להלן פסק דין בנושא ביטול הסכם התרת נישואין: פסק דין חלקי 1. התובע נישא לנתבעת בנישואין אזרחיים בתאריך 17.9.88 בעיר מוסקבה, בירת רוסיה, ומנישואין אלה נולדה לבני הזוג בתאריך 6.2.90 בת בשם ויקטוריה. התובע הוא יהודי ואילו הנתבעת היא חסרת-דת. בני הזוג עלו ארצה יחד עם בתם הקטינה בתאריך 27.12.90 והתגוררו יחד באור עקיבא. 2. בין בני הזוג נתגלע סכסוך, ובתאריך 26.2.98 נחתם ביניהם הסכם שכותרתו "הסכם פשרה והסכם להתרת נישואין". בסעיף 2 להסכם נכתב: "הצדדים מסכימים בזה להתיר את נישואיהם ומגישים הסכם זה לבית הדין הרבני האזורי חיפה המוסמך כדי לפסוק בדבר התרת נישואיהם עפ"י התנאים שבהסכם זה". 3. בתאריך 8.6.98 ניתנה בבית הדין הרבני האזורי בחיפה החלטה בזו הלשון: "1. בית הדין מאשר הסכם גירושין מיום 26.2.98 בתוקף של פסק דין. 2. מאחר והאשה אינה יהודיה והנישואין אזרחיים בלבד. 3. בית הדין מאשר את בקשתם להתיר את נישואיהם. 4. על הצדדים לפנות למשרד הפנים לשנות את מעמדם האישי מנישואין לגרושים". 4. בתאריך 8.11.98 הגיש התובע לבית הדין הרבני בקשה לבטל את ההחלטה הנ"ל בטענה שניתנה בהעדר סמכות, בקשה שנדחתה. 5. התובע עתר לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 1242/99) והשיג בתאריך 3.3.99 צו על תנאי וצו ביניים. בתאריך 2.6.99 ניתן פסק דין בבג"צ שזו לשונו: "בהסכמת באת כוח המשיבה מס' 2, אנו עושים מוחלט את הצו על תנאי שיצא מלפני בית המשפט, ואנו מכריזים על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה, בתיק מס' 306970559-14-1 מיום 8.6.98 כבטל מעיקרו. להסרת ספיקות נוסיף, כי אין אנו מביעים דעה, לא לכאן ולא לכאן, באשר לתוקפו של הסכם הגירושין שהעותר והמשיבה מס' 1 עשו ביום 26.2.98. למותר לומר כי דרכה של המשיבה מס' 1 פתוחה לפניה לפנות לנשיא בית המשפט העליון בבקשה על פי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים) התשכ"ט1969-". על פסק הדין נמתחה ביקורת ע"י פרופ' מ. שאוה במאמר שפורסם בכתב העת "מאזני משפט" של המכללה האקדמית נתניה (כרך א'-תש"ס), עמ' 211. 6. בעקבות פסק הדין פנתה הנתבעת ביום 24.6.99, לנשיא בית המשפט העליון בבקשה לקביעת ערכאות שיפוט לפי חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), בה"נ 4209/99. 7. התובע מצידו פנה לבית המשפט לעניני משפחה ברמת גן, בשתי תביעות, האחת לפירוק שיתוף במקרקעין, בדירת המגורים באור עקיבא, והשניה תביעה כספית לשכר דירה ראוי. התביעות הוגשו בתאריך 7.9.99. כתבי ההגנה הוגשו בתאריך 4.10.99 יחד עם בקשה בכתב הכופרת בסמכות המקומית בטענה שהסמכות מסורה לבית המשפט לעניני משפחה בחיפה. בתאריך 10.10.99 ניתנה החלטה ע"י חברתי, כב' השופטת צ. צפת, להעברת הדיון בתובענות לבית משפט זה. בתביעות סומנו תמש 38030/99 (פירוק השיתוף) ותמש 38031/99 (בתביעה הכספית). 8. בקדם המשפט שהתקיים בפני בתאריך 5.1.00 טען ב"כ הנתבעת כי ניתן להסיק מפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ כי ההסכם שנחתם בין הצדדים שריר וקיים, ולכן, לא יכול התובע לדרוש פירוק שיתוף ודמי שימוש ראויים בטרם הגיש תביעה לביטולו של ההסכם וקיבל פסק דין המורה כי ההסכם מבוטל. ב"כ התובע טענה כי בית המשפט העליון לא הותיר את ההסכם על כנו, אלא החליט לא להביע דעה בענין, ומשכך אין להסכם כל נפקות מכיון שלא אושר כדין ע"י ערכאה שיפוטית מוסמכת. 