להלן החלטה בנושא אחריות בנזיקין - סרבנות גט: החלטה 1. מדובר בבקשה למחיקה על הסף של תביעה שהוגשה נגד הנתבעים בגין נזקים שסבלה התובעת, לטענתה, בגין סרבנותו של הנתבע 1 לתת לה גט פיטורין כדת משה וישראל, על אף שחויב לעשות כן בבית הדין הרבני, ובגין עזרתו ועידודו של הנתבע 2 (אביו של הנתבע 1) לסרבנות זו. 2. הבקשה למחיקה על הסף מבוססת בעיקר על שתי טענות: ראשית, כי לא קיימת עילה בנזיקין במדינת ישראל לסרבנותו של בעל לתת גט; ושנית, שמדובר בנושא אשר על פי אופיו ומהותו נמצא בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני, כיון שרק בית הדין מוסמך לדון ב"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה ותושביה" (סעיף 1, חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953). עילה בנזיקין 3. השאלה הקובעת בשלב זה של הדיון בתביעה הינה האם התביעה אכן מגלה עילה. כידוע, הכלל הוא כי אין מוחקים תביעה בשל חסר עילה אלא אם כן ברור לחלוטין - גם אם כל האמור בתביעה יוכח כאמת - כי אין כל סיכוי להצלחת התביעה. אם קיים סיכוי כלשהו - ולו הקלוש ביותר - שהתובעת תזכה בתביעתה, כי אז דין הבקשה להידחות. 4. השאלה המונחת בפני בית המשפט אכן טרם נדונה במדינת ישראל. ברם, התופעה עליה מבוססת ידועה ומוכרת היטב. דיו רב כבר נשפך, לא רק בבית המחוקקים הישראלי ובמדינת ישראל אלא משך דורות רבים בישראל ובתפוצות, ומאמצים כבירים הושקעו, לנסות ולמצוא פתרונות הולמים לשחרורן של הנשים הרבות הכבולות בקשרי נישואין שברצונם לסיים, כשעומדת מנגד מניעה אחת ויחידה והיא סרבנותו של הבעל להעניק לה את גט הפיטורין המיוחל. 5. בשנת 1995 אף נחקק חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה- 1995, אשר מסר לידי בתי הדין כלים מגוונים להטלת סנקציות על הבעל הסרבן, במטרה להניעו לחזור בו מסרבנותו. חוק זה משקף את רצונו העז של המחוקק - ובין היתר גם של מערכת בתי הדין הרבניים, אשר השתתפה באופן פעיל בהכנת החוק - לנסות ולפתור את הבעיה העגומה הזו תוך שמירה על העיקרון של יישום ההלכה בכל הנוגע לנישואין וגירושין. 6. ואם בכל זאת עומד הבעל בסירובו? אם למרות מתן החלטה בבית הדין הרבני המחייבת מתן גט, ולמרות כוחו של בית הדין להטיל על הבעל סנקציות, מתעקש הבעל ואינו נותן את הגט, ועובר זמן רב שבו סובלת האישה, ללא בן זוג אמיתי, ללא חיים משותפים, ללא אפשרות של הבאת ילדים לעולם וגידולם בחיק משפחה נורמטיבית, וללא כל אפשרות להתחתן מחדש ולקבוע את עתידה - האם מדובר בנזק בר פיצוי לפי שיטת המשפט שלנו? 7. התשובה המתבקשת, לפחות לכאורה, ובשלב זה של הדיון, הינה שיש לתת לתובעת להוכיח את טענתה וכי אין למחוק את תביעתה על הסף. 8. למרות שב"כ התובעת אספה בסיכומיה טענות שונות באשר לעילות האפשריות העומדות לרשותה, כגון: הפרת חובה חקוקה, כליאת שווא, מניעת זכותה של האישה לנישואין ולילדים, ועוד, לדעתי מתחברות הפגיעות השונות האלו לכדי יצירת עילת נזיקין אחת מרכזית, והיא הפגיעה באוטונומיה האישית של האישה הנגרמת ממניעת יכולתה לקבוע את המשך חייה בסוגיות המרכזיות בחייה של כל אישה. את המסגרת למסקנתי ניתן למצוא באופן מקיף ומעמיק בדבריו של כב' השופט אור ב- ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה (דינים עליון כרך נח, 174), ולאור חשיבות דבריו לעניננו, ארשה לעצמי לצטטם בהרחבה: "הזכות לאוטונומיה - כללי 15. נקודת המוצא לדיון טמונה בהכרה בכך, שלכל אדם זכות יסודית לאוטונומיה. זכות זו הוגדרה כזכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ומאווייו בהתאם לבחירותיו, ולפעול בהתאם לבחירות אלה. הזכות לאוטונומיה היא, כלשון אותה הגדרה, “his or her independence, self-reliance and self-contained ability to decide...” ראו, F. Carnerie, Crisis and Informed Consent: Analysis of a Law-Medicine Malocclusion, 12 Am. J. L. and Med. 55. (בהערת שולים 4 למאמר)...