסוגיה בה דנתי עד עתה. ב"כ הנתבע אמנם חקר את המומחה ארוכות בנסיון להשיג על אמינותו ומקצועיותו, ועל הדרך בה ביצע את הבדיקה, אך לא מצאתי ממש בהשגותיו אלה של הפרקליט הנכבד. השאלות שניסח המומחה כיוונו היטב לשאלות שבמחלוקת, ושינויים בניסוחן של השאלות, עליהם מצביע ב"כ הנתבע, אינם משמעותיים וחשובים לענין. ניסוח השאלות הוא חלק ממומחיותו של בודק הפוליגרף, ואין להגבילו בעניין זה, כל עוד השאלות הנשאלות הן ממין העניין אליו התכוונו הצדדים. גם אם, לא הקפיד המומחה על כל פרטיו ודקדוקיו של אחד מכללי האתיקה של בודקי פוליגרף, ולא בדק את התובע בסדרה שלישית של בדיקות באחת השאלות, עדיין לא היה בכך, בנסיבות העניין ולאור הסבריו של המומחה, כדי לפסול את חוות הדעת, את מהימנותו או מקצועיותו של המומחה, או את מסקנותיו. מאידך גיסא התחמקותו של הנתבע מלגלות למומחה פרט חיוני שלגביו נשאל מעידה כשלעצמה על חוסר תום לבו של הנתבע ועל יחסו לערך האמת ולהליך השיפוטי. המשפט הנוהג הכיר ומכיר באוטונומיה של בעלי דין על התדיינויותיהם ומאפשר להם להגיע להסכמה אודות הדרך בה הם בוחרים ליישב את מחלוקותיהם, ובכלל זה הסכמה על בדיקה בפוליגרף (ע"א 61/84 ביאזי נ. לוי פ"ד מב(1) 446), והוא מכבד את רצונם זה כמו את בחירתם המשותפת בכל דרך הוגנת אחרת שיש בה כדי להביא לסיום הסכסוך. יש בהסכמה שכזו כדי לקצר את ההליך המשפטי, ומיועדת היא להביא ליישובם של סכסוכים ומחלוקות בדרכים מהירות ויעילות, תוך חסכון של משאבים נפשיים וכספיים למתדיינים עצמם ולצבור כולו. מן הראוי גם לציין שהאפשרות לבור דרכים ליישוב מחלוקות מחוץ לכתלי בית המשפט, ובכל זאת תחת פקוחו, ובכך לכרכר את נוקשותה של האדברסריות של שיטתנו, מראה כי עם רצון טוב של שני הצדדים אפשר לפתור בעיות דיוניות ללא קושי רב. מינויו של בודק פוליגרף לקביעה איזו משתי הצהרות נוגדות אשר בפי בעלי הדין היא הנכונה, אינו אלא דוגמא אחת מרבות של יישוב המחלוקת שבפני בית המשפט, כולה או חלקה, על ידי העברתה להכרעת גורם אשר מחוץ לכתלי בית המשפט. כך בהעברת המשפט כולו להכרעתו של בורר (ס' 79ב לחוק בהמ"ש) או העברתו למגשר לצורך פתרון הסכסוך (ס' 79ג לחוק בתי המשפט), וכך בהעברת פלוגתא מסויימת לחוות דעתו של מומחה, אם כפוסק ואם כיועץ (כגון ס' 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תקנות 123 ו-130 לתקנות סדר הדין האזרחי ור' בג"צ 1199/92 לוסקי נ. בית הדין לעבודה פ"ד מז[5] 734 לעניין מינוי מומחה-יועץ רפואי בבית הדין לעבודה). משאישר בית משפט הסכמה ובחירה של בעלי דין בדבר הדרך ילכו בה ובאשר למעשה אשר יעשון לפתרון המחלוקות שהניחו לפתחו, הוא לא סיים בכך את מלאכתו. המשפט עדיין תלוי ועומד בפניו, והדרך, או קיצור הדרך, אותם אישר בית המשפט אינם שוללים את סמכותו, ואינם פוגמים בה; אין בהם אלא כדי להתאימה לרצונם המשותף של אותם מתדיינים, ולתכליתו היסודית של המשפט שהיא לשים קץ לריב ולהביא שלום בין