ערעור על מימוש משכנתא

להלן פסק דין בנושא ערעור על מימוש משכנתא: פסק-דין השופט י' אנגלרד: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה - מפי השופט ד"ר ד' ביין - בו נקבע כי יש תוקף מלא לשני שטרי המשכנתה עליהם חתמה המערערת לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ ואין מניעה מלממש את המשכנתאות. 1. אפתח בעובדות הנוגעות לעניין. חברת גני הבית האדום - עיר גנים (1987) בע"מ (להלן: חברת הבית האדום) פתחה ביום 14.4.1988 חשבון חח"ד בסניף הראשי בחיפה של בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק). חברת הבית האדום נשלטת על ידי שלושה אחים למשפחת פייבושביץ: זאב, ויהושע יעקב פייבושביץ. באמצעות החשבון הועמדו לחברה הלוואות וכן אשראי בצורה של משיכות יתר, שלהם היו ערבים שלושת האחים פייבושביץ. גם המערערת פניה פייבושביץ, אמם של שלושת האחים (להלן: גב' פניה) חתמה על כתב ערבות, לפיו היא ערבה לחובותיה של חברת הבית האדום לבנק לאומי בערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום. יצוין, כי גב' פניה לא הייתה בעלת מניות או מנהלת בחברת הבית האדום. 2. חברת הבית האדום הפעילה בקרית אתא אולם שמחות בשם "גני הבית האדום". הבעלות בנכס המקרקעין בו התנהל אולם השמחות (חלקות 20 ו-23 בגוש 11609 בקרית אתא, להלן: "הנכס") שייכת לגב' פניה, אשר העמידה את הנכס לשימוש החברה. חודשים ספורים לאחר פתיחת חשבונה של חהבית האדום בבנק סוכם בין האחים לבין הבנק כי הנכס ישועבד לבנק, לשם הבטחת האשראי שהועמד לרשות החברה. מאחר שבאותה עת היה הנכס משועבד לבנק הבינלאומי, להבטחת חוב בסך 220,000 ש"ח, הוסכם כי בנק לאומי יעביר לבנק הבינלאומי את סכום החוב כדי לשחרר את הנכס. 3. לאחר שחרורו של הנכס מהשעבוד לטובת הבנק הבינלאומי חתמה גב’ פניה על שני שטרי משכנתה ראשונה ללא הגבלה בסכום בהם היא שיעבדה את זכויותיה בשתי חלקות מקרקעין סמוכות להבטחת כספים שיגיעו לבנק מחברת הבית האדום. השטר הראשון נחתם באוגוסט 1988 ובו שעבדה גב' פניהת זכויותיה בחלקה 23 בגוש 11609. על גבי שטר המשכנתה מופיע אישור של עו"ד אלי שחף, ששימש כעורך דינה של משפחת פייבושביץ, בנוסח הבא:אני מעיד כי ביום 17.8.88 התייצב(ו) לפני הממשכן(ים) הנ"ל, ולאחר שזיהיתי אותו(אותם) והסברתי לו(להם) את מהות העיסקה שהוא(שהם) עומדים לבצע ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה ולאחר ששוכנעתי שהדבר הובן לו(להם) כראוי חתם(ו) לפני מרצונם. שטר המשכנתה השני נחתם בתחילת שנת 1989 ובו שעבדה גב' פניה את זכויותיה בחלקה 20 בגוש 11609. גם על גבי שטר זה מופיע אישור של עו"ד אלי שחף, בנוסח זהה, אך ללא ציון תאריך החתימה 4. בחודשים ספטמבר עד דצמבר 1988 העמיד הבנק לחברת הבית האדום שלוש הלוואות בסך כולל של כ-600,000 ש"ח. בנוסף, הועמד לרשות החברה אשראי של כ-100,000 ש"ח במסגרת חשבון החח"ד. חברת הבית האדום לא עמדה בפרעון ההלוואות וחרגה מהמסגרת המאושרת של האשראי ובעקבות הוגבל בפברואר 1990 חשבון החח"ד. בסוף אותו החודש העמיד הבנק לרשות החברה הלוואה נוספת בסך 310,000 ש"ח במסגרת נסיון להסדר פריסת חובות, עליו הוסכם בין הבנק לבין החברה. אולם תוך חודשים ספורים התברר כי החברה אינו עומדת בתנאי ההחזר המוסכמים. ביום 16.1.92 קי החברה מהבנק הלוואה צמודת מדד ואשראי צמוד דולר בסך 610,000 ש"ח במסגרת הסדר נוסף לפריסת חובות, שכונה "הסדר חוגלה". גם הפעם לא עלה בידי החברה לעמוד בהסדר לפרוע את חובותיה לבנק. 5. ביום 9.11.92 הגיש הבנק תובענה בסדר דין מקוצר (ת.