להלן פסק דין בנושא תביעה נגד בנק דיסקונט: פסק דין 1. מהות התובענה בפנינו תביעה שהוגשה נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הנתבע"), על ידי (להלן: "התובעים"). התביעה הוגשה מחמת הפרת חובת הגילוי וחובת הזהירות, הצגת מצג רשלני, עושק, הטעיה, הצגת מצגי שווא, הפרת חובות האמון והנאמנות, ניהול משא ומתן בחוסר תום לב ופעולה בניגוד גמור למצגיו והתחייבויותיו של הנתבע כנטען על ידי התובעים; זאת משום שלטענתם בגין כל אלה נגרם חסרון כיס לתובעים, ועל כך הם עותרים למתן פסק-דין המצהיר על בטלות פעולות שנעשו ולהורות על הנתבע לפעול או להימנע מלפעול פעולות מסויימות - הכל כפי שיפורט בהמשך. עוד עותרים הם בנוסף ו/או לחילופין לחייב את הנתבע להמציא להם את כל המסמכים הדרושים כדי לכמת טענותיהם. 2. הפן העובדתי א. רקע התובעים שניהם בעלי השכלה פורמלית מינימלית, הינם זוג נשוי (הורים לשני ילדים). שלמה (להלן: "התובע"), בן 53, עבד במרוצת השנים בעבודות מזדמנות שונות, ומזל (להלן: "התובעת") עבדה בניקיון בתים. במשך השנים התגוררו בני הזוג עם ילדיהם, אמו של התובע ואחיה של התובעת בשכונת המצוקה "גבעת עמל". ב-1992 התקיימו מהלכים במסגרתם היו אמורים התובעים להתפנות משכונת המצוקה, בתמורה לפיצויים כספיים, וזאת כדי שניתן יהיה להקים במקום שכונה חדשה. בשנת 1993, קיבלו התובעים (ועוד שניים מקרוביהם) פיצויים בסך 970,000$ בתמורה לפינוי 3 יחידות דיור משכונת המצוקה "גבעת עמל". בכספים אלה התכוונו התובעים לרכוש 2 דירות גג מחברת הבניה צרפתי צבי ובניו בע"מ. ואכן כמתוכנן, ביום ה-14.12.1993, נחתם הסכם עם חברת הבניה הנ"ל לרכישת דירה ראשונה תמורת 280,000$; וכן ניתנה להם אופציה בת שבועיים, על ידי חברת הבניה הנ"ל, לרכוש דירה שנייה יחד עם הגג המצוי עליה. ב. הראיות מטעם התביעה שמענו עדויותיהם של התובעים, שניהם של יצחק שני (עת/1), אשר בבעלותו חנות בקרבת סניף הבנק ומי שהיה בעל חשבון בסניף הבנק; והוגשה חוו"ד של עברון דוד הבוחנת את חשבונות הבנק של התובעים והמהלכים בהם בתקופה הישימה. מטעם ההגנה העידו מנהל הסניף מיכאל שי וסגנו אלי מרציאנו; מטעם כל העדים הוגשו תצהירים שהיוו חקירה ראשית והם נחקרו בחקירה נגדית. בתצהיר עת/1 יצחק שני, המהווה חקירה ראשית, נאמר: "הגיע לחנות שלי נציג סניף בנק דיסקונט ובידיו טפסים... הציג עצמו, אמר לי כי הבנק פועל לתת... הלוואות כספיות... אמרתי לו כי לא חסר לי כסף. התלוצצתי ואמרתי שיתן לי במזומן חצי מליון דולר כדי שאלך לקזינו... אמר לי שהם לא נותנים את הכסף. אך ורק שאני אעבוד עם ניירות ערך ושאני ארוויח כל יום עשרת אלפים חמש עשרה אף יותר, הכל תלוי בהשקעה באותו יום. אמרתי לו שאני לא מעונין. הוא ניסה לשכנע אותי, אני לא הייתי מעונין והוא הלך". מתצהיר עד זה אנו למדים, כי אשתו סיפרה לו למחרת כי בהיותה בסניף הבנק מישהו מהסניף ניסה להחתימה על טפסים לאחר שנאמר לה כי כבר דיברו עם בעלה, דהיינו עם המצהיר. ובהמשך הוא (נציג הבנק) הגיע לחנות פעם נוספת ושוב ניסה לשכנעו "אני כעסתי בתוכי מאוד, על מה שהם עשו (שניסו להחתים את אשתי בצורה לא הוגנת)". הדברים לא נסתרו ולא הופרכו בחקירה נגדית. לעדויותיהם של התובעים אתייחס בהרחבה בהמשך אך כבר בשלב זה עלי לציין, כי בעדותה של התובעת לא היה כדי לתרום להליך כל עיקר. באשר לעדות התובע, מירב דבריו בחקירה נגדית תאמו את האמור בתצהירו. ברם, מבחינה ראייתית לא היה חיזוק ותמיכה ועדי ההגנה הכחישו את כל העובדות המתוארות על ידיו. באשר לפן המשפטי, אתייחס לדברים בהמשך לאור התשתית הראייתית אשר הונחה במסגרת הבאת הראיות. עת/4 המומחה דוד עברון, הגיש חוו"ד (ת/9), הוא בדק את שלושת החשבונות שניהלו התובעים אצל הנתבע. הבדיקה התקיימה לגבי התקופה 14.11.93 (באותו יום נפתח חשבון 43481 ע"י התובעת ומאותו חודש התחילה הפעילות בנ"ע) - 30.1.98 וזאת על סמך המסמכים שעמדו לרשותו. בדיקתו בשני תחומים - תיאור הפעולות בחשבונות (כ"א בנפרד ובמאוחד) לתקופה 30.10.97 - 30.1.98; וכן פעולות ניירות הערך. ממצאיו שבוצעו העברות כספים בסכומים גבוהים בין החשבונות לבין עצמם. לבקשת התובעים בדק המומחה את מצב החשבונות כשהוא מנטרל את כל הפעולות הקשורות בנ"ע והגיע לממצאים שהגיע. כמו כן ניתח את מצב החשבונות בניטרול ההלוואות שהועמדו בחשבון בשנת 1994 והגיע לממצאים שהגיע. פעולה נוספת שביצע - חישוב יתרות הזכות שנוצרו בחשבונות בשיעור ריבית פק"מ והגיע לממצאים. יצויין, שחווה"ד נערכה הן לנובמבר 2001 והן לאוקטובר 2003. בחקירה נגדית השיב המומחה, כי