ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ

להלן החלטה בנושא ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ: החלטה בבקשה שבפני עלי לקבוע אם להשאיר על כנו צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא במעמד צד אחד ביום 3.7.00 או לבטלו. ב- 10.7.00 בוטל הצו בהסכמה כנגד הטלת עיקול על מכוניתו של המשיב ועל דירת המשיב עד לסך של 100,000 ש"ח. עובדות רקע בקצרה המבקשת והמשיב הינם בני זוג נשואים כדמו"י מ- 21.7.86. הורים לשתי בנות בנות 14, 11, הנמצאות במשמורת אביהן ואינן מקיימות קשר תקין עם אימן. המבקשת הינה רופאת שיניים. המשיב טייס חייל האוויר לשעבר. לצדדים תיק עב כרס בבית משפט הנושא בחובו 9 תביעות ו- 20 בקשות. התיק נפתח כבקשה לאשור הסכם יחסי ממון, הסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ב- 26.5.96. במסגרת ההסכם הסדירו בני הזוג התנאים הממוניים ביניהם. ב- 13.1.00 הגישה המבקשת "תובענה לאכיפת הסכם" - במסגרתה הוגשה הבקשה שבפני. בתביעתה תובעת המבקשת להצהיר שהיא בעלים של מחצית רכב סוזוקי בלנו שנרכש לאחר חתימת ההסכם ושייך לטענת המבקשת לשני בני-הזוג אעפ"י שנרשם על שם המשיב בלבד. כמו כן תובעת המבקשת תכשיטים שלה שלדבריה אמר לה בעלה - המשיב שזרק את התכשיטים לים. המבקשת מציינת בתביעתה שתמלול בדבר דברי המשיב-הנתבע כאילו זרק התכשיטים לים יצורף עד למועד הדיון (סעיף 6 לתביעה) - עד היום לא צורף תימלול כזה. כן תובעת המבקשת מחצית קופת גמל בסך כולל של 66,207 ש"ח ששולמה לטענת המבקשת במהלך החיים המשותפים ושייכת במחציתה למבקשת. ב- 13.1.00 הוטל עיקול לבקשת המבקשת על מחצית קופת הגמל והמכונית (בש"א 1733/00), על פי תשובת המחזיק מ- 3.2.00 הסתבר שיש סך של 4.16 ש"ח בלבד בקופת הגמל. העקול על מחצית המכונית "תפס": ראה תשובת משרד הרישוי מ- 10.7.00, מתויק בבש"א 3735/01. רק ב- 28.5.00 הוגשה בקשה נוספת במעמד צד אחד לעקול נכסי המשיב לשם הבטחת התביעה (בבש"א 9720/00 )(להזכיר התביעה הוגשה ב- 13.1.2000) ועל פי תשובות המחזיקים לא נתפסו כספים במסגרת העיקולים. במסגרת בש"א 1774/00 הגישה המבקשת בקשה לחלוקת שימוש ברכב סוזוקי בלנו. החלטת כב' השופט נחמני מ- 23.2.2000 היתה: "1. לאור האמור בתגובה זו ובמיוחש לאור האמור בסעיף 11, הבקשה נדחית. 2. הסכם הממון התייחס למכונית אחרת שנגנבה, המכונית -אינה תחליף למכונית האחרת שהרי היא לא היתה מבוטחת. 3. המכונית הנוכחית נרכשה לאחר הקרע ע"י המשיב בלבד ולפיכך אין למבקשת כל זכויות במכונית." לפיכך עסקינן בתביעה בגין תכשיטים, שערכם אינו ידוע ומחצית קופת גמל - בערך של 33,000 ש"ח לטענת המבקשת, ב"כ המבקשת טענה שווי התביעה כולה 70,000 ש"ח (ראה עמ' 2 פרוטוקול מ- 10.7.00). במסגרת התביעה מעוקלת חצי מכונית סוזוקי בלנו,(שכב' השופט נחמני קבע בהחלטתו שצוטטה לעיל, ששייכת למשיב בלבד). ביום 5.6.00 הגיש המשיב בקשה לקבלת היתר להוצאת הבנות לחו"ל בתקופת החופש הגדול. ב- 18.6.00 הגישה המבקשת בקשה ראשונה להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המשיב. בהחלטתי מ- 19.6.00 הוריתי להגיש הבקשה בתמ"ש המתאים שכך הבקשה הוגשה במסגרת תמ"ש 210720/96 - הבקשה לאישור הסכם יחסי ממון. ב- 25.6.00 העביר כב' השופט נחמני הבקשה להיתר הוצאת הבנות לחו"ל לתגובת הצד שכנגד - ראה החלטתו בבש"א 11086/00. או אז אצה רצה המבקשת והגישה ב- 26.6.00 הבקשה לעיכוב יציאתו של המשיב את הארץ - והפעם במסגרת המתאימה - התביעה לאכיפת הסכם. בהחלטתי מ- 27.6.00 כתבתי: "1. מדוע מוגשת הבקשה עכשיו? 