זכותו זו של אדם לעצב את חייו ואת גורלו חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו - היכן יחיה; במה יעסוק; עם מי יחיה; במה יאמין. היא מרכזית להווייתו של כל פרט ופרט בחברה. יש בה ביטוי להכרה בערכו של פרט ופרט כעולם בפני עצמו. היא חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט, במובן זה שמכלול בחירותיו של כל פרט מגדירות את אישיותו ואת חייו של הפרט... 17. ההכרה בזכותו של אדם לאוטונומיה היא רכיב בסיסי בשיטת המשפט שלנו, כשיטת משפט של מדינה דמוקרטית (ראו ר. גביזון, "עשרים שנה להלכת ירדור - הזכות להיבחר ולקחי ההיסטוריה" גבורות לשמעון אגרנט 151 (התשמ"ז-1987); בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 770). היא מהווה את אחד הביטויים המרכזיים לזכותו החוקתית של כל אדם בישראל לכבוד, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אכן, כבר נפסק כי אחד מן הביטויים של הזכות לכבוד הוא "...חופש הבחירה של כל אדם כיצור חופשי", וכי בכך משתקפת התפיסה לפיה "כל אדם ... הוא עולם בפני עצמו, ומטרה בפני עצמה" (דברי הנשיא ברק בבג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769, בפיסקה 3 לפסק דינו). כפי שציין הנשיא ברק, "אוטונומיה זו של הרצון הפרטי מהווה ערך יסוד במשפטנו. היא מעוגנת כיום בהגנה החוקתית על כבוד האדם" (בג"צ 4330/93 גאנם נ' לשכת עורכי הדין, דינים עליון מד 435, בפיסקה 14 לפסק הדין). על משמעותו של כבוד האדם, בהקשר זה, עמד הנשיא שמגר בע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני ואח', פ"ד מח(3) 837, באמרו כי (בעמוד 842): "כבוד האדם משתקף, בין היתר ביכולתו של יצור אנוש בתור שכזה לגבש את אישיותו באופן חפשי, כרצונו, לבטא את שאיפותיו ולבחור בדרכים להגשמתן, לבחור בחירותיו הרצוניות, לא להיות משועבד לכפייה שרירותית, לזכות ליחס הוגן מצד כל רשות ומצד כל פרט אחר, ליהנות מן השוויון אשר בין בני אנוש...". 18. הזכות לאוטונומיה היא "זכות מסגרת" (ראו ברק, פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית (ירושלים, 1994), בעמודים 358-357). בהתאם לכך, שימשה זכות זו בסיס לגזירתן של זכויות ספציפיות רבות. כך, למשל, נגזרה ממנה, זכותו של אדם לבחור את שם משפחתו (ענין אפרת הנ"ל). נגזרה ממנה זכותו של נאשם פלילי לא להיות נוכח במשפטו, אם אין הוא מעוניין בכך (ענין ברק פטה המפריס הנ"ל). ניתן לה משקל במתן תשובה לשאלה, האם יש למנות לאדם אפוטרופוס (ראו ע"א 1233/94 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, דינים עליון מב' 264, בפיסקאות 4 ו-5 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן). נגזרה ממנה זכותו היסודית של כל אדם לחופש תנועה בישראל (ראו פיסקה 74 לפסק דינו של הנשיא ברק בבג"צ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, דינים עליון נא' 414). היא שמשה גם עוגן לזכותו של אדם לבחור לו כרצונו עורך דין אשר ייצגו בבית משפט (עניין גאנם הנ"ל). ניתן לה משקל רב גם במתן תשובה לשאלה, האם ועד כמה יש להכיר בתוקפו של אימוץ של אדם בגיר, וזאת מתוך הגישה לפיה "...