להבנתו אם הבנק ראה בחשבונות מקשה אחת כאשר חשבון אחד בזכות והאחר בחובה, היה צריך לעשות העברה, לא לפתוח חשבון נוסף ודברים רבים נוספים שלא פרטם. להבנתו היה על הבנק לקזז חשבון אחד מול האחר במצב דברים כנ"ל, דבר אשר בפועל לא נעשה באופן אופטימלי הגם שהעד לא בדק את הנושא לעומקו. הוא העיד כי התייחס לנושא כאל חשבון אחד. כן, לא בדק מי נתן הוראות להעביר כספים מחשבון לחשבון, ולא בדק מה היתה היתרה בחשבון המעביר ובחשבון הנעבר במקביל. כבר בשלב זה יצויין, כי מהות התביעה והסעד המבוקש - פס"ד הצהרתי. אשר על כן אינני נכנסת לבחינת החישובים אלא בוחנת את חווה"ד מהזוית המשפטית גרידא במטרה לאתר קיומן של ראיות המצביעות על ומצדיקות את מתן הסעד המבוקש כולו או מקצתו. עדי הגנה מנהל סניף הנתבע וסגנו. הגם שעבר זמן נכבד ממועדי הארועים נשוא התביעה וללא ספק התוודעו שני עדים אלה למספר לקוחות לא קטן, קשה לי לקבל בשוויון נפש ובאמון בלתי מסוייג לדרך הצגת עמדת הנתבע בכלל והעדר גירסה כלשהי לבד מהכחשות חוזרות ונשנות לגבי רוב הפרטים והארועים הן הכללים והן המיוחדים ויוצאי הדופן שהוזכרו על ידי התובע - כגון התנהגותו החריגה בבנק, צעקות התפרעויות מצדו וכדומה. לא זו אף זו. תצהיריהם כמעט זהים בעדויותיהם, שמענו דברים שיש בהם אם לא לקומם בוודאי יש בהם להחמיר ולהעלות הרבה מאוד סימני שאלה. באופן חריג אני רואה להביא ציטוטים מעדויותיהם של שני עדי ההגנה אלה כדי להבהיר כוונתי ומשמעות המילים הקשות שבחרתי להשתמש בהן. מפי שי מיכאל מנהל הסניף (עה/1), אנו שומעים, בין היתר, כך: "ש.תסכים איתי שכשיש לאדם בעיה עם החזרת חובות לבנק אתה כמנהל סניף לא תגדיל לו אשראי, נכון? ת.נכון. ש.חשבון 868 של התובע - נ/9 - איך קורה שאתם מאפשרים לתובע באוגוסט 94, ספטמבר 94, מרץ 95 משיכות בסכומים אדירים והוא מגיע לכמעט 500,000 ₪ למינוס באוגוסט 97. ת. כבר בינואר 97 אני רואה רק חיובי ריבית. ש.אני מציג בפניך משיכות כספומט בסכומים של 1,200 ₪ במרווחי זמן קצרים. ת.הוא לא היה בעייתי עוד. רק אחרי שסגרנו לא את הכספומט הוא החל להיות בעייתי. מפנה לפעולה מתאריך 14.1.94. סכום של 50,000 הוא העביר והוא היה בפלוס בחשבון. ב-2.9.94 חזרו צ'קים. הוא הפקיד וחזרו צ'קים". (עמ' 32 ש' 15 עד הסוף). "אני לא הייתי בשום פגישה עם יעקובי במרכז אלא במנהלת המרחב. היינו במינהלת המרחב לאחר שהיו בעיות עם החשבון שלו ונסענו למנהל המרחב כדי לבדוק איך הוא מסדר את החשבון. בזמנו צבי מנור היה מנהל המרחב" (עמ' 29 ש' 23). תמוה! את המפגשים הנטענים על ידי התובע - בסניף אין העד זוכר כלל (במאמר מוסגר יצויין, כי צבי מנור לא זומן לעדות). ולשאלה: "ש.איך קורה שבאוקטובר 95 המצב בחשבון קטסטרופלי אתם הופכים את החשבון ל"חשבון מועדף"? ת.אני לא יודע, יכול להיות שזה נעשה על מנת להוזיל את הריבית. לא שולמו שם כספים וכדי שלא יהיה נזק בחשבון החשבון הפך לפרטי מועדף, שזה מוזיל את הריביות בחשבון." (ההדגשה שלי ה.א.). ש.באוגוסט 97 החשבון עובר ל"טיפול משפטי". ת.הכוונה שעבר לטיפול משפטי. ש.אני אומר לך שהפכתם את החשבון לפרטי מועדף כי ידעתם שיש לכם מחוייבות כלפי התובע, שהצגתם לו מצגי שווא, הוניתם אותו בעניין ניירות ערך. ת.לא היה דבר כזה." (עמ' 31 ש' 23 והלאה). "לשאלת בית המשפט: תנאים יותר טובים בריבית זה פרס. על מנת להוזיל את הריבית בחשבון של התובע העברנו את העו"ש לפרטי מועדף." האמנם על בית המשפט לכבד דברים אלה של מנהל סניף בנק?! לענין יועצי ההשקעות, אשר נטען כי היו אמורים לסייע לתובע: "ש.מי הם יועצי ההשקעות החיצוניים שהיו בסניף? ת.אני יודע שהם מ"תכלית". מי שטיפל בזה יואמר לך בדיוק, ומי שטיפל זה אלי מרציאנו. חברת תכלית היא חברת בת של הבנק, ניהול תיקים... " (עמ' 27 ש' 23). "ש.תסכים איתי שהיוזמה להזמין אנשים של תכלית היתה יוזמה של הבנק. ת.אני מניח של אלי מרציאנו... " (ההדגשה שלי ה.א.) (עמ' 28 ש' 5). ובאשר ליועצת ההשקעות בסניף: "בסניף היתה יועצת השקעות אחת, שמה שושנה דושק ועוד מרים זלכה - שהיום היא יועצת, בזמנו אני חושב שהיא היתה פקידת ניירות ערך. ש.האם זה נכון שבאותם זמנים היועצת היתה כפופה גם לסגן מנהל הסניף והיתה מתייעצת איתו על דברים אלה ואחרים? ת.היא היתה שואלת אותו דברים או שהוא היה צריך לחתום על דברים כי היא לא היתה מורשית חתימה, לא בניירות ערך. אני חושב שאז לא היה החוק של הרשות לניירות ערך. ש.ז"א שלא היתה מניעה שאלי מרציאנו יתן יעוץ כזה? ת.