ביטול הסכם פשרה בבית משפט לענייני משפחה

להלן פסק דין בנושא ביטול הסכם פשרה בבית משפט לענייני משפחה: פסק דין התביעה שבפני היא תביעה לביטול הסכם, (להלן: ההסכם) אשר נחתם בין הצדדים, וקיבל תוקף של פסק דין ביום 2.3.98. א. העובדות הצריכות לענין 1. התובעת והנתבע חיו יחד ללא נישואין משך 23 שנים . במהלך החיים המשותפים נולדו לצדדים שלושה ילדים . בעת החיים המשותפים היה הנתבע נשוי לאשה אחרת . 2. ביום 12.11.96 הגיש הנתבע בתמש 41490/96 תביעה לסעד הצהרתי לפיו הינו בעלים של מחצית הזכויות בדירה אשר נרכשה בשנת 1990 ולמחצית הזכויות הצבורות ע"ש התובעת, מכוח הילכת השיתוף. 3. בכתב הגנתה הכחישה התובעת את טענותיו של הנתבע. לטענתה, לא התקיים שיתוף או כוונת שיתוף בנכסים בין הצדדים. הדירה נרכשה מכספיה שלה בלבד לאחר שהיחסים הזוגיים ביניהם הסתיימו, למרות שעדין המשיכו לגור יחדיו "למען הילדים". 4. במסגרת הדיון הגיעו הצדדים ביום 2.3.98 , להסכם פשרה על פיו התחייבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 65,000 $. להבטחת ביצוע התשלום הפקידה בידי בא כוחה, ייפוי כוח בלתי חוזר למכירת הדירה. 5. הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה וביום 17.6.99 הגיש התובע בקשה למינוי כונס נכסים למכירת הדירה . 6. ביום 25.8.99 הגישה הנתבעת בתמ"ש 41490/96 , תביעה לביטול ההסכם. כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 1.5.00 . ב. טענות הצדדים 7 טענות התובעת 7.1 לטענת התובעת, טעתה טעות יסודית בסברה שביחסיה עם הנתבע יש לראות יחסים של ידועים בציבור, לגביהם חלה הילכת השיתוף. התובעת טוענת לטעות בחוק/הפסיקה. 7.2 לטענת התובעת טעות זו גרמה לה להתקשר בהסכם הפשרה ושלולא הטעות, לא היתה מתקשרת בהסכם. 8. טענות הנתבע 8.1 התובעת לא טעתה כלל ועיקר לחשוב כי הצדדים הם ידועים בציבור והדבר עולה מכתב ההגנה שהגישה במסגרת תמ"ש 46090/. 8.2 אין להחיל את דיני הטעות, כאשר מדובר בטעות הנמצאת בגדר הסיכון שצד לקח על עצמו במסגרת החוזה. טעותה הנטענת של התובעת הינה טעות בכדאיות העיסקה אשר אין בה כדי להצדיק את ביטולו של ההסכם . 8.3 התובעת מושתקת מלטעון כי טעתה באשר למצב המשפטי ו/או תוצאותיו שכן לכל אורך ההליך ובעת החתימה על ההסכם היתה מיוצגת ע"י עורכי דין מן השורה הראשונה . 8.4 התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה. 8.5 הודעת הביטול נשלחה באיחור רב ורק מטעם זה בלבד יש לדחות את התביעה. ג. גדר המחלוקת האם הטעות היא מסוג הטעויות המאפשרות ביטול הסכם פשרה. האם הודעת הביטול נשלחה במועד הנדרש ע"פ ס' 20 לחוק החוזים. ד. הדיון המשפטי 9. בענייננו מדובר בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין. ביטולו של פסק דין כזה אפשרי, אם נתגלה פגם שבעטיו ניתן לבטל את ההסכם, ששימש בסיס לפסק הדין. כדבריו של כבוד השופט שמגר בע"א 457/77 בעמ' 46: "מקובל עלינו כי פסק דין שבהסכמה ממוזגות בו שתי תכונות, זו של הסכם וזו של פסק דין (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה רביעית, ע' 422). מכאן, כי ניתן לבטל פסק דין, אשר ניתן על יסוד הסכם-פשרה בין הצדדים ונותן לו תוקף, אם נתגלה פגם אשר בעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסק הדין…….