השאלה היחידה הנדונה בערעור היא שאלת גובה הריבית שיש לפסוק בגין חובות שיש לשלמם במטבע חוץ, או במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ. להלן פסק דין בנושא גובה ריבית על חוב במטבע חוץ: פסק-דין השופטת ד' דורנר: העובדות, ההליכים והטענות 1. המשיבה 1 הינה תאגיד בנקאי הפועל בשוויץ (להלן: הבנק), שהחליט, באוקטובר 1991, לממן, באמצעות מכתבי אשראי, את רכישתם של מטעני פלדה (להלן: המטענים) על-ידי תאגיד בריטי (להלן: “Metec”), שהיה, במועדים הרלוונטיים, שייך לתשלובת בינלאומית של חברות בשליטת אחד, אסא (להלן: התשלובת). המטענים נקנו, באמצעות מכתבי אשראי אלה, מספקים שונים באיטליה, בסכום כולל של 3,483,785.75 דולר אמריקאי, תוך שלהבטחת פירעון האשראי קיבל הבנק כתבי ערבות מאסא ומחברת רם תעשיות מתכת ובניה בע"מ (להלן: חברת רם) - שאף היא השתייכה לתשלובת - בסכום כולל של 5,500,000 דולר אמריקאי. נוסף על-כך, קיבל הבנק שטרי מטען מקוריים המתייחסים למטענים שמימן כאמור, ובהם הופיע הוא כנשגר, תוך שחברת רם וחברת שירא בניין מסחר ושיווק בע"מ - השייכת אף היא לתשלובת - הופיעו כגופים שלהם יש להודיע על הגעת המטען לישראל. בין המועדים 7.10.91 ו-23.10.91, שוגרו המטענים מערי-נמל באיטליה לנמל אשדוד, בחמש אוניות שונות, שלהן חמישה בעלים שונים - שלוש המערערות, ושניים נוספים (להלן: בעלי האוניות האחרים). במועד כלשהו לאחר הגעת המטענים לנמל אשדוד, הם שוחררו ונמסרו לנציגיה של התשלובת, וזאת, מבלי שהוצגו שטרי המטען המקוריים, שכאמור היו בחזקת הבנק, כבטוחה. על-כן, כשהחליט הבנק, בראשית חודש אוגוסט 1992, לממש את השטרות חלף חובו, גילה הוא כי המטענים אינם בנמצא. 2. או-אז הגיש הבנק לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שלוש תביעות, שאוחדו בהסכמה (להלן: התביעה) - כנגד Metec ואסא, כנגד סוכנת האוניות ג'יי פי סוכן אוניות ותפעול בע"מ (להלן: הסוכנת) ומנהליה יעקב וגליה פיג'ון, וכנגד חמשת בעלי אוניות שבהן הובלו המטענים. בתביעותיו טען הבנק, כי שחרור המטענים מהנמל ומסירתם לנציגי תשלובת אסא, חרף אי הצגת שטרי המטען המקוריים, לוו במעשי תרמית, גזל וזיוף, או למצער במעשי רשלנות, שגרמו לבנק נזקים העולים, לכל הפחות, כדי שווי המטענים שהיו אמורים לשמש לו בטוחה כנגד האשראי שנתן. לטענת הבנק, Metec וערביה לא פרעו כל חלק מהחוב המגיע לו. בעלי האוניות האחרים לא הגישו כתבי הגנה, ומשכך, ניתנו נגדם, כבר בשלבי הדיון המוקדמים, פסקי-דין בהיעדר הגנה. התביעה כנגד אסא ו - Metec נמחקה עוד לפני שלב ההוכחות, וזאת על-פי בקשת הבנק, שהודיע כי אסא מצוי בהליכי פשיטת רגל, ואילו Metec מצויה בהליכי פירוק וכינוס נכסים. אף התביעה כנגד גליה פיג'ון נמחקה בהסכמה, ועל-כן, בית-המשפט המחוזי דן אך בתביעות כנגד חמשת הנתבעים שנותרו - סוכנת האוניות ומנהלה יעקב פיג'ון (להלן: המנהל), והמערערות. לעניין הסוכנת ומנהלה, התייחסה התביעה לכל המטענים שנשאו חמש האוניות, אך בכל הנוגע למערערות התבססה התביעה אך על משקל ושווי המטענים, שאוניותיהן נשאו. 3. אשר לסוכנת ולמנהלה, לא הייתה מחלוקת כי ללא הוראת מסירה, החתומה על-ידי הסוכנת, לא יכלו המטענים לצאת משער הנמל, ובמקרנו, אכן חתם המנהל בשם הסוכנת על כל הוראות המסירה הרלוונטיות, ובכך אפשר את יציאת המטענים מהנמל והעברתן לידי נציגי התשלובת. בנוסף, מחוות-דעת המומחה שהובאה בפניו, הסיק בית-המשפט המחוזי (השופטת אסתר חיות) כי סוכני האוניות לא היו משחררים מטענים ללא שטרות המטען המקוריים אלא במקרים נדירים, וזאת, רק אם התקבלה ערבות בנקאית או ערבות מסוכן המכס, תוך שבמידת הצורך היו מאחסנים הסוכנים את המטענים בנמל. למרות זאת, מעדותו של המנהל עלה כי המטענים שוחררו מהנמל והועברו לנציגי התשלובת סמוך מאוד למועד הגעתם לנמל אשדוד, וזאת מבלי שהוצגו שטרות המטען המקוריים, ומבלי שהיה לשטרות אלה תחליף כאמור. בית-המשפט המחוזי לא השתכנע, חרף ניסיונות המנהל לשכנעו, כי פעולותיו נפלו לגדר נוהלי השחרור שהיו קיימים במועדים הרלוונטיים, וקבע עוד, כי אף אם היה מקבל גרסתו, לא היה בכך כדי להועיל לו, שהרי בפני הבנק הציג המנהל מצג אחר, על-פיו הנהלים היו אלה שפורטו על-ידי המומחה. בנוסף, קבע