9. בתאריך 1.6.00 ניתנה ע"י נשיא בית המשפט העליון, כב' השופט א. ברק, החלטה בבה"נ 4204/99, בקשה שהוגשה, כאמור לעיל, לקביעת ערכאת שיפוט בענין התרת הנישואין, אך שולבו בה גם בקשות נוספות לגופו של הסכסוך. כב' הנשיא ברק החליט לדחות את הבקשה על כל הסעדים שהתבקשו בה, וקבע כי לבית משפט זה יהיה שיפוט בעניני התרת הנישואין של הצדדים. 10. בעקבות ההחלטה, הגישה הנתבעת לבית משפט זה בתאריך 22.6.00 תובענה שכותרתה "בקשה להתרת נישואין ולאישור הסכם גירושין" (תמ"ש 38032/99). כתב ההגנה הוגש בתאריך 28.8.00 ובו חזר התובע (הנתבע שם) על טענתו כי חתם על ההסכם מיום 26.2.98 בידיעה ברורה כי הצדדים ימשיכו להתגורר תחת אותה קורת גג בדירה באור עקיבא, וכי מדובר בהסכם "פיקטיבי ופורמלי בלבד", שנחתם מתוך הטעיית התובע. התובע טען עוד כי נאלץ לעזוב את דירת המגורים לאחר שאשתו בגדה בו עם אחר. התובע עבר להתגורר במושב צופים. 11. בדיון שהתקיים בתאריך 7.9.00, ניתנה על ידי אפשרות להגיש כתב תשובה והתיק נקבע לשמיעת ההוכחות. כתב התשובה הוגש ביום 5.10.00 ובעיקרו טענה כי ההסכם נחתם ע"י הצדדים מרצון, כאשר שניהם היו מיוצגים ע"י עו"ד אלנה יאמפולסקי, וכי התובע פעל על פי ההסכם ועזב את הדירה לאחר שההסכם "אושר" בבית הדין הרבני. עוד נטען כי התובע ראה את הנתבעת עם גבר אחר לאחר מועד "אישור" ההסכם בבית הדין הרבני. 12. במעמד שנקבע לשמיעת ההוכחות, 12.3.01 הוסכם בין הצדדים, כי תצהירה של עו"ד אלנה יאמפולסקי מיום 14.4.99 ישמש כראיה ללא חקירה נגדית. עוד הוסכם כי לכל צד תהיה זכות לחקור בקצרה את הצד השני. 13. הנתבעת נחקרה ע"י ב"כ התובע ואישרה כי פנתה בחודש ספטמבר 99' לבית משפט השלום בחדרה בבקשה להוציא את התובע מהבית, הליך לפי חוק למניעת אלימות במשפחה. הנתבעת גם אישרה את מספר הטלפון הנייד שבו מחזיק אותו אדם שעימו היא מתגוררת. 14. התובע נחקר ע"י ב"כ הנתבעת והסביר כי אינו מבין בחלק המשפטי של הענין וכי לא קיבל הסברים נאותים מעו"ד יאמפולסקי בדבר ההסכם, והוא חושד כי עורכת הדין והנתבעת קשרו קשר נגדו. בתום חקירת התובע הודיעו ב"כ הצדדים כי לא יביאו עדים נוספים וכי יגישו סיכומי טענות בכתב בצירוף ראיות כתובות וכך נעשה. 15. תמצית טענות התובע: א. הנתבעת הוליכה שולל את התובע והחתימה אותו על הסכם הגירושין מתוך הטעייה. ב. טענת הנתבעת כי הכירה את ה"בחור החדש" לאחר ה"גירושין" ב8.6.98- אינה נכונה ודפי "בזק" מוכיחים כי היא דיברה איתו בטלפון עשרות שיחות עוד מחודש ינואר 98'. ג. הנתבעת דאגה להעביר את הבעלות במחצית הדירה משמו של התובע לשמו של מישל וקנין, אותו "בחור חדש" שעמו היא חיה. מסמכי בנק "טפחות" מוכיחים זאת. ד. עו"ד יאמפולסקי מעידה כי היא ייצגה את שני הצדדים, ויחד עם זאת היא טוענת כי טענותיו של התובע שקריות, ולא ייתכן לקבל גירסה זו. ה. אישור ההסכם ע"י בית הדין הרבני בוטל ע"י בג"צ ואילו בבית משפט זה אין הסכמה של התובע לאשרו ולכן אין להסכם