בתוך הבנק היו יועצים של הבנק, אלי לא יכל לתת ייעוץ. אולי גם אלי היה פעם יועץ ניירות ערך. כשאני באתי לסניף הוא היה סגן. " (עמ' 22). יצויין, כי הגב' שושנה דושק, או גורם אחר מחברת תכלית, לא זומן להעיד. "ש.איזה הגיון היה לתובע להשקיע כשיש לו את הכסף בניירות ערך? ת.התנהלות מקצועית של מנהלי התיק. כשאני בתור פרטי משקיע בקופת גמל אני סומך על אלה המנהלים את התיק. אף אחד לא יבטיח לתובע תשואה, הוא משאיר את זה בידי המומחים. אני לא הייתי נוכח במקרה של התובע, מה ייעצו לו היועצים אני לא יודע, לא נכחתי בחדר. כשכתבתי שהתקיימה פגישה במשרדי יתכן ויצאתי מהחדר." (ההדגשה שלי ה.א.) (עמ' 26 ש' 17 ואילך). מפי עה/2 אליהו מרציאנו, סגן מנהל הסניף, ניתנו - בין היתר - התשובות לשאלות הבאות: "ש.האם אמרת ליעקובי שיקבל ממך הטבות בעמלות ויקבל תנאים מיוחדים כמקובל עם לקוח המפקיד סכומי כסף גבוהים, ולא כמו ללקוח רגיל? ת.אני לא יכול להציע למישהו דברים שאין לי סמכות להציע. אני לא זוכר אם אמרתי לו כדבר הזה". (עמ' 45, 46). "ש.האם ידוע לך שהיתה הנחיה של המפקח על הבנקים להמנע ממתן אשראי לצורך פעילות בניירות ערך? ת.זכור לי משהו כזה. אנחנו בסניף באותה תקופה, היו כמה תקופות בנושא האשראי, אבל אנחנו אצלנו בסניף כמעט ולא נתנו אשראי נגד ניירות ערך." (הדגשה שלי ה.א.). "ש.האם נכון שבאותו מועד שיעקובי ביקש הלוואה לשיטתכם היה לו כסף לרכוש את הדירה גם בלי הלוואה זו נכון? ת.עד כמה שידוע לי כן. ש.האם נכון שהריבית על ההוואה היתה 12-13 אחוז לשנה? ת.לא זוכר, כתוב במסמכים. ש.תסכים איתי שאין שום הגיון כלכלי שאדם יקח הלוואה מבנק לצורך רכישת דירה אם יש לו כסף משלו." (עמ' 46 ש' 11-14). "ת.נכון מאוד. לפי דעתי מר יעקובי התנגד וכלל לא רצה למכור את ניירות הערך שהיו לו. ש.מתי הוא לא רצה למכור? ת.אני לא זוכר בדיוק. אני התכוננתי לדיון אבל אני לא יכול לזכור מה היה לפני 10 שנים". (עמ' 47 ש' 13-24). "לשאלת בית משפט: מי הועיד את הפגישה עם מר יעקובי. ת.אם אני לא טועה הלקוח רצה להשקיע והפנינו אותו ליועצים שלנו. יכול להיות שאני הועדתי את הפגישה, יכול להיות שאני קבעתי אותה." (עמ' 48 ש' 7-8) "ת.אני מנהל סניף כרגע ואדם שיש לו 2-3 מליון ₪ בפקדון שקלי. הלקוח רוצה הלוואה. דבר ראשון אני אומר שיש לו פקדון שהוא מקבל עליו ריבית מסויימת 4 או 4.5 אחוז, ריבית על ההלוואה בערך 8.5 אחוז אני אומר לו חד משמעית שמבחינה כלכלית לא כדאי לו אלא כדאי לו למכור את הפקדון ולא להשתמש בהלוואה. ש.האם יכול להיות מקרה אצלך שאדם יקח הלוואה והוא יואמר שאת הכסף הזה יפקיד בפקדון שמקבלים 4 אחוז, תייעץ לו בענין זה? ת.חד משמעית הוא לא מקבל ממני." (כל ההדגשות בציטוטים הן שלי ה.א.) (עמ' 52 ש' 25 עד עמ' 53 ש' 5) ג. גירסאות הצדדים התובע פתח תכנית חסכון בסך 100,000$ בסניף הנתבע, על שם אשתו בלבד, כאשר כבר היה לה חשבון בסניף זה (מספר חשבון 62170), במסגרתו היתה פעילות מינימלית בלבד. לאחר מסע שכנועים אינטנסיבי, עליו ניצח סגן מנהל סניף הנתבע, מר אלי מרציאנו (להלן: "סגן המנהל"), במהלכו התרחשו מספר פגישות בין סגן המנהל והתובע וכן פגישות בין התובע לבין גורמים נוספים הקשורים לבנק, החל התובע להשקיע כספים בבורסה (באמצעות סניף הנתבע כמובן). לאחר שהסכום הראשוני אותו השקיע שלמה (כ-200,000 ₪) צבר רווחים, ולאחר שסגן המנהל הבטיח לתובע, על פי טענת האחרון, כי אין כל סיכון בהשקעה ולא יכול להיגרם לו הפסד, הוא הגדיל את השקעותיו. בתחילת 1994, כחודש לאחר רכישת הדירה הראשונה, ביקש התובע לממש את האופציה שניתנה לו לרכישת הדירה השניה מידי חברת הבניה צרפתי. למרות שהיו ברשותו מאות אלפי דולרים פנויים בחשבון לתשלום רכישת הדירה, נלקחו על ידו שתי הלוואות בסך כולל של 250,000$, למטרה זו. צעד זה, שלכאורה נראה נוגד כל היגיון כלכלי, ננקט, לטענת התובע, לאחר שכנוע של סגן המנהל, אשר הבהיר לו, שגם אם הרווח מהבורסה יהיה מינימלי, הוא יעלה על החזר הריבית החודשית שיהא צריך לשלם בגין ההלוואה. גירסת הנתבע היא שכלל לא היה ייעוץ כזה, והבחירה לקבלת ההלוואה היתה של התובעים. כנגד אותן הלוואות, חתמו שני התובעים על שטר משכנתא אשר כלל את הדירה השניה יחד עם הגג, וזאת, לטענת התובע, בניגוד למוסכם בעל פה עם סגן המנהל, שהבטיח לו כי בכל מקרה הגג של הדירה, המוצמד לדירה הראשונה, לא ישועבד. לאחר רכישת הדירה השניה, השקיעו התובעים כ-100,000$ בהצמדת הגג של הדירה הנרכשת לדירה הראשונה. בפברואר 1994 החלו ירידות בבורסה, בעקבותיהן ביקש התובע מסגן המנהל למכור את ניירות הערך שברשותו, ולכסות את כל יתרות החובה הפתוחות. לגירסתו, סגן