בית-המשפט המחוזי כי המנהל והסוכנת הטעו ביודעין את נציג הבנק גם בהזדמנות אחרת. שהרי, במהלך חודש מרץ 1992, לאחר שהתשלובת לא פרעה חובה, הגיע נציג הבנק לישראל לברר אודות החוב, ונפגש עם המנהל, שחזר על הנהלים כפי שנקבעו על-ידי המומחה, ואף גרם לנציג הבנק להאמין כי המטענים היו עדיין בנמל אשדוד; זאת, למרות שהוא בעצמו שחררם קודם לכן, על-ידי שחתם, בשם הסוכנת, על הוראות המסירה שאפשרו זאת. על-כן, קבע בית-המשפט המחוזי כי המנהל וסוכנת האוניות היו אחראים לנזקי הבנק, וזאת בשני מסלולים חלופיים: הראשון, לאור רשלנותם בשחרור המטענים ללא ערבויות או שטרות מטען מקוריים, והטעיה לאחר מעשה. השני, לאור מעשי תרמית מתוכננים היטב על-ידי התשלובת, לה היו הם שותפים, בכך שהציגו בפני הבנק מציאות מוטעית ככל הנוגע להליכי שחרור המטענים בנמל, שעל בסיסה הסכים הבנק לקבל בטוחה, שלא היה עליו לבטוח בה כלל. בית-המשפט המחוזי אף ראה את המנהל כאחראי באופן אישי לעוולות, בהיותו זה שבפועל ביצע את המעשים המגבשים את האחריות בגינן. 4. אשר למערערות, שכאמור שימשו כמובילות בדרך-הים של המטענים הנידונים, קבע בית-המשפט המחוזי כי למרות שברור הוא שעליהן היה לדאוג למסירת המטען אך למחזיקים בשטרות המטען המקוריים, המטענים נפרקו בנמל והאוניות הפליגו לדרכן, כאשר, כאמור, לא הייתה מחלוקת כי לא הוצגו שטרות המטען המקוריים, שהיו באותה העת בידי הבנק. מעדותם של מנהלי המערערות עלה כי נמסרו המטענים לטיפולה של הסוכנת באמצעות המנהל, ובכך ראו עצמן המערערות, כמי שיצאו ידי חובתן כלפי בעל זכות החזקה במטענים, בהסתמכן על-כך כי הסוכנת תפעל על-פי הנהלים הקיימים. בנוסף, לטענת המערערות, האוניות שהובילו את המטענים הוחכרו בחכירת מסע, ושתיים מהן אף הוחכרו בחכירת משנה, תוך שהחוכרים הם שמינו את הסוכנת, ועל-כן אין מקום להטיל עליהן, כבעלות האוניות, אחריות על פעולותיה הפסולות של הסוכנת. בית-המשפט המחוזי קבע, בהסתמך על כללי ההובלה הימיים במשפט הישראלי ובמשפט הבינלאומי, כי אין בפעולותיהן כאמור לשחרר את המערערות, כמובילות, מאחריותן כלפי המחזיקים בשטרות המטען. שכן, בהיעדר תנית פטור מתאימה, שבמקרנו לא הייתה בנמצא, נותרה הסוכנת בעלת זיקה ישירה לבעלי האוניה, וזאת ללא קשר לסבירות החלטות המערערות, בדבר מסירת המטענים לסוכנת. בית-המשפט המחוזי קבע איפוא כי, על-פי שטרות המטען, המערערות נותרו מחויבות, באחריות חוזית ישירה, למסור לבנק את המטענים, וזאת, חרף אי התייצבות הבנק בנמל, עת הגיעו אליו האוניות. 5. המערערות הוסיפו וטענו לאשמו התורם של הבנק, אך בית-המשפט המחוזי דחה טענתן זאת, בקובעו כי לא היו אמצעים אחרים אשר סביר היה לצפות כי הבנק ינקוט בהם, ושלא היו יותר מ"חוכמה לאחר מעשה". בדומה, דחה הוא את טענתן לפיה הפר הבנק את חובתו להקטין הנזק, באשר לא הוכח כי אילו התנהג הבנק אחרת, אכן היה עולה בידו לגבות את חובו - כולו או חלקו. 6. אשר לנזק, קיבל בית-המשפט את טענת הבנק, כי יש לחייב את המנהל והסוכנת, ביחד ולחוד - במלוא שווי המטענים, ואת המערערות - בשווי המטענים שנשאו, בניכוי המקדמה ששולמה. בנוסף, בהסתמך על העמדה בה נקט בית-משפט זה בעבר, קיבל בית-המשפט המחוזי את עמדת הבנק לפיה יש להוסיף על הסכומים ריבית דולרית של 11% לשנה - החל ממועד חתימת הוראת המסירה הרלוונטית לכל מטען ועד לתשלום בפועל - וזאת, חרף טענותיהן של המערערות כנגד שיעור זה, שסותר לדעתן את תכלית חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: החוק), ושעולה על שיעור הריבית אותו ציפה הבנק לקבל מעסקת האשראי. בית-המשפט המחוזי קבע כי יש להפריד בין שיעור הריבית עליו הסכימו הצדדים לעניין עסקת האשראי, המשפיעה על החוב שהשתכלל במועד התגבשות עילת התביעה, ובין שיעור הריבית על חוב זה, שהוא עניין לקביעה תחיקתית או שיפוטית. עם זאת, קיבל בית-המשפט המחוזי את טענת המערערות לפיה יש לנכות מהסכום את דמי האחסנה שהיה על הבנק לשלם אילו היו המטענים בנמצא והבנק היה דורשם תחת החוב כלפיו; אך קבע כי תקופת הניכוי הרעיוני אינה נמשכת עד למועד שבו החליט הבנק לממש את המטענים, אלא רק עד למועד שבו סביר כי היה הבנק מממש את המטענים, אלמלא מעשי ההטעיה ומצגי השווא מצד הסוכנת ומנהלה, אותו קבע כחודשיים ממועד הפירעון. 7. כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מכוון הערעור שבפנינו, בגדרו מעלות המערערות שלוש טענות עיקריות: הראשונה, נוגעת למידת אחריותן ולהיקפה, כאשר בעניין זה טוענות הן כי טעה בית-המשפט המחוזי בקובעו ששטר המטען הקיים בענייננו מצמיח אחריות חוזית של המערערות כלפי הבנק, מאחר שלפי גרסתן, בפריקת המטענים בנמל הועברו הם לשליטת רשויות הנמל והמכס, ובנוסף, לטענתן, הסוכנת לא פעלה בשליחותן. לדידן היה, למצער, מקום לייחס לבנק אשם תורם, באשר צריך היה לחשוד בתשלובת, ובסוכנת בפרט, ובהתאם, לפעול באופן זהיר יותר, הן בהחלטתו לתת את האשראי, והן בהתנהגותו הנוגעת למטענים, שהיוו עבורו בטוחה. לבסוף, הבנק יכול היה להקטין את נזקו, על-ידי דרישת חובו במועד מוקדם יותר. על-פי טענתן השנייה, תקופת הניכוי אותה קבע בית-המשפט המחוזי הייתה מוטעית, באשר היה עליו לקבוע תקופה ארוכה יותר - והיא עד למועד דרישת הבנק את המטענים בפועל, מאחר שמועד זה לא הושפע מפעולותיהם הפסולות של הסוכנת ומנהלה, ועל-כל-פנים, פעולות אלה, שאין חולק שהן לא נעשו על ידי המערערות, לא צריכות היו לפגוע בהן. טענתן השלישית של המערערות נוגעת לשיעור הריבית שיש לפסוק על חובן. לדידן, אין מקום לפסוק שיעור ריבית העולה על השיעור אותו דרש הבנק במסגרת עסקת האשראי. בנוסף, חוזרות וטוענות הן כי השיעור של 11%, שנקבע בפסיקת בית-משפט זה, אינו מתאים לתכלית החוק, מפלה בין התובעים חוב בשקלים לבין התובעים חוב במטבע חוץ, ומעשיר את הבנק יתר על המידה. הן אף מציעות חלופות שונות, שלדידן הן הוגנות ומתאימות יותר. בפרט, מאחר שבפברואר 2003 יצאו תקנות חדשות הנוגעות לשיעור הריבית כאמור, מציעות המערערות להחיל את ההסדר הקבוע בהן על התקופה הנוגעת לענייננו, וזאת על-אף שהתקנות חלות רק החל מיום 1.4.03. בתשובתו, תמך הבנק יתדותיו בנימוקי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובאשר לטענה הנוגעת לשיעור הריבית השיב, כי המערערות לא הניחו תשתית מספקת להצדקת הסטייה משיעור הריבית שנקבע בפסיקה בגין חיוב בדולרים. לעניין התקנות החדשות, הוסיף בטיעונו המשלים כי החלתן הרטרואקטיבית פוגעת בציפיותיו הלגיטימיות לקבלת ריבית של 11%; כי קשיים מעשיים ימנעו החלתן במועד הנוגע לענייננו; וכי לא הובאו ראיות באשר להתאמתן לתקופה המדוברת. 8. יש לדחות את שתי טענותיהן הראשונות של המערערות. מסקנות בית-המשפט המחוזי מתבקשות מממצאיו העובדתיים המעוגנים היטב בחומר הראיות, ולא ראיתי מקום להתערב בהם. תשתית עובדתית זו מובילה למסקנה כי הפרו המערערות את אחריותן החוזית על-פי שטרות המטען, אשר פגה אך עם העברת המטענים לבעל שטר המטען המקורי. בנוסף, לא ראיתי לסטות ממסקנת בית-המשפט המחוזי, העולה אף היא ממערכת העובדות שהונחו בפניו, כי פעולת הבנק, הן במתן האשראי והן בהליכים שנקט למימוש הבטוחה שקיבל כנגדו, הייתה סבירה, ועל-כן אין מקום לייחס לו אשם תורם, או לראותו כמי שלא הקטין את נזקו. לבסוף, אף תקופת הניכוי שקבע בית-המשפט עולה באופן ישיר מממצאיו העובדתיים, ועל-כן אין לסטות ממנה. השאלה היחידה הצריכה לפנים היא שאלת גובה הריבית שיש להטיל על המערערות. שאלה זו קשורה בטבורה לשאלה הכללית בדבר גובה הריבית שיש לפסוק בגין חובות שיש לשלמם במטבע חוץ, או במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ. אעבור עתה לדון בשאלה זו על היבטיה. המצב הקיים - ריבית בשיעור של 11% 9. שיעור הריבית, אותה רשאי בית-המשפט להוסיף על סכומים שנפסקו, נקבע לראשונה בתחיקה הישראלית בחוק פסיקת ריבית, תשכ"א-1961 (להלן: החוק המקורי), כאשר עד לחקיקת חוק זה, היו בתי-המשפט פוסקים ריבית מכוח סעיף 112 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאנית. ראו למשל ע"א 207/51 "אגד" אגודה שיתופית בע"מ ואח' נ' ברנדס ואח', פ"ד ו(2) 1089, בע' 1101. החוק המקורי קבע אך שיעור ריבית מקסימלי אחד - בגובה 11%. בשיעור זה נכלל הן מרכיב של הצמדה והן מרכיב של דמי שימוש בכסף. כדברי השופט אלפרד ויתקון: "המחוקק קבע את השיעור האמור [11%] לא רק בהתחשב בירידת ערך הלירה אלא גם בהתחשב במחיר האשראי בשוק" (ע"א 575/76 עזבון יעקב דוביצקי נ' אהרן דוביצקי, פ"ד