תוקף. העובדה שהצדדים נוהגים בעניינים מסויימים על פי ההסכם, אינו צריכה לשמש ראיה על תקפותו. ו. יש להורות על פירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירה באמצעות כונס נכסים, כפוף למציאת פתרון של מדור לקטינה. ז. התובע נאלץ לעזוב את הדירה בחודש יוני 98' ולכן הוא זכאי למחצית מדמי השכירות הרגילים שהתובע מעריך ב200-$ לחודש מחודש יוני 98' ועד מועד מסירת החזקה בדירה לרוכשיה. ח. בהעדר הסכמתו של התובע, יש לדחות את תביעותיו של התובע להתרת הנישואין ולאישורו של ההסכם. 16. תמצית טענות הנתבעת: א. הסכם הגירושין נחתם ע"י הצדדים מתוך רצון חופשי, לאחר שנועצו בעו"ד יאמפולסקי. לאחר החתימה על ההסכם טרח התובע להבהיר לנתבעת כי עליה להמשיך ולשלם את החזרי המשכנתא בעצמה ב. הצדדים פנו יחד ובהסכמה לבית הדין הרבני ורק לאחר שבית הדין נעתר לבקשה, החליט התובע להגיש בקשות שונות לבין הדין ובכלל זה בקשות לביטול פסק הדין מיום 8.6.98. ג. ביום מתן פסק הדין הנ"ל עזב התובע את הדירה ולקח את המכונית ואת חפציו כפי שהוסכם בהסכם. ד. ההסכם תקף והצדדים פועלים על פיו. ה. יש להעדיף את דברי עו"ד יאפולסקי על פני גירסתו של התובע, שכלל לא הוכחה, ולכן מבקש בית המשפט לאשר את ההסכם ולהורות על התרת הנישואין. ו. בענין פירוק השיתוף, הרי התובע מבקש לפרק את השיתוף בדירה ויחד עם זאת אינו נותן את הסכמתו לגירושין. ז. התביעה לפירוק השיתוף נגועה בחוסר תום לב ומנוגדת להסכמה להעביר ע"ש הנתבעת את זכויות התובע בדירה, וכאשר אין מצד התובע כל תביעה לביטול ההסכם. ח. לחילופין, אם יורה בית המשפט על פירוק שיתוף, אין למבצעו מכוח סעיף 40 א' לחוק המקרקעין. ט. גם תביעתו של התובע לשכר דירה ראוי נגועה בחוסר תום לב ומנוגדת להסכם. התובע הפסיק לשלם את החזרי המשכנתא החודשיים, אך תובע דמי שימוש. 17. אדון תחילה במעמדו של ההסכם. כאמור, כותרת ההסכם שנחתם ע"י הצדדים במשרדה של עו"ד אלנה יאמפולסקי הוא "הסכם פשרה והסכם להתרת נישואין", והוא מהווה על פי צורתו גם "הסכם גירושין" כמשמעותו של מונח זה בחוק יחסי ממון, בין בני זוג תשל"ג1973-. יסודותיו של ההסכם כחוזה על פי דיני החוזים מתקיימים בהסכם זה ועל כך אין מחלוקת. בפיו של התובע שתי טענות כנגד ההסכם והן כי מדובר ב"הסכם ללמראית עין" וכן כי הוא התקשר בהסכם כתוצאה מהטעיה. שני הסעיפים נכללים במסגרת פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973- שעניינו ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו. 18. סעיף 13 לחוק החוזים (חוזה למראית עין) קובע: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד- בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". הסעיף פורש בהרחבה ע"י כב' השופט א. ברק (כתוארו אז) בע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג (ג), 582-581,576 וכך נפסק: "בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסויים,שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בענין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסויים המוסכם על הצדדים, והמערכת השניה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו... גישתו