הנצים במהירות ראויה ובפתרון צודק. סמכותו של בית המשפט בעינה עומדת והמשפט ממשיך להיות תלוי ועומד, והפנייתם של המתדיינים לבדיקת פוליגרף, היא הפנייתם לדרך אחת מתוך מערכת הדרכים שבהן מתנהל המשפט, כשבכל צעד שהם פוסעים בה עדיין מצויים הם בהליך השיפוטי - במשפט. לפיכך הצבת מכשול על אותה דרך דינה כהצבת מכשול במשפט גופו, וכל סטייה מהדרך או הערמה על ההולכים בה, כמוה כהערמה על בית המשפט וסטייה מדרך הישר. מומחה הפוליגרף, ככל מומחה אחר שמונה על ידי בית המשפט, הוא כלי עזר לבית המשפט והטעיית המומחה כמוה כהטעיית בית המשפט. שחרור בעלי הדין לסטות מכללים נוקשים של דיני הראיות וסדרי הדין הוא בטוי להכרת החוק באוטונומיה שלהם על התדיינויותיהם, ומוגש הוא להם אך ורק אחרי שע"י הסכמתם המפורשת לנקוט בדרכים חלופיות לפתרון הסכסוך ביניהם, גילו ענין משותף בהחשת הדיון ועוררו תקוה כי ימשיכו לפעול בהסכמה דיונית שיש בה ערובה לפתרון בזמן קרוב של בעיותיהם. אין זה מן המידה הנכונה כי בעל דין שנטל על עצמו להבדק בפוליגרף, כחלק מפרשת הראיות בהליך משפטי, ושהתחייבותו קיבלה משנה תוקף בהחלטת בית המשפט, יבדק בבדיקה עצמאית אצל בודק פוליגרף אחר קודם לבדיקתו אצל מומחה בית המשפט, ומבלי שידווח על כך מראש לבית המשפט, לצד שכנגד וכמובן לבודק המוסכם או הממונה. בצוע בדיקה עצמאית שכזו, לאחר שבית המשפט מינה מומחה מוסכם, ובטרם ערך אותו מומחה את הבדיקה, מעלה הרהורים בדבר כוונות הנבדק ותום לבו. יש בביצועה של בדיקה עצמאית בנסיבות שכאלה כדי לשבש את ההליך המשפטי ולהאריכו וכדי נסיון לסכלו, כפי שקרה בענייננו. דווקא בדרך בה בחרו בעלי הדין ראוי היה להם לשוות לנגדם את דברי הנביא: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהו" שאם כך ממשיך הנביא: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכם" (זכריה ח, ט"ז). דיון בראיות: מכאן לגופם של דברים: העידו בפני התובע ומר צעירי מטעמו, הנתבע ופקידות הבנק הגב' משולם והגב' סבן. גירסאותיהם של התובע והנתבע רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. לא אוכל לאמר כי מי מהם שמע, בבחינת נעשה ונשמע, אל האזהרה שהזהירו פרקליטו קודם שחתם על תצהיר עדות ראשית, או אל האזהרה שהזהירו בית המשפט עובר למתן עדותו מעל דוכן העדים. הפרקליטים פרטו, לצורך ושלא לצורך, סתירות שונות שגילו בעדויותיהם של בעלי הדין. הגם שסתירות אלה ואחרות ניתנות להסבר, ולמרות שלא כל אמירה שמי מהפרקליטים מוצא בה דבר שקר היא אכן כזו, עדיין מפורטות בסיכומים סתירות למכביר, שיש בהן כדי לפגום באופן משמעותי באמון שבית המשפט רוצה היה לרחוש לכל אדם המעיד בפניו. הדברים הללו הולמים במיוחד את עדותו של הנתבע שבהעדר ראייה עצמאית איני יכול לסמוך עליה כהוא זה. הפרקליטים הרבו לחקור בשאלות הנוגעות לשותפות שהתקיימה בין התובע והנתבע בארה"ב. אחת המסקנות היחידות העולה ברורות מגרסאותיהם של שני הצדדים גם יחד היא כי שניהם