לא(3) 197 (להלן: ע"א דוביצקי), בע' 200. ברם, החוק המקורי לא נתן את הכלים להבחין בין סכום מוצמד ושאינו מוצמד, ובין סכום שקלי וסכום במטבע-חוץ. שיעור גלובלי זה עמד בתוקף עד לחקיקת חוק הריבית (שינוי שערים), תשל"ג-1972, אך מאז שונה הוא פעמים רבות, בכדי לנסות ולהתאימו למצב הכלכלי המשתנה במשק, ובמיוחד לאינפלציה שגאתה (כך למשל בצו הריבית (שינוי שערים) (מס' 2), תשל"ג-1973 - נקבע שיעור של 15%; בצו הריבית (שינוי שערים) (תיקון), תשמ"ד-1984 - נקבע שיעור של 156%, ובצו הריבית (שינוי שיעורים) תשנ"ג-1993 - נקבע השיעור של 16%, שהוא השיעור הקבוע היום בסעיף 4(א) לחוק). הסדר לעניין הצמדה, נוסף לראשונה בחוק פסיקת ריבית והצמדה (תיקון מס' 3), תשל"ט-1978, "מתוך מגמה להעמיד את הנושה מבחינה כלכלית ריאלית, במצב שבו היה נמצא אילו פרע החייב את חובו במועד שבו היה חייב לפרוע אותו, ולא לתת פרס לחייב המשהה את חובו" (הצעת חוק פסיקת ריבית והצמדה (תיקון מס' 3), תשל"ט-1978 (דברי ההסבר בע' 310)). סעיף 3א, שנוסף לחוק, הסמיך את בתי-המשפט לפסוק גם הצמדה, לבדה, או בצירוף ריבית של 3% לשנה, תוך שההצמדה שנקבעה הייתה למדד המחירים לצרכן. גם שיעור זה לא נשאר קבוע (הוא הועלה ל4% בתיקון 4 לחוק, ול8% בתיקון 8 לחוק ההוצאה לפועל, תשמ"ט-1989, והוחזר ל4%, השיעור שקיים היום בסעיף 1 לחוק, בצו הריבית (שינוי שיעורים), תשנ"ג-1993). תיקון זה, נבע מכך ששיעורי הריבית הנומינלית שנקבעו, לא תמיד הצליחו לפצות על הירידה המהירה בערך הכסף, שנגרמה כתוצאה מהאינפלציה הגבוהה שרווחה, וודאי שלא היה בו כדי לכלול גם דמי שימוש ראויים. וראו דברי הנשיא יואל זוסמן בע"א 151/76 החברה המאוחדת לתיירות בע"מ נ' טיל טורס בע"מ, פ"ד לב (1) 387 (להלן: ע"א החברה לתיירות). הסדר לעניין סכומים במטבע-חוץ, נחקק לראשונה רק בחוק פסיקת ריבית והצמדה (תיקון מס' 4), תשמ"ד-1984, בו נוסף סעיף 4(ג), שקבע כי שיעור הריבית על סכומי כסף המשולמים במטבע חוץ, או במטבע ישראלי המחושב לפי ערכו במטבע חוץ, לא יעלה על "שיעור הריבית שמשלם בנק ישראל לתאגידים בנקאיים על כספי פיקדונות, באותו מטבע, שהם מפקידים אצלו לתקופה של שלושה חודשים". זאת, מתוך הכרת המחוקק בכך כי סכומים אלה מוצמדים, אך למדד אחר - לאותו מטבע-חוץ; ולכן, אין מקום להתייחס אליהם כסכומים שאינם מוצמדים או כסכומים המוצמדים למדד המחירים לצרכן. ראו הצעת חוק פסיקת ריבית והצמדה (תיקון מס' 4), תשל"ט-1978 (דברי ההסבר בע' 447)). אלא, שהסדר אחרון זה היה רלוונטי אך לתקופה קצרה בלבד. שהרי, בפברואר 1985, הפסיק בנק ישראל לשלם ריבית על פיקדונות שהופקדו אצלו, לתקופה הקצרה משנה; ובהתאם, בתיקון 5 לחוק (שהתקבל רק בנובמבר 1986) עודכן השיעור המרבי בסעיף 4(ג) להיות זה שמשלם בנק ישראל בגין פיקדונות מהסוג האמור, לתקופה של שנה (ראו הצעת חוק פסיקת ריבית והצמדה (תיקון מס' 5), תשמ"ו-1986 (דברי ההסבר בע' 246)). בנוסף, החל מסוף ספטמבר 1992, חדל בנק ישראל מלקבל פיקדונות שכאלה, ומאז ועד היום הפכה הוראה זו לאות מתה (ראו דוד קציר, פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך (חיפה, תשנ"ו), 218). 10. ב-1978, עוד קודם לתיקון 3 לחוק, כאשר נדרש בית-המשפט זה לגובה שיעור הריבית על חיוב שהוערך בדולרים, קבע את השיעור של 11% לשנה. השופט דוד בכור שמפיו ניתן פסק-הדין, הסביר, כי: בפסיקת סכום משוערך הזוכה מפוצה בגין האינפלציה אבל גם פיצוי זה הנו חלקי בלבד... גם בערכו של הדולר היו ירידות משמעותיות למדי בשנים האחרונות... חישוב הריבית לפי 11% לשנה נראה לי; זה היה אחוז הריבית שנקבע במדינה לפי חוק הריבית משנת תשי"ז בעת שהאינפלציה היתה מרוסנת... הסדר סטנדרטי זה יש לו גם היתרון שימנע התנצחות ודיון בכל תביעה לחוד של אחוז הריבית, ולא יטיל על השופט עומס-יתר ללא הצדקה מעשית במרבית המקרים. [ע"א 417/76 רשות הנמלים בישראל נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לב(3) 102 (להלן: ע"א רשות הנמלים), בע' 109] עם זאת, בתום פסק-דינו ביקש שהמחוקק "יתן את דעתו לשאלת פסיקת שיעור הריבית על חיובים מכל הסוגים, לרבות חיובים משוערכים או צמודים, ויאמר את דברו בהקדם" (שם, בע' 110). מכאן, כי קביעה זו של שיעור