בין היתר ניתן לבטל פסק דין כאמור אם צד להסכם טעה או רומה וטעות ומעשה מרמה אלה היו יכולים לשמש עילה לביטולו של ההסכם לביטולו של ההסכם גם אלמלא אושר בפסק דין. …… הווה אומר, טעות, שבה מדובר לצורך הענין שלפנינו, צריך שתהיה מן הסוג אשר בכוחה לבטל התקשרות חוזית ונטל הוכחתה על שטוען לקיומה…." 10. טענתה העיקרית של בא כוח התובעת מתבססת על סעיף 14 (ב) לחוק החוזים, שדן בביטול חוזה מחמת טעות. סעיף 14(ב) לחוק קובע לאמור: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה". עפ"י סעיף 14(ב) צריכים להתקיים התנאים הבאים: א. קיומו של חוזה תקף ב. קשר סיבתי בין הטעות לקשירת החוזה ג. יסודיות הטעות ד. אי ידיעת הצד השני על הטוען לטעות להוכיח כי התקשרותו בחוזה נבעה מהטעות עצמה ושלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה. המבחן הוא מבחן סוביקטיבי . לגבי יסודיות הטעות וחומרת הטעות המבחן הוא אוביקטיבי . אם בית המשפט משתכנע כי ארעה טעות אשר גרמה לקשירת הקשר החוזי, רשאי לבטלו משיקולי צדק - במסגרת ההכרעה בשאלה אם "מן הצדק" לבטל החוזה על ביהמ"ש לתת דעתו לאיזון האינטרסים של כל הצדדים הנוגעים בדבר ולהשפעתן האפשרית של תוצאות פסיקתו על אינטרסים אלה, וכן עליו לבחון את התנהגות בעלי הדין לפי כריתת החוזה ולאחריו. סעיף 14(ד) לחוק קובע לאמור: "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה" הטעות לה טוענת התובעת הינה טעות בדין, ביחס לחוק/פסיקה הקובעת את הנסיבות בהן מתקיים הסטטוס של ידועים בציבור. טעות בחוק מתרחשת כאשר מסיק המתקשר מסקנה משפטית מוטעית מן העובדות. וכי ההסכמה להתקשר בהסכם הפשרה נבעה מטעות שבדין. ס' 14(ד) מקנה את האפשרות לביטול במקרים של טעות בעובדה ובדין אולם בעוד שהדין הנוהג לגבי שני סוגי הטעויות זהה באופן עיוני, קיימת הבחנה בכל הנוגע ליישומו כאשר הגישה לגבי ביטול הסכמים בשל טעות שבדין הינה מחמירה ומצומצמת יותר. כאשר הטעות היא בדין, נוטים בתי המשפט להסיק ביתר קלות, כי הצד הנוגע בדבר נטל על עצמו את הסיכון וכי משום כך אין הוא זכאי להסתמך על דין הטעות. (ראה פרידמן עמ' 736, 742). זאת ועוד, על מנת שיוכל הטוען להסתמך על טעות בחוק, חייב החוק עליו הוא מסתמך להיות חוק ברור וודאי. ראה לעניין זה ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח(2) עמ' 524. במשפט שלנו, כאמור, מוכרת הטעות בחוק כטעות היכולת להביא לביטול הסכמה, למרות החשש לערעור הוודאות, כדי להקטין חשש זה, שאין למעט מחשיבותו, נראה לי שיש לפרש מושג זה פירוש מצמצם: א. "החוק" שמתקשר טעה