2. האם המשיב בישראל? (ראה הנטען בבש"א 11086/00) 3. מדוע אין די בעיקולים שהוטלו להבטיח מימוש פסק הדין אם וכאשר יינתן?" רק ב- 2.7.00 ניתנה "הבהרה" מטעם המבקשת. לפיכך, החלטתי ב- 3.7.00 להוציא צו עיכוב יציאה במעמד צד אחד תוך התנייתו בהפקדת ערבויות. במהלך דיון במעמד הצדדים שהתקיים ב- 10.7.00 הוסכם על הפקדת ערבות בנקאית של המבקשת בסך של 15,000 ש"ח בנוסף לערבויות שנקבעו בהחלטתי מ- 3.7.00. לא התקיים דיון לגוף הבקשה בשל הצורך של המשיב לצאת בדחיפות לחו"ל לצרכי עבודתו. הוסכם שדיון לגוף הבקשה יתקיים לבקשת מי מהצדדים ולאחר שיומצא תצהיר תשובה מאת המשיב. ב - 7.12.00 ביקש המשיב לקיים דיון בבקשה לגופה תוך צירוף תצהירו ותוך בקשת המשיב לחילוט הערובה בסך 15,000 ש"ח שהופקדה לשם הבטחת נזקיו. דיון: מדובר בתביעה לסכום של 33,000 ש"ח + תכשיטים שערכם אינו ידוע וכן לא צורף תמלול שיחה כנטען בתביעה מ- 13.1.00, שיאמת טענת התובעת שהנתבע אמר שזרק התכשיטים לים וכל כולה של התביעה אינו עולה מעבר לסך של 70,000 ש"ח - דברי ב"כ המבקשת - התובעת. הבקשה לעיכוב יציאה מן הארץ הראשונה הוגשה חצי שנה (!) לאחר הגשת התביעה, ורק משנודע למבקשת שהמשיב הגיש בקשה להוצאת שתי הבנות לחופשה בחו"ל במהלך החופש הגדול. משהוגשה הבקשה במסגרת לא נאותה, הפניתי תשומת לב ב"כ המבקשת רק לכך כעבור 7 ימים(!) עתרה ב"כ המבקשת לעיכוב יציאת המשיב במסגרת ההליך המתאים. גם אז לא נעתרתי לבקשה, והמבקשת נזקק ל- 5 ימים נוספים להגשת בקשת הבהרה. ב"כ המבקשת כתבה בבקשת ההבהרה שהרכוש היחיד שעוקל הוא קופת גמל בשיעור 4.16 ש"ח ולא היא, שכן עוקלה מחצית מכונית סוזוקי בלנו, שכאמור על פי החלטת כב' השופט נחמני שייכת כולה למשיב. חמור מכך, למשיב דירה בבעלותו, עובדה אותה לא טרחה המבקשת לציין בבקשתה. מדוע לא התבקש עיקול הדירה , לשם הבטחת התביעה טרם הגשת הבקשה להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המשיב? בטרם נקיטה בהליך העיכוב יש לנקוט הליך חמור פחות מעכוב יציאה מן הארץ, כגון עקול לשם הבטחת התביעה - ראה בספרו של כב' השופט אורי גורן " סוגיות בסדר דין אזרחי", הוצאת סייגא, מהדורה חמישית מעודכנת עמ' 456 שם נאמר: " מאז חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש להקפיד הקפדת יתר במתן סעדים זמניים העלולים להתנגש עם עקרונות חוק היסוד הנ"ל. לגבי הסעד הזמני של עיכוב יציאה מן הארץ, קיימות בפסיקה הנחיות ברורות. אמת המידה החוקתית שנקבעה היא זו: ניתן לעכב יציאתו של בעל-דין מישראל, רק אם קיים חשש כן ורציני שיציאתו תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק הדין לפיכך יש לבדוק קיומן של דרכים אחרות שהן פחות דרסטיות." אין זאת אלא שהמבקשת חפצה להפריע, להטריד, להזיק, להציק למשיב בבקשתה