האמינו שאין הברכה מצויה אלא בסמוי מן העין. הן במהלך פעילותה של השותפות והן לאחריה פעלו התובע והנתבע כדי להסתיר את מעשיהם ופעולותיהם הן מעינא בישא של שלטונות מס הכנסה בארה"ב ובישראל, והן מאשתו דאז של התובע ומאחרים. התוצאה היא שאין בפני כל חומר אמין כדי לקבוע ממצא פוזיטיבי בשאלות שונות קשורות בעברם של התובע והנתבע, אם בכלל נדרש הדבר לצורך ההכרעה במשפט זה. הבעלות בכספים: אכן חשוב היה לברר את תוצאות פעילותם של בעלי הדין בארה"ב כדי ללמוד כמה כסף נותר תחת ידם עם סיום השותפות, ולנסות ולהסיק מכך מה היה חלקו של כל אחד מהם בכספים שנותרו. השאלה העובדתית הראשונה העומדת להכרעה היא אם הכספים שהיו בחשבון התובע בבנק היו משותפים, והתשובה לשאלה זו קשורה בשאלה כמה כסף נותר בידי השותפים לשעבר במועד סיום השותפות. התובע טוען כי פרוק השותפות הותיר לשותפים סכום שעלה על 400,000 דולר והסכום שהגיע לחשבונו הוא מחצית מסכום זה ועל כן כולו שלו. הנתבע טוען כי הסכומים שנכנסו לחשבון התובע הם מלוא הכספים שנותרו לחלוקה ביניהם לעת סיום השותפות ומחציתם שלו. התובע מעיד כי השותפים העבירו לישראל בדרכים עקלקלות כ 406,000 דולר ואף מציג מסמכים שונים בדבר פעולות כספיות בסדרי גודל אלה. הייתי מתקשה להסתמך בשאלה זו על עדותו של התובע בלבד אך מסתבר כי זו נתמכת היטב בנסיבות בדברי הנתבע: "אני עזבתי את ארה"ב באוגוסט 98' והעברתי את ה-200,000 דולר לארץ. השותף שלי [התובע] נשאר במגרש ונשארו לו מכוניות בשווי 350,000 דולר". (עמ' 73 שורות 6-8). הסכום של 200,000 דולר שהועבר על ידי הנתבע לארץ הוא לדבריו הסכום שהופקד בכספת שלו ואשר בסופו של דבר מצא דרכו לחשבונו של התובע בבנק. עדותו של הנתבע כי כאשר עזב את ארה"ב הותיר אחריו מלאי מכוניות בשווי 350,000 דולר איננה מתיישבת עם גרסתו לפיה כל שנותר בידי השותפים הוא הסכום של 200,000 דולר שכבר מצוי היה בישראל. אציין כי אין בפני ראיה שבאותה עת חב העסק כספים, כמה ולמי, ואיני רואה סיבה כלשהי להניח כי לאחר שעזב הנתבע את ארה"ב דאגו הוא או התובע לתשלום חובות בלתי ידועים שם. החתימה על "יפוי הכח": התובע חתם על מסמך שלא יכול היה לקוראו ולהבינו, ושהוא עצמו מעיד כי הוטעה לחתום עליו; מכאן שקיימת חשיבות עליונה ומכרעת לשאלה מי הסביר לו את תוכן המסמך ובאלו מלים. גם בסוגיה זו איני יכול לסמוך על עדותו של הנתבע. במיוחד כך כאשר למומחה הפוליגרף מסר הנתבע כי לא נכח בעת שפקידת הבנק הסבירה לתובע את מהותו של יפוי הכח. העדה האחרת להסברים שקיבל התובע, אם קיבל, היא הגב' סבן, מנהלת מחלקת מטבע זר בבנק. הגב' סבן מעידה שהתובע פנה אליה וביקש לשתף את הנתבע בחשבון, והיא הציעה להסדיר את הבקשה בדרך של מתן יפוי כח - הצעה שאותה הסבירה לתובע שהבינה והסכים לה, שעל כן חתם על נ/7. עדותה של הגב' סבן היא עדות של בעל דין, או, אם תרצו, עדות של מי שיש לה עניין בתוצאות המשפט. העדות היא עדות יחידה שאין לה סיוע, והיא