בו חייב להיות ברור וודאי, כמוהו כעובדה דוגמא מובהקת היא תשלום מס בטעות במקום שקיים פטור. ב. פרשנות מאוחרת יותר של "החוק, ששינתה את משמעותו מכפי שחשב המתקשר בשעתו, אינה יכולה להיחשב טעות "בחוק". בדיקת המקרה שלפנינו, לאור הילכת ארואסטי, אינה מצביעה על טעות שבדין. השאלה האם היו הצדדים ידועים בציבור הינה שאלה סבוכה הכורכת סוגיות עובדתיות ומשפטיות כאחד . המצב המשפטי לא היה ברור, חלק מהעובדות החשובות לצורך הקביעה היו שנויות במחלוקת והסכם הפשרה לא אפשר לברר אותן. לא ניתן לאמר כי התשובה לכך הינה חד משמעית, כמוה כעובדה או שיש חוק וודאי וברור, ולפיכך לא יכולה התובעת לטעון לטעות בדין. 11. במקרה ומדובר בטעות שבדין, השאלות אותן עלינו לבחון בפרק זה הינן: האם הייתה טעות מצידה של התובעת האם הוכח קשר סיבתי בין הטעות לחתימת ההסכם האם טעות מסוג הטעויות אשר מכוחן להביא לביטולו של ההסכם או שמא מדובר בטעות בכדאיות העיסקה בלבד. האם טעתה התובעת? בין הצדדים אין מחלוקת עובדתית באשר למגורים המשותפים 23 שנים ולידת שלושה ילדים . לטענת התובעת טעתה בכך שסברה שאותן עובדות של החיים המשותפים יוצרות סטטוס של ידועים בציבור וטעות זו גרמה לה לחשוב כי חלה עליהם הלכת השיתוף. לגרסתה, היא יודעת היום כי אינם ידועים בצבור וזאת משום שהנתבע היה כל השנים נשוי לאחרת. אמנם לטענתה, מעמד של ידועים בצבור אפשרי גם כאשר אחד מבני הזוג נשוי אולם זאת רק כאשר קיים אילוץ ובן הזוג אינו יכול להתגרש. במקרה זה לא היתה מניעה שהנתבע יתגרש מאשתו והוא לא עשה כל מאמץ כדי להתגרש ממנה. בנסיבות כאלה לטענתה, אינם נחשבים לידועים בצבור וחזקת השיתוף אינה חלה. בתובענה מסוג זה נטל ההוכחה רובץ על הטוען, כי פעל מתוך טעות כאשר הסכים לתנאי החוזה. על התובעת להוכיח כי לולא טעתה לחשוב כי הם ידועים בציבור לא היתה מוותרת על שלב ההוכחות ולא היתה חותמת על הסכם הפשרה. לפני שאתייחס לעובדות הטעות אני חייבת לקבוע כי כל ההנחות עליהן התבססה הנתבעת אינן נכונות לרבות ידיעתה היום כי אינם ידועים בציבור. כפי שציינתי, הקביעה האם חיו כידועים בציבור דורשת ברור עובדתי מעמיק שלא נעשה במקרה זה, והתוצאה אילו התבררו אינה וודאית. לגופו של עניין, אינני יכולה לקבל את טענותיה של התובעת כי טעתה בסברה שהתקיימו בין הצדדים יחסים של ידועים בציבור שכן לאורך כל כתב הגנתה במסגרת תמ"ש 46090/96 טענה כי בין הצדדים לא התקיימו יחסים זוגיים ואין מקום להחיל עליהם את הילכת השיתוף. ראה ס' 3 כתב ההגנה שהגישה התובעת במסגרת תמ"ש 46090/96 : "מרבית שנות היכרותם חיו הצדדים בסכסוך מתמשך, בנתק פיסי ונפשי חמור, תוך מריבות, יריבות מוחלטת, אלימות מצד התובע והפרדה רכושית מלאה. הצדדים דברו על פירוד עוד לפני הרבה שנים, אך דחו זאת בגלל הילדים….