המנהל לא מילא אחר בקשתו, תוך העלאת טיעונים שונים, ובמקביל הבטיח לו שיאופשר להם (לתובעים) להמשיך למשוך כספים מהחשבון. מנגד, גירסת הנתבע כי כלל לא ניתנה הוראה שכזו. כעבור מספר חודשים, בשלב בו סגן המנהל עבר לעבוד בסניף הנתבע בחדרה, התבקש התובע על ידי מנהל הסניף להזרים כספים לחשבונות ממקורות חיצוניים, וזאת על מנת להקטין את יתרות החובה. ב"כ התובע טען בפניו, כי על פי דבריו ודברי סגן מנהל הסניף, אחראי הנתבע לחשבונות ולהבאתם למצב טוב יותר, ועל כן עליהם לעמוד בדיבורם. טענה הנדחית על-ידי הנתבע מכל וכל. לאחר זמן מה, בו כל צד טוען את טענותיו, הוזמן התובע לסניף הנתבע למציאת פתרון ראוי למצב. לגירסת התובע, לאחר העלאת רעיונות שונים, הוחלט להטעות את מזל - אישתו - ולגרום לה לחתום על שבירת תכנית החסכון שעל שמה בסך 100,000$, תוך שהיא סוברת שהיא חותמת על הארכת תכנית החיסכון, בעוד שהכספים ישמשו להשקעה נוספת בניירות ערך. מעיד התובע כי בפגישה עם הנהלת הנתבע אושרה תכניתו זו של המנהל בתנאי שיוזרמו עוד כ-100-150 אלף ₪, וביחד עם כספי תכנית החסכון ינהל מנהל הסניף תיק ניירות ערך חדש על שמו של התובע. בפועל, לאחר שנשברה תכנית החסכון והופקדו עוד 100,000 ₪ על ידי התובע בחשבון ניירות הערך החדש, הנתבע חזר בו ונטל את כל כספי תכנית החסכון לכיסוי חלק מיתרות החובה. ב-30.10.97 החל הנתבע לפעול למימוש שטר המשכון במסגרתו שועבדה הדירה השניה כולל הגג, בניגוד גמור למוסכם (על פי טענות התובעים). בגין כל האמור לעיל הוגשה תובענה זו, בה נתבקשו הסעדים הבאים: (1) להורות כי שטר המשכון בטל ו/או נעדר תוקף מעיקרא ו/או בוטל על ידי התובעים כדין. (2) להורות כי על הנתבע להימנע מלפעול למימוש המשכון, ולהסיר את הערת האזהרה שנרשמה בגינו מלשכת רישום המקרקעין. (3) להורות כי הגג אשר הוצמד לדירה הראשונה אינו נכלל בגדר שטר המשכון, ואין הנתבע רשאי לנקוט ביחס אליו הליכי מימוש (אין באמור כדי לגרוע מן ההסדר אליו הגיעו הצדדים, על פיו, בכל מקרה, עם תשלום הסך של 60,000 ₪, הוחרג הגג מגדר שטר המשכון). (4) להורות כי התובעים זכאים להשבת המצב לקדמותו. (5) להורות כי ההלוואות ו/או האשראים שניתנו לתובעים, בנפרד או ביחד, בטלים מדעיקרא ו/או שבוטלו כדין על ידי התובעים. (6) להורות כי כל העסקאות בניירות ערך ו/או ההשקעות שנעשו על שם אחד מהתובעים בטלים מדעיקרא ו/או שבוטלו כדין על ידי התובעים. (7) לחייב את הנתבע להמציא לתובעים את כל המסמכים הדרושים להם כדי לכמת את טענותיהם. 3. יחסי בנק-לקוח כידוע, יחסי הכוחות בין הנתבע ללקוח רחוקים מלהיות שווים. הנתבע הינו גוף גדול בעל חוסן כלכלי אדיר, ניסיון, אנשי מקצוע וגישה רחבה ביותר למידע, בעוד שמולו ניצב הפרט, שפעמים רבות חסר את כל התכונות הנ"ל. לכן, ראה המחוקק לנכון להגן על הפרט במערכת יחסים זו, וחוקק את חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981 (להלן: " חוק הבנקאות"). על פיו חלה על הנתבע חובת הגילוי, כאשר חובה דומה חלה עליו גם מכח סעיף 12 לחוק החוזים, המחייב אותו (את הנתבע) לנהוג בדרך מקובלת ובתם לב. חובת זהירות של בנק וחובת תם הלב נובעות מהעובדה, שבנק הינו גוף מעין ציבורי עליו מוטלות חובות מיוחדות. אשר על כן, עקרונות אלה תם לב וזהירות מוגברת עשויים לחול גם כלפי מי שאינם לקוחותיו ובמידה מסויימת גם כלפי כלל הציבור. קל וחומר כלפי לקוחותיו בכח ואף יותר מכך כלפי לקוחותיו בפועל. 4. "חיזורי" הנתבע אחרי התובעים הן בכתב התביעה והן בסיכומים מטעם התובעים, מוזכרים בהרחבה חיזורי הנתבע אחרי התובעים על מנת שיפקידו בידו את כספי הפיצויים בגין פינויים מ"גבעת עמל". כאמור לעיל, על הנתבע, מתוקף תפקידו והחובות המוטלות עליו, לנהוג בהגינות וביושר כלפי לקוחותיו (או לצורך העניין כלפי לקוחות פוטנציאליים), וזאת אפילו במידה ויש ניגודי אינטרסים בינו לבינם. אין במטרות הנתבע, כגון השאת רווחים, לגרוע מחובות אלו, ואין בהן הצדקה לפגוע בדרך זו או אחרת בפרט העומד מולו. דא עקא, אין בדברים אלו לאמור כי אסור לו לבנק, או למי מנציגיו, לנסות לשכנע לקוחות להפקיד בידיו את כספיהם ובכך להגדיל את היקף עסקיו. אל לנו לשכוח, כי במקביל לחובות המוטלות עליו (על הנתבע) על פי חוק, הרי שהשאת רווחים היא מטרתו העיקרית, ובלעדיה אין לו זכות קיום. התובע טוען כי הנתבע, באמצעות סגן המנהל והמנהל עצמו, חיזר אחריו על ידי שליחת מכתבים, טלפונים ופגישות וזאת תוך הבטחת הקלות, הטבות ויחס מיוחד כלפי התובעים באם יחליטו להפקיד את הכספים האמורים בידיו. באשר לנקודה זו, אינני