מוכחשת בעדותו של התובע. בנסיבות שכאלה, ועוד בטרם תבחן העדות לגופה, על בית המשפט לשקול במשנה זהירות אם אכן ראוי יהיה להסתמך עליה (ר' ס' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]). הגב' סבן לא השכילה לשכנעני כי כדבריה כך היה, והייתי אומר כי גם אין בעדותה די כדי להוכיח מתן יפוי כח לנתבע לעשות את אשר עשה. בישיבת קדם המשפט השיבה הגב' סבן לשאלותי ואמרה כי התובע חתם בפניה על יפוי כח. מסתבר כי כוונתה הייתה למסמך נ/7 שכשלעצמו איננו יפוי כח אלא טופס פנימי של הבנק המשמש כדוגמת חתימה. אמנם בדיעבד גם ב"כ התובע התייחס בסיכומיו לנ/7 כאל יפוי כח, וב"כ הבנק מיהר להחזיק בהתייחסות זו כמוצא שלל רב, אך אין די בכך כדי לקבוע כי התובע אכן חתם על יפוי כח או ייפה בדרך כלשהי את כוחו של הנתבע, או שנ/7 הוא אכן יפוי כח. הייתי מצפה מעדה במעמדה של הגב' סבן להקפיד הקפדה יתרה על דבריה בבית המשפט, ולא לכנות בשם "יפוי כח" מסמך שאיננו יפוי כח ולא נועד להיות כזה. גם אם סוברים הפרקליטים כי נ/7 הוא יפוי כח עדיין אין אנו יודעים את תוכנו וגדרו של יפוי הכח; האם חל הוא על כל הכספים שבחשבון, כגרסת הנתבע, או שמא על מחציתם בלבד, כגרסת הנתבעים ? האם נכללה ביפוי הכח הוראה המסמיכה את מיופה הכח למלא שליחותם של שולחים אחדים כגון התובע מחד גיסא וילדיו של הנתבע מאידך גיסא ? באותה ישיבה של קדם המשפט הוסיפה הגב' סבן ואמרה כי התובע חתם על אישור לקבלת הוראות בטלפון והיא תמציאו לבית המשפט. בדיעבד התברר כי גם מסמך שכזה איננו בידי הבנק וככל הנראה התובע כלל לא חתם עליו. חוששני שהעדה רואה את נוהלי העבודה כמקויימים בכל מקרה ומקרה ומעידה עליהם כאילו היו עובדות שהתממשו. יתכן וגם בענין שבפנינו אין זכרונה של העדה מדוייק, ייתכן שנתחלפו לה הנתבע בתובע ולהפך, או שמא טעתה בין התובע לבין לקוח אחר. העדה מעידה על ארוע שקרה כשנתיים קודם לעדותה; בתקופת השנתים הללו וודאי שרתה העדה לקוחות רבים. מי לידינו יתקע כי זוכרת היא את הנסיבות המדוייקות של חתימת התובע דנן על נ/7 ? אפילו הייתי סבור כי אכן פנה התובע (להבדיל מהנתבע) אל הגב' סבן וביקש לדעת כיצד לשתף את הנתבע בחשבון, הייתי מצפה כי לאחר שהשיבה לו שהדבר אינו אפשרי, היא תנסה לברר את רצונו המדוייק של התובע, ורק לאחר מכן תציע הצעה לפתרון. אם היה מתברר לגב' סבן כי, כטענת הנתבע, יתרת הכספים בחשבון תשאר בבעלותו המלאה של הנתבע, הייתה יכולה להציע העברת היתרה כולה לחשבונו של הנתבע, שאף הוא ניהל חשבון מט"ח באותו סניף, ואף חשבונו שלו כבעל פטור לא חוייב בניכוי ריבית במקור. אם מתברר היה לה כי כוונת התובע היא שיתרת הכספים בחשבון תהיה משותפת לו ולנתבע (כגרסתה של הגב' סבן עצמה), אזי יכולה הייתה להציע חלוקת החשבון והעברת מחצית היתרה לחשבונו של הנתבע. העצה שיעצה הגב' סבן, לשיטתה, הייתה עצת אחיתופל: הגב' סבן לא בררה עם בעל הדבר את רצונו, והעלתה הצעה הכרוכה בסיכונים מיותרים לשני