הריבית לא נועדה להיות חלוטה. למעשה היא נקבעה לשעתה, תוך קריאה למחוקק לקבוע את השיעור הראוי בחוק. בית-המשפט "היה רשאי לסטות - בגדר השבה ריאלית של מה ששולם - משיעור הריבית של 11%, לפי שיקול-דעתו ובהתייחס לאמות-מידה מוגדרות שהן בנות-יישום אף למקרים אחרים" (הנשיא מאיר שמגר בע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים ואח' נ' דוד טייק ואח', פ"ד מ(3) 169, בע' 230-220). אלא, שכאמור, למעט לתקופה הקצרה בה היה ההסדר בסעיף 4(ג) לחוק ישים, לא מצויה היתה בתחיקה הוראה הניתנת להפעלה. משכך, כברירת-מחדל, נשאר בעינו שיעור הריבית של 11% בגין חיוב במטבע חוץ, ובאין תחיקה, נטל ההוכחה הוטל על המבקש לטעון לשיעור אחר. ראו למשל דברי חברי, השופט אהרן ברק, בע"א 126/80 Guardian Eastern Insurance Company Ltd נ' רוסטמן ושות' בע"מ, פ"ד לו(3) 295, בע' 302. עד היום, הגם ששאלת שיעור הריבית התעוררה פעמים רבות, במרבית המקרים, הנטל לא הורם, ועל-כן, ככלל, המשיכו בתי-המשפט להפעיל את השיעור של 11%, וזאת חרף ההכרה, שהיה הוא רחוק מאוד מהשיעור המתאים לתנאי השוק. ראו בעניין זה פסק-דינו של השופט אליהו מצא בע"א 8144/00, 8170 עלריג נכסים (1987) בע"מ ואח' נ' יוסף ברנדר ואח', פ"ד נז(1) 158, בע' 174. הבעייתיות שבשער הריבית הקבוע של 11% 11. כבר נקבע בפסיקה, כי על-מנת להשיב את הנושה למצב הכלכלי הריאלי, שבו היה אילו קיבל כספו במועדו, יש לקבוע שיעור ריבית המתאים ל"השקעה בטוחה", וראו ע"א 467/77 הורוביץ נ' רשות הנמלים, פ"ד לג(2) 256, בע' 269. לאמור, מאחר שאין אנו יכולים לדעת, בעת מתן פסק-הדין, כיצד היה משתמש הנושה בכסף המגיע לו בעת זכאותו לו, ראוי לקבוע שיעור ריבית שיתאים להלוואה בסיכון נמוך, השומרת על ערך הכסף והמוסיפה על ערך זה ריבית ריאלית בשיעורים שמרניים. באופן בלתי מפתיע, השיעור של 11%, אשר נקבע לפני כרבע מאה, רחוק היום מכל שיעור סביר. כך, מדיווחי הבנקים למפקח על הבנקים, עולה כי שיעור הריבית המשולמת על פיקדונות דולריים עמד בשנים האחרונות על אחוזים ספורים בלבד, והעלות הממוצעת של אשראי חופשי דולרי, לא הייתה הרבה מעבר לכך. אף בארצות-הברית, נרשמו שיעורים דומים. ראו מידע שנתי על התאגידים הבנקאיים (בנק ישראל - 2002), והשוו לשיעורים שפורסמו בירחונים הרשמיים של הFederal Reserve Bulletin-. אך מובן הוא, כי שיעורים אלה, הם המשקפים, בתנאי המשק, את שיעור הריבית הנומינלית המתאימה - השומרת על ערך הכסף, והמוסיפה לו דמי שימוש ראויים. ברי, על-כן, כי שימוש בשער ריבית של 11% לשנה, לתקופה ארוכה, מעלה את סכום החבות באופן ניכר. בכך אין אנו אך משיבים את מצבו של הנושה למצב בו היה אילו קיבל כספו בעת שקמה זכאותו לו, ומונעים התעשרות החייב, אלא מעשירים אנו את הנושה, ומענישים את החייב, בחיובו בריבית העולה במידה רבה על הריבית המקובלת בשוק. בנוסף, יש בשיעור זה כדי לתמרץ עיכובים בדיונים, אם כי, כיום, על-ידי התובעים, שהם הנהנים העיקריים מתפיחת החוב. השוו ע"א דוביצקי, שם בע' 200, וכן לע"א 104/83 יוניסול ס.א נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד לט(2) 805, בע' 808. לבסוף, יש להביא בחשבון את העובדה שהעיכוב הנוצר עד למתן פסק-הדין אינה תמיד "באשמת" החייב. כך יש והעניין קשור למגבלות יומנו של בית-המשפט, לשיהוים של תובעים, וכיוצא בכך. לדעתי, מטעמים אלה, השיעור ההיסטורי אינו יכול עוד לעמוד. לנוכח הפער הגדול שנוצר, על-פני הדברים, בין השיעור ההולם לבין הריבית ההיסטורית, היה על בית-המשפט לשוב ולהידרש לשאלת שיעור הריבית. השיעור יכול היה להיקבע על-ידי שמיעת מומחים כלכליים מתאימים, או מתוך השוואה לריבית בגין חיוב משוערך במטבע ישראלי. אלא שבתוך כך, חל שינוי בדין, שהגם שפניו לעתיד, מאפשר הוא, על-פי אמות-המידה שקבע, גם קביעת שיעור הריבית בעניינים תלויים ועומדים. התחיקה החדשה 12. ביום 20.3.01, תוקן סעיף 4(א) לחוק (תיקון מס' 8, תשס"א-2001). תיקון זה, הנסמך, בין היתר, על חוסר האפשרות המעשית להפעיל את סעיף 4(ג) שבו, הוסיף הוראה לפיה שיעורי הריבית שבחוק יהיו "בשיעורים ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, אלא אם כן קבעה הרשות השיפוטית שיעור נמוך יותר". תחילת