א. 1029/92) נגד חברת הבית האדום, נגד האחים פייבושביץ ונגד גב' פניה על סך של 1.356 מליון ש"ח. התביעה של הבנק התייחסה ליתרת חוב בחשבון השוטף ויתרה שטרם הגיע מועד פרעונה ואשר הבנק דרש את סילוקה המיידישיבים ניתנה רשות להתגונן מפני התביעה והם הגישו כתבי הגנה. גב' פניה הגישה גם תביעה נגדית בה כפרה בתוקפה של ערבותה ובתוקפה של המשכנתה. בפסק הדין המחוזי נדחו כל טענות ההגנה של חברת הבית האדום ושל האחים פייבושביץ, והם חויבו לשלם לבנק את מלוא סכום התביעה. החברה והאחים פייבושביץ לא ערערו על פסק הדין. 6. גב' פניה כפרה, כאמור, בתוקפו של כתב הערבות ובתוקפם של שטרי המשכנתה. היא טענה כי למרות חתימתה על המסמכים הנזכרים, הם נתפסים על ידי העקרון "non est factum" ("לא נעשה דבר"), שכן היא הוחתמה עליהם מבלי לדעת את מהותם, כשהיא סבורה שהיא חותמת על מסמכים הקשום לירושה. בית המשפט המחוזי דן תחילה בשאלת התוקף של הערבות. הוא קיבל את טענת גב' פניה כי כתב הערבות נתפס על-ידי העקרון "לא נעשה דבר" וקבע כי גב' פניה אינה מחויבת כלפי הבנק מכוח כתב הערבות. בהקשר זה קיבל בית המשפט את גרסתה העובדתית של גב' פניה, לפיה היא לא ידעה את מהות המסמך עליו הוחתמה, בביתה, על-ידי בנה אלי. נקבע כי הייתה הטעיה ברורה מצד אלי, אשר יצר בפני אמו מצג כי מדובר במסמכים הנוגעים לירושה. הבנק, מצידו, לא דאג להחתים את גב' פניה בנוכחות פקיד בנק, כנהוג וכמקובל, לאחר שיוסבר לה כל הטעון הסבר. בית המשפט הסתמך על ההלכה האנגלית, לפיה במקרה של הטעיה - גם כשהמטעה אינו פועל מטעמו של הצד השני להסכם - אפשר להיזקק לעקרון non est factum. בית המשפט הוסיף כי גם לולא הייתה עומדת לגב' פניה טענת non est factum, עדיין עמדה לה תרופת הביטול מכוח פגם רצון. על אף שההטעיהא הייתה מצד הבנק - דבר השולל את תחולתו של סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 - עדיין התקיימו היסודות של טעות. בית המשפט מציין כי על-פי סעיף 14(ב) לחוק החוזים, מאחר שהבנק לא היה מודע לטעות, הביטול נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. בנסיבות המקרה הן מגיע בית המשפט למסקנה כי מן הצדק לבטל את כתב הערבות. 7. לאחר קביעתו כי הערבות אינה מחייבת את גב' פניה, אם בשל עקרון non est factum ואם בשל ביטול החוזה מחמת טעות, דן בית המשפט בתוקפם של שטרי המשכנתה. לגרסתה של גב' פניה, עליה היא חוזרת גם בערעור לפנינו, היא חתמה על שטרי המשכנתה בביתה, שלא בפני עו"ד שחף או "ד אחר ומבלי שהוסבר לה תוכן המסמכים. לדבריה, היא אינה קוראת עברית ואין לה מעורבות בעסקי חברת הבית האדום. לטענתה, היא כלל אינה מכירה את עו"ד שחף ומעולם לא הייתה במשרדו. היא אינה זוכרת כי חתמה על השטרות, אך משערת כי הוחתמה עליהם על-ידי בנה אלי במסגרת מסמכים הנוגעים לירושה. לתמיכה בגרסה זו העידו בני משפחה אחרים של משפחת פייבושביץ כי עו"ד שחף נהג לאשר חתימות של בני המשפחה מבלי להקפיד על כך שיהיו נוכחים בעת החתימה על המסמך. 8. עו"ד אלי שחף, אשר העיד מטעמו של הבנק, עמד על כך כי שטרי המשכנתה נחתמו על-ידי גב' פניה בפניו במשרדו, וכי הוא הסביר לה את מהות העסקה בעברית וביידיש. עו"ד שחף הודה כי לאור יחסי האימון שנוצרו בינו לבין משפחת פייבושביץ, ייתכן שאישר חתימה על מסמכים מסוימים ם אם החתימה לא נעשתה בנוכחותו. אך לדברי עו"ד שחף, בעניין שטרי משכנתה הוא מקפיד במיוחד על נוכחות החותם ועל מתן הסבר על מהות המסמך וכך הוא נהג גם בעניינה של גב' פניה. 9. בית המשפט המחוזי העדיף את גרסתו של עו"ד אלי שחף על-פני