של המחוקק הינה, כי ההסדר החיצוני, שהוא למראית עין בלבד, בטל... הדין נותן תוקף לרצון האמיתי של הצדדים, ועל כן החוזה למראית עין בטל, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש צד שלישי בתום לב בהסתמכו על קיום החוזה. בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני הצדדים כאחד הסכימו, כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים. עם זאת, אין לערבב בין חוזה למראית עין לבין חוזה מלאכותי. בחוזה למראית עין, אין הצדדים מעוניינים בקיומו של החוזה כפי שהוא משתקף כלפי חוץ. לעומת זאת בחוזה מלאכותי, מעונינים הצדדים בקיומה של העסקה המוצהרת, אם כי הם הגיעו אליה בדרך מלאכותית... אכן, אין כל סיבה שלא לתת לגישה זו את מלוא התוקף גם בישראל. בטלותו של החוזה למראית עין מבוסס על רצונם האמיתי של הצדדים. לרצון אמיתי זה יש לתת איפוא, תוקף לא רק במובן השלילי (ביטול החוזה למראית עין), אלא גם במובן החיובי (הכרה בחוזה הנסתר). נמצא כי החוזה למראית עין הוא נויטרלי לענין תוקף העסקה הנסתרת. עסקה נסתרת תקיפה אינה מתבטלת אך ורק משום קיומו של חוזה למראית עין, ואילו עסקה נסתרת בטלה אינה מקבלת תוקף רק בשל קיומו של החוזה למראית עין. יש לבחון את תוקפה של העסקה הנסתרת באופן עצמאי, על יסוד ההנחה שהחוזה למראית עין בטל, ולראות אם עסקה נסתרת זו ממלאת אחד היסודות הדרושים להיווצרותה. על כן לא תעמוד לצדדים העסקה הנסתרת אם היא חסרה יסוד צורני-מהותי, או אם העסקה הנסתרת עצמה נגועה באי חוקיות". 19. יש לדחות את טענת התובע כי מדובר בחוזה למראית עין, או כפי שהוא הגדיר אותו "פיקטיבי ופורמלי בלבד", שכן התובע לא הראה שקיים מאחורי החוזה הכתוב והחתום חוזה אחר, נסתר, שאותו התכוונו הצדדים לקיים. 20. וכעת לטענת ההטעיה. סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, 'הטעיה' - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". התובע טוען שהנתבעת הונתה אותו בסיוע שקיבלה מעו"ד יאמפולסקי, אך לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו של התובע מהי "הטעות" שהיא תוצאת ה"הטעיה" ושעקב טעות זו התקשר התובע בהסכם. יתר על כן, גם אם נכונה טענת התובע שהוא התקשר בחוזה עקב טעות שנבעה מההטעיה, כטענתו, הרי קמה לו, כביכול, הזכות לבטל את החוזה. אם יטען התובע כי יש לראות בפנייתו לבית הדין הרבני בבקשה לביטול פסק הדין משום תביעה לביטול ההסכם, הרי בא פסק הדין בבג"צ וטופח על פני טענה זו, בהשאירו את תוקף ההסכם ללא הבעת דעה לכאן או לכאן. התובע לא שלח הודעת ביטול וגם לא הגיש תביעה לביטול ההסכם. מכאן, יש להסיק כי ההסכם הוא תקף מבחינת דיני החוזים. 21. השאלה הבאה שצריכה פתרון היא מה משמעותו של ההסכם כ"הסכם ממון", באשר לא אושר בפני ערכאה מוסמכת, כמצוות סעיף ג' לחוק יחסי ממון בין בני זוג, שהרי האישור שניתן בבית הדין הרבני בוטל בפסק דינו של בג"צ. 22. בע"א 169/83 שי נ' שי פ"ד לט (3), מבחינה המשנה לנשיא בן פורת בין הסכם ממון להסכם רגיל וקובעת בענין זה: "אין ספק שבמשך שנות נישואין רבות בני הזוג עושים בינם לבין עצמם כל מיני עיסקאות הסדרים והסכמים לגבי פריט זה או אחר של רכושם וספק אם צריך לייחס לכל דבר כזה את המעמד של הסכם ממון במובן החוק...