רואה כל פסול בהתנהגות הנתבע או מי מנציגיו. כאמור, זהו חלק בלתי נפרד מתפקיד עובדיו, ואף ניתן היה לבוא בטענות אל מנהל הסניף וסגנו במידה ולא היו עושים כל שניתן, במסגרת החוק כמובן, להרחיב את עסקיו (של הנתבע). עוד טוען התובע כי הפך "קורבן למעשי השידול והפיתוי של הנתבע, אשר לא בחל בכל תחבולה...". מלבד אמירה סתמית זו של התובע, לא מצאתי כל ראיה שתתמוך בהתבטאויות אלה לאמור "מעשי פיתוי" ו"תחבולה". יתרה מזו, ולמרות טיעוני ב"כ התובעים בכתב התביעה, עולה ברורות שהתובע הגיע לסניף הנתבע האמור מרצונו החופשי, ואף קיבל החלטות, אם לבדו ואם לאחר התייעצות עם אשתו, להפקיד את כספי הפיצויים שקיבלו בסניף זה. תמיכה לקביעה לפיה, מחד גיסא היוזמה באה מטעם סניף הבנק, אשר סגן המנהל "חיזר" באורח אינטנסיבי, ומאידך גיסא מי שהחליט שלא "להתפתות" לאפשרות לצבור רווחים קלים - מתקבלת מעדותו של עת/1 יצחק שני. 5. טענה לאי ידיעת התובעת תוכן המסמכים עליהם חתמה לטענת ב"כ התובעים, התובעת הוחתמה בבנק על מסמכים שונים, ללא ידיעה על מה ולמה היא חותמת, ובכל מקרה לא נאמר לה כי נעשה שימוש באשראי כדי לרכוש ניירות ערך. הלכה היא, כי מי שחתם על מסמך מנוע מלטעון שלא קרא אותו עובר לחתימה (לעניין זה ר' דברי כב' השופטת דורנר בע"א 1548/96 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח' פ"ד נד(2), 559). זוהי חזקה - אשר אמנם ניתנת לסתירה. משמע, שאין זהו סוף פסוק, ועל כך עומד המשנה לנשיא אהרון ברק (כתוארו אז) בפס"ד אפרופים (ע"א 4628/93 מ"י נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ פ"ד מט(2), 265): "חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הם המטרות, היעדים, האינטרסים, התכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו". אם כן, יש לבדוק גם את הנסיבות החיצוניות לחוזה, ולא רק את הכתוב בו במפורש. איני באה להצביע על "עדות שיטה" אלא על התנהלות הנתבע על ידי עובדיו, בכירי הסניף וראשיו בתקופה ובנושאים הרלבנטיים לנשוא הדיון. בענייננו, לא ניתן ללמוד מנסיבות חיצוניות שיש בהן כדי להוסיף או לחילופין לגרוע, מהכתוב במסמכים עליהם חתמה התובעת. טען ב"כ הנתבע, כי כל אותם מסמכים מדוברים נושאים כותרת ברורה המעידה על תוכנם, ומעבר לכך, העיד סגן המנהל בתצהירו, כי הסביר לתובעת את משמעות המסמכים השונים לפני שזו חתמה עליהם: "כל מסמך עליו חתמה התובעת היא עשתה זאת מרצון, ותוך הבנה מלאה על מה היא חותמת. אני אישית הסברתי לתובעת לפני כל חתימה על מסמך, מה משמעות המסמך ומהי מטרתו" (סעיף 16 לתצהירו), הדברים לא הופרכו ולא נסתרו בחקירה. שונה המצב מנסיבות פסק הדין אליו הפנה ב"כ התובעים - ה"פ 200311/98 (גולדשטיין אלזה נ' בנק הפועלים ואח' (טרם פורסם) - בו קבעה השופטת גרסטל כי שטר המשכון, ככל שהוא מתייחס לתובעת שם, בטל. בעניננו אין מדובר בשטר משכון למטרת ערבות כנגד אשראי שנחתם לטובת חברה של בעלה של התובעת. שם החליטה השופטת גרסטל כי הבנק הנתבע הפר את חובת הגילוי וחובת תום הלב כלפי המבקשת, כיוון שלא סיפק לה את מלוא המידע בדבר חובה של החברה, מצבה הפיננסי ויכולת ההחזר המפוקפקת שלה, בעוד שבענייננו, מדובר בחשבונה של התובעת עצמה. כאן אין הדברים אמורים בחברה עסקית ועל כן לאור העובדות שעלו בעדויות לכאורה, סביר שהמידע אשר עמד בפני התובעת עובר לחתימתה על המסמכים השונים די היה בו כדי לענות על דרישות החוק וחובות הגילוי ותום הלב אותן חב הנתבע כלפיה. 6. רכישת הדירה השניה מכספי הלוואות טוען ב"כ התובעים, כי משנודע לבנק על רצון מרשיו לרכוש את הדירה השנייה, למרות שהיו בחשבון התובעת מאות אלפי דולרים פנויים לתשלום התמורה כנגד קבלת הדירה, בחר הנתבע לשדל את התובע לקנות את הדירה השנייה בכספי הלוואות לטווח קצר, התנהגותו זו, יש בה משום חוסר תום לב, אשר היתה בה כוונה לשרת את צרכיו וצרכיו שלו בלבד. התובע, לטענתו, התנגד לרעיון, גם משום שלא הבין את ההגיון שמאחוריו שכן היו לו, כאמור, מאות אלפי דולרים פנויים בחשבונו, וגם משום שהדירה אותה עמד לרכוש אמורה היתה לשמש כבטוחה להחזר ההלוואה שעה שהוא רצה להצמיד את הגג של דירה זו לדירה הראשונה (מצב שלא יאפשר את שיעבודה). התובע מעיד: "טענתי כי בחשבון מצויים כספים וכי אני לא רואה כל הגיון לקחת הלוואה...