גרסתה של גב' פניה בדבר נסיבות חתימתה על שטרי המשכנתה. וכך הוא אומר:עו"ד שחף הודה בגילוי לב, על כך שלא תמיד היה ב"סדר" מבחינת החוק והוא אימת חתימות של בני משפחת פייבושביץ שלא נעשו בפניו, וזאת בשל יחסי האימון ששררו בינו לבין בני משפחה זו. אך השתכנעתי, כי לגבי שטרי המשכנתא הקפיד לדאוג לכך שפניה תופיע בפניו, תוך שהוא מסביר לה את משמעות החתימה. יצוין, כי התרשמתי שפניה הגזימה ביותר בנסיון להראות שאינה יודעת עברית ושאינה מבינה דבר בטיבם של העסקים בהם היו מעורבים בני המשפחה. ידיעת העברית שלה היא אמנם בסיסית, אך מספיקה כדי שניתן יהיה להסביר לה בלשון עברית פשוטה מהותם של מסמכים. לדעתי, אין קושי ליחס לפניה הסכמה מלאה לשעבוד שהוטל על נכס הבית האדום, וזאת נוכח העובדה שהנכס נרשם כולו בשמה, רק בשל ויתורם של הבנקים [צ.ל. הבנים] על חלקיהם במגרש לטובתה. בנסיבות אלה וגם בשים לב לכך שפרנסתה שלה היתה תלויה באולמי האירועים של הבית האדום, אין פלא שהיתה מוכנה לשעבד נכס זה לטובת הבנק לצורך קבלת אשראי שהיה נחוץ לפיתוח אולמי השמחות. עובדה, שגם בעבר הסכימה לשעבד הנכס לבנק הבינלאומי, שעבוד שנעשה בפני עו"ד ואנו ומבחינת פניה לא היה צריך להיות הבדל לאיזה בנק משועבד הנכס. גם יתר בני משפחת פייבושביץ, נשים וגברים כאחד, העמידו במידה רבה "פני תם" והעמדת פנים זו לא היתה משכנעת ביותר. בית המשפט מגיע, איפוא, למסקנה שאין לשלול את תוקפם של שטרי המשכנתה על יסוד עקרון non est factum, הטעיה או טעות. 10. בפסק דינו עוסק בית המשפט קמא גם בשאלת תחולתן של ההוראות בדבר "ערב יחיד" בחוק הערבות, תשכ"ז-1967, וזאת על יסוד המחשבה שאם טעה בדבר אי תקפות כתב הערבות, הרי אז תתעורר שאלת ההגנה על "הערב היחיד". בית המשפט מניח כי באופן עקרוני גב' פניה היא בבחינת "ערבחיד". עם זאת, בית המשפט קובע כי הוראות פרק ב' לחוק הערבות, שנוספו בחוק הערבות (תיקון), תשנ"ב-1992, אינן חלות על גב' פניה, שכן היא אינה ערבה ל"חיוב", כמשמעותו בפרק ב' לחוק. ערבות ל"חיוב" היא תנאי לתחולתן של הוראות אלה. המונח "חיוב" מוגדר בפרק ב' לחוק וכול שתי חלופות: האחת, חיוב שהסכום המירבי של הקרן אינו עולה על 250,000 ש"ח ושנועד לרכישת דירה למגורי החייב. החלופה השניה, חיוב שהסכום המירבי של הקרן אינו עולה על 40,000 ש"ח. והנה, לפי כתב הערבות, גב' פניה ערבה לסכום בלתי מוגבל ולכן אין היא יכולה לזכות בהגנ הקבועות בפרק ב' לחוק. בכך לא הסתיימה בחינתו של בית המשפט את התחולה של ההגנות המצויות בחוק הערבות. ושוב, הכל בהנחה כי כתב הערבות של גב' פניה תקף. הכוונה היא לסעיף 5(ד) להוראות המעבר שבחוק הערבות (תיקון), שתחולתו אינה מותנית בקיומו של "חיוב" כמשמעותו בחוק כלומר, הוראה זו חלה על ערבותו של ערב יחיד, שהתחייב לפני תחילת החוק בערבות בסכום שאינו נקוב. ההוראה קובעת שבמקרה של ערבותו של ערב יחיד שאינה מוגבלת בסכום, יש להגבילה לסכומים שניתנו לחייב עד ששים ימים אחרי תחילתו של החוק המתקן. בית המשפט קמא הגיע למסקנה כי הוראת המעבר חלה על ערבותה הבלתי מוגבלת של גב' פניה ועל כן אין לחייבה על קרן משיכות היתר שנעשו לאחר 22.6.92. אשוב ואדגיש כי כל הדיון הזה אינו אלא בבחינת אמרת אגב, מאחר שבית המשפט קמא הגיע למסקנה כי כתב הערבות של גב' פניה נעדר תוקף, כמוסבר לעיל. 11. גב' פניה העלתה בבית המשפט המחוזי שתי טענות נוספות. טענה אחת, שנשמעה תחילה גם מפי חברת הבית האדום והאחים פייבושביץ, אך נזנחה על ידם, היא כי שתי ההלוואות בגינן תבע הבנק לא הוצגו לפרעון ואף לא הייתה לבנק עילה