תוקפו של תיקון זה, נקבע כמועד שבו יותקנו תקנות בעניין זה. ב-20.2.03 הותקנו תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה) תשס"ג-2003 (להלן: התקנות), אשר נכנסו לתוקפן ביום 1.4.03. תקנה 4 לתקנות קובעת, ששיעור הריבית על "סכום שיש לשלמו במטבע חוץ או במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ, יהיה, לכל רבעון, בשיעור ריבית הליבור, בתוספת 1 נקודת אחוז". ריבית הליבור מוגדרת בתקנה 1 כ: ריבית שנתית בשיעור משתנה בגובה הליבור (LIBOR) לפיקדונות במטבע חוץ לתוקפה של שלושה חודשים, כפי שפורסמה, שני ימי עסקים בחו"ל לפני תחילת רבעון, בדף LIBOR 01 של סוכנות הידיעות רויטרס או בדף אחר שיבוא במקומו. 13. ריבית הליבור (London Interbank Offered Rate) היא שיעור הריבית הבין-בנקאית הממוצעת בין כמה מהבנקים הגדולים ביותר בלונדון, על הלוואות קצרות טווח. ריבית הליבור נקבעת, באופן פורמלי, פעם ביום. היא קיימת ורלוואנטית לשלל מטבעות חוץ, מצוטטת במספר רב של עיתונים ופרסומים כלכליים, ומהווה אינדקס פיננסי סטנדרטי בשווקי-הון רבים בעולם, ובכללם שוק ההון הישראלי. המדד שנקבע בתקנות, שהוא כאמור ליבור לתקופה של שלושה חודשים, משקף את מחיר האשראי לתקופה קצרה, עבור ציבור בלתי מוגדר של חייבים, דוגמת בנקים גדולים ומדינות, שהמשותף להם הוא היותם לווים גדולים ברמת הסיכון הנמוכה ביותר. לשיעור זה נוספה, כאמור, נקודת אחוז אחת כדי להתאימו ללווים קטנים יותר, ברמת סיכון גבוהה יותר. מההיסטוריה החקיקתית של התקנות עולה, כי שיעור זה חושב על בסיס נתוני בנק ישראל לעניין ההפרש שבין שיעור הריבית הממוצעת, אותו גובים בנקים גדולים מלקוחותיהם עבור האשראי שהם נותנים להם, ובין שיעור הריבית הממוצעת אותה משלמים הבנקים עצמם עבור מקורות האשראי שלהם (ראו פנייתו של שר האוצר ליו"ר ועדת הכספים של הכנסת, בבקשה לאישור התקנות, מיום 16.10.02). לאמור, מתקיני התקנות התחשבו בחוסר האפשרות לדעת כיצד היה מתנהג נושה עם כספו, לו קיבלו במועדו, שכן קיימים שיעורים שונים - ללווים ומלווים, להלוואות בסיכון גבוה ולהלוואות בסיכון נמוך, להלוואות לתקופה ארוכה ולהלוואות לתקופה קצרה, וכדומה. ראו למשל ע"א החברה לתיירות, בע' 391. התקנות קבעו שיעור כללי, המהווה מעין איזון וממוצע משוקלל בין אפשרויות אלה. שיעור הריבית הראוי 14. ההסדר, שהוא פרי האיזון, ניתן ליישום גם לגבי עניינים תלויים ועומדים, כשיעור שישמש ברירת-מחדל. אך מובן הוא כי בית-המשפט יוכל לסטות מהסדר זה, מקום בו יוכיחו הצדדים בראיות כי בעניינם יש לקבוע שיעור אחר. ראשית, שיעור זה מתאים לא רק לתקופה שתבוא, אלא גם לשנים עברו. אכן, אחד מיתרונותיו של שיעור ריבית המבוסס על מדד מתעדכן, הוא היעדר הצורך לעדכנו - מלאכה שניסיון העבר מלמדנו שאין בידי בתי-המשפט או המחוקק לעשותה בזמנה. נראה אף, שמקום בו יש בנמצא מדדים דינמיים מוסכמים, המפורסמים וידועים מראש, אין כל היגיון להפעיל שיעור קבוע וסטגנטי. השוו לאוריאל פרוקצ'יה, "הצמדה, שערוך וריבית: עבר, הווה ועתיד", משפטים י(2) (1980) 262, בע' 264. מדדי הליבור נמצאים בשימוש רחב בעולם זה שנים רבות. אף בישראל, מדד הליבור היה הבסיס לקביעת שיעורי מלווה מדינה, למצער מתחילת שנות ה-90, וראו למשל תקנות מלווה המדינה (סדרות מסוג "גלבוע") (תיקון) (מס' 2) תשנ"ג-1993. שנית, מבחינה מהותית, כאמור, שיעור זה הוא בעל זיקה חזקה למצב בשוק, ומתעדכן עם תנודותיו. שלישית, שיעור זה קל להפעלה ומעניק ודאות ויציבות לפסיקה. הפעלתו אינה מצריכה את בתי-המשפט להכריע בנושאי כלכלה מורכבים, הנמצאים מחוץ לידיעה השיפוטית. הוא גם גלוי וידוע לצדדים קודם הדיון, אינו משאיר פתח לחזית התדיינויות מורכבת, ומקל על ההליכה לפשרה, בצמצמו את אי הוודאות באשר לתוצאה הצפויה בבתי-המשפט. רביעית, שיעור זה אינו שרירותי, ונבחר לאחר היוועצות במומחים מקצועיים מהשורה הראשונה, שלנגד עיניהם עמדו מטרות הריבית הנידונה. אין מקום להניח כי בית-המשפט יוכל להגיע לשיעור מדויק יותר, אף באם ישמע הוא מומחים מטעם הצדדים. לבסוף, ובהמשך לסיבות הקודמות, אין ספק, כי שיעור זה משקף את מחיר השימוש בכסף, שערכו נשמר, באופן מדויק יותר מאשר השיעור ההיסטורי, שלכל הדעות, אינו