ללא קשר הסברתי לסגן מנהל הסניף, כי לא עולה על הדעת לשעבד את הדירה השניה..." (סעיפים 77 ו78 לתצהיר). ברם, מנגד מעידים סגן המנהל ומנהל הסניף כי מעולם לא יעצו לתובעים לממן את רכישת הדירה השניה בכספי הלוואה, כאשר יש בידו היכולת לממן את רכישת הדירה מכספו הפנוי, וכי אכן צעד כזה נוגד כל היגיון כלכלי. אומר סגן המנהל: "אני מעולם לא יעצתי לתובעים או לאחד מהם לממן את רכישת הדירה השניה בכספי הלוואה, כשיש ביכולתם לשלם את תמורתה מכספם הפנוי. אין בכך כל הגיון כלכלי, ואני לא מאמין שמישהו מעובדי הנתבע ימליץ המלצה כזו" (סעיף 25 לתצהירו). לשיטתם, הסיבה ללקיחת ההלוואה הייתה רצונו של התובע להשקיע את הכספים בבורסה. בין אם יעצו לו כך ובין אם לא, נתון חד משמעי הוא שנלקחו שתי הלוואות, האחת על סך של 150,000$, ל-3 שנים, והשניה על סך של 100,000$ לשנתיים, לאחר שסגן המנהל הבטיח לתובע כי גג הדירה השנייה לא ישועבד. גם בנקודה זו מעיד סגן מנהל הסניף, כי התובע ממציא דברים שלא נבראו ולא היו, ומעולם לא דן עם התובע על נושא הגג: "אני מעולם לא דנתי עם שלמה על נושא הגג, ועל הכוונה לצרפו לדירה הראשונה, לא ידעתי מעולם על כוונה כזו, ואינני מבין כיצד שלמה מכניס לפי דברים שלא היו ולא נבראו "(סעיף 27 לתצהירו). בפועל, למרות מה שסוכם בעל פה, על פי טענת התובע, בין התובע לסגן המנהל באשר לגג הדירה השניה, הוחתמו התובעים על שטר משכון, כאשר בתוספת לו נרשם כי הנכס הממושכן כולל את הדירה יחד עם הגג. האם אכן נעשו הסכמים עם סגן המנהל שלא מצאו ביטוי בשטר המשכון, ואם כן, אילו הסכמים גוברים? הסכמים בעל פה או הסכמים בכתב? לכל אורך עדויותיהם, סותרים התובע ועדי הנתבע איש את דברי זולתו באופן בוטה. כך גם לעניין לקיחת ההלוואות הנ"ל, וכך לעניין הכללת הגג בשטר המשכנתא, מובן שלא ייתכן כי שתי הגרסאות נכונות בו זמנית, ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת. כאמור, ההלכה היא, כי חזקה על אדם החותם על מסמך, כי ידע על מה הוא חתם ובכך יש כדי להעיד על גמירות דעתו לאותו עניין, אך עם זאת יש ומערכת הסכמים שנכרתה בעל פה עשויה להוסיף, או במקרים מסוימים אף לגבור, על המערכת ההסכמית החוזית - ולעיתים אף לגרוע מהם. עדי הנתבע מכחישים בכל תוקף את דברי העדות מפי התובע לעניין זה, ולשיטתם, יתרה מזו: ההסכמות בעל פה אותן מזכיר התובע לא זו בלבד שאינן מוסיפות על ההסכם הכתוב, אלא סותרות אותו באופן בוטה. במצב דברים זה, כאשר הנטל לסתירת החזקה מוטל על החותמים - לאמור התובעים, לא נותר אלא להעדיף את החוזה הכתוב, קרי שטר המשכון, התוצאה כאן שאין ולא לגרוע או להוסיף על האמור בהחלטתו של השופט נ. ישעיה בבש"א 24826/00 בתיק עיקרי 102239/98, אשר נתן תוקף החלטה להסכם פשרה בעניין מסויים זה שהושג בין הצדדים. 7. טענה להפרתו של הנתבע את הוראת התובע לממש את התיק לדברי התובע, עם תחילת "המפולת בבורסה", הוא הורה לסגן מנהל הסניף לממש את תיק ניירות הערך שעל שמו ולכסות את כל יתרות החובה הפתוחות: "הוריתי לבנק, עם תחילת המפולת, לממש מיידית את תיק ניירות הערך, ולכסות את כל יתרות החוב הפתוחות" (ס' 87 ו-88 לתצהיר). מעיד התובע, כי סגן המנהל תחילה סירב לבצע את מבוקשו, ורק לאחר בקשה חוזרת, צעקות בסניף והתערבות של מנהל הסניף, הובטח לו שהוראתו תבוצע וכל תיק ניירות הערך יימכר. אלא שמנהל הסניף אינו זוכר את המאורע המתואר לעיל, ומבחינתו לא היה ולא נברא, מעיד בתצהירו: "אני לא זוכר עימות קולני של מי מעובד הנתבע בסניף עם שלמה בקשר לדברים האמורים, ואני לא ניהלתי כל דין ודברים עם סגן מנהל הסניף באשר לדברים האמורים" (ס' 20 לתצהיר). לגירסת התובע, משחזר אל סניף הנתבע למחרת היום וגילה, כי לא נמכרו כל ניירות הערך הורה, פעם נוספת, למכור את כל שנותר בתיק ניירות הערך. ורק לאחר שכנועים והבטחות שונות, או כדבריו של התובע "שטיפת מוח של ממש", הותיר את הפעילות בחשבון בידי הנתבע, כל זאת לאחר ובעקבות הסבר מפי סגן המנהל והמנהל עצמו, כי במציאות הוא לא נפגע ולא ייפגע והנזקים הם "על הנייר" בלבד. והא ראיה, שחרף החריגה בחשבונות, אושר לו להמשיך למשוך כספים כפי שהוא מושך. גם לגבי דברים אלה מכחיש סגן המנהל את כל המתואר לעיל, החל מהוראת המימוש הראשונית ועד הויכוחים והשכנועים הנטענים על ידי התובע: "אני גם לא מבצע פקודות מכירה או רכישה שהלקוחות נותנים, לכן לא ייתכן כי סירבתי לבצע הוראות מכירה... אני לא התעמתתי עם שלמה בקולניות בקשר לדברים האמורים, ולא התייעצתי עם מנהל הסניף באשר לביצוע הוראת המכירה שלטענת שלמה סירבתי לבצע" (ס' 29 לתצהירו של סגן המנהל, שלא הופרך ולא נסתר בחקירה נגדית). מחומר הראיות עולה ברורות, כי מספר חודשים מאוחר יותר התבקש התובע להזרים לחשבונות כספים ממקורות חיצוניים, במטרה להפחית יתרות החובה שנצברה עם הזמן. וכי