להלן פסק דין בנושא פעולות ללא הרשאה בחשבון משותף: פסק דין 1. א. בתובענה שבפני עתר התובע לחייב את הנתבע 1 (להלן: "הבנק") לפצותו בגין נזקי ממון וגוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מפעולות ללא הרשאה שעשה, בחשבונות משותפים לו ולנתבע 2 (להלן: "רשל"). ב. התובענה הוגשה גם כנגד נתבעות 3 (חברה בבעלות נתבעות 4 ו- 5 - ובניהול רשל), 4 (אמו של רשל) ו- 5 (חברתו לחיים של רשל). בין התובע לבין נתבעות 4 ו-5 הושג הסכם פשרה, לו ניתן תוקף של פסק-דין ביום 22.6.03 (עמ' 6 לפרטיכל). אשר לנתבעים 2 ו-3 נקבע, ביום 18.6.03, כי נוכח אי התייצבותם לדיון ואי הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם, זכאי התובע לפסק-דין כנגדם (עמ' 9-10 לפרטיכל). 2. הדיון בתיק זה החל בפני כב' השופטת חיות וביום 12.6.03 החל הוא בפני. 3. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: א. התובע הנו יליד 1962, ספר במקצועו, אשר עסק בשעתו בניהול תיקי ניירות ערך עבור לקוחות. ב. הבנק הנו תאגיד בנקאי המנהל, בין היתר, את הסניף מספר 778 של הבנק בתל-אביב (להלן: "סניף אינשטיין") ואת סניף מספר 661 ברעננה (להלן: "סניף רעננה"). ג. הנתבעת 3 הנה תאגיד אשר הוקם על ידי רשל ונתבעות 4 ו-5 (בעלות המניות), על מנת לעסוק בניהול תיקי השקעות של לקוחות, באמצעות רשל. ד. במהלך שנת 1994, החל שיתוף פעולה בין רשל לבין התובע, בתחום ניהול תיקי ניירות ערך של לקוחות ובמסגרתו, אמור היה התובע לגייס לקוחות עבור רשל ונתבעת 3, תמורת עמלה. ה. לצורך פעילותם המשותפת של התובע ושל רשל, פתחו הם חשבונות בנקאיים משותפים, בסניף איינשטיין: האחד: חשבון מספר 356884 (סע' 4 לתצהיר עדותו הראשית של התובע (להלן: "תצהיר התובע"), עמ' 39, ש' 2 לפרטיכל וסע' 8 לתצהיר עדותו הראשית של מר אריה צוקר, מנהל מחלקת בנקאות כללית בבנק (להלן: "תצהיר צוקר")), אשר נפתח במועד לא ידוע (שכן לא צורפו מסמכי פתיחת חשבון זה או הצטרפות התובע אליו). השני: ב- 18.10.94 צורף התובע כשותף לחשבון מספר 356485, שהיה עד אז על שם רשל בלבד (סע' 4 לתצהיר התובע ונספחים א' ו- ב' לתצהיר זה וסע' 1 לתצהיר צוקר). שני החשבונות יחד יכונו להלן: "החשבונות המשותפים"). ו. לגבי חשבון מספר 356485, חתמו התובע ורשל, בתאריך כל שהוא בשנת 1994 (היום והחודש אינם קריאים), על גבי טופס "מתן הוראות באמצעות פקסימיליה ו/או טלפון" (להלן: "טופס מתן ההוראות") (נספח ד' לתצהיר צוקר, עמ' 32 לפרטיכל, ש' 24). ז. במועדים שונים בשנת 1994, העביר התובע כספים וניירות ערך שונים, מסניף רעננה לחשבונות המשותפים בסניף איינשטיין, בסכום כולל של כ- 456,000 ₪ (סעיף 4 לתצהיר התובע). בשלב כלשהו, הועברו סכומים שונים, בסכום כולל של 536,342.72₪ מהחשבונות המשותפים, לחשבונו הפרטי של רשל בסניף אינשטיין. ח. רשל נעצר על-ידי משטרת ישראל, בשנת 1997, בחשד לביצוע עבירות של השפעה בדרכי מרמה על תנודות שערי ניירות ערך ועבירות נוספות. בהמשך הועמד לדין פלילי בעבירות אלו והורשע. הוא עזב את הארץ, בהותירו אחריו חובות רבים ולא שב ארצה עד כה, ככל הידוע. 4. הפלוגתאות: א. האם הפר הבנק את ההסכם עם התובע, לפיו היה רשאי הוא לבצע פעולות בחשבונות המשותפים, אך ורק באישורם של כל בעלי החשבון יחד? ב. האם יש ליחס לתובע אשם תורם, ואם כן, מהו שיעורו? ג. האם נגרמו לתובע נזקי גוף, כתוצאה מהפסדיו הכספיים? אם כן, האם על הבנק לפצותו בגינם ומה גובהם? החשבונות המשותפים: 5. חשבון מספר 356884 : א. אין חולק, כי חשבון מספר 356884 הנו חשבון משותף לתובע ולרשל (סע' 4 לתצהיר התובע וסע' 8 לתצהיר צוקר), הגם שלא הומצאו מסמכי פתיחת חשבון זה ו/או הפיכתו לחשבון משותף. זאת ועוד, מספר חשבון זה - 356884- מופיע על גבי טופס "שינוי בבעלי חשבון" (נספח א' לתצהיר צוקר), מתחת למספר החשבון הרלוונטי לאותו טופס - 356485. הופעת שני מספרי החשבון - שניהם בכתב יד - על גבי העתק הטופס, יוצרת אף היא אי-בהירות בכל הקשור להסכמי פתיחת חשבונות הבנק המשותפים. בכל אופן, הטופס שכותרתו "שינוי בבעלי החשבון", מתייחס לחשבון מספר 356485 ואילו מסמכי הבנק אשר יכלו לספק מידע לגבי הסכם פתיחת חשבון מספר 356884, לא הוצגו. זאת ועוד, יש לצפות ממסמכים בנקאיים שיהיו בהירים וברורים ובפרט, כי טופס "שינוי בבעלי חשבון" יכלול אך ורק את מספר החשבון לגביו הוא מתייחס ולא מספרי חשבון נוספים המשורבטים באקראיות על גבי אותו טופס. ציפייה זו נובעת מהסטנדרט הגבוה המוטל על הבנק, בכל הקשור להתנהגות מקצועית, הגינות וזהירות (ראו: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח ואח', פ"ד מח(2) 573, (להלן: "פסק-דין טפחות")). ב. כאמור, התובע והבנק מסכימים, כי חשבון מספר 356884 נרשם כחשבון משותף על שם רשל והתובע, בחודש יולי 1994 (סע' 8 לתצהיר צוקר ועדות התובע בעמ' 39 לפרטיכל, שורה 2). מר צוקר הפנה לתדפיסי תנועות החשבון (נספח ה' לתצהיר צוקר), ולדידו, ניתן ללמוד מהם, כי בחודש יוני 1994 היה החשבון רשום על שם שותפים אחרים ומחודש יולי באותה שנה, נרשם החשבון במשותף על שם רשל והתובע. ג. מתדפיסי התנועות הרשומות של החשבון ומתצהירו של מר צוקר ומחוות-דעתו החשבונאית של מר יעקב כהן, המומחה מטעם התובע (להלן: "מר כהן"), ניתן לדלות את הפרטים הבאים באשר לתנועות הרלוונטיות שבחשבון הבנק 356884 בתאריכים שבין יולי 1994 ועד ינואר 1995: ד. הפקדות כספים שביצע התובע לחשבון מספר 356884: בתאריך 24.7.94 העביר התובע סך של 95,000 ₪ מחשבונו (מספר 669882 בסניף רעננה) לחשבון זה (נספח ז' לתצהיר צוקר); בתאריך 10.8.94 העביר התובע סך של 100,000 ₪ מחשבונו (מספר 669882 בסניף רעננה) לחשבון זה (נספח י' לתצהיר צוקר); סך הכל הפקיד התובע בחשבון 356884 195,000 ₪. ה. הפקדות הכספים שביצע רשל בחשבון 356884: בתאריך 22.7.94 העביר רשל סך של 80,000 ₪ מחשבונו (מספר 357155 בסניף איינשטיין) לחשבון זה (נספח