לקוחותיה גם יחד; מסתבר כי סיכונים אלה נפלו גם בחלקו של שולחה של הגב' סבן. הגב' סבן היא מנהלת מחלקת מט"ז בסניף בו נוהל החשבון; היא נציגת הבנק הנתבע והיא פעלה מטעמו בניגוד משווע לנוהלי יסוד בנקאיים לכללי התנהגות מקובלים. פעולותיה של הגב' סבן בהחתמתו של התובע על נ/7 לקו עוד לפחות בשתיים. ראשית בהחתמת לקוח זר שאינו דובר עברית על מסמך הכתוב עברית, כשצריך היה להיות תחת ידיה תרגום מודפס בשפה האנגלית. שנית, באי החתמתו של הלקוח על טופס של יפוי כח, כמקובל גם אצל הבנק הנתבע (ר' תק' 3 לכללי הבנקאות [שרות ללקוח] [גילוי נאות ומסירת מסמכים], התשנ"ב - 1992, המחייבת החתמתו של הלקוח על טופס של יפוי כח ומתן אפשרות לעיין בו, והוא הדין בהסכם למסירת הודעות טלפוניות). אין צריך לאמר כי באי החתמתו של התובע על יפוי כח מנעה העדה ממנו לקרוא או לשמוע את תוכן יפוי הכח להבינו ולשקול את עצתה של הגב' סבן כנגד פתרונות אפשריים אחרים. בנסיבות שכאלה ואפילו הייתי מוצא כי התובע ידע שהוא חותם על יפוי כח, עדיין אין בפני ראייה כלשהי למסקנה כי התכוון להרשות למיופה הכח לפעול במלוא הכספים שבחשבון. וכיצד התכוון הבנק לפעול בנסיבות אלה ? מהו הנוהל הבנקאי שעל פיו התכוון הבנק להסתמך על "יפוי הכח" למקרה שהגב' סבן לא הייתה זוכרת את נסיבות חתימתו ? כיצד היה הבנק מאשר העברת כספים על ידי הנתבע מחשבון התובע לחשבונו שלו אילו נבצר מהגב' סבן למלא תפקידה ולקיים אחר בקשתו ? המסקנה אליה הגעתי היא כי אכן התובע לא ידע שהוא חותם על יפוי כח או טופס אחר הנטען להיות יפוי כח. ככל הנראה חתם התובע על הטופס לפי הסברים שמסר לו הנתבע. התביעה נגד הבנק - הפרת חוזה, הפרת חובות בנקאיות ורשלנות: בע"א 638/89 ד"ר אברהם כחולי נ. בנק ברקליס דיסקונט בע"מ פ"ד מה[3] 265 נדונו חובותיו של בנק כלפי לקוחו כאשר הבנק פועל לפי הוראותיו של שלוחו של הלקוח. באותו מקרה אכן היה בידי השלוח יפוי כח של הלקוח, אך השלוח חרג ממטרת השליחות ועשה פעולות לטובת עצמו בחשבון השלוח. דברים שנאמרו שם יפים, וביתר שאת, בענייננו, הן על דרך העקרון והן באופן קונקרטי: כך אמר השופט אור: "לדעתי, מצביעות עובדות המקרה על התרשלותו של הבנק, המהווה הפרה של חובת הזהירות שחב כבנקאי למערער כלקוחו. ההתקשרות החוזית בין בנק ולקוחותיו טומנת בחבה חובת זהירות מצד הבנק כלפי הלקוח לנהוג בכספי הלקוח במיומנות ובזהירות ראויים ולדאוג שכספו או נכסיו המופקדים בבנק לא יפגעו. (ראה ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נגד סוראקי פסקי דין מ"ב (4) עמ' 811 בעמ' 821; ע"א 168/86 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. לה כודיאר ואח' פסקי דין מ"ב (3) 77). ... במסגרת חובה זו על הבנק לנהוג בזהירות כדי למנוע מרמה בחשבונות הלקוח ונכסיו שבבנק. ... היקפה של חובת הזהירות של בנקאי במניעת תרמית בחשבון של לקוחו נידונה בעיקר בהקשר של הוראות תשלום שהופנו אל הבנק. בעניננו השאלה