לאחר שהתובע לא נענה לבקשת הנתבע והטיח בעובדיו את האשמה והאחריות למצב החשבונות, הוזמן על ידי מנהל הנתבע למציאת פתרון ראוי למצב. משהגיע לבנק, גילה כי סגן המנהל הועבר מתפקידו לסניף הנתבע בחדרה, והטיפול בתיקו הועבר לידי מנהל הסניף. בשלב זה, מעיד התובע, לאחר התייעצות קלה בינו לבין מנהל הסניף, הציע לו האחרון להטעות את רעייתו מזל, ולהחתימה על "שבירה" של תכנית החסכון שעל שמה תוך שהיא מאמינה כי היא חותמת על הארכת תכנית החסכון: "מנהל הסניף הציע לי להטעות את אשתי, וכי שנינו נסביר לה כי היא חותמת על הארכה של תכנית החסכון - אולם למעשה זו תהיה "שבירה" של תכנית החסכון (...), וכך יהא ניתן להעביר את הכסף - ללא ידיעתה - להשקעה בניירות הערך" (ס' 122 לתצהיר התובע). לגירסת התובע, משחתמה התובעת על שבירת תכנית החיסכון, ולאחר שהתקיימה פגישה בינו לבין מנהל הסניף וההנהלה האזורית, הזרים התובע מעל ל-100,00 ₪ נוספים (מלבד ה-100,000$ שהיו בתכנית החיסכון) לחשבון, בהאמינו שבכספים הללו ינהל מנהל הסניף תיק ניירות ערך על שמו. אלא, שבפועל, ובניגוד למה שהוסכם (על פי טענת התובע), הנתבע נטל את כל הכספים (כספי תכנית החסכון בנוסף ל-100,000 ₪) לכיסוי חלק מיתרות החובה שהיו רשומות בחשבון. בנקודה זו, בה התובע כבר הרגיש מיואש לגמרי מהתנהגות הנתבע, הוא דרש ממנהל הסניף להחזיר את המצב לקדמותו. בהתייחס להאשמת ההטעיה כנגד מנהל הנתבע לפיה ביודעין החתים את התובעת על טופס שבירת תכנית חסכון בעוד שידע שהיא מאמינה כי היא חותמת על טופס של הארכת תכנית חסכון יצויין, כי מנהל הסניף מכחיש בכל תוקף את "ההאשמות" נגדו גם בנקודה זו. לדבריו מעולם לא הציע הצעה כזו או דומה לתובע, ומעולם לא הציע לו לפתוח תיבת דואר על מנת להסתיר דברים מאשתו, כפי שטוען התובע. "אני מעולם לא הצעתי לתובע להטעות את רעייתו, התובעת, בכל דרך שהיא...מגוחך כמובן הרעיון, כי אני הצעתי לתובע לפתוח תיבת דואר, שעצם קיומה יוסתר מרעייתו" (ס' 28 לתצהירו של מנהל הסניף, אשר לא הופרך בחקירה נגדית). אף כאן, אין שום סימוכין, כאלה או אחרים, לנטען על ידי התובע ממילא לעמדת הנתבע. למרות דברי עדי ההגנה (שלגבי מרבית הנושאים אינו תורם - כפי שציינתי - שהרי כמעט אינם זוכרים דבר). אין די בדברי התובע בעלמא כאשר הסבירות להתרחשות הדברים נמוכה. שונה המצב כאשר בנקאי, בתפקיד זה או אחר, מנסה לשכנע או לתת עצה מקצועית, החורגת מהנוהג המקובל, ממצב לחלוטין אחר כאשר בנקאי ברמה בכירה כגון זו של מנהל הסניף משתף פעולה ומיוזמתו מייעץ ללקוחו לנקוט תחבולות שונות ומגוונות, רק כדי לעזור לו להיחלץ מהמצב אליו נקלע. התנהגות שכזו מצד הנתבע נראית לי, על פניה, תמוהה, וחסרת הגיון; ולדעתי, רב הספק כי אכן כך נהג. 8. שיווק אגרסיבי של אשראי בנקאי לשוק ההון בשנים 1992-1994 נטען ולא נסתר, כי על פי הדיווחים בעיתונות, השתלשלות המשבר בשוק ההון באותן השנים שהחלה בפרשת האשראי הנתבעאי לרכישת ניירות ערך, והגיעה לשיאה בהתמוטטות הבורסה ובהפסדים כבדים שנגרמו למשקיעים. הטענה העיקרית שהועלתה נגד הנתבעים (רובם אם לא כולם) באותם ימים, וגם זאת על פי דיווח העיתונים, הייתה נושא העמדת אשראי ללקוחות לשם רכישה של ניירות ערך, מבלי לבדוק כראוי או להתחשב ביכולת ההחזר של הלווה. מתן אשראי זה, שנעשה בהיקף רחב ממדים ונגע לכל הנתבעים, הגיע בתחילת 1994 להיקף כולל של מיליארדי שקלים, ולאחר נפילת הבורסה השאיר חובות עצומים של אלפי לקוחות לבנקים. לאחר בדיקות של הנוגעים בדבר והקמת וועדות כאלו ואחרות, הוחלט במקרים רבים שהנתבעים אכן צריכים לשאת בחלק מהאחריות לסיטואציה שנוצרה ולמחוק לרבים מלקוחותיה (ולא בדרך של מחיקה גורפת) חלקים נכבדים מהחוב. יש לציין, כי אינני נכנסת לשאלת נכונותם ואמיתותם של הפרסומים בעיתונות אותם הציג ב"כ התובעים, אלא רק אקבל את העובדה שהדברים פורסמו והיה בהם כדי להשפיע על הלך הרוח הכללי. ב"כ הנתבע הצהיר לפרוטוקול, כי הינו "מתנגד להגשת המסמך לתוכנו. אולם אני מצהיר לפרוטוקול, כי אני מסכים שהיתה תהודה ציבורית והיו דיונים בועדות הכנסת גם בהשתתפות נציגי הבנק" (עמ' 43). חשוב לציין, כי מצבם האישי כלכלי של הזוג יעקובי, באותם ימים, לא תאם את החייב הטיפוסי שנפגע מאותה פרשת אשראי. לתובעים היו בטחונות - הדירות החדשות שנרכשו על ידי התובעים ותכנית החסכון שנפתחה על שם התובעת - וההלוואה הראשונה לפחות ניתנה כאשר לתובעים היו בחשבונם מאות אלפי דולרים. בין אם יש בכך הגיון כלכלי ובין אם לאו, הרי שאין לאמור כי קיבלו הלוואה זו ללא בטחונות מספקים. 