בעידן בו 'כבוד האדם' הינו זכות יסוד חוקתית מוגנת יש ליתן תוקף לשאיפתו של אדם להגשים את הווייתו האישית" (דברי השופטת ביניש בע"א 7155/96 אילן ישראלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, דינים עליון, כרך נא, 873 בפיסקה 10)..." (עמ' 41-43) 9. האדם אינו בעל יכולת לעצב את חייו ככל העולה על רוחו, והחיים מעמידים בפני האדם מגבלות שונות ואף כואבות המונעות ממנו מלהגשים את כל מאוויו. לא כל מניעה כזו תהווה פגיעה בכבודו ובחרותו של האדם אשר בכוחו של החוק ליצור נגדו תרופה משפטית - חוקתית. ברם, ישנם מקרים, בהם הפגיעה היא כה חמורה, שאם ניתן לתקנה באמצעות התערבות שיפוטית, או לפחות לפצות את מי שנפגע על ידה, במקרים אלה לא יהסס בית המשפט מלהתערב. השווה, ע"פ 115/00 אריק (מוריס) טייב נ' מדינת ישראל, (דינים עליון כרך נח 174), שם נאמר כדלהלן: "כל אשה, כל אדם, זכאים לכתוב את סיפור חייהם כרצונם ועל-פי בחירתם - כל עוד אין הם פולשים לתחומו של הזולת - והיא האוטונומיה של הרצון החופשי. כי ייכפה על אדם ללכת בדרך שלא איווה ללכת בה, תיפגע האוטונומיה של רצונו החופשי. אכן, זה גורלנו, גורל האדם, שעושים וחדלים אנו כל העת שלא-מרצון חופשי, ועל דרך זו נמצאת האוטונומיה של רצוננו חסרה. ואולם במקום שהפגיעה באוטונומיה של הרצון החופשי פגיעה עמוקה היא, או-אז יתערב המשפט ויאמר את דברו. המלומד יוסף רז כתב על נושא זה של האדם האוטונומי, ובין שאר דבריו כך השמיענו: “The ruling idea behind the ideal of personal autonomy is that people should make their own lives. The autonomous person is a (part) author of his own life. The ideal of personal autonomy is the vision of people controlling, to some degree, their own destiny, fashioning it through successive decisions throughout their lives... A person whose every decision is extracted from him by coercion is not an autonomous person. Nor is a person autonomous if he is paralysed and therefore cannot take advantage of the options which are offered to him. (Joseph Raz, Autonomy, Toleration, and the Harm Principle , Issues in Contemporary Legal Philosophy, Ruth Gavison ed., Clarendon press, (Oxford, 1987), 313, 314.” (עמ' 28) 10. במקרה דנן, נחה דעתי כי זכותה של אישה לקבוע לעצמה מתי ברצונה לנתק קשרי נישואין ומתי ברצונה להתחתן מחדש, רצונה "לכתוב את סיפור חייה כרצונה ועל פי בחירתה", הינה זכות יסוד אשר ודאי תמצא את מקומה בזכות המסגרת האמורה. שאיפתה של האישה הרוצה בגירושין להגשים את הוויתה האישית כאדם חופשי הקובע את גורלו, ראויה לכל הגנה כחלק בלתי נפרד מכבודה כאדם. 11. להלן הערותיו של של פרופ' א' רוזן-צבי המנוח, שמסר בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט (פרוטוקול מס' 240, 8.11.94, עמ' 10) במסגרת דיון שהתקיים בקשר להצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ד - 1994: "לטעמי, המושג הבסיסי של כבוד האדם וקדושת חייו בהיותו בן חורין לא יכולה להתיישב בשום פנים ואופן עם סרבנות גט או עם עגינות, מלכתחילה, ואינו סובל מצב של תלות שבו צד אחד מגביל את הצד השני ויוצר כלפיו תוצאות בלתי אפשריות. מצב של עגינות, לפיו סרבן גט משאיר אישה, זה פוגע בכבודה הבסיסי. זה לא רק היבט הלכתי שהרב עובדיה יוסף נתן לו ביטוי מ ובהק, יש ביטוי מופלא בדעת המהרש"א בסוף מסכת יבמות שכותב: במקום שיש עיגון אין שלום, וכל התורה לא ניתנה אלא למען עשיית השלום. כלומר, מצב של עגינות עוקר מבחינה זו את המטרה הבסיסית שלשמה ניתנה תורה. אלה דברים שמבטאים את התפישה האוניברסלית של שלום, של חרות ושל כבוד האדם." 12. ביטוי עוד יותר חריף לפגיעה החמורה שבחייה של אישה מסורבת גט יש למצוא בהתבטאותו בנושא של אחד מגדולי הפוסקים של המאה ה - 20, הרב י.א. הענקין. בספרו "עדות לישראל" אומר הרב הענקין כדלהלן: "...