ו' לתצהיר צוקר); בתאריך 25.7.94 הפקיד רשל סך של 25,000 ₪ בחשבון הזה (נספח ח' לתצהיר צוקר); בתאריך 5.8.94 העביר רשל סך של 10,000 ₪ מחשבונו (מספר 354903 בסניף איינשטיין) לחשבון זה (נספח ט' לתצהיר צוקר); סך הכל הפקיד רשל בחשבון מספר 356884 115,000 ₪. ו. העברות כספים שביצע רשל מחשבון מספר 356884 לחשבונותיו הפרטיים: בתאריך 15.8.94 העביר רשל סך של 100,000 ₪ מהחשבון המשותף מספר 356884 לחשבונו הפרטי (מספר 357155 בסניף איינשטיין) (נספח יא לתצהיר צוקר); בתאריך 19.8.94 התבצעה העברת סך של 212,000 ₪ מהחשבון המשותף מספר 356884 לחשבונו הפרטי של רשל (מספר 357155 בסניף איינשטיין) (נספח יב לתצהיר צוקר); בתאריך 2.12.94 התבצעה העברת סך של 13,000 ₪ מהחשבון המשותף מספר 356884לחשבונו הפרטי של רשל (מספר 357147 בסניף אינשטיין) (סע' 11 לתצהיר צוקר); סך הכל העביר רשל סך של 325,000 ₪ מחשבון מספר 356884 לחשבונותיו הפרטיים. ז. כאמור, טופס פתיחת חשבון מספר 356884, לא צורף על ידי מי מהצדדים. מאחר שהסכם זה לא נמצא בפני, ממילא לא ניתן ללמוד על כוונת הצדדים מלשונו, שהיא המקור הראשון, אליו יפנה פרשן בנסיון לפרש חוזה. יש לנסות איפוא, להתחקות אחר כוונת הצדדים בעת פתיחת החשבון, על ידי בחינת תצהיריהם ועדויותיהם בהליך זה. השאלה הראשונה שיש לבחון היא, האם הסכימו הצדדים להסכם, קרי, רשל והתובע מצד אחד, והבנק מצד שני, כי הזכות לבצע פעולות בחשבון זה, תהיה נתונה לכל אחד מבעלי החשבון בנפרד, או שמא הסכימו, כי הזכות לכך תהיה נתונה לכל בעלי החשבון יחד בלבד? הן התובע (סע' 4 לתצהיר התובע), והן מר צוקר (עמ' 52 לפרטיכל, ש' 13-14) מסכימים, כי בכל אחד מהחשבונות המשותפים היתה הוראה, לפיה הזכות לבצע פעולות בכל חשבון תהיה נתונה לכל בעלי החשבון יחד. מכאן נובע, כי אם הבנק ביצע את העברות הכספים לעיל, על פי הוראת רשל בלבד, ובלא אישורו והסכמתו של התובע, בכך הפר הוא את הסכם פתיחת חשבון מספר 356884. ח. הבנק, כמפורט לעיל, ביצע שלוש העברות כספים מהחשבון המשותף שמספרו 356884 לחשבונותיו הפרטיים של רשל. הראשונה, בוצעה בתאריך 15.8.94 (ובה הועבר סך של 100,000 ₪ מחשבון מספר 356884 לחשבונו הפרטי של רשל, שמספרו 357155). טופס העברת סכום זה (אסמכתא מספר 009859) צורף כנספח יא לתצהיר צוקר. במקום המיועד לחתימת הלקוח על גבי טופס זה, מופיעה בכתב יד המילה "רונן" ולצידה שרבוט נוסף, אשר לעיני קורא סביר אינו ניתן לפענוח. מר צוקר גרס בעדותו, כי שרבוט לא קריא זה, הינו האותיות "הט", שהנם ראשי תיבות של "הוראה טלפונית", ומשמעות "רונן הט" הנה, כי הפעולה בוצעה בהוראה טלפונית של רונן רשל (עמ' 55 לפרטיכל, שורה 23). ט. יצוין, כי על קורא סביר להפעיל את חוש הדמיון שלו בצורה יצירתית, על מנת שיגיע למסקנה, כי הכיתוב המדובר הינו למעשה המילים "רונן הט" (ובפרט, שלא הוצג אלא עותק צילומי ממסמך זה ולא המקור). יש לצפות, כי הסדרי ונוהלי עבודה בבנק, בכל הקשור לביצוע ותיעוד פעולות בנקאיות על ידי פקידים, יהיו בהירים ואחידים. במצב דברים בו כל פקיד ממלא טופס סטנדרטי של בנק בצורה שונה וכטוב בעיניו, עלולה להווצר אנרכיה במאגרי הבנק, כך שלא ניתן יהיה, בדיעבד, לדלות מידע חיוני אודות פעולות בנקאיות אשר בוצעו. יש לצפות כי פקיד בנק סביר, המבצע פעולה של העברת כספים בטלפון, בסכום של 100,000 ₪, יציין באופן ברור, בתיבה המיועדת לחתימת הלקוח, את שמו המלא של מבצע הפעולה ואת דרך ביצועה, ולא ישתמש בקיצורים לא בהירים, לא מובנים ולא קריאים. י. במקום המיועד לכך בטופס, מופיעה חתימת הפקיד אשר אישר העברת כספים זו. מר צוקר לא ידע מיהו הפקיד אשר חתם על גבי טופס זה (עמ' 55 לפרטיכל, ש' 18), ואף מר רפאל פוס, מנתח המערכות בבנק הפועלים, לא ידע מי אישר העברת כספים זו (עמ' 62 לפרטיכל, ש' 18). חתימת התובע אינה מופיעה על גבי טופס זה ולית מאן דפליג, כי התובע לא אישר העברה זו ולא הסכים לה. טענת מר צוקר וב"כ הבנק היא, כי משחתמו התובע ורשל על טופס מתן ההוראות (נספח ד' לתצהיר צוקר), בכך, למעשה, הצהירו, כי הנם מאשרים, שהבנק יעביר כספים מהחשבון המשותף, על סמך הוראה טלפונית של אחד השותפים בלבד. בהמשך פסק הדין אדון בתוקפו של ההסכם נשוא טופס מתן ההוראות, אך לעת עתה, די לנו בכך, כי טופס מתן ההוראות מתייחס אך ורק לחשבון מספר 356485 ועל כן, ממילא אין הוא רלוונטי לפעולות אשר התבצעו בחשבון מספר 356884. לא אכריע כאן בשאלה העובדתית, כיצד התקבלה בבנק הוראת רשל לבצע את הפעולה האמורה. בין אם היא התקבלה טלפונית ובין אם התקבלה שעה שרשל נכח בבנק וחתם על גבי הטופס, העברת הכספים נעשתה בניגוד להסכם פתיחת החשבון, לפיו, הזכות לבצע פעולות בחשבון נתונה אך ורק לכל בעלי החשבון יחד. משלא הוכח, ואף לא נטען, כי התובע אישר לבנק לבצע העברת כספים זו, ומשהוכח כי הבנק ביצע את העברת הכספים על פי בקשת רשל בלבד, ניתן לקבוע, כי הבנק הפר את תנאי הסכם פתיחת חשבון מספר 356884. יא. כאמור, בתאריך 19.8.94 נעשתה העברת כספים נוספת, בסכום של 212,000 ₪, מהחשבון המשותף שמספרו 356884, לחשבונו הפרטי של רשל. טופס העברת סכום זה (אסמכתא 009878), צורף כנספח יב לתצהיר צוקר. בתצהירו, קובע מר צוקר, כי העברה זו נעשתה בהוראה טלפונית של רשל (סעיף 9 לתצהיר צוקר). דא עקא, שמהטופס האמור, כשלעצמו, לא ניתן לדלות מידע אודות נותן ההוראה להעברת הכספים ובאיזה אופן זו ניתנה. במקום המיועד לחתימת הלקוח, לא מצויה כל חתימה ולא צויינו על גבי הטופס פרטים אודות דרך קבלת ההוראה, הגם שיש סימון X לצד התיבה "עפ"י הוראת הלקוח". בחקירתו הנגדית הודה מר צוקר, כי כשכתב בתצהירו ש"נעשתה העברה בסך 212,000 ₪ בהוראה טלפונית של רשל", עשה זאת מתוך השערה בלבד ולא מתוך ידיעה (עמ' 56 לפרטיכל, ש' 17-25). "ש. ...האם אתה מסכים איתי שעל טופס י"ב אין את זה בכלל (הכוונה לאותיות "הט" שמופיעות בנספח יא - ר.