להציגן לפרעון. בית המשפט קמא דוחה טענה זו בצינו, כי משלא עמדה חברת הבית האדום בהסדר פריסת החובות, רשאי היה הבנק לבטל את ההסדר ולחזור להתחייבות עליה חתמה החברה, בה היא הסכימה כי לבנק זכות להעמיד את ההלוואות לפרעון מיידי. באשר לעובדה כי הבנק ביצע חיוב שוטף של חשבון החח"ד לשם פרעון ההלוואות, נפסק על-ידי בית המשפט כי הדבר אינו נחשב כפרעון אלא המדובר הוא בפעולה רישומית גרידא. כלומר, אין מניעה שנוכח הפרת "הסדר חוגלה" מצד החברה יבטל הבנק את הפעולה הרישומית וידרוש פרעון מיידי של החובות. הטענה הנוספת של גב' פניה, לפיה הבנק נהג כלפיה במרמה, נדחתה אף היא. בית המשפט קובע כי החלטת הבנק במרץ 1989 לדחות את ה"לחץ" על הלקוח, דהיינו, על חברת הבית האדום, עד לאחר רישום המשכנתה על הנכס, הייתה "צעד לגיטימי שיש בו מידה של טקטיקה וטכסיסנות, אך אין בו אלמנט של מרמה". 12. הערעור לפנינו מתמקד בתוקף המשכנתה הרובצת על הנכס לטובת הבנק. בפי גב' פניה ארבע טענות מרכזיות. הטענה הראשונה מופנית כנגד הממצא של בית המשפט המחוזי לפיו גב' פניה חתמה על שטרי המשכנתה בפני עו"ד אלי שחף, לאחר שקיבלה ממנו הסבר על מהות העניין. הטענה השניה יא כי הבנק הפר את חובות הגילוי, האמון ותום הלב שהוא חב כלפי גב' פניה, בכך שלא העמיד אותה על גודל הסיכון הכלכלי אליו נחשפה על ידי מתן המשכנתה. הטענה השלישית היא כי גם בהנחה שהמשכנתה היא בעלת תוקף, הרי שיש להחיל עליה את דיני הערבות ולהקנות לגב' פניה מעמד של "ערב יחיד". כלומר, על-פי סעיף 5(ד) לחוק הערבות (תיקון), הבנק רשאי להיפרע מן המשכנתה רק את יתרת הסכומים שניתנו לחברת הבית האדום בתקופה שמסתיימת 60 יום לאחר תחילתו של התיקון לחוק הערבות. הטענה האחרונה של הערעור מתייחסת לעצם ההיזקקות לתביעת החוב של הבנק. ' פניה שבה וטוענת כי רוב ההלוואות שהעמיד הבנק לחברת הבית האדום כלל לא הוצגו לפרעון ולבנק אף לא הייתה עילה להציגן לפרעון. 13. אדון תחילה בטענה הנוגעת לתוקף החתימה על שטרי המשכנתה. הלכה פסוקה היא כי בית משפט שלערעור אינו מתערב על נקלה בהכרעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה. התערבות זו אפשרית רק בנסיבות מיוחדות. בית המשפט המחוזי התרשם באופן בלתי אמצעי מעדותם של גב' פני, עו"ד שחף ובני משפחת פייבושביץ. על רקע התרשמות זו קבע בית המשפט את ממצאיו. קביעותיו עומדות במבחן ההגיון הענייני ואין מקום כי בית משפט זה יתערב בהן. ואמנם, מבחינה עניינית, קשה ליישב את נסיבות המקרה עם גרסתה של גב' פניה, כי הוטעתה ורומתה על ידי בנה אלי, אשר החתים אותה, כביכול, על מסמך הקשור בירושה. יש לזכור כי הנכס הממושכן הוא נכס עסקי של משפחת פייבושביץ, אשר הועבר על שמה של גב' פניה רק בשל ויתורם של בניה על חלקם בנכס. גב’ פניה התפרנסה מפעילותה העסקית של חברת הבית האדום. פיתוחו והפעלתו של הנכס מומנו מתוך אשראי שהועמד ע"י הבנק. מכאן שלגב' פניה היה אינטרס כלכלי ישיר בקבלת האשראי מן הבנק, אשראי בגינו דרש הבנק למשכן את הנכס. לכן, אין, כאמור, מקום להתערב במימצאים של בית המשפט קמא בדבר תוקפם של שטרי המשכנתה על רקע עריכתם. 