הקונקרטית המתעוררת היא בדבר היקפה של חובת הזהירות של הבנק במקרה והוראות התשלום והפעולות בחשבון נעשו ונחתמו על ידי מי שכלפי חוץ היה מורשה לפעול ולחייב את החשבון, אך למעשה התברר שפעל בלא הרשאה, תוך נסיון לרמות ולפגוע באינטרסים של בעל החשבון. השאלה הנשאלת במקרים אלה היא מהו היקף חובת הזהירות המוטלת, ומהן הנסיבות, אם בכלל, אשר בהתקימן מוטלת על הבנק החובה לחקור, לבדוק ולאמת, אם מדובר בתרמית ובפעולה פסולה, על אף שנותן ההוראה פועל בתחום ההרשאה. ודוק: אין מדובר בזיוף, אלא בפעולות שעל פניהן הן בתחום ההרשאה, ובחתימות שהן אוטנטיות, ובאדם שפועל כלפי חוץ בתחום ההרשאה - אלא שבברור וחקירה מצד הבנק היתה מתגלית התרמית. בקביעת היקפה של חובת הזהירות בכגון דא יש לאזן בין אינטרסים שונים, ושיקולי מדיניות הם המעצבים את גבולותיה של החובה". והשופט חשין הוסיף דברים בדיון נוסף באותו עניין (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ. ברוך פרוסט כיורש של כחולי פ"ד מז [5] 31 בעמ' ): "הקשר בין בנק לבין לקוחו הוא, ביסודו, קשר שבחוזה. ככלל נערך חוזה בכתב בין הבנק לבין הלקוח - על הרוב החוזה הוא אחיד (לדוגמה: אותו טופס או סידרת טפסים שלקוח חותם עליהם בבקשו לפתוח חשבון בבנק) - אך הכל מסכימים כי מערכת היחסים בין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. ... אחת החובות שהבנק חב ללקוחו - בגידרי החוזה ביניהם - הינה זו הנדרשת מתוך חובת הזהירות הכללית שבין "שכנים", בהחלתה על מערכת היחסים שבין בנק לבין לקוחו. בגידרי החוזה שבין הבנק לבין לקוחו אמור הבנק - במלאו אחרי הוראות לקוחו, והוא עיקר פעילותו - לעשות פעולות אלו ואחרות, ובביצוען של אותן פעולות על הבנק לנהוג בזהירות ראויה בשמירה על האינטרסים של לקוחו. ... " ובהמשך: "אחת מאמות-המידה לבחינת חובתו של בנק כלפי לקוחו תימצא במינהג הבנקאים (PRACTICE OF BANKERS); אם נהג הבנק כמינהג הבנקאים חזקה עליו שנהג כהלכה ומילא את החובה המוטלת עליו, ואילו אם לא נהג כמינהג הבנקאים אות וסימן הוא כי התרשל וממילא ראוי הוא כי ישא בתוצאות מעשיו או מחדליו." והשופט (כתוארו אז) ברק מצא כי הבנק חב גם בשל הסתמכותו על שליחות, שכמו בענייננו גם שם לא הייתה שליחות אמיתית: כדבריו: " ... בישראל - לאחר חקיקתו של חוק השליחות מבוססת הרשאתו של השלוח על שליחות 'אמיתית', ולא 'נחזית'. מקורה של שליחות זו הוא בהתנהגות השולח כלפי הצד השלישי. עם זאת, כמו בדיני השליחות הנחזית, גם בישראל אין התנהגותו של השולח כלפי הצד השלישי יוצרת שליחות (אמיתית), אם הצד השלישי יודע כי הלכה למעשה חזות פני הדברים כלפיו אינה משקפת את המציאות, והלכה למעשה אין לשלוח הרשאה מהשולח. ... אכן מדיניותו הכללית של חוק השליחות הינה להטיל על הצד השלישי את הסיכון של התרשלותו הוא (ראה סעיפים 15(ב) ו-18 לחוק השליחות). מדיניות זו ראויה היא. הסיכון של היעדר הרשאה צריך ליפול על השולח, אשר בהתנהגותו