הולם את התנאים הכלכליים. מן הכלל אל הפרט 15. בענייננו, אין ספק כי מדד הליבור רלוונטי לכל התקופה המדוברת. יש להפעיל את ההסדר בתקנות, משלא הוכיחו הצדדים כי יש לסטות ממנו. אשר-על-כן, מציעה אני לקבל את הערעור במובן זה, שהוראת בית-המשפט המחוזי בדבר חישוב הריבית על-פי שיעור של 11% תבוטל, והריבית תחושב על-פי השיעור והדרך הקבועים בתקנות, תוך ששיעור ריבית הליבור יקבע על-פי הפרסומים הרשמיים, דוגמת פרסומי סוכנות הידיעות Reuters או Bloomberg. שאר חלקי פסק-דין בית-המשפט המחוזי יעמדו בעינם. בנסיבות העניין, מציעה אני שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט (בדימ.) י' אנגלרד: אני מסכים. שופט (בדימ.) הנשיא א' ברק: 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ד' דורנר. לתוצאה של פסק דינה ניתן להגיע בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא לפרש את תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור ריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003 (להלן - התקנות החדשות) כחלות על עניינים התלויים ועומדים ביום תחולתן לפני רשות שיפוטית. הדרך השניה היא לקבוע הלכה שיפוטית חדשה המשקפת את המציאות הכלכלית החדשה. על מציאות זו ניתן ללמוד, בין השאר, מהתקנות החדשות. חברתי אינה הולכת בדרך הראשונה ולכך אני מסכים. אכן, דרך זו מעוררת קשיים ניכרים (ראו בפסק דינו של חברי השופט ריבלין בע"א 6260/97 פולסקה מורסקה נ' בנקו נשיונל דה פריס - ניו יורק (בפסקה 40 לפסק הדין)). חברתי הולכת בדרך השניה ולכך אני מסכים. אכן, מקובלת עלי הביקורת של חברתי על פסיקת בית משפט זה שהעמידה את שיעור הריבית שנקבע לגבי חיוב במטבע חוץ על 11% (ע"א 417/76 רשות הנמלים בישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 102 (להלן - הלכת רשות הנמלים)). גם לדעתי שיעור ריבית זו, מזה זמן רב, הינו שיעור מופרז שאין מקום לדבוק בו עוד. עד להתקנת התקנות החדשות, היה לבתי המשפט שיקול דעת ניכר בקביעת שיעור הריבית הראוי על חיובים במטבע חוץ. משנמצא כי אין הצדקה להמשיך ולהעמיד את שיעור הריבית על 11% ברוח הלכת רשות הנמלים, גם אני סבור כי התקנות החדשות יכולות להוות נקודת מוצא שבתי המשפט יעשו בה שימוש במסגרת שיקול הדעת השיפוטי הנתון להם בפסיקת ריבית על חיובים במטבע חוץ, בעניינים התלויים ועומדים לפניהם. 2. בהיעדר התחולה של התקנות החדשות על עניינים תלויים ועומדים, הרי שההסדר הנקוב בהן מהווה נקודת מוצא בלבד ולא נקודת סיום. פתוחה הדרך בפני הצדדים להצביע על כך כי יש לסטות מההסדר האמור בנסיבותיו של סכסוך נתון. כך, למשל, קובע חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן - החוק) כי בית המשפט יפסוק את הריבית על פי הקבוע בתקנות או בשיעור נמוך יותר (סעיף 4(א) לחוק). התקנות החדשות קבעו כי הריבית על סכום שיש לשלמו במטבע חוץ תעמוד על שיעור ריבית הליבור בתוספת נקודת אחוז. אינני רואה מניעה כי בנסיבותיו של סכסוך נתון התלוי ועומד ישכנע, למשל, המעוניין בכך את בית המשפט כי יש להטיל שיעור ריבית נמוך יותר או גבוה יותר מזה הנקוב בתקנות. בנוסף, עלינו לזכור כי במציאות השיפוטית שלנו פוסקים לעיתים בתי המשפט בשאלות הנוגעות לחובות במטבע חוץ כך שאלה מחושבים עשרות שנים לאחור, שהרי תקופת הריבית יכול שתחושב מיום היווצרות העילה (סעיף 5 לחוק). על כן, ייתכן כי יהיה מקום להתחשב בשיעורי הריבית שנהגו בבנק ישראל על פקדונות במטבע חוץ ביחס לסכסוכים שלגביהם היו רלבנטיות ההוראות בחוק שנשענו על שיעורי ריבית אלה (ראו בפסקה 10 לפסק דינה של השופטת דורנר). אכן, כבר נפסק כי לצדדים עומדת האפשרות להביא ראיות להצביע על שיעור הריבית שראוי כי יחול על עניינם (ע"א 8144/00 עלריג נכסים (1987) בע"מ נ' ברנדר, פ"ד נז(1) 158, 174; ע"א 126/80 Guardian Eastern Insurance נ' רוסמן, פ"ד לו(3) 295, 301). אפשרות זו צריכה להישמר להם גם ביחס להסדר שנקבע על ידינו היום. על כן יוכלו הצדדים לשכנע את בית המשפט כי שיעור הריבית צריך להיות שונה מזה שנקבע על ידינו בפסק דיננו זה. אכן, מקובלת עלי גישתו של חברי השופט א' ריבלין בחוות דעתו בערעור זה, כי קביעתנו שלנו אינה אלא חזקה הניתנת לסתירה. בפרשה