מ.). ת. נכון, אבל זה גם לא מתאים לדוגמת החתימה של רונן. על הטופס במקום שכתוב חתימת הלקוח, אין שום חתימה. ש. אני מציע לך שתי אפשרויות: האחת, שרונן רשל בא לבנק ולא חתם על הטופס. ת. זה אפשרי. ש. אני ממשיך ואומר שמה שכתבת בתצהירך הוא פחות מספקולציה, אין לזה שום בסיס. ש. מה שכתבת בענין זה לא מתוך ידיעה אלא מתוך השערה. ת. כן". גם בכל הנוגע להעברת כספים זו, בדומה להעברת הכספים שנעשתה בתאריך ה- 15.8.94, אין לנו צורך בהכרעה במחלוקת העובדתית לגבי השאלה, באיזו דרך התקבלה ההוראה המדוברת ואם אכן התקבלה מרשל. מאחר שאין חולק, כי התובע לא נתן הסכמתו לפעולה זו, ומאחר שלא קיים הסכם למתן הוראות בטלפון לגבי חשבון זה, ניתן לקבוע שוב, כי הבנק ביצע העברת הכספים בתאריך ה-19.8.94, בניגוד מפורש להסכם פתיחת החשבון, לפיו הזכות לבצע העברת כספים בחשבון, נתונה אך ורק לכל בעלי החשבון יחד. יב. העברת הכספים השלישית, שביצע הבנק מהחשבון המשותף שמספרו 356884, לחשבונו הפרטי של רשל, היתה ב-2.12.94, במסגרתה הועבר סכום של כ-13,000 ₪. טופס האסמכתא לביצוע פעולה זו לא הוגש על ידי מי מהצדדים. גם כאן, משטען התובע כי לא נתן הסכמתו להעברת כספים זו, ומשלא הכחישו זאת נציגי הבנק, ניתן לקבוע, כי גם העברת כספים זו, נעשתה בניגוד להסכם פתיחת החשבון, לפיו הזכות לבצע העברת כספים בחשבון נתונה אך ורק לכל בעלי החשבון יחד. יג. סיכום ביניים: הבנק העביר סכום כולל של 325,000 ₪ מחשבון מספר 356884 לחשבונותיו הפרטיים של רשל, בשלוש פעולות נפרדות. כפי שתואר לעיל, שלושת הפעולות בוצעו על ידי הבנק, בעקבות הוראות שהתקבלו, ככל הנראה, מרשל. אין חולק, כי לפי הסכם פתיחת חשבון זה, על אף שלא הוגש על ידי מי מהצדדים, הזכות לבצע פעולות בחשבון, נתונה אך ורק בידי כל בעלי החשבון יחד, קרי, יש צורך בהסכמתם המשותפת של רשל ושל התובע לכל פעולה ופעולה. עדי הבנק לא הציגו בפני הסברים משכנעים לגבי השאלה, כיצד ועל סמך מה אישרו פקידי הבנק ביצוע הפעולות בחשבון, מבלי לקבל את אישורו של התובע. לגב' רבקה מסינג, סגנית מנהלת סניף אינשטיין (להלן: "גב' מסינג"), לא היו תשובות והסברים לפעולות אשר התבצעו בחשבון מספר 356884 (עמ' 48 לפרטיכל, ש' 14 - עמ' 49 לפרטיכל, ש' 9): "ש. אצלכם בבנק כאשר יש חשבון של בעלים משותפים, אתם מאפשרים לעשות משיכות כספים רק כאשר שני הבעלים נותנים הוראה. ת. בהתאם לרשות המשיכה. ש. כאשר בחשבון או כשיש הוראה שיש שתי חתימות ביחד, אתם מאפשרים רק לשניהם יחד. ת. נכון. ש. האם ישנם מקרים שלמרות שישנם שני בעלים והמשיכה ביחד, אתם מאפשרים רק לאחד מהם למשוך כסף. ת. בשום אופן לא. ש. נניח שאחד מהם שולח פקסימיליה וחותם עליה. האם אתם מאפשרים לו למשוך לבד. ת. לא. ש. טלפונית ת. גם לא. לביהמ"ש: ש. נניח קיים חשבון שבו ההרשאה לחיוב או זיכוי החשבון היא לשניים יחד, וקיימת הוראה טלפונית. כיצד מבצעים את זה בפועל. ת. באופן כללי לא צריכה להיות אפשרות להוראה טלפונית אם יש שני חותמים יחד. ש.מה היית אומרת שבכל זאת החתימו על טופס. ת. אין לי תשובה על זה". ובהמשך (עמ' 49 לפרטיכל, ש' 18 - 20): ש. מפנה לנספח י"א (האסמכתא להעברת הסך של 100,000 ₪ מהחשבון המשותף לחשבונו הפרטי של רשל - ר.מ.), אני אומר לך שבחשבון הזה ישנה הוראה של שתי החתימות ביחד בלבד. האם טופס כזה של נספח זה מחייב שתי חתימות. ת. כן. " משביצע הבנק את העברות הכספים בלא אישורו של התובע, הפר הוא הפרה יסודית את הסכם פתיחת החשבון שבין הצדדים. בהמשך אתייחס גם לטענות ההגנה בדבר האשם התורם מצד התובע וחובת הזהירות הקונקרטית החלה על הבנק. 6. חשבון מספר 356485: א. חשבון מספר 356485 היה, כאמור, חשבון פרטי של רשל בסניף אינשטיין. בתאריך 18.10.94 חתמו רשל והתובע על גבי טופס שכותרתו "שינוי בבעלי חשבון" ולפיו, הצטרף התובע כבעלים לחשבונו זה של רשל (נספח א' לתצהיר צוקר). עוד חתמו רשל והתובע,בסמוך,על גבי טופס "בקשה לפתיחת חשבון" ולפיו, "הזכות לבצע פעולות בחשבון תהיה נתונה:... לכל בעלי החשבון יחד" (נספח ב' לתצהיר צוקר). השניים אף חתמו על טופס מתן ההוראות, ובכך הסכימו, כי הבנק רשאי לבצע בחשבון זה פעולות, אשר ההוראות לגביהן ניתנות בטלפון, או באמצעות הפקסימיליה. ב. מתדפיסי התנועות הרשומות של חשבון מספר 356485 ומתצהיריהם של מר צוקר ומר יעקב כהן (המומחה מטעם התובע - נספח 3 לתצהירו), ניתן לדלות את הפרטים הבאים, לגבי התנועות הרלוונטיות שבחשבון זה, בתקופה שבין חודש יולי 1994 ועד חודש ינואר 1995: ג. הפקדות כספים שביצע התובע בחשבון מספר 356485: בתאריך 24.10.94 העביר התובע סך של 145,000 ₪ מחשבונו הפרטי (מספר 669882 בסניף רעננה) לחשבון זה (נספח טז לתצהיר צוקר); בתאריך 24.10.94 העביר התובע ניירות ערך מחשבונו בסניף רעננה לחשבון זה. לטענת מר צוקר, שווים של ניירות הערך שהועברו היה כ- 104,000 ₪ ואילו על פי חישובי מר כהן מטעם התובע, שווים בעת העברתם כ-110,000 ש"ח ובעת מכירתם (בתאריכים השונים) כ-116,000 ₪. סך הכל העביר התובע לחשבון זה סכום שנע בין 249,000 ₪, להערכת מר צוקר, לבין 261,000 ₪, להערכת מר כהן. ד. במהלך חודשים אוקטובר ונובמבר בשנת 1994, בוצעו מספר רכישות ומכירות של ניירות ערך בחשבון המשותף מספר 356485. ה. העברות כספים שביצע רשל מחשבון מספר 356485 לחשבונותיו הפרטיים: בתאריך 18.12.94 בוצעה העברת ניירות ערך (קרן נאמנות עדיף) בסכום של כ-95,000 ₪ "לחשבון לא ידוע" (סע' 15 לתצהיר צוקר) ובתאריך 15.1.95 הוחזרו ניירות ערך אלו לחשבון מספר 356485. בתאריך 22.1.95 הועברו ניירות ערך אלו לחשבונו הפרטי של רשל (מספר 363031 בסניף איינשטיין) (סע' 16 לתצהיר צוקר). בתאריך 20.1.95 הועבר סך של 102,000 ₪ מהחשבון הנדון, לחשבונו הפרטי של רשל (מספר 354903 בסניף איינשטיין) (נספח יח לתצהיר צוקר). סך הכל העביר רשל סכום של כ-102,000 ₪ מהחשבון המשותף שמספרו 356485 לחשבונו הפרטי וניירות ערך, אשר ערכם, על פי מר צוקר, עמד על 95,000 ₪ בקירוב. ו. טוען, כאמור, ב"כ הבנק, כי רשל והתובע חתמו על טופס מתן ההוראות, על פיו רשאי היה הבנק לבצע פעולות בחשבון, לרבות, העברת כספים ורכישה ומכירה של ניירות ערך, על-פי הוראות אשר יתקבלו מבעלי החשבון בטלפון או בפקסימיליה. הוראות טופס זה גוברות, לטענתו, על הוראות הסכם פתיחת החשבון, מאחר שמדובר בטופס ספציפי ומאוחר יותר מטופס פתיחת החשבון. כאמור, טופס מתן ההוראות מתייחס אך ורק לחשבון המשותף מספר 356485 ולא לחשבון המשותף מספר 356884. אליבא דב"כ הבנק, העברות הכספים שבוצעו מחשבון מספר 356485 על-ידי רשל, נעשו באמצעות הוראה טלפונית. מאחר שסעיף 10.2 לטופס מתן ההוראות קובע כי: "חתמו שניים או יותר על כתב זה יחול האמור בו על כל בעלי החשבון ו/או כל אחד מהם לחוד." ומאחר שסעיף 5 לטופס מתן ההוראות, פוטר את הבנק מאחריותו לנזק במקרה זה, טוען ב"כ הבנק, כי העברות הכספים נעשו במסגרת מכלול היחסים החוזיים שבין התובע לבין הבנק ואין לו, לתובע, להלין אלא על עצמו. ז. על מנת לקבוע, האם רשאי היה הבנק להעביר את הכספים לעיל, מהחשבון המשותף שמספרו 356485 לחשבונותיו הפרטיים של רשל, יש לבצע בחינה דו-שלבית. בשלב הראשון, במישור המשפטי, נבחן, כיצד ניתן ליישב את הסתירה הקיימת, בין מסמך פתיחת החשבון המשותף שמספרו 356485 (נספח ב' לתצהיר צוקר) לבין טופס מתן ההוראות (נספח ג' לתצהיר צוקר): מחד גיסא, על-פי טופס הבקשה לפתיחת חשבון, הזכות לבצע פעולות בחשבון נתונה לכל בעלי החשבון יחדיו. מאידך גיסא, על-פי סעיף 10.2 לטופס מתן ההוראות, חל האמור בו על כל בעלי החשבון ו/או על כל אחד מהם לחוד. אם אקבע, כי ההסכם נשוא טופס מתן ההוראות גובר על הסכם פתיחת החשבון, אעבור לשלב השני, בו אבחן, במישור העובדתי, האם ההוראות להעברת כספים ניתנו על ידי רשל בטלפון ועל-כן, בהתאם להסכם נשוא טופס מתן ההוראות, היה רשאי הבנק להעביר הכספים. ח. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את המסמכים הנוגעים לענין, הגעתי לכלל מסקנה, כי הגם שטופס מתן ההוראות מאוחר בזמן להסכם פתיחת החשבון והוא גם מסמך ספציפי, אין בו כדי לגרוע מהוראות הסכם פתיחת החשבון ולשנות תנאיו. טופס מתן ההוראות אך הוסיף לבעלי החשבון אפשרויות, לגבי אופן מתן הוראות לבנק, לביצוע פעולות בחשבון - באמצעות הטלפון ו/או הפקסימיליה, והכל - בהתאם לתנאי הסכם פתיחת החשבון. בהסכם פתיחת החשבון נקבע, חד-משמעית, כי הזכות לבצע פעולות בחשבון נתונה, לכל בעלי החשבון יחד. היינו, הצדדים הסכימו, כשפתחו את החשבון, כי זהו חשבון משותף, אשר הפעולות בו יעשו רק בהסכמת כל בעלי החשבון כאחד. הם הסכימו כי החשבון אינו חשבון פרטי של מי מהשותפים לו, שכל צד רשאי לעשות בו ככל העולה על רוחו. כוונת הצדדים היתה, ליצור תנאי מגביל בהסכם, אשר ימנע מאחד השותפים מלפעול לבדו בחשבון, שלא בהסכמת שותפו, ובוודאי שלא להונות את שותפו. התחקות אחר כוונת הצדדים, בעת החתימה על טופס מתן ההוראות, אינה מלמדת, כי השותפים לחשבון התכוונו לשנות את התנאי המגביל את הזכות לבצע פעולות בחשבון, אלא בהסכמתם המשותפת. כוונתם היתה אמנם לייעל את פעילותם מול הבנק, אך לא לרוקן מתוכן את תנאי הסכם פתיחת החשבון המקורי. ט. הן התובע והן הבנק נסמכים בסיכומיהם על פסק-דין שניתן בבית-המשפט המחוזי בירושלים, על- ידי כב' השופט עזרא קמא בת.א. (ירושלים) 812/93 בנק לאומי לישראל נ' החברה להקמת נאות אסתר ואח' (לא פורסם), תק-מח 2003 (1) 2542. שם, בין היתר, עתר התובע להשבת יתרת חוב שנוצרה בחשבונה של הנתבעת. לשם ביצוע פעולות בחשבונה של הנתבעת, נדרשה חתימתם המשותפת של שניים מהנתבעים האחרים. טענת התובע שם, בדומה לטענת הבנק במקרה שלנו, היתה, כי מאחר שהנתבעים הסכימו כי ניתן יהיה למסור לבנק הוראות לביצוע פעולות בנקאיות בטלפון ובפקסימיליה, הרי שאין חשיבות להסכמה הראשונית, לפיה תדרש חתימתם המשותפת של השניים, לשם ביצוע העברת כספים מהחשבון. השופט קמא קבע בפסק דינו, שם, 2551 (סעיף 27): "עיינתי במסמכים והגעתי למסקנה, כי אין בהם כדי להסיר את אחריותו של התובע. ת14/ והנספח ת15/, הם הסכמה לביצוע פעולות בנקאיות על פי פנייה טלפונית. לכאורה, יש בכך כדי לאיין את דרישת החתימה המשותפת. אולם, עיון מדוקדק במסמך מגלה שאין הדבר כה פשוט. ההסכמה לביצוע פעולות על-פי שיחות טלפון מתייחסת אך לשורה מצומצמת של פעולות, כפי שזו מוגדרת בנספח (סעיפים א'-ה' לת15/). מדובר אך בפעולות בניירות ערך או באופציות, פעולות במטבע חוץ, פעולות הקשורות לתעודות פיקדון, פעולות הנוגעות לפק"מ וכן קבלת ייעוץ בקשר להשקעות. דא עקא, שהנתבעים טוענים שהוצאת הכספים נבעה ממשיכת שיקים והעברות שלא כדין. מקרים אלה אינם נכנסים לגדר כתב ההסכמה." כב' השופט קמא קובע, למעשה, כי ככלל, ההסכמה לביצוע פעולות בנקאיות על- פי הוראה טלפונית, מתגברת על ההסכמה הראשונית. ברם, בנסיבות העניין שם, טופס מתן ההוראה הטלפונית, התייחס אך ורק לשורה מצומצמת של פעולות בנקאיות, אשר פעולת משיכת כספים מן החשבון לא נכללה בגדרה, ולפיכך, באותה פרשה, גברה ההסכמה הראשונית על פני ההסכמות בטופס מתן ההוראות הטלפוניות. בהמשך פסק-הדין (פסקה שניה לסעיף 27 שבו), מתייחס כב' השופט קמא לעניין מתן הוראות באמצעות הפקסימיליה: "נותרה, אפוא, הבקשה לביצוע פעולות על פי הוראות המועברות באמצעות הפקסימיליה. גם במקרה זה מסקנתי היא שאין בבקשה זו כדי להועיל לתובע. כל כך למה? בקשה זו אינה גורעת כלל מהתחייבות הבנק לבצע פעולות רק בחתימת לוי ורפאלי, שכן לא נכתב כי הודעת הפקסימיליה תהיה בחתימת אחד מהצדדים. כל שנאמר שם הוא שהחברה רשאית למסור הודעות גם בפקסימיליה, וזאת מטעמי נוחות. אולם, אין בכך כדי לבטל את הדרישה כי גם הוראות שמועברות באמצעות פקס, צריכות להיות בחתימת שניים, כנדרש. " חולקת אני על ההבחנה שמבצע כב' השופט קמא, בין ביצוע פעולות בנקאיות על- פי פנייה טלפונית, לבין אלו המבוצעות על-פי פנייה באמצעות מכשיר