לעכוב יציאתו. בפועל אכן המשיב ניזוק קשות לדבריו כתוצאה מהוצאת הצו. אכן במהלך דיון יום 10.7.00 הוסכם בין ב"כ הצדדים כי צו עיכוב היציאה מן הארץ יבוטל כנגד עקול דירת המשיב עד לסך של 100,000 ש"ח ועל מכוניתו וזאת כסעד זמני ודחוף לצורך יציאת המשיב את הארץ לצרכי עבודתו, אולם הסתבר כי כפי שטען המשיב בדיון, הוא פוטר והמעביד לדברי המשיב לא הסכים לבטל הרוע הגזירה למרות ביטול הצו. ראה סיכום פגישה מ- 6.7.00 - נספח ו' לבקשת המשיב. לפיכך הגיש המשיב ב- 6.12.00 בקשה לקיום דיון בבקשה לגופה ולחילוט הערבות. המבקשת טוענת בתגובתה לבקשה - סעיף 7 כאילו הבקשה הוגשה במסגרת תביעה לאכיפת הסכם שעיקרה מכירת בית המגורים ולא היא. בתביעה נשוא הבקשה אין כל דרישה למכירת בית המגורים. חלקה של המבקשת בבית המגורים נרכש על ידי המשיב. לא זו אף זו, אפילו אם נכונה טענה זו - הרי בהעדרו של המשיב מן הארץ ייקל על המבקשת לממש זכותה אם קיימת כזו באמצעות מימוש בית המגורים וזאת בניגוד לנטען בסעיף 8 סיפא לתגובת המבקשת מ- 18.12.00. אמנם יכול היה המשיב בקלות יחסית "לבטל רוע הגזירה" אם אמנם נגרמו פיטוריו בשל הוצאת צו עיכוב היציאה מן הארץ נגדו הוא יכול היה להסכים - מבלי להודות בעובדות ובזכות המבקשת להוצאת הצו למתן יפוי כח בלתי חוזר באשר לדירת המגורים ולדון בבקשה לגופה בעת הנוחה לו. לא הוכח קשר סיבתי בהכרח בין הוצאת צו עיכוב היציאה לבין הפיטורין. ייתכן שיש סיבות אחרות נוספות ונסתרות לפיטורין, ועניין זה לא התברר לגופו עד תומו בפני. המשיב העיד בפני: "ת. מראש, יש לי משפחה שורשית בארץ, לחמתי בכל המלחמות. אני אדם שורשי ערכי ישראלי ברמ"ח ובשס"א גידי, הארץ חשובה במהות, ובכל קנה מידה שהוא. היא חשובה לא רק לי וכן הבנות חשובות לי, חשיבות הגידול לערכים אלה חשובים לי. עד היום היא לא ממש מנותקת מהם. אני טיפוס שמתעניין בגיאוגרפיה וההסטוריה. יש הליך של הגשמה. אין לי איזה שהם קשרים, לא חברים, לא עבודה, ואין כוונות לעזוב את הארץ או לעבוד לבדי ולגור בחו"ל. היתה כוונה גם משותפת עם יהודית לצאת בשליחות מטעם חברה ישראלית, זה היה לפני שנים, לצאת לשליחות לתקופה מסוימת. זה הקשר שלי לחו"ל, מחשבה שהיתה עוד התגבשה עם יהודית. בוודאי מטעם החברה הישאלית לפרק זמן מוגדר ולעיסוק מסויים. זה לא בצורה עצמאית שלי, המשפחה שלי כאן. החברים שלי כאן, המילואים שלי כאן וזה מאוד חשוב שלי, להעלות בריחה לצמיתות זה דומה לחשש שאני אתאבד מחר. ש. מה התשובה שלך? לא היה בסיס? ת. צריך לזה עוד תשובה. אין שום חשש שאעזוב את הבנות שלי. זה בנות שאני גידלתי אותן מהיום הראשון שלאשה היתה בעיה מלגעת בילדה, הבנות אני גידלתי אותן, אני קשור אליהן והן קשורות אלי, כל חיי אני מקדיש להן, ויש לה חשש שאני אעזוב אותן. לדמיון הפורה יש כאן סימוכין לכך." אכן התרשמתי שאין חשש כן, שהמשיב יעזוב את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת וגם אם יעשה כן, ייקל הדבר על המבקשת להוכיח תביעתה ואף להיפרע אם וכאשר יינתן פסק דין לזכותה מתוך רכושו של המשיב. אני דוחה את טענתה הפרוצדורלית של ב"כ המשיב כאילו היה למשיב "יומו בבית משפט" ועלי להגיש בקשה נפרדת לביטול צו