14. אעבור כעת לטענתה של גב' פניה בדבר תחולתן של ההגנות המיוחדות העומדות ל"ערב יחיד" מכוח חוק הערבות. הפעם השאלה נוגעת לתחולתן של הגנות אלה לטובת גב' פניה כממשכנת נכס לזכות הבנק בגין חובותיה של חברת הבית האדום. שאלה זו לא נדונה על ידי בית המשפט קמא; הלה בן שאלה קרובה אך לא זהה, והיא: האם, בהנחה שכתב הערבות תקף, גב' פניה זכאית ליהנות מן ההגנות של חוק הערבות. כעת השאלה שונה בנקודה מרכזית: תחולת ההגנות נבחנת לא לגבי ערב במסגרת כתב ערבות, אלא במסגרת משכנתה שניתנה להבטחת חיוב של אדם אחר. הטענה היא כי דיני הערבות חלים על ממשכן מכוח סעיף 12 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967, הקובע בזו הלשוןמושכן נכס של אדם כערובה לחיובו של אדם אחר, יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב אותו חיוב, אך אין להיפרע מבעל הנכס אלא במימוש המשכון כאמור בחוק זה. 15. ואמנם, הגישה המקובלת היא, כי הוראת סעיף 12 לחוק המשכון מחילה את דיני הערבות על היחסים שבין הממשכן, החייב והנושה, וזאת במטרה לספק לממשכן הגנה מפני מעשים של החייב והנושה שיש בהם כדי לפגוע בו. ראה י' ויסמן, חוק המשכון, תשכ"ז-1967 (ירושלים, תשל"ה) , " ", " ", , " ". ישות השונות אצל מ' דויטש, קניין (כרך ב', תשנ"ט) בעמ' 68; ר' בר-קהן, דיני הגנת הערב (ירושלים, 1998) 243-242. יצוין, כי עד כה נמנע גם בית משפט זה מלהכריע בסוגיה זו. ראה ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם) וכן ע"א 6862/00 אליאסף נ' המגן חברה לביטוח בע"מ פורסם). 16. כפי שעולה מן הדיון אצל בית המשפט קמא, יש לחלק את שאלת התחולה של חוק הערבות לשתי סוגיות. סוגיה אחת נוגעת להוראות המצויות בפרק ב' לחוק הערבות והמעניקות הגנה מיוחדת ל"ערב יחיד לחיוב". הסוגיה האחרת נוגעת לתחולתה של הוראת המעבר המצויה בסעיף 5(ד) לתיקון.גש תחילה לסוגיה הראשונה. בערעור טוענת גב' פניה כי זכאית היא כממשכנת ליהנות מההגנה שבסעיף 17ה(ב) לחוק, לפיה אחריותה מוגבלת לרבע מיתרת החוב, כי בנסיבות המקרה היו ארבעה ערבים, דהיינו, היא ושלושת בניה. לטענה זו אין בסיס. כפי שעולה מן הניתוח של בית המשפט קמא,גם בהנחה שפרק ב' לחוק הערבות חל לטובת ממשכן, הרי לא נתקיים התנאי של ערבות ל"חיוב" כמשמעותו בפרק ב' לחוק. נמצא, כי הוראות פרק זה, לרבות סעיף 17ה(ב) לחוק, אינן חלות על גב' פניה. התוצאה היא כי, גם בהנחה שהוראות פרק ב' לחוק הערבות חלות על משכנתה, בנסיבות המקה הנדון לא נתקיים היסוד של "חיוב". נסיבה זו פוטרת אותי מלדון בשאלה העקרונית, שאינה קלה לפתרון, והיא: האם אפשר לראות בממשכן משום "ערב יחיד" או "ערב מוגן" כמשמעות מונחים אלה בפרק ב' לחוק הערבות. 17. בכך מגיע אני לסוגיה השניה והיא תחולתה של הוראת המעבר שבסעיף 5(ד) לתיקון לחוק הערבות. כאמור, הוראה זו אינה דורשת ערבות ל"חיוב" אלא מסתפקת בהיות הערב "ערב יחיד". מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא, כי גב' פניה היא "ערב יחיד" כמשמעותו בהוראת המעבר שבסף 5(ד) לתיקון תשנ"ב. מסקנתי זו מתבססת על גישתו של בית משפט זה, מפי חברי השופט א' ריבלין, בפרשת ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם). בית משפט זה הפריד בין משמעות המונח "ערב יחיד" בפרק ב' לחוק הערבות לבין משמעות המונח "ערב יחיד" בהאת המעבר בסעיף 5(ד) לתיקון משנת תשנ"ב. נפסק כי "ערב יחיד" אינו רק מי שערב ל"חיוב". לדברי בית המשפט:---מי שערב לסכום בלתי מוגבל, בא בגדר "ערב יחיד". התנאי הנוסף כי הערבות ניתנה ל"חיוב", כלומר לסכום כסף קצוב, נדרש אמנם לשם החלת ההגנות הקבועות בפרק ב', אך אין בה תנאי להחלת הוראת המעבר. רוצה לומר: בעוד ההגנות הקבועות בפרק ב', בתיקון תשנ"ב, נתונות מן העת ההיא, ועד תחילתו של תיקון תשנ"ח, אך ורק ל"ערב יחיד", שערב לסכום נקוב בשעורים הקבועים בהגדרת "החיוב", יהנה "הערב היחיד", שערבותו ניתנה לפני תחילתו של תיקון תשנ"ב, מקציבה חלקית של סכום ערבותו, כאמור בסעיף 5(ד), אף אם לא ערב ל"חיוב", בשל שערבותו לא היתה מוגבלת בסכום. 