הפקסימיליה. מדוע בקשה לביצוע פעולות בנקאיות על-פי הודעה בפקסימיליה, אינה גורעת מהתחייבות הבנק לבצע פעולות רק בחתימת השותפים יחד, ואילו בקשה לביצוע פעולות בנקאיות על-פי הודעה בטלפון, יש בה כדי לאיין את דרישת החתימה המשותפת? התשובה לכך טמונה בשאלה, האם ניתן לקבל, מבחינה טכנית ומעשית, באמצעות הטלפון, הסכמתם המשותפת של בעלי חשבון בנק, לביצוע פעולה בנקאית מסוימת. את הסכמת השותפים לביצוע פעולה בנקאית, הבנק יכול לזהות בנקל, אם התקבלה באמצעות הפקסימיליה - על השותפים לחתום בצוותא על ההוראה לבנק ולשגרה אליו באמצעות הפקסימיליה. י. סבורני, כי אף לגבי הוראות באמצעות הטלפון, יש לדרוש אישורם של כל בעלי החשבון יחד, מקום בו דרושה הסכמת כל השותפים למתן הוראה לביצוע פעולה בנקאית. כיום, בעידן בו התקשורת האלחוטית כה מפותחת, ואפשרויות ההתקשרות בין בני האדם כל כך מגוונות וזמינות, לא צריך להתעורר קושי ממשי לקבל אישורו של שותף לחשבון, לבצע פעולה בנקאית בטלפון. הדבר אינו כרוך בסרבול והוא ללא ספק אפשרי. ישנן מספר אפשרויות לקבל את אישורם המשותף של בעלי החשבון. השותפים יכולים להתקשר יחדיו, מאותו מכשיר טלפון, אם הם נמצאים האחד ליד השני; הם יכולים להתקשר זה אחר זה, כל אחד ממכשיר הטלפון שברשותו; הם יכולים להתקשר יחד, באמצעות שירות "שיחת וועידה", בה כל אחד מהם מדבר ממכשיר הטלפון שברשותו, ויחד הם יכולים לדבר עם פקיד הבנק; אפשרות נוספת היא, כי פקיד הבנק, אשר קיבל הוראה לבצע פעולה מאחד השותפים, יתקשר אל השותף השני ויקבל אישורו הטלפוני. בימים בהם בידי רוב הציבור מצוי מכשיר טלפון נייד, יוכל פקיד הבנק לקבל את אישורו של השותף בנקל. יא. המסקנה המתבקשת, אם כן, היא, כי טופס מתן ההוראות, אין בו כדי לשנות את תנאי הסכם פתיחת החשבון. תכליתו של ההסדר, המאפשר מתן הוראות באמצעות הטלפון או הפקסימיליה, הינה להקל על חיי העסקים השוטפים ולמנוע טרחה מבעלי החשבון והבנק. אלא שהסדר זה, מתייחס אך ורק למימד הפרוצדורלי של ביצוע העסקאות בחשבון הבנק ולא לתנאים המהותיים של החשבון המשותף, המגובשים בהסכם פתיחת החשבון. הוראות טלפוניות לביצוע פעולות בחשבון, אמורות להתקבל על-ידי הבנק בהתאם ובכפוף לתנאים המוסכמים בהסכם פתיחת החשבון, קרי, בהסכמת כל בעלי החשבון. בצורה דומה, ובהתאם לתנאי הסכם פתיחת החשבון, יש אף לפרש את סעיף 10.2 להסכם מתן ההוראות. יב. מעבר לנדרש אציין, כי חוסר האחידות, הסתירות והבלבול העולים מעדויות עדי הבנק, מעידים על נוהלי עבודה לא ברורים, אי-סדר וחוסר התאמה בפעולות פקידי הבנק, המגיעים לכדי רשלנות בניהול חשבונות הבנק. מר צוקר הודה בעדותו (עמ' 56 לפרטיכל, ש' 6), כי פקיד הבנק ביצע "כשל טכני", כאשר לא סימן במחשבי הבנק, בעת פתיחת החשבון, כי החשבון מצריך "חתימה חריגה". זאת ועוד, טען מר צוקר בעדותו (עמ' 53 לפרטיכל, ש' 5) כי "בחשבון שבו יש שני חותמים לא נהוג לעשות הוראה טלפונית", ונחזור אף על עדותה של גב' מסינג, המעידה על הדרך הלא מקצועית בה נוהל החשבון: "ש. מפנה לנספח ו' לתצהיר הבנק, על נספח זה האם זו הוראה טלפונית או לא. ת. אין סימן כזה. יש חתימה אחת. זה מה שאני רואה. אינני מכירה החתימות. נכון שהעובדה שקיימת חתימה פירושה זה לא הוראה טלפונית. אולי זה שתי חתימות. זה לא מסומן שזה טלפונית. ש. מפנה לנספח ז'. מה את אומרת לגבי נספח זה. ת. זו לא הוראה טלפונית. ש. מפנה לנספח י"א, אני אומר לך שבחשבון הזה ישנה הוראה של שתי החתימות ביחד בלבד. האם טופס כזה של נספח זה מחייב שתי חתימות. ת. כן. (עמ' 49 לפרטיכל, ש' 12-20) במצב דברים כזה, בו לסגנית מנהלת סניף הבנק אין תשובות לגבי הדרך בה מתנהל חשבון הבנק, אין זה מפליא, כי פקידי הבנק מבצעים העברות כספים מחשבונות, בניגוד להסכמי פתיחת החשבון, לא מציינים על גבי טפסי האסמכתאות לפעולות בנקאיות את שם המבצע ואת דרך הביצוע, ומחתימים את בעלי החשבון על טפסים למתן הוראות טלפוניות, כאשר "לא צריכה להיות אפשרות להוראה טלפונית", כדברי הגב' מסינג (עמ' 49 לפרטיכל, ש' 7). יג. מאחר שקבעתי כי טופס מתן ההוראות, אין בו כדי לאיין את דרישת ההסכמה המשותפת של כל בעלי החשבון לביצוע פעולות בחשבון, מתייתרת לדיון השאלה, האם בוצעו הפעולות בחשבון מספר 356485 על סמך הוראות טלפוניות. מאחר שהפעולות שביצע הבנק בחשבון משותף זה, בוצעו על סמך הוראתו הבלעדית של רשל וללא הסכמת התובע, הפר הבנק הפרה יסודית את הסכם פתיחת החשבון. 7. מאזן הרשלנות: א. טרם אתייחס לטענת ב"כ הבנק בדבר האשם התורם, שיש לייחס לתובע, ולטענה, כי התובע לא עמד בחובת הקטנת הנזק, אקדיש מספר מילים להיקפה של חובת הזהירות הקונקרטית, החלה על הבנק, בנסיבות דנן. ב. קיימת פסיקה ענפה וספרות מקיפה בדבר חובות הבנק כלפי הלקוח ובדבר היקף פרישתה של אחריות הבנקים. ככלל, הנטייה הניכרת בפסיקה, כמו גם בחקיקה, הינה להרחיב את אחריותם של בנקים כלפי לקוחותיהם. בנק חייב לפעול במיומנות, במקצועיות, ובזהירות, בעת שהוא מבצע עסקאות עבור לקוחותיו. על כך עמד כב' הנשיא שמגר, בפסק-דין טפחות, 585: "10. מערכת היחסים שבין לקוח (ולדידי, אף מי שאינו לקוח) לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפסים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצדו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן (ראה: א' פורת, "אחריותם של בנקים בגין רשלנות - התפתחויות אחרונות" ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג (לשכת עורכי-הדין - ועד מחוז תל-אביב, א' רוזן-צבי עורך, תשנ"ד) 324). מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל." (ראו גם: דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט, פ"ד מז (5) 31, ע"א 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ח(4) 94, ע"א 1286/90 בנק הפועלים נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 817 ומאמרו של פרופ' אריאל פורת "אחריותם של