9. סיכום הדברים מכל המקובץ וכאמור לעיל, על הנתבע מוטלות חובות שונות כלפי לקוחותיו, הן מכח פסיקה והן על פי חוק [ חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981] הכוללות בין השאר את חובת הנאמנות, הגילוי, תם הלב וכיוצא באלה כללי התנהגות. לאחר שקילה קפדנית של תצהירי העדים, העדויות ודברי ב"כ הצדדים רואה אני לקבוע, כי לא הוכח במידה הנדרשת כי לא עמד במלוא חובותיו אלו בכל הנוגע לעניינם של התובעים. אין בדברי התובעים ראיות כלשהן לחזק את טענתם בדבר "עושק" או "הטעיה" מצד הנתבע, וכל תביעתם מתבססת בעיקרה על עדותו היחידה של התובע, מוכחשת בכל תוקף ולא במעט נסתרת הן על ידי מנהל הסניף, מר מיכאל שי והן על ידי סגנו דאז, מר אלי מרציאנו. עם זאת, אל לנו לשכוח שהמדובר הוא בתאגיד המספק שירות לציבור, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה (ע"פ 122/84 משה מנצור נ' מ"י פ"ד לח(4),94), ומתוקף היותו שכזה, ובגלל תלותו של הנזקק לשירותו המקצועי, חלה עליו חובת נאמנות מוגברת. לעניין זה יפים דבריה של כב' הש' שטרסברג כהן בפס"ד מנצור (ר' שם): "הנאמנות הכפולה" העשויה להתעורר באזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד ורווחיות הנתבע מאידך, מצריכה מידה רבה של טהר מידות, יושר והגינות. בגלל מצבור המידע המצוי בידי פקידי הנתבע והתלות של הלקוח ביעוץ פקידי הנתבע ובשרותים שהם מעניקים, יכולה להווצר זמינות למעשי שחיתות. בין הנתבעים ולקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות והלקוחות מונחים בכלכול עניניהם הכספיים על ידי עובדי הנתבעים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של נקיון כפיים והמנעות מלהיות נתונים להשפעות בלתי ענייניות במהלך מלוי תפקידם כלפי כל פרט המהווה את צבור הלקוחות וכלפי הצבור בכללותו". האם הנתבע עמד בחובת נאמנות מוגברת זו? הנתבע הוא שזה שיזם את הפניה לתובעים, ושכנעם להפקיד את כספי הפיצויים שקיבלו אצלו. למרות שאין פסול בכך, יש לזכור כי המדובר הוא באנשים פשוטים יחסית, בעלי השכלה מינימלית וללא שום ידע או ניסיון בתחום שוק ההון. היקף החובה ו"רמת הנאמנות" הנדרשים מהנתבע אינם קבועים ומשתנים ממקרה למקרה ומושפעים הן מטיב היחסים בין הנתבע ללקוח, הן מהפעולות המבוצעות על ידו והן מהלקוח עצמו ונסיבותיו האישיות. אין ספק כי שהמדובר הוא בלקוח שאינו בקיא ומעורה בתחום הפיננסי, הרי שהיקף חובת הנאמנות גדל. ייתכן שהנתבע אינו אחראי על הפסדי התובעים בבורסה, אך תמוהה בעיני העובדה שאיפשר הנתבע לתובעים להמשיך ולמשוך כספים, שעה שהתובעים נמצאים במצב חובה לא מבוטלת, אם לנקוט לשון המעטה, בחשבונות הנתבע שבבעלותם. מה גם, שכאשר ירד ערך ההשקעה באופן דרסטי, ראוי היה מצב בו ברור לבנק, או למי מנציגיו שטיפל בעניינים של התובעים, כי כושר ההחזר של התובעים לקוי באופן משמעותי ויש לעצור את מתן האשראי לפני שיגיע לסכומים האסטרונומיים הידועים לנו כיום. בנוסף, הנני מקבלת גם מקבלת טיעוני ב"כ התובעים לעניין "העדר זכרונם" של מנהל הסניף וסגנו לגבי נושאים כה רבים. אכן עברו אי אלו שנים מהמקרה הנדון בפנינו, וסביר כי עדים אלה עבדו מאז עם הרבה לקוחות חדשים וותיקים, ועל כן לא יהיה זה סביר לדרוש כי יזכרו כל פרט ופרט. עם זאת, אי ידיעתם והעדר זכרונם משתמעים כמגמתיים ותמוהים בעיני - אם לא למעלה מזה. יתרה מזו, מטעם הנתבע לא זומנו עדים נוספים לחיזוק טענותיו, כגון יועצי חברת תכלית שנטען כי נכחו בפגישות עם התובע, או לחילופין פרוטוקולים מפגישות אלו. על פי כל האמור לעיל, רואה אני לקבוע שלבנק, למרות שעמד בחובותיו הבסיסיות ולא ביצע עושק או הטעיה, ומאום לא נעשה בכפיה או בניגוד להסכמת הנתבע, יש לייחס חלק מסוים לכך שהדברים הגיעו לאן שהגיעו, קרי חוב בסך מאות אלפי שקלים של התובעים כלפי הנתבע, ומן הראוי לייחס לו תרומה להתהוות החוב המדובר. ברם, מאחר ומהות התביעה שבפנינו הינה עתירה למתן פסק דין הצהרתי, והנקודות לגביהן מתבקש פסק הדין הינן לטעמי חוליות בשרשרת האוחזות אשה ברעותה, אין אפשרות ליתן פס"ד לגבי חלק זה או אחר של הפעולות או של תוצאותיהן. קל וחומר שלא ניתן לכמתן. יוצאת דופן העתירה לחייב את הנתבע בהמצאת מסמכים - אשר התרשמותי מחומר הראיות בכלל וחוות הדעת של המומחה עברון - כי בוצעה במהלך הדיונים אם לא לפני כן. אין בפנינו תביעה לסכום זה או אחר ועל כן אין מקום אפילו לקביעת שיעור אחריותו של הנתבע, אשר כאמור, מסקנתי היא, כי קיימת. התוצאה היא, איפוא, שהתביעה נדחית, אולם בנסיבות המפורטות איני רואה לעשות צו להוצאות. בנק