להלן החלטה בנושא בקשה לדחייה על הסף תביעת מזונות קטין: החלטה 1. עניינה של החלטה זאת הוא בשאלה האם יש לדחות על הסף את תביעת המזונות של הקטין שהוגשה נגד הנתבע. היסטוריה 2. התובע קטין יליד 14.7.88 הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 18.7.95 באמצעות אמו, תביעת מזונות נגד הנתבע (תמא 4100/95); הנתבע ואמו של הקטין לא נישאו והקטין אינו רשום כנראה עד היום כבנו של הקטין. הנתבע היה בן 54 בעת לידת הקטין: נשוי ואב לשתיים. בכתב התביעה נדרש הנתבע לשלם למזונות הקטין סך של 2,200 ₪ בחודש, כולל חוגים ורפואת שיניים. הנתבע כנראה לא הגיש כתב הגנה וכנראה שלא התקיים כל דיון במזונות הקטין. ביום 23.11.95 נעשה הסכם משמורת; הסדרי ראיה, אבהותו של הנתבע ומזונות הקטין. הצדדים להסכם היו אם הקטין, הנתבע והקטין עצמו, כאשר בשם הקטין חתמה על ההסכם אמו של הקטין. בהסכם נקבע כי הנתבע ישלם עבור מזונות הקטין סך של 500 ₪ בחודש צמוד למדד. ביום 23.11.95 הובא ההסכם לאישורו של בית המשפט המחוזי. בדיון נוכחו אם הקטין ובא כוחה עוה"ד בן שלם והנתבע. הצדדים ביקשו מבית המשפט ליתן להסכם תוקף של פסק דין. בית המשפט נתן באותו מעמד פסק דין כדלהלן: "לבקשת בני הזוג אני מאשר את הוראות ההסכם ונותן להוראות אלו של ההסכם תוקף של פס"ד. להוראות בנושא המשמורת ניתן האישור הדרוש לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות". 3. ביום 10.2.00 הקטין הגיש באמצעות אמו תביעה להגדלת מזונותיו. כתב התביעה הוגש שלא באמצעות עורך דין. במבוא לכתב התביעה נרשם: "מהות התביעה הגדלת מזונות". הנתבע הגיש כתב הגנה ובו טען כי אכן חל שינוי נסיבות לרעה, הוא עזב את אשתו ועשה איתה הסכם שאושר בבית המשפט המחוזי ומצבו נעשה גרוע יותר ואילו לטענתו מצבה הכלכלי של אם הקטין השתפר. 4. ביום 14.9.00 התקיים קדם משפט. ב"כ הנתבע עוה"ד מנטש טען שעל התובע להוכיח שינוי נסיבות. בית המשפט הבהיר לאם הקטין את ההבדל בין תביעה להגדלת מזונות, שלגביה עליה להוכיח כי חל שינוי נסיבות בין המצב שהיה קיים בעת עשיית ההסכם ומתן פסק הדין לבין המצב בעת הגשת התביעה הנוכחית - לבין תביעה ראשונית של הקטין שטוען שהוא אינו קשור להסכם בין הוריו. אם הקטין הודיעה כי היא מבינה את העניין. בהחלטה שניתנה באותו יום הומלץ לאם הקטין "להתייעץ עם עורך דין בשאלה האם היא רוצה להשאיר את התביעה כתביעה להגדלת מזונות (ואזי המשמעות היא שעליה להוכיח שינוי נסיבות מהותי) או שהיא רוצה למחוק את המילה "הגדלת" ולראות בה תביעה ראשונית של הילד. תשומת לב אם התובע לטענותיו של עוה"ד מנטש המסתמך על פסה"ד רוט ע"א 413/83 ועל החלטה בעניין