בנקים בגין רשלנות-התפתחויות אחרונות", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב- תשנ"ג, (לשכת עורכי-הדין מחוז תל-אביב, א' רוזן- צבי עורך, תשנ"ד) 324). בע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3) 265, קבע כב' השופט אור, כי על הבנק לנהוג בכספי הלקוח במיומנות ובזהירות ראויות, ולדאוג שכספו או נכסיו המופקדים בבנק לא ייפגעו. במסגרת זו עליו לנהוג בזהירות בכדי למנוע מרמה בחשבונות הלקוח ובנכסיו שבבנק. ג. יחד עם זאת, קובעת הפסיקה, כי חובות הזהירות, הנאמנות והגילוי של בנק כלפי לקוחו משתנות ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבותיו (ראה: פסק-דין טפחות, 592 ): "18. יחד עם זאת, אין להסיק מדברים אלה כי חובתו של הבנק ללקוח זהה בכל מקרה ומקרה. היקף החובה ו'רמת הנאמנות' הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, ולאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק." ד. טוען ב"כ הבנק, כי התובע הינו לקוח מתוחכם, בקיא ובעל מומחיות ונסיון בנושאי כספים, בנקאות והשקעות בניירות ערך. אי לכך, אליבא דב"כ הבנק, חובת הזהירות הקונקרטית של הבנק כלפי התובע, מצומצמת ביותר. איני מקבלת טענה זו, בודאי ובודאי בכל הקשור לחובת הזהירות הנדרשת מהבנק, לגבי ביצוע פעולות שגרתיות של העברות כספים בהתאם להסכמי פתיחת החשבון. אין ולא כלום בין מומחיותו של אדם בתחום ניירות הערך, לבין חובת הזהירות שחלה על הבנק, בעת ביצוע העברת כספים, מחשבונו של אותו אדם. פעולות בנקאיות בחשבונותיהם של לקוחות הבנק אמורות להתבצע בזהירות, באחריות, במיומנות ובהתאם להסכמי פתיחת החשבון ולהרשאות הקיימות, ואין נפקא מינה, אם הלקוח הינו הדיוט, או מומחה לניירות ערך. שונה בתכלית הוא מקרה, בו פלוני תובע בנק בגין הפסדים אשר נגרמו לו, תוך רכישה ומכירה של ניירות ערך. במקרה כגון זה, ייתכן שהיה מקום להשמע לטענה, כמו זו הנטענת לפנינו, לפיה חובת הזהירות הקונקרטית של הבנק מצומצמת יותר, עקב מומחיותו של אותו אדם, בכל הקשור לניהולם של ניירות ערך. לא זה המקרה הנדון. עוולתו של הבנק היתה בכך, כי ביצע העברה של כספים, בניגוד למוסכם בכתבי ההרשאה שקיבל. בכל הקשור לאופן ביצוען של פעולות בנקאיות בסיסיות, יש לדרוש מהבנק כי יעמוד בסטנדרט הגבוה ביותר של זהירות כלפי כל לקוחותיו. ה. ב"כ הבנק טוען, כי לתובע אשם תורם, בשיעור של 100%, מאחר שהיה נתון להשפעתו של רשל, ונמנע מלעשות שימוש באמצעי פיקוח ובקרה שנתן הבנק בידו, דוגמת כרטיס עדכן, תדפיסי חשבון ואפשרויות לבירורים בעל-פה ובאינטרנט. קיימת מחלוקת עובדתית בין התובע לבין הבנק, לגבי אפשרויותיו של התובע לעשות שימוש באמצעים אלו ולגבי השאלה, האם עשה התובע, הלכה למעשה, שימוש באמצעים אלה. התובע גרס, כי כרטיס העדכן שהיה בידיו, לא התייחס לחשבונות המשותפים. עוד גרס הוא, כי תדפיסים המפרטים את העברות הכספים שביצע רשל, לא הגיעו לידיו. פלוגתא עובדתית נוספת שהתגלעה בין הצדדים, התייחסה למסמך מתאריך 30.10.95, שכותרתו "הצהרה" (נ/3), לפיו מצהיר רשל, כי הכספים בחשבונות המשותפים, שייכים לתובע. הבנק גורס, כי המסמך מעולם לא הוצג לו על-ידי התובע, ואילו התובע גורס, כי הציג מסמך זה לבנק, אך לא קיבל התייחסות הולמת. ו. החלטתי שלא לקבל את טענת הבנק, לפיה התובע לא הקטין את נזקו, וכי יש לייחס לו אשם תורם, מתבססת על שלושה אדנים. ראשית, מאמינה אני לגרסת התובע, כי לא ידע, עד למועד מעצרו של רשל, או בסמוך לכך, כי רשל העביר כספים מהחשבונות המשותפים לחשבונו הפרטי. התובע אף לא קיבל לידיו עדכנים של החשבונות המשותפים, מאת הבנק. העדכן הבודד שהיה ברשותו, ניתן לו על-ידי רשל, והוא לא היה העדכן הרלוונטי לחשבונות המשותפים. לגבי תדפיסי החשבונות, הבנק לא הוכיח כי תדפיסי התנועות בחשבון הומצאו לתובע. התדפיסים נשלחו למענו של רשל. על אף שהתובע התגורר תקופה מסוימת במען זה, היתה זו אך תקופה קצרה, ומששינה התובע את מענו, לא עודכנה כתובתו החדשה בבנק. אשר ל-נ/3, אמינה בעיני גרסת התובע, כי הוא פנה אל פקידי הבנק והראה להם את המסמך. ויובהר, שגם שעדי הבנק לא שללו טענה זו של התובע, כי הוא פנה אליהם והראה להם את הצהרת רשל, לפיה הכספים בחשבונות המשותפים שייכים לתובע. ז. שנית, גם אם היה התובע מעיין בתדפיסי התנועות בחשבון, סביר כי לא היה יודע שרשל העביר כספים מחשבונותיהם המשותפים לחשבונו הפרטי. תדפיסי התנועות בחשבונות המדוברים (נספחים ה' ו- ט"ו לתצהיר צוקר), עמוסים בפרטי התנועות והפעולות אשר בוצעו בחשבונות עסקיים אלה. בחשבונות אלו בוצעו פעולות רבות, על בסיס יומי, הכוללות מכירה ורכישה של ניירות ערך, העברות ומשיכות של כספים מפקדונות וכו'. העברות הכספים אשר ביצע רשל, נבלעות בים הפעולות הבנקאיות אשר בוצעו בחשבונות. על מנת לזהות ולבודד את הפעולות הללו, מבין שלל הפעולות הבנקאיות המפורטות בתדפיסים, יש צורך בעין מקצועית, אשר תבחן את התנועות בחשבונות על בסיס יומי. הטלת נטל שכזה על התובע, אינה ראויה ואין לדרוש, בנסיבות אלו מהתובע, כי יבדוק על בסיס יומי, האם בוצעו פעולות לא כשרות בחשבונותיו. ח. שלישית, הבנק לא הוכיח, כי אף אם היה פונה התובע אליו, במועד מוקדם יותר, ומודיע על התנועות החריגות שבחשבון, היה הדבר מקטין את הנזק. ט. כל זאת ועוד, הדרך בה אישר הבנק את הפעולות בחשבונות המשותפים, היא כה חמורה, ורשלנותם של פקידי הבנק בכל הקשור לניהול החשבונות היא כה בוטה, עד כי אין מקום להטיל על התובע חלק מן האשם. בנק חייב לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים להגנת ממונם של לקוחותיו, ואין לקבל את הטענה, כי התרשלות הלקוח מאיינת את עילת תביעתו נגד הבנק. ייתכן שבמקרים קיצוניים, עשויה התרשלות כזו להצדיק את הפחתת שיעור הפיצויים להם יהיה הלקוח זכאי, אך אין זה המקרה שלפנינו. י. בע"א 431/88 ישיבת ישמח משה עיה"ק נ' בנק צפון אמריקה בע"מ, פ"ד מד(4) 177 (מקרה בו נמשכו