בחוק ישנה הקפדה לגבי הסכם ממון בין בני הזוג הקובע את היחסים ביניהם ומחייב גם לגבי ה'עתיד': דברי כבוד השופט בכור, בהסכמת חבריו להרכב, בפסק דין נציה נ' נציה (להלן פס"ד נציה) ע"א 490/77 פ"ד ל"ב (2) 624,621. גם לפי השקפתי אין לראות ב"הסכם ממון" את חזות הכל מבחינת יחסי הממון בין בני זוג, ויש להבדיל הבדל היטב בין "הסכם ממון" - או בהעדרו, המלא או החלקי - בין הפרק השני של החוק המהווה אז את "הסכם הממון" לבין הסכם רגיל, או הענקת מתנה, או עסקה אחרת בין בני הזוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי. "הסכם ממון" חייב להיות דווקא בכתב ולקבל, כתנאי בלעדיו-אין, את אישורו של בית המשפט כמפורט בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, מה שאין כן בהכרח בהסכם אחר. ...לדעתי לא כלליותו של ההסכם, או היותו מתייחס (למשל) לנכס בודד מני רבים, הוא המבחן הקובע, כי אם התייחסותו ליחסי הרוכש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או של מות אחד מהם. "בעקרו של דבר ("הסכם ממון") זהו הסכם הצופה פני עתיד ומגמתו להסדיר את יחסי בני הזוג", ולא סתם "פני העתיד אלא דווקא למקרה מות או גירושין. ...אם רוצים בני הזוג שנכס מסויים - עיקרי, או טפל, יחיד או אחד מרבים - יחולק ביניהם במקרה של גירושין או מוות בדרך שונהמהקבוע בפרק השני לחוק, פתוחה בפניהם הדרך לעשות "הסכם ממון" לגביו כרצוי להם, וכדי להקנות לו תוקף יש לקבל את אישורו של בית המשפט (או בית הדין) כדת וכדין. סיכומה של השקפתי הוא שהמבחן הוא הסכם פלוני בין בני זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בעניני ממון לעת מוות או גירושין, בפנינו "הסכם ממון" יהיו מימדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעסקה רגילה דיני חוזים או קנין ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות"... 23. לענין זה התייחס גם כב' הנשיא שמגר בע"א 1915/91, יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט (3) 561,529: "אכן, דיני הקניין והחוזים הרגילים הם הקובעים את מצב הזכויות הראשוניות בנכסים ומסדירים את הדינמיקה של העברת זכויות ונכסים בין בני הזוג. רק לאחר שנקבע נכס מסויים שייך לאחד מבני הזוג, הוא חוסה תחת כנפיו של סעיף 4. כך, ייתכן כי דיני הקניין והחוזים יראו כי נכסים מסוימים שייכים לשני בני הזוג, או כי נעשו עיסקה או העברה של נכסים בין בני הזוג. בין השאר, ניתן יהיה ללמוד על כך מהתנהגותם של הצדדים (הדגשה שלי א.ג.) בין בני זוג נוצרים יחסים קניניים דינמים במהלך חיי הנישואין, וכי חוק יחסי ממון אינו מפריע ליחסים אלה להתפתח, יודגש כי אילולא גישה זו היה ההסדר שבחוק חסר, שכן היו מצבים ונכסים שמצב הבעלות בהם לא היה מוסדר". מוסיף על כך כב' השופט טל בעמ' 594: "...