ומי שהוא מעכב הגט משום שהוא דורש דמים בלי דין הרי הוא גזלן, וגרוע מזה, דהוא 'אביזרא' [תת-סעיף] דשפיכות דמים." עמ' 144 (הובא גם ב"כתבי הגרי"א הענקין", כרך א', דף קט"ו עמ' ב.) עניין לנו, איפוא, בפגיעה כה חמורה בעיני ההלכה עד שיש לראותה לא רק כפגיעה רוחנית, אימוציונלית, נפשית, אלא כשפיכות דמים ממש; ויפה הדברים לאומרם. 13. הוי אומר, שאיפות החברה הישראלית לכבודו וחרותו של האדם, הגלומות גם בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, וגם בתורת ישראל עצמה - התורה הקובעת את ערכי היסוד של חיי משפחה לא רק בדת היהודית אלא גם בחוק הישראלי - מחייבות את המסקנה כי יצירת העיגון שוללת את כבודה וחרותה של האישה. 14. הפגיעה באוטונומיה של האישה שהינה פועל יוצא מעיגונה על ידי בעלה - הינה לדעתי נזק בר פיצוי לפי פקודת הנזיקין. אביא שוב מדבריו של כב' השופט אור בפס"ד דעקה: "...נפגעה זכותה היסודית של המערערת כאדם לכבוד ולאוטונומיה. האם יש בעובדה זו כדי להקים למערערת זכות לפיצוי, אפילו לא נגרם לה נזק גוף...? השאלה הראשונה אשר יש להתייחס אליה בהקשר זה היא, האם הנזק הכרוך בפגיעה בכבודה של המערערת ובאוטונומיה שלה הוא "נזק" כמובנו בפקודת הנזיקין. לדעתי, יש להשיב לשאלה זו בחיוב. המונח "נזק" מוגדר בסעיף 1 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). הגדרה זו היא רחבה, ומתייחסת ל: "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה". במסגרת הגדרה זו, ניתנה הגנה לאינטרסים בלתי מוחשיים רבים. כך, ניתן פיצוי בגין נזק לא רכושי - למשל, כאב וסבל - הכרוך בנזק גוף שנגרם לניזוק. נוכח רוחבה הניכר של הגדרה זו, נפסק כי פגיעה בנוחות גופנית, סבל ופחד, גם אם אין להם כל ביטוי פיזי, וגם אם אין הם מתלווים לפגיעה פיזית כלשהי, עשויים להוות נזק בר פיצוי בנזיקין (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 139). על פי גישה זו, מגנה פקודת הנזיקין גם "על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו" (שם, בעמוד 142). לפיכך, נקבע כי למי שהוטרד כתוצאה מהליך פלילי אשר נבע כתוצאה מנקיטה רשלנית של הליך פלילי מוטעה כנגדו, עומדת זכות לפיצוי בגין פגיעה זו כלפי הרשות התובעת (שם, שם). בשורה של פסקי דין שניתנו לאחר אותה פרשה, הלכו בתי המשפט בדרך דומה ופסקו פיצויים בגין פגיעות באינטרסים לא מוחשיים של תובעים בנזיקין. כך, נקבע כי הנזק המורלי ועגמת הנפש שנגרמו לבעל זכות יוצרים עקב הפרת זכותו, הינו נזק בר פיצוי (ראו פסק דינו של המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, בע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבך, פ"ד מט(1) 419, 432). כך נפסק גם לגבי הפגיעה בכבודו וחרותו של אדם, הטבועה בעצם אשפוזו בכפיה ושלא כדין בבית חולים לחולי נפש (פסק דינה של השופטת נתניהו בע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (3) 757, 772). באופן דומה, נקבע כי הסבל שנגרם לאשה, הטבוע בעצם העובדה שבעלה גירש אותה בעל כורחה, מהווה נזק בר פיצוי (ראו פסק דינו של השופט גולדברג בע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, דינים עליון לח 369, בפיסקה 9 לפסק הדין). הוא הדין בפגיעה בכבודו של אדם וברגשותיו, אשר מהווים ראש נזק עיקרי בעוולת התקיפה ובעוולה של כליאת שווא (ראו McGregor on Damages (London, 1988) at p. 1024, 1026). אני סבור, על רקע זה, כי יש לראות גם בפגיעה בכבודו של אדם ובזכותו לאוטונומיה, הטבועה בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו שלא בהסכמתו המודעת, משום נזק בר פיצוי בדיני הנזיקין. הפגיעה, שלא כדין, ברגשותיו של אדם כתוצאה מאי כיבוד זכותו היסודית לעצב את חייו