לפיכך אין מקום לתחולת הלכת השיתוף או לחלוטין או חלקית". ראה ס' 13ב לכתב ההגנה: "הנתבעת הסכימה שהתובע יחזור לגור יחד איתה בדירה, אך לא כבן זוגה, ללא כל כוונת שיתוף בכלל ובדירה בפרט, וללא כל זוגיות בניהם." מכתב ההגנה מתבקשת המסקנה, כי תכלית טענותיה היתה לסתור את קיומם של התנאים והדרישות שהוגדרו בפסיקה לראיית בני הזוג כידועים בציבור. היינו: לסתור קיומם של חיי משפחה הכוללים חיי אישות, מגורים משותפים, ומהלך חיים משותף המהווים תנאי להכרה בסטטוס של ידועים בציבור. כבר בשלב זה ומתוך כתב ההגנה בתמ"ש 45090/96 ניתן לדחות את הטענה כי התובעת טעתה. האם בשל טעות חתמה על ההסכם הנדון? גם אם נצא מנקודת הנחה, כי אמנם טעתה התובעת , עדיין יש להמשיך ולבחון האם יש קשר סיבתי בין עצם הטעות לבין החתימה על ההסכם. על הטוען לביטול בגין טעות להראות, כי טעותו היא יסודית על פי מבחן אובייקטיבי, הוא מבחן האדם הסביר. כדי לעמוד בדרישת היסודיות על הטועה להוכיח את סבירות ההנחה כי אלמלא טעותו לא היה מתקשר בחוזה. מתוך עדותה של התובעת עולה כי לא התקיים קשר סיבתי בין הטעות לחתימה על ההסכם שכן ע"פ עדותה, חתמה על ההסכם מבולבלת ועייפה לאחר יום עבודה קשה ראה עדותה מיום 13.9.00. ש. ז"א לא ידעת מה הוסכם ת. לא, הייתי בטשטוש כזה מהעבודה. באמת שלא ידעתי. ש. אם לא ידעת מה שכתוב בהסכם, איך את באה וטוענת היום שהסכמת למה שכתוב בגלל שחשבת שאתם ידועים בציבור. הרי לא ידעת בלל (בכלל ע.מ) מה כתוב, אז איך טעית? ת. איני יודעת נימוקים משפטים. איני יודעת איך להסביר את זה. ובהמשך אם לא ידעת מה כתוב בהסכם, כך אמרת לי כעת. ז"א חתמת על עיוור רק בגלל שעו"ד אמר לך לחתום ת. נכון. כי הייתי תשושה, החושים שלי לא היו חדים כדי להבין מה אני עושה. ובהמשך ש. כשקראת את ההסכם, מי הי (היה ע.מ) צריך לשלם למי 65,000 $ ? ת. בחיים לא חשבתי על כך שאני צריכה לשלם לו. ש. אז מה הבנת? ת. שאני עשיתי טעות ושאני צריכה לשלם לו. ושזו טעות חיי. זאת ועוד. לצורך ביסוס טענתה יכולה היתה התובעת להביא למתן עדות את עו"ד שרמן אשר הכין עבורה את כתב ההגנה ואת הסכם הפשרה. באמצעותו יכלה להוכיח את נסיבות כריתתו של ההסכם והשיקולים שעמדו לנגד עיניה בעת החתימה אולם התובעת נמנעה מלעשות כן. הימנעותה מלהביא ראיה זו לפני ביהמ"ש, ראיה אשר על פניה אמורה לפעול אך ורק לטובתה ולבסס את טענתה אומרת דרשני. לאור האמור לעיל מסקנתי היא, כי התובעת לא טעתה ואף בהנחה שטעתה - לא הניחה תשתית עובדתית מספקת לכך שהתקשרותה עם הנתבע בהסכם נעשתה עקב הטעות. וכי לולא טעתה לחשוב כי הם ידועים בציבור לא היתה מוותרת על שלב ההוכחות ולא היתה חותמת על הסכם הפשרה. 