יצר חזות של הרשאה, ובלבד שהצד השלישי לא ידע ולא צריך היה לדעת, כי מה שנחזה כהרשאה אינו כזה בפועל. הצורך לדעת מתבסס לעתים על יחסים חוזיים מוקדמים בין ה'שולח' לבין הצד השלישי, ולעתים מקורו בחובת הזהירות הכללית המוטלת על אדם כלפי 'שכנו' (על פי סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש])." (ע"א 638/89 הנ"ל בעמ' 286-285) בענייננו ולאור הנסיבות שפורטו לעיל הפר הבנק את חובותיו כלפי התובע, ופעולותיו ומחדליו היו אפופי רשלנות ובניגוד לנוהג הבנקאי. בשל כך בלבד ראוי היה לחייב את הבנק בנזקי התובע, וכל זאת, בנוסף לחבותו של הבנק להשיב לתובע את הכספים שהיו בחשבונו בשל שהוציאם ממנו ללא רשות כדין, כשאיפשר לנתבע לפעול בחשבון התובע ללא יפוי כח, בלא שבדק אם קיים יפוי כח, ובלא שברר את גדר סמכותו של הנתבע לפי יפוי הכח הנטען. סכום התביעה: התובע טען לכל אורך הדרך כי יתרת חשבונו בעת שעזב את הארץ בינואר 99' הייתה מעל 80,000 דולר. משהגיע לבנק בפברואר 00' מצא בחשבונו סכום של כ- 5,470 דולר. הדברים עולים ברורות מכתב התביעה ונספחיו ומסעיף 12 לתצהיר התובע, וסברתי כי אין מחלוקת באשר לנתונים מספריים אלה. והנה טוען ב"כ הבנק בסיכומיו כי גם סכום "הנזק" לא הוכח. ב"כ הבנק מסתמך בטענתו על כך שהתובע המציא מסמכים (ת/4) בקשר להעברות ומשיכות הכספים שביצע הנתבע, וסך הסכומים הנקובים באלה עולה לסך של 37,000 דולר בלבד (בכך מתעלם ב"כ הבנק מהמוצגים ת/1 ות/2 המצביעים על 3,000 דולר נוספים שנמשכו על ידי הנתבע). אין בכך כלום שרק מסמכים אלה, שמן הסתם הומצאו לתובע על ידי הבנק, הם שהוצגו. בפנינו גרסתו ועדותו הברורה של התובע לפיה נמשך מחשבונו סכום העולה על 75,000 דולר. כנגד גרסה זו לא הוצגה גרסה אחרת של הבנק, ונסיונו של הבנק בסיכומי פרקליטו להתגונן בטענה כי התובע לא הציג את כל המסמכים לא יצלח. הראיות הטובות ביותר לפעולות שנעשו בחשבון מצויות בידי הבנק והוא לא טרח להגישן. אוסיף ואומר כי דף החשבון שצורף לכתב התביעה (נספח ג') מוכיח אף הוא את גובה הסכומים שהוצאו מהחשבון ועל אף שזה לא הוגש כראיה עלי להניח כי אילו תוכנו לא היה אמת היה הבנק ממהר להצביע על כך כבר בכתב ההגנה. "סכום הנזק", כלשון בא כח הבנק, מוכח גם בעדותה של הגב' סבן המאשרת כי הופקדו לחשבון הבנק כ 200,000 דולר, ואמירתה כי הפעם הראשונה שהתובע הגיע לבנק מאז פתיחת החשבון הייתה בינואר 99. יודעים אנו כי הפעם הבאה בה ביקר התובע בבנק הייתה בפברואר 00' כאשר היתרה בחשבון הייתה 5,470 דולר. ביני לביני נעשו הפעולות על ידי הנתבע (ר' ס' 11א לתצהירה של הגב' סבן). התובע עתר לחייב את הנתבעים גם בפצוי בגין עגמת נפש, אך לא מצאתי, בנסיבות העניין, עילה לחייבם בפצוי בגין נזק שאינו ממוני. לסיכום: בסופו של דבר עומד בפני חשבון שנפתח מלכתחילה על שם התובע בלבד והבעלות בו לא השתנתה. מחשבון זה הוצא סכום העולה על 75,000 דולר על ידי הנתבע באישור הבנק וללא יפוי