מחשבונה של המערערת ונגנבו סכומי כסף על ידי מנהל סניף הבנק המשיב), כב' השופט ש' לוין העלה ספק, העולה מהלכה שפסק בית הלורדים באנגליה, אם מוטלת על הלקוח חובה לבדוק את העתקי החשבונות ולדווח לבנק על משיכות בלתי מורשות מחשבונו: "לעניין הסכום של 60,000 דולר, שומה היה על המערער להוכיח קיומה של חובה מצד המשיבה 1 כלפי הבנק לבדוק את דפי החשבון ולהודיע לו על המשיכות וכן להוכיח, שהבנק שינה את מצבו לרעה עקב המחדל. לעניין הראשון יש להדגיש, כי לאחרונה חלו התפתחויות לעניין גיבושה של החובה האמורה. כך, למשל, נפסק על-ידי מועצת המלכה בפרשת [8] TAI HING COTTON LTD. LIUCHANG BANK (1985) שלא מוטלת שום חובה על-ידי לקוחו של בנק לבדוק את עותקי החשבון שהוא מקבל מהבנק ולהודיעו על כל משיכה בלתי מורשית. הפרקליטים המלומדים לא התיחסו לאסמכתא האמורה, ולפיכך אמנע גם אני מלשקול, אם יש עמנו מקום לנהוג בעקבותיה; אך די לציין, שהנטייה המודרנית היא לצמצם את היקפן של חובות הלקוח כלפי הבנק." (שם, 190). יא. לסיכום נקודה זו. יש להטיל האחריות החוזית המוחלטת על הבנק במקרה דנן ואין לייחס לתובע אשם תורם. הבנק נמצא בעמדה הטובה ביותר למנוע את הנזק. הבנק הוא הגוף המבצע את הפעולה הבנקאית על סמך הוראת לקוחותיו. יש לו את הכישורים המיוחדים והאמצעים הטכניים לבצע את הפעולות בצורה מבוקרת ואחראית, ולהמנע מביצוע פעולות החורגות מהרשאה. ודוק, הבנק הוא בגדר נותן שרות. מאחר שהפרט רוחש לבנק אמון מיוחד, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים, ואף רואה בו גוף מעין ציבורי, הוא נוטה לעיתים לא לנקוט באמצעי זהירות מצידו להקדים פני נזק אפשרי. 8. נזקיו הכספיים של התובע: נוכח מסקנותי לעיל, על הבנק להשיב לתובע את הסכומים אותם הפקיד בחשבונות המשותפים ואשר הועברו על-ידי הבנק שלא כדין לחשבונותיו הפרטיים של רשל, בסך כולל של 456,000 ₪ (הבנק לא חלק על גובה הסכום - ר' למשל סעיף 25 לסיכומיו), נכון ליום 1.11.94 (מועד ממוצע למועדי ההעברות השונות). בסכום זה חבים גם נתבעים 2 ו-3, נוכח האמור בסעיף 1ב' לפסק-דיני לעיל. 9. נזקי הגוף: א. טוען התובע, כי מלבד הנזקים הכספיים שנגרמו לו כתוצאה מפעולות הבנק ללא הרשאתו, גרמה לו הטראומה הכלכלית, אף לנזקים נפשיים, המתבטאים ב: "תסמונת חרדה כללית (1) וטיק של שעול פסיכוגני (2-8). תסמונת החרדה הכללית מאופיינת בחרדה עודפת ודאגה רבה (ציפיה חרדתית) במשך 6 ח', בקשר לעבודה או לימודים. קשה לו לשלוט בחרדה...גורמת למצוקה משמעותית והפרעה בתפקוד חברתי, תעסוקתי ומשפחתי...הפרעה של טיק שעול פסיכוגני שייכת להפרעת טיק מוטורית...הטיק...נחווה כבלתי ניתן להמנע ממנו...הפרעה זו נמשכת מעל לשנה ולכן היא כרונית במהלכה. הטיקים מופיעים פעמים רבות ביום...ההפרעה גורמת למצוקה קשה והפרעה משמעותית בתפקוד החברתי, התעסוקתי, המשפחתי, הבין מיני..." (עמ' 3-4 לחוות דעתו של ד"ר פנחס סירוטה - פסיכיאטר מומחה ופסיכותרפיסט - מיום 28.12.97) ד"ר סירוטה הוסיף וקבע בחוות-דעתו האמורה, כי חלה החמרה בהפרעה האמורה ממנה סבל התובע, כתוצאה מהטראומה הכלכלית שארעה לו. הוא העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 30%, לפי סעיף 34ד לתוספת של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"). ב. בעקבות החלטת בית-משפט זה, מיום 18.6.03, בה נתבקש ד"ר סירוטה "להפריד בקביעת נכותו של התובע בין אחוז הנכות אותו ניתן לייחס לעבר, לבין ההחמרה, לפי השקפתו, בגין האירוע נשוא הדיון, הכין ד"ר סירוטה, ביום 12.10.03, חוות-דעת משלימה, לפיה, ניתן לייחס 10% מתוך שיעור נכותו הצמיתה של התובע למחלת העבר ואילו 20%, הנם "בעקבות ההחמרה שנגרמה עקב הטראומה הכלכלית שנחתה על ראשו לאחר שהבנק סירב להשיב לו את כספיו..." (עמ' 2 לחוות-הדעת המשלימה). ג. מטעם הבנק הוגשה חוות-דעתו של פרופ' אבנר אליצור, מיום 15.10.01, לפיה מצבו הנפשי ובעיות השיעול של התובע אך ורק הוחמרו כתוצאה מהארוע הנדון, החמרה אותה הוא מעריך בכדי 10% נכות, לפי סעיף 34ב' לתקנות. עוד קבע פרופ' אליצור, כי "...הוא התמודד באופן רציונלי תואם עם הארוע ועל כן החמרה נפשית זו במצבו הינה זמנית עד סיום סדרת הטיפול הראשונה בחודש אפריל 1998 (על-ידי ד"ר סירוטה - ר.מ.)". ד. לטענת ב"כ הבנק, לא מתקיים כלל קשר סיבתי בין האירוע הטראומתי שחווה התובע לבין הנזקים הנטענים. לטענתו, אף אם ייקבע כי מתקיים קשר סיבתי, כאמור, יש להעדיף את חוות-דעתו של פרופ' אליצור, על פני חוות-דעתו של ד"ר סירוטה. ה. על מנת לקבוע האם על הבנק לפצות את התובע בגין נזקיו הנפשיים, יש להכריע בסוגיית קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החוזה מצד הבנק לבין נזקי התובע. סוגיית הקשר הסיבתי כוללת שתי שאלות: האחת, שאלת הגרימה, כלומר, האם גרמה העוולה לנזק הנטען, והשניה, שאלת ההיקף, כלומר, היקף חבות המזיק בגין אותה עוולה (ראו: דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (כרך ב') 1695). במקרה דנן, בדיון בשאלה הראשונה, שאלת הסיבתיות העובדתית, יש לבחון תחילה, האם העוולה מצד הבנק גרמה לתובע לפגיעה כלכלית. לאחר מכן, יש לבחון, האם אותו טיק שיעול פסיכוגני, לו טוען התובע, הוא אמנם תוצאה של הפגיעה הכלכלית ומפח הנפש, שגרם לו הבנק. שתי שאלות אלו הן שאלות בעובדה, אשר תוכרענה על סמך הראיות שהביאו בעלי הדין. לאחר הכרעה בשאלת הסיבתיות העובדתית, ומתן תשובה חיובית לטענה בדבר קיומה, יש לעבור לדון בשאלת הסיבתיות המשפטית. שאלת הסיבתיות המשפטית תיבחן, על-פי מבחן הצפיות, לפיו, רק נזקים אשר נגרמו מן העוולה, ואשר הבנק צפה, או שהיה עליו לצפותם, מראש, יזכו את התובע בפיצוי. ו. שוכנעתי כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין עוולת הבנק לבין נזקו הנפשי של התובע. בחלקו הראשון של פסק-דין זה קבעתי, כי הבנק הפר את הסכמיו עם התובע, ובעוולתו זו גרם לתובע נזקים כספיים. בחינת חוות-דעותיהם של המומחים מטעם שני הצדדים הביאוני למסקנה, כי שניהם מסכימים כי היתה החמרה בהפרעותיו הנפשיות של התובע, עקב הטראומה שעבר. ד"ר סירוטה קבע בחוות דעתו, כי: "מר מהגר סובל מהחמרה של הפרעה זו עקב הטראומה הכלכלית שאירעה לו בעת שהבנק סירב להחזיר לו כספיו שנלקחו ע"י שותפו, שלא בידיעתו וללא הסכמתו. זה היווה גורם סטרסוגני קיצוני וחמור עבורו..." בחקירתו אישר ד"ר סירוטה, כי: "...