12. בענייננו מדובר כאמור בהסכם פשרה אשר בא ליישב את הסכסוך בין שני הצדדים . הסכם פשרה מאופיין בכך שכאשר קיימת אי וודאות עובדתית ומשפטית, נוטלים עליהם הצדדים סיכון תוך כדי ויתור על טענותיהם. ראה פרידמן עמ' 736 "בהסכם פשרה יש משום "קניית סיכון" או "קנית דין". סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך ." אחת ממטרותיה העיקריות של הפשרה היא סופיות הדיון ומניעת תביעות נוספות בעתיד בענין נשוא הפשרה ויש לתת לכך משקל ניכר. סופיות הפשרה חיונית להגשמת ציפיותיהם של הצדדים, לפיכך אפשרות פגיעה בסופיותה בהתגלות עובדות חדשות והעלאת טענה לפיה הסכם פשרה נכרת מתוך טעות, תתאפשר רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד. ראה ע"א 2495/95 הדס בן לולו פ"ד נא, עמ' 592 "יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל……שיקולים אלה יפים גם מקום בו מועלית טענה שלפיה הסכם פשרה נכרת מתוך טעות לגבי הפגיעה שנגרמה". התנאי הבסיסי לכך שהסכם פשרה יבוטל בשל טעות יהיה כאשר הטעות תתייחס לנתון שהוא מחוץ למסגרת הסיכון שהצדדים לקחו על עצמם. ראה פרידמן עמ' 737 "מקום שהפשרה מושתתת על טעות יסודית, בנקודה שלא היתה שנויה במחלוקת ואשר לגביה לא התפשרו הצדדים, ניתנת הפשרה, כמוה ככל הסכם אחר, לביטול בתנאי שהתמלאו התנאים הדרושים לכך." ראה לענין זה דברי הש' ברק בע"א 719/89 מצבות חיפה בע"מ נ' חנ-רון בע"מ וערעור שכנגד בעמ' 314 : "….אכן, בית המשפט אינו מתערב לשנות את חלוקת הסיכונים שהצדדים קבעו בניהם, גם אם חישוביו של אחד הצדדים לא עלו יפה. בית המשפט מתערב - באחד הכלים המשפטיים הלגיטימיים העומדים לרשותו - כדי להחזיר את האיזון החוזי מקום שהוא התערער בשל התרחשות אירועים שמעבר לסיכונים שהצדדים נטלו על עצמם, ואשר מביא להתמוטטות המערך החוזה". מן המקובץ עולה כי רק כאשר קיימים טעמים כבדי משקל תתאפשר העלאת טענה כי הסכם פשרה נכרת מתוך טעות, ולגבי טעות שבדין ההלכה מחמירה אף יותר. אחד הכלים לבחינת הטעות והאם מצדיקה ביטול ההסכם, הוא כאשר הטעות גרמה לפער משמעותי בין התמורה שקיבל הצד הטועה לזו שניתנה על ידו. נקודת המוצא לבחינת חלוקת הסיכונים שנקבעה בין הצדדים במקרה פלוני מצויה בטקסט החוזי. מתוך הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, המסקנה היא כי התובעת לא טעתה כלל ועיקר וכי מדובר בהסכם אשר בא ליצור איזון בחלוקת הסיכונים והסיכויים שהתובעת נטלה על עצמה. בכתב תביעתו בתמ"ש 46090/96 תבע התובע סעד הצהרתי לפיו הינו בעליה של מחצית דירה שלטענתו שוויה 300,000$, ומחצית מן הזכויות הצבורות ע"ש התובעת. להערכת התובעת שווי הדירה הינו 240,000$ (ראה פרוטוקול מיום 13.9.00) בעוד שע"פ הסכם פשרה, הנתבע אמור לקבל 65,000$, הווה אומר 1/3 מערך הדירה תמורת וויתור על כל תביעותיו. המסקנה שאין מדובר בטעות אלא בסיכון וסיכוי מחושב שנטלה על עצמה התובעת כאשר לאורך כל הדרך היתה מיוצגת ע"י עורך דין ובעזרתו ועצתו החליטה לחתום על הסכם הפשרה. משקבעתי כי התובעת לא טעתה ולא התקשרה בחוזה בשל הטעות, אין מקום להכנס ולדון בשאלת הודעת הביטול. ה. סוף דבר התביעה לביטול ההסכם נדחית. אני מחייבת את התובעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח + מע"מ. ביטול הסכם פשרהחוזהביטול חוזההסכם פשרהפשרהבית המשפט לענייני משפחה