על פי סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) חלות הוראותיו, במקרה מתאים, גם על "פעולות משפטיות שאינם חוזה ועל חיובים שאים נובעים מחוזה". מה גם שסעיף 3 בחוק יחסי ממון מייחס כוונה חוזית לבני הזוג. אלטרנטיבית מפנה פרופ' רוזן צבי בספרו הנ"ל, כי יחסי ממון בין בני זוג בעמ' 350-349 לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) הוא סעיף תום הלב, כותב פרופ' רוזן צבי: "גם דרך משפטית זו אינה נקיה מספקות. בהעדר חובה לגרום להתקיימותו של האירוע המגבש את זכות האיזון חיוב המשמש בסיס לתחולת סעיף 31 לחוק מניין? על קושי זה ניתן להתגבר, שכן מכוחו של סעיף 39 עצמו נוצרים סטנדרטים של התנהגות ראויה...נראה לי כי קיומה של חובת האיזון בתום לב ובדרך מקובלת מחייבת, לפחות שבין זוג ינצל את כוחו...". 24. דברים אלה (של השופט טל) מחזקים את דעתי שלא צריך בנסיבות אלו לתת לאחד הצדדים להתחמק מהתחייבות חוזית רק בטענה שהסכם הממון לא אושר בבית המשפט, או בבית הדין. הצדדים דנן החלו בביצוע התחייבויותיהם על פי החוזה ולכן צריך לקבוע שדיני החוזים הרגילים חלים על ההסכם ולא לדקדק בתחולת חוק יחסי ממון. כאמור לעיל מתחשבת ההלכה בפסיקה בהתנהגותם של הצדדים, כפי שהדבר קרה במקרה זה, לכן אני קובע שההסכם צריך לחול למרות שלא אושר כחוק. הנתבעת ויתרה על המכונית ועל חלק מן המטלטלין והמשיכה לשאת ביתרת החזרי המשכנתא. התובע שילם ומשלם מזונות לקטינה וגם הוא ציית לחלק הרכושי האמור לעיל. 25. לחיזוק דברים אלה, יש להביא את דבריה של עו"ד אלנה יאמפולסקי שמסרה תצהיר ביום 14.4.99 והוסכם, כאמור, כי לא תחקר בחקירה נגדית, ולכן יש לתת אמון בדבריה וזו תמציתם: א. הפניה אליה היתה משותפת (סעיף 4-5). ב. התובע לקח את טיוטת ההסכם כדי להתייעץ (סעיף 6). ג. הצדדים ביקשו שהות לשיקום הנישואין (סעיף 9). ד. רק כחודשיים לאחר ההופעה בבית הדין הרבני פנה התובע בבקשה לבטל את ההסכם בטענה שלנתבעת יש חבר והתובע אינו מוכן לקבל זאת. ה. הטענה שההסכם פיקטיבי היא שקרית. 26. ובכל זאת, לאור ההלכה הפסוקה בע"א 169/83 שי נ' שי הנ"ל, אינני רשאי לאכוף לפחות את החלק הממוני של ההסכם מיום 26.2.98, וגם שלב ביצוע איזון המשאבים בין הצדדים טרם הגיע, כי הנישואין בין הצדדם טרם פקעו (התובע מסרב להסכים להתגרש). 27. בהעדר הסכמה להתגרש, המוזכרת בסעיף 5(ג) לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), יש להחיל את הדין המתאים לפי החלופות שבסעיף 5 לחוק הנ"ל, החלופה המתאימה היא זו המוזכרת בסעיף 5 (א)(4), באשר החלופות הקודמות אינן חלות. דין מקום הנישואין - רוסיה -הוא דין זר, ואני מורה לב"כ הנתבעת להמציא תוך 30 ימים חוות דעת של מומחה לדין הזר בענין התרת הנישואין של הצדדים. העתק יישלח ישירות לב"כ התובע, שרשאית להמציא חוות דעת נגדית תוך 30 ימים מיום ההמצאה. העתקי חוות הדעת יישלחו ישירות בין באי כוח הצדדים, והתיק יובא להשלמת פסק הדין, ללא צורך בהופעה נוספת, במועד שיקבע להלן. 28. אם יותרו הנישואין בפסק הדין המשלים, הרי ניתן יהיה לבצע איזון משאבים לפי הסמכויות המסורות לבית המשפט בסעיף 6 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תוך הבאה בחשבון של שתי התביעות שהגיש התובע לפירוק שיתוף ולדמי שימוש ראויים, שתוכרענה מאליהן. אם לא יותרו הנישואין בפסק הדין המשלים, שוב יכריע בית המשפט בשתי תביעותיו של התובע ללא איזון המשאבים. חוזהנישואין / חתונההתרת נישואיןביטול חוזה