שלפנינו לא הצליחו המשיבים לסתור את החזקה באשר לריבית. יחד עם זאת, אין לשלול את האפשרות כי במקום בו כשלו המשיבים יכולים אחרים להצליח. סוגי הסכסוכים בהם פוסקים בתי המשפט הם רבים ומגוונים. אין זה ברור כי בכולם ראוי ההסדר לחול. יש לגשת לסוגיה בזהירות הראויה. בשלב זה של התפתחות ההלכה אין לפנינו את שדרוש על מנת להתוות את גבולותיה המדוייקים של ההלכה היוצאת תחת ידינו היום. נ ש י א השופט א' ריבלין: אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ד' דורנר, ומקובלת עלי גישתו של חברי הנכבד הנשיא א' ברק. אני מסכים עם חברתי השופטת ד' דורנר כי שיעור הריבית אותה נוהגים לפסוק בתי המשפט בגין חוב פסוק במטבע חוץ, אינו מציאותי וחסר הצדקה מהותית. על כך עמדנו בפסק דין שניתן היום בע"א 6260/97, 6387/97 פולסקה מורסקה נ' בנק נסיונל דה פריס- ניו יורק (להלן: עניין פולסקה). באותו עניין, ציינו כי שיעור הריבית הנפסקת כיום בגין סכום פסוק במטבע זר, 11%, הינו פרי של התפתחות חקיקתית ופסיקתית, חריגה, שלא תמיד הונחתה על ידי שיקולי מדיניות. לפיכך, אין חולק על כך שההסדר החדש שנקבע בתקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003 (להלן: התקנות) הוא הסדר ראוי שיש לברך עליו. הודות לתקנות, יתאם שיעור הריבית שיפסוק בית המשפט את המצב האמיתי בשוק הכספים בתקופה הנתונה ויעודכן לעיתים מזומנות. באופן זה, הריבית הנפסקת תמלא את התפקיד המקורי שהועד לה, כפי שציינה חברתי השופטת דורנר בפסק דינה. דא עקא, שינוי הנערך בחוק בעניין כללי פסיקתה של ריבית אינו חל רטרואקטיבית, ואף לא על הליכים תלויים ועומדים. זאת, משנקבע כבר בפסיקה (ראו דעת הרוב בע"א 216/74 ויגל נ' אצט מפיצים, פ"ד כט(1) 141) כי שאלת הריבית היא שאלה מהותית, ולא דיונית. לכן, משלא נכללת בתקנות הוראה מיוחדת הקובעת אחרת, אין לשיעור הריבית החדש שנקבע תחולה על תיקים תלויים ועומדים. אשר על כן, ההסדר שבתקנות, ראוי ורצוי ככל שיהיה מבחינה כלכלית, אינו יכול, לאור המצב המשפטי, לחול על ענייננו. יחד עם זאת, כחברתי השופטת דורנר, איני סבור כי שומה עלינו להמשיך ולפסוק בעניינים, אשר התקנות אינן חלות עליהם, ריבית בשיעור שאין לו אחיזה במציאות. כפי שנקבע בפסק הדין בעניין פולסקה, יש לאפשר לצדדים להוכיח, בכל מקרה ומקרה, מהו שיעור הריבית שראוי כי תפסק. לשם כך, יכולים הם, למשל, להראות כי בעניינם ראוי לפסוק ריבית ששיעורה כשיעור הריבית ששילם בנק ישראל בגין הלוואות שנטל במטבע זר. כפי שהוסבר שם, בחינת החוק שחל טרם נכנסו התקנות לתוקפן, כמו גם בחינתה של הפסיקה בסוגייה, מלמדות כי זהו הכלל אשר נקבע לעניין חוב פסוק במטבע זר. כפי שצויין שם, שגו בתי המשפט בפירוש המצב המשפטי כאשר מצאו כי אין להתיר הבאת ראיות לעניין שיעור הריבית, וביכרו לפסוק ריבית בשיעור 11% מבלי לשמוע את טענות הצדדים לעניין. בעניין פולסקה הושארה בצריך עיון השאלה האם לא ראוי לקבוע חזקה עובדתית בדבר שיעור הריבית הריאלית הממוצעת, חזקה אשר תחול במקרים בהם לא עלה בידי אף אחד מהצדדים להוכיח כי ראוי לפסוק ריבית בשיעור אחר. ייתכן, אף שלא קיבלנו ראיות מוסמכות כלשהן לעניין זה, כי השיעור שנקבע בתקנות, כלומר - ליבור (Libor) בתוספת 1 נקודת אחוז, הוא שיעור אשר ראוי כי ישמש כחזקה כזו. עם זאת, ולכך מסכימה גם חברתי השופטת דורנר, איני סבור כי זהו שיעור שבית המשפט אינו יכול לסטות ממנו. לשיטתי, שיעור זה אינו אלא חזקה - אותה יכולים הצדדים לסתור בראיות, אשר בכוחן ללמד כי ראוי לפסוק בעניינם ריבית בשיעור גבוה יותר או נמוך יותר מאשר שיעור ריבית ליבור בתוספת 1 נקודת אחוז. אולם במקרה בו כשלו הצדדים, ולא עלה בידם להראות מהו שיעור הריבית אותה ראוי לפסוק לטובת הזוכה, יוחל שיעור הליבור בתוספת 1 נקודת אחוז. שיעור זה יוחל במקרים מסוג זה כמעיין ברירת מחדל, כשיעור הריבית הממוצע, שבהעדר הוכחה לסתור, ניתן להניח כי הוא שיעור הריבית אותה הייתה מצמיחה השקעת הכספים, אשר בתשלומם חב המפסיד. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה לפסק-דינה של השופטת דורנר ומצטרפת להערותיהם של הנשיא והשופט ריבלין. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.ריביתמטבע חוץמטבעותחוב