עכוב היציאה. הדיון ב- 10.7.2000 התנהל "בתנאי לחץ" כשהיתה עוד תקוה שהמשיב יוכל לפעול לביטול פיטוריו והוסכם שהמשיב יוכל לשוב ולבקש לבקשה לגופה לאחר המצאת תצהיר נגדי מטעמו. כן עשה אמנם לאחר כעבור 5 חודשים אך ניתן לכך הסבר מב"כ המשיב, ראה סעיפים 1-4 לסיכומים, הסבר הנעוץ דווקא בב"כ המבקשת. דרישות תקנה 376 לא הוכחו יסודות תקנה 376 לפיהם התביעה מבוססת לכאורה - ראה דברי כב' השופטת דורנר ברע"א 6424/99 סימון דוד נ' מפרק נבני-עמירים. התביעה בסכום מקסימלי של 33,000 ש"ח + תכשיטים שערכם לא נודע. ב"כ המבקשת טענה שערכה המקסימלי של התביעה 70,000 ש"ח (ראה פרוטוקול 10.7.00 עמ' 2). התביעה מובטחת בעקול מחצית מכונית. לא הוכח שהמשיב עומד לצאת מהארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת ואף אם ייצא לא יכביד צאתו על ביצוע פסק הדין להפיך המבקשת תוכל להיפרע ביתר קלות מרכושו של המשיב באם חלילה יעזוב את הארץ. השתכנעתי מכנות הצהרתו בפני, שהמשיב לא עלול לעזוב לתקופה ממושכת או לצמיתות, אך כאמור באם לא יחזור יש למשיב רכוש בישראל ממנו ניתן להיפרע. מאידך, לא היה מקום מלכתחילה לבקש הוצאת הצו בנסיבות שלמשיב דירה שדי בה והותר להבטחת התביעה. כל מהלכיה של המבקשת עובר להוצאת הצו והתנהלותה והשהייתה את הבקשה מ- 18.6.00 מועד הגשת הבקשה הראשונה להוצאת הצו עד 3.7.00 מועד הינתן הצו כשהמבקשת ידעה שהמשיב אמור לצאת לחו"ל 8.7.00 - מוכיחה שאין מטרתה של המבקשת אלא להטריד, להציק, ולהכביד על המשיב. תקנה 380 (ב') קובעת:- "(ב') בית המשפט או הרשם יורה על חילוט הערבון כולו או מקצתו לטובת הנתבע, לפי בקשתו, בין לפני מתן פסק הדין בתובענה ובין לאחריו, אם שוכנע כי בקשת עיכוב היציאה לא היתה סבירה או לא היתה דרושה למטרות האמורות בתקנה 376 (א);חילוט הערבון אינו מותנה בגרימת נזק של ממש לנתבע". לא השתכנעתי כי פיטורי המשיב נגרמו ישירות בשל הוצאת צו עיכוב היציאה. אולם, תקנה 380 ב' קובעת שאין צורך בהוכחת נזק לשם חילוט הערובה. לא היה מקום לבקש הצו מלכתחילה (ראה המ' י-ם 1477/74 האיגוד הארצי למסחר נ' משה גרובר, פ"מ לה' (ב') 496,497) המבקשת הגישה בקשתה רק על מנת לסכל יציאת המשיב והבנות לחו"ל רק כעבור חצי שנה מהגשת הבקשה. לא דייקה בבקשתה, לא פירטה רכושו של המשיב ממנו תוכל להיפרע ולפיכך המקרה דנן הוא מקרה ראוי ונכון ליישום תקנה 380 (ב) לתסד"א. מובן כי אין בהחלטתי זו כדי למנוע מהמשיב הגשת תביעה נפרדת בשל נזקיו. זוסמן בספרו "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעות, עמ' 610 כותב: "על הנזק מפצים את הנתבע מתוך הערובה ואילו חובת הערבות מכוונת להרתיע וחילוטו של ערבון, נושא אופי ענשי, בשל השימוש לרעה בערכאות משפטיות". לפיכך מוחלט כדלקמן: צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המשיב מבוטל. לפיכך, מבוטל העקול שהוטל בהסכמה על המכונית והדירה על פי החלטתי שאישרה הסכמת הצדדים ב- 10.7.2000. מכוח סמכותי על פי תקנה 380 ב' לתסד"א - אני מורה שמחצית הערובה שהופקדה על ידי המבקשת ב- 12.7.00 תחולט לטובת המשיב. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.עיכוב יציאה מהארץצווים