כרצונו, מהווה פגיעה ברווחתו של אותו אדם, והיא נכנסת לגדר הגדרת "נזק" האמורה. זאת, בין אם נראה בה משום פגיעה ב"נוחותו" של אדם, ובין אם נראה בה משום "אבדן או חיסור כיוצאים באלה", כלשון הגדרת נזק בסעיף 2 לפקודה. אכן, עמדנו על מרכזיותה של הזכות לאוטונומיה בעיצוב זהותו וגורלו של האדם בחברה בה אנו חיים. ראינו את חשיבותה של זכות זו ליכולתו לחיות כפרט חושב ועצמאי. מתבקשת המסקנה כי זכות זו היא חלק חיוני, בלתי נפרד, באינטרס של אדם "בנפשו, בנוחותו ובאושרו" (פסק הדין הנ"ל בענין גורדון, בעמוד 142), אשר הפגיעה בו עשויה לזכותו בפיצויי נזיקין. יפים לכאן דבריו של Crisp במאמרו Medical Negligence, Assault, Informed Consent, and Autonomy, 17 J. Law & Society 77 (1990) באמרו: One’s well being is constituted partly by the very living of one’s life oneself, as opposed to having it led for one by others. The fear we have of paternalism does not arise merely from the thought that we know our own interests better than others, but from the high value we put on running our own lives (at p. 82). אכן, אדם אינו חפץ. זכותו של כל אדם כשיר היא שהקהילה וחבריה יכבדו את רצונו בכל הנוגע לדברים החשובים לו, כל עוד אין הוא פוגע באחרים (רע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 705, בפיסקה 7). הדבר מתחייב מן ההכרה בערך האדם ובהיותו של כל אדם בן חורין. ההפרה של זכות יסודית זו שלא על פי כוח או זכות שבדין, פוגעת פגיעה קשה ברווחתו של הפרט, ומגבשת נזק בר פיצוי בנזיקין. " (עמ' 44-45) 15. אמנם, ישנן שאלות רבות שיהיה צורך לענות עליהן בדיון שיתנהל: למשל, האם אמנם מדובר בסרבן גט, ומתי בכלל הופך סירובו של בעל לתת גט ל"סרבנות" המזכה את האישה בפיצויים; האם התרופה המתבקשת, היינו, פיצויים כספיים, תיחשב בעיני ההלכה כאונס הבעל אשר עלול לסבך את עצם האפשרות של מתן גט בגלל בעיות הלכתיות הקשורות לדין ההלכתי של "גט מעושה", ועוד. אבל אין בשאלות אלו כדי להשפיע על החלטתי הנוכחית. על פני הדברים, ישנה החלטה של בית הדין מיום י"א תמוז תשנ"ד המחייבת את הבעל במתן גט, ועל כן לפחות לכאורה - בפנינו סרבן גט. גם בעיית "גט מעושה", ככל שהיא חמורה, אינה רלוונטית כשהשאלה היחידה הינה האם קיימת עילת נזיקין, כיוון ששאלת הנזק שנגרם כבר לאישה לאחר שש שנות סירוב, קיימת בכל מקרה. זאת ועוד. בעיית גט מעושה אינה בהכרח מרכיב בשאלת הנזיקין כלל וכלל: טול, למשל, תביעה בנזיקין המוגשת על ידי האישה לאחר שכבר ניתן גט כדת וכדין. הרי במקרה כזה לית מאן דפליג כי לא יכולה להיות בעיה של גט מעושה, ושאלת קיומה של עילה בנזיקין הייתה עומדת אז באותה מידה ובאותה עוצמה. 16. די באמור כדי להביא למסקנה שאין למחוק את התביעה, וכי על פניה מגלה התביעה עילה בנזיקין. שאלת הסמכות 17. כמו כן, אין לקבל את טענת חוסר הסמכות. האישה בתביעתה אינה מבקשת מבית משפט זה לחייב את הבעל במתן גט או להפעיל נגדו סנקציות כלשהן על מנת להכריחו לתת גט לאשתו. בית משפט זה כלל אינו מתערב במעשה מתן הגט, ואין האישה מבקשת ממנו להתערב במעשה זה; התביעה הינה לפיצוי כספי בלבד, וזאת על בסיס עילה בנזיקין ובנזיקין בלבד. ככל שהטענה היא שנגרמה לאישה נזק בגין התנהגותו של הבעל, העובדה שההתנהגות המזיקה קשורה לאי-מתן גט אינה מכניסה את העילה הנזיקית לתחומם של "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה ותושביה" שבסמכותם הבלעדית של בתי הדין, גם אם המחדל באי-ביצוע ה"אקט" הזה הינו מעשה אשר עצמו נתון לסמכותו של בית הדין. 18. סוף דבר, אני דוחה בזה את הבקשה למחיקה על הסף. סרבנות גטרבנותנזיקין