כח כדין. אפילו הייתי סובר כי הוכח שהתובע חתם על יפוי כח בידיעה במה המדובר, לא היה בכך בלבד כדי לשנות מבעלותו בחשבון. התובע הוא המוחזק בכספים שהיו בחשבון, והנתבעים שניהם הם המוציאים מחברם; הן בטענה כי הכספים שבחשבון היו משותפים לתובע ולנתבע, והן בטענה כי בחותמו על נ/7 הבין התובע במה מדובר, וכי החתימה מעידה על כוונה להעביר לנתבע את הזכות לעשות בחשבון כבתוך שלו. אין בפני ראיות מספיקות כדי לקבל טענות אלה של הנתבעים והן לא הוכחו. אדרבא, הרושם שנוצר הוא כי התובע לא ידע על מה הוא חותם וסבר כי הוא חותם על מסמך הנדרש בקשר עם הוצאת השיק הבנקאי. איני רואה הפרש לצורך קביעה זו אם פקידת הבנק היא שהטעתה במפורש את התובע, או שהנתבע היה זה שהטעהו, והפקידה, אפילו אם לא התכוונה להטעות, סייעה ביד הנתבע בעצם הכנת הטופס ואישור החתימות עליו. כמות ההוכחה הנדרשת להוכחת טענתו של התובע אינה גבוהה, בהתחשב בכך שאין חולק על כך שלא יכול היה לדעת מה תוכן המסמך עליו הוא חותם, אלא לפי דברים שנאמרו לו על ידי הנתבע (או אפילו על ידי הפקידה לגרסתה). ועוד אוסיף ואומר כי טענות הנתבעים אף אינן מתיישבות עם הגיון הדברים. לנתבע לא הייתה כל סיבה מבוררת להסתיר בישראל את הכספים שהביא עמו מחו"ל, והוא לא פרט ולא כלום באשר ליסוד לחששו, אם היה כזה, משלטונות המס בישראל; אין די בחששו הכללי של הנתבע משלטונות מס, שייתכן והיה אצלו לטבע שני בפרשו שלא כהלכה את דברי החכם מכל אדם "אשרי אדם מפחד תמיד". ולא רק לגבי הכספים שהובאו מחו"ל לא היה לנתבע יסוד לחשש, אלא גם לגבי ריבית שאמור היה הפקדון לצבור לא היה הנתבע חב במס על ההכנסה, שהרי הוא עצמו היה בעל חשבון מט"ח הפטור מתשלום מסים. הנתבע טוען שלמכתחילה נפתח החשבון עבור שני הצדדים והוסכם ביניהם "כי החשבון יירשם באופן טכני בלבד על שמו של התובע"; מה מנע מהנתבע, הנראה להיות בעל נסיון בעסקים, להבטיח עצמו באמצעות קבלת יפוי כח כבר בשלב ראשוני זה ? התובע היה והינו הבעלים בחשבון והוא זכאי להשבת הכספים שהוצאו מחשבונו על ידי הנתבע. זכאותו של התובע קיימת הן כלפי הנתבע והן כלפי הבנק אשר, תוך הפרת נוהלים וכללים בנקאיים, גרם להחתמתו של התובע על מסמך שהתובע לא יכול היה לקראו, ובכך איפשר וסייע לנתבע בהוצאת הכספים מחשבון התובע שלא כדין. על פי העובדות דלעיל זכאי הבנק לפסק דין בהודעה לצד שלישי ששלח לנתבע. ממילא התביעה שכנגד נדחית. לא היו לתביעה זו ידיים ורגליים, לא עילה ולא ראיה. פסיקתא: הנני מחייב את הנתבעים הדדית לשלם לתובע סכום של 75,000 דולר בצרוף ריבית דולרית בחישוב שנתי של 9% החל מיום 15.4.00 וכן את הוצאות המשפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪. הנתבע מס' 2 ישלם לבנק את הסכומים הנ"ל (קרן ריבית והוצאות וככל שהבנק ישלם אותם לתובע) וכן ישא בהוצאות הבנק בהליכי הודעת צד ג' ובשכ"ט עו"ד בהליכים אלה בסכום של 20,000 ₪. העיקולים הזמניים מאושרים. בנקמסמכיםייפוי כוח