18. במקרה הנדון, התחייבותה של גב' פניה כלפי הבנק מכוח שטרי המשכנתה אינה מוגבלת בסכום. היא מתייחסת לכל הסכומים שיגיעו לבנק מחברת הבית האדום. נמצא, כי לפי הלכת דטיאשוילי, עשויה גב' פניה להיחשב "ערב יחיד" כמשמעותו בהוראת המעבר שבסעיף 5(ד) לתיקון תשנ"ב. לכ לכאורה, היא יכולה לזכות בקציבה חלקית של הערבות. אך, כאמור, בענייננו לא מדובר בערבות במובנה הצר, אלא במשכון נכס כערובה לחיובו של אחר. לכן נשאלת השאלה, האם ההגנה של סעיף 5(ד) לתיקון חלה גם בנוגע לממשכן נכס. לדעתי, יש להשיב על שאלה זו בשלילה. החלת הוראת המבר על מצב דברים זה אינה תואמת את התכלית שעמדה ביסודו של התיקון. הוראת המעבר נועדה להתמודד עם התופעה של ערבות בלתי מוגבלת בסכום שעלול להביא להרס כלכלי של הערב. ההנחה היא כי הערב חתם על הערבות מתוך חוסר הבנה לתוצאות של חתימה על ערבות לסכום בלתי מוגבל, העשוי לטפוח למימדים עצומים. ברוח זו, נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק: בעיה קשה במיוחד קיימת בקשר לערבות בלתי מוגבלת בסכום, שהביאה לתוצאות בלתי נסבלות מאחר שאנשים חתמו על ערבות מתוך חוסר הבנה לתוצאות מעשיהם, ובלא שיוסבר להם טיב התחייבותם.... מטרם החוק המוצע היא להגן על הערב היחיד מפני פגיעה בלתי סבירה בו כתוצאה מחתימת ערבות ומפני ערבות בלתי מוגבלת (הצעות חוק תשנ"א בעמ' 331). 19. אולם, כאשר בעל נכס ממשכן את הנכס להבטחת חיובו של אחר, הרי רק הנכס הממושכן משמש לגביית החוב. כלומר, כפיפותו של הממשכן לנושה מוגבלת לנכס הממושכן ואין לנושה אפשרות להיפרע מן הממשכן בדרך אחרת. התוצאה היא כי מן ההיבט של דיני הערבות, "ערבותו" של ממשכן היא לכתחילה מוגבלת לערך הנכס הממושכן, הגם שסכום החיוב אינו נקוב בהסכם המישכון. על הרעיון כי ערבותו של הממשכן היא ערבות מוגבלת עומד י' ויסמן, שם, בעמ' 250:ערבותו של הממשכן לחיובו של החייב, המוסקת מהסכמתו לכך שנכס שלו ישמש כערובה לחיובו של אחר, הינה ערבות מוגבלת. סעיף 12 קובע כי "אין להיפרע מבעל הנכס אלא במימוש המשכון כאמור בחוק זה". ... אין הנושה יכול להיפרע מנכסיו האחרים של הממשכן במקום מן הנכס הממושכן, ומקרה שמימוש הנכס הממושכן לא יביא לפרעון מלוא החוב אין הנושה יכול להשלים את הפרעון בעזרת נכסיו האחרים של הממשכן. לשון אחרת, כפיפותו של הממשכן לנושה היא כפיפות חפצית בלבד, המוגבלת לנכס המשמש כמשכון. ראה ברוח זו גם את דבריו של השופט ד' לוין בפרשת ע"א 664/89 בריח נ' בנק אוצר החיל בע"מ, פ"ד מה(4) 783, בעמ' 789-788ערבות ומשכון, הניתנים כבטוחה לחיובו של אחר, הינם בבחינת שני כלים משפטיים נפרדים שלהם קווי דמיון רבים, אך גם קווי שוני לא מעטים. ... לעניננו יש חשיבות למישכון הניתן להבטחת חיובו של אחר, כי זו היתה התחייבות המערערת במקרה דנן. לגביו הדין העיקרי החל הוא סעיף 12 לחוק. ... סעיף 12 בקביעתו הקצרה "יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב אותו חיוב", מחיל את דיני הערבות על היחס שבין הממשכן החייב והנושה. בכך פורש הוא הגנה לממשכן מפני פעולות של החייב והנושה שעלולות לפגוע בו כמו, למשל, הגנות מפני שינויים בחיוב המובטח או שמרת טענות הגנה גם לממשכן. כאמור לעיל, נוצרת כאן ערבות. אולם ערבות מוגבלת בלבד. לא ניתן הכוח בידי הנושה לרדת לכלל נכסיו של ממשכן, שכן כוחו מוגבל במקרה דנן לרדת לנכס הממושכן הספציפי בלבד, שרק בתחומו ובהקשר אליו מתקיימת ערבותו של הממשכן. כן ראה דבריו של הנשיא ש' אגרנט בפרשת ע"א 706/74 יראוני נ' הלוואה וחסכון ירושלים, פ"ד כט(2) 365, בעמ' 372-37ערבותו של בעל הנכס הממושכן - ערבות המוסקת מהסכמתו לכך, שהנכס שלו ישמש כערובה לחיובו של אחר - היא ערבות מוגבלת - לאמור: כפיפותו לנושה אינה כפיפות אישית אובליגטורית, כי אם כפיפות חפצית בלבד, המוגבלת לכך, שהנושה יוכל להיפרע על החיוב מהנכס הממושכן ואין הוא יכול להיפרע מנכסיו האחרים של הממשכן. 