ההפרעה ממנה סובל התובע לא נוצרה עקב ההתמוטטות הכלכלית הנטענת, אלא גרמה להתקף...של מחלה זו." (עמ' 17 לפרטיכל, ש' 13-14) פרופ' אליצור מצטרף לקביעה של ד"ר סירוטה בעניין זה: "לאור האמור אני מסכים עם ד"ר סירוטה שבהקשר לאירוע הסטרסוגני הנדון מדובר אך ורק בהחמרה במצבו הנפשי בלבד." ובחקירתו הנגדית מבהיר פרופ' אליצור: "הוא לא החלים. הוא חזר למצב שאפיין אותו בעבר...מההתקף הנוכחי הוא יצא, יחזרו עוד התקפים שלא קשורים." (עמ' 69 לפרטיכל, ש' 24-25). אף קשר סיבתי משפטי מתקיים בעניינינו, ויש להטיל אחריות משפטית על הבנק, אשר יכול היה לחזות מראש, כי מעשהו יגרום לתובע נזק. ז. אשר לשיעור נכותו של התובע, כתוצאה מההחמרה במצבו הנפשי בעקבות הטראומה הכלכלית שחווה, ולשאלה, אם מדובר בהחמרה זמנית, או בהחמרה צמיתה. בשקלי את חילוקי הדעות שבין המומחים, הגעתי לכלל מסקנה, שהנני מעדיפה את דעתו של פרופ' אליצור, לפיה ההחמרה במצבו של התובע, כתוצאה מהארוע דנן, היתה זמנית בלבד. אולם, לגבי שיעורה, הנני מעריכה אותה ב- 15%למשך שנה אחת. ניתן למצוא תמיכה למסקנה זו, אף בדברי ד"ר סירוטה, שהובאו לעיל, לפיהם ההחמרה במצבו הנפשי של התובע מתבטאת בהתקפים בלבד, המחריפים את מצבו הנפשי הקבוע של התובע. אשר למשך תקופת החמרת נכותו - קבע פרופ' אליצור כי: "לפי הערכתי הוא התמודד באופן רציונלי תואם עם האירוע ועל כן החמרה נפשית זו במצבו הינה זמנית עד סיום סדרת הטיפול הראשונה בחודש אפריל 1998." (עמ' 5 לחוות-הדעת, פסקה אחרונה). לפי פרופ' אליצור, ההחמרה במצבו הנפשי של התובע, מוגבלת לתקופה מתחילת טיפוליו ע"י ד"ר סירוטה, ועד לסיום סדרת הטיפולים הראשונה, בחודש אפריל 1998. במועד זה חל שיפור במצבו של התובע והוא הפסיק את טיפוליו אצל ד"ר סירוטה. ח. על-פי הרישומים, מתאריך 4.5.97 החל התובע בסדרת טיפולים אצל ד"ר סירוטה. הסדרה הראשונה של הטיפולים כללה 23 פגישות, והסתיימה באפריל 1998. בתקופה זו, נרשם, כי התקפי השיעול פחתו והוא אינו סובל מהם מדי יום. בחודש יוני 1999 חידש התובע שוב את הטיפול אצל ד"ר סירוטה, לחמש פגישות. ב- 6.11.00 פנה התובע בשלישית לד"ר סירוטה, לארבע פגישות נוספות וב- 2.4.01 לשתי פגישות נוספות. ט. בחינת עברו הרפואי של התובע מראה, כי לכל אורך חייו סבל הוא מהפרעות חוזרות של שיעול טורדני. משנת 1994, כשלוש שנים לפני הטראומה הכלכלית הנדונה אותה חווה, החל התובע לפקוד את רופאיו בתדירות גבוהה יותר, בשל שיעולו. פרופ' אליצור, בעדותו, היה בדעה, כי בכל פעם שהתובע נקלע לתקופה לחוצה ומתוחה בחייו, התרחשו אצלו התקפי שיעול כתוצאה מאירועים סטרסוגניים: "...היו לו כמה וכמה אירועים סטרסוגניים גם בעבר... עשיתי הצלבה בין האירועים האלה ומול האירועים האלה יש התקפים של שיעול... המסקנה שאחרי כל האירועים האלה הוא היה נרגע והיתה הפסקה ארוכה מאוד ואחר כך זה שוב היה מופיע ושוב הפסקה..." (עמ' 68 לפרטיכל, ש' 9-20) חוות-דעתו של פרופ' אליצור מסבירה את דפוס הופעת התקפי השיעול, אשר לרוב היו נרגעים, לאחר קבלת טיפול הולם, עד להופעת ההתקף הבא. ניתן לקבוע בבירור, כי התקף השיעול שהופיע בעקבות האירוע הטראומטי המדובר, היה חוליה ברצף התקפי השיעול שחווה התובע במהלך חייו, ובעיקר מאז שנת 1994, ועדיין חווה כיום. לא הוכח כי התקפי השיעול שהופיעו לאחר האירוע הטראומטי, היו שונים או חמורים יותר, מהתקפי השיעול שפקדו את התובע במהלך שנות חייו. יתרה מכך, לקראת סוף הטיפול הראשון באפריל 1998 פחתו התקפי השיעול של התובע והוא הפסיק את טיפולו. רק ביוני 1999 חידש שוב את הטיפול כאמור ולא הוכח, כי חזרתו של השיעול קשורה בהכרח לאירוע הטראומטי דנן (ראה עמ' 4 לחוות דעתו של פרופ' אליצור). י. המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל היא, כי מתקיים קשר סיבתי בין עוולת הבנק לבין נזקו של התובע, אלא שהיקף אחריותו של הבנק מוגבל להחמרה שחלה במצבו הנפשי של התובע עקב האירוע הסטרסוגני. באפריל 1998 חלה הטבה במצבו של התובע, אשר שיחררה את הבנק מאחריות למצבו הנפשי של התובע ואין לייחס לבנק אחריות נוספת, בגין החמרות נוספות, מאוחרות למועד זה, במצבו הנפשי של התובע. יא. אשר לפיצוי לו זכאי התובע עקב ההחמרה הזמנית בנכותו הנפשית. אליבא דגרסת התובע (בסעיף 14 לתצהיר התובע), שלא נסתרה, השתכר הוא סך של 6,000 ₪ לחודש, נכון לחודש ינואר 1995 (לפי מדד דצמבר 1994). סכום זה נכון ל- 1.10.97 (מדד אמצע תקופת ההחמרה), הנו 7,634 ₪ לחודש. נוכח מסקנתי לענין נכותו הזמנית ושיעורה, התובע זכאי לפיצוי בגין אבדן הכנסה בסך של 13,741 ₪ (1,145 ₪ X 12 חודשים), נכון לתאריך 1.10.97. כן הנו זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל שנגרמו לו בתקופה זו, אותו אני אומדת בסכום של 30,000 ₪, נכון למועד פסק-דין זה. הייתי מזכה את התובע בהחזר הוצאותיו בטיפול הפסיכיאטרי אצל ד"ר סירוטה, אולם, אלו לא הוכחו, ועל כן, אין אפשרות לפצותו בגינם. 10. התוצאה: אני מחייבת את הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. סך של 456,000 ₪, ליום 1.11.94 בגין נזקים כספיים; ב. סך של 13,741 ₪, ליום 1.10.97, בגין הפסדי הכנסה כתוצאה מנזקי גוף; ג. סך של 30,000 ₪, להיום, בגין כאב וסבל; ד. שכ"ט עו"ד בסך של 75,000 ₪, להיום, בצירוף מע"מ והוצאות משפט; ה. הסכומים המפורטים בס"ק א' - ג' ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהמועדים הנקובים לצידם ועד למועד תשלומם בפועל. בנקחשבון בנק משותף