20. ההגבלה החלה על הנושה להיפרע מהנכס הממושכן בלבד, משמעותה כי הממשכן אינו חשוף לכך שייגבה ממנו סכום העולה על שווי הנכס הממושכן. יש להניח כי שווי הנכס השייך לו, אותו הוא הסכים לשעבד כבטוחה לחיובו של אחר, היה ידוע לו כבר בעת יצירת המשכון. במצב דברים זה, ג הסיכון לו נחשף הממשכן הוא מוגבל וידוע לו מראש ואין המדובר בחשיפת הערב לחבות בסכום בלתי מוגבל, שאותו הוא לא שיער בעת מתן הערבות. מכאן כי ערב זה אינו זקוק להגנה המיוחדת שביקש המחוקק להעניק בסעיף 5(ד) לתיקון תשנ"ב ל"ערב יחיד" בערבות בסכום שאינו נקוב. השווהברוח זו מ' דויטש, שם, בעמ' 69-68:---יש מקום לתהות, אם השיקולים אשר הובילו לתיקון הנדון לחוק הערבות, אשר קבע את דין הערבויות המוגנות, יהיו ישימים גם בנדוננו, שכן עיקר החשש שהוביל לתיקון היתה הרתיעה מפני ה"שעבוד האישי" של הערב, דהיינו מפני הוצאת צווי מאסר נגדו, וכן מפני הטרדתו בעיקולים על כלל נכסיו, תוך פגיעה חריפה בו. לאור כך שכלפי מי שמישכן נכס לטובת חוב של האחר לא ניתן לפעול אלא באמצעות פרעון מן הנכס הממושכן עצמו, הרי שגם אם במקרה נתון נכס ממושכן זה הוא נכס מרכזי שלו (כגון דירת מגורים של הממשכן), ספק אם תכליתו של התיקון לחוק הערבות כוללת הגנה גם על מי שנתפש כערב רק מכוח המישכון של נכס הזולת, לפי סעיף 12 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967. לטעמי, מצבו של ממשכן שונה באופן מהותי בזה של ערב לסכום בלתי קצוב. מסקנתי היא, איפוא, כי אין תחולה לסעיף 5(ד) לתיקון תשנ"ב על משכנתה. התוצאה היא כי הבנק רשאי לממש את המשכנתאות עליהן חתמה גב' פניה ולהיפרע מן הנכס את מלוא החוב של חברת הבית האדום. 21. אעבור כעת לטענות הנוספות שהועלו בערעור זה. תחילה הטענה שהבנק הפר חובות אמון וחובות גילוי כלפי גב' פניה. האחרונה גורסת כי היה על הבנק למסור לה מידע אודות מצב החשבונות של חברת הבית האדום ועל אופן ניהולם. תחת זאת - כך נטען - פעל הבנק בערמומיות מתוך תכנו מוקדם ללכוד את נכסיה של גב' פניה ולהכשילה. לעומתה טוען הבנק כי עד לתיקון משנת תשנ"ח לחוק הערבות לא הייתה מוטלת עליו חובה כלשהי ליזום מסירת מידע לערב בנוגע למצב חשבון החייב, כל עוד הערב לא התעניין במצב החשבון ולא ביקש לקבל מידע. הבנק גורס כי חובת האמון של בנק כלפי ערבים אינה מחייבת את הבנק לגלות מידע שלא נתבקש לגלותו, וזאת בפרט לפני התיקון ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח) משנת 1994, אשר רק במסגרתו הוכר הערב כ"לקוח". 22. כללית, מקובלת עלי ההנחה שחובותיו של בנק כלפי ערבים חלות גם כלפי ממשכן. שכן, כפי שצוין, דיני הערבות הכלליים חלים גם על הממשכן נכס כערובה לחיוב, וזאת מכוח סעיף 12 לחוק המשכון. לעצם העניין, שאלת תחולתו של חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 על ערבנדונה בהרחבה על-ידי בית משפט זה בפרשת ע"א 1304/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309. נפסק שם, ברוב דעות, כי על-פי לשון החוק ותכליתו, מי שערב לחיובים של אחרים אינו "לקוח" של הבנק כי לא קיבל מן הבנק כל שירות. ואמנם, בעקבות פרשת ליפרטוקן חוק הבנקאות בשנת 1994, והוסף לו סעיף 17(א), שבו נקבע כי "הוראות חוק זה יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי" ( חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון מס' 2), תשנ"ה-1994). עם זאת, בע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369 נפב ברוב דעות, כי יש להשאיר את הילכת ליפרט בעינה, ככל שהיא נוגעת לערבים שחתמו על כתבי-ערבות לפני תיקונו של החוק. והנה, גב' פניה חתמה על שטרי המשכנתה בשנים 1989-1988 ומכאן שהחובות המיוחדות המוטלות על בנקים ביחס לערבים לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח) אינן חלותבעניינה. עם זאת, אין ספק כי גם בתקופה הרלוונטית חב הבנק כלפי גב' פניה חובות מכוח דיני החוזים ודיני הנזיקין. בהקשר זה צוין בפרשת ליפרט, שם, בעמ' 333:כן חלות על יחסי הערב והנושה, בשינויים המחויבים, הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לרבות החובה לנהוג זה בזה בדרך מקובלת ובתום לב. מכאן שפגם בכריתתה של הערבות - כגון טעות, הטעיה, כפייה או עושק - יכולים להביא לבטלותה, או להעמיד לערב עילה לביטולה. ראה גם פרשת ציגלר, שם, בעמ' 395. 23. אם נחיל את ההלכות האלה על המקרה הנדון, הרי לטעמי, בנסיבות המקרה הנדון, לא הפר הבנק את חובתו כלפי גב' פניה בכך שלא תאר בפניה את המצב הכלכלי של חברת הבית האדום. אילו נתבקש על-ידי גב' פניה למסור מידע, היה עליו למסור מידע מלא ואמין, כך שלא תהיה הטעיה במון סעיף 15 לחוק החוזים. אולם בעת ההיא, בנסיבות המקרה הנדון, לא רבצה על הבנק חובה לתת ביוזמתו מידע אודות אופי חיוביה של חברת הבית האדום. כן מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא הייתה מרמה מצד הבנק. פעולותיו לקבלת המשכנתה על הנכס היו לגיטימיות, והן תמו את ההסכמות המוקדמות עם משפחת פייבושביץ. הבנק אף היה רשאי להניח, בנסיבות העניין, כי קיים תיאום ושיתוף פעולה בין האחים פייבושביץ לבין אמם. לבסוף, יש לדחות גם את טענה כי ההלוואות מושא התביעה לא הועמדו לפרעון וזאת מנימוקיו של בית המשפט המחוזי. אי לכך, הערעור נדחה. המערערת לשלם למשיב מספר 1 שכר-טירחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה לפסק-דינו של חברי השופט י' אנגלרד. אף אני בדיעה כי בתקופה הרלוונטית, לפני חקיקת חוק הבנקאות (שירות ללקוח), חב הבנק חובה לנהוג כלפי לקוח בתום לב ובדרך מקובלת ואם לא עשה כן, יכול הפגם להביא לבטלות שטרי המשכנתא. אלא שבנסיבות המקרה הנוכחי לא הפר הבנק כלפי הגב' פניה את החובות שהיו מוטלות עליו ולא היתה מצידו מרמה ואף לא חוסר תום לב. הגב' פניה רכשה את הנכס בירושה מבעלה והבנים שקיבלו את האשראי ויתרו לטובתה על חלקם. הנכס היה נכס עסקי והגב' פניה התפרנסה מפעילותה העסקית. פיתוחו והפעלתו של הנכס מומנו מתוך אשראי שהועמד על ידי הבנק, מכאן שהיה לה אינטרס כלכלי ישיר בקבלת האשראי מן הבנק שבגינו דרש הבנק למשכן את הנכס. הבנק היה רשאי להניח בנסיבות העניין הנדון, כי קיים שיתוף פעולה בין הבנים לבין אימם. כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, מהות שטרי המשכנתא ומטרתם היתה ברורה ונהירה לגב' פניה. במצב דברים זה, לא הפר הבנק את החובות שהיו מוטלות עליו כלפיה ושטרי המשכנתא תקפים. לאור האמור בפסק-דינו של חברי אף אני בדיעה כי דין הערעור להידחות. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים לפסקי הדין של חברי, השופטים י' אנגלרד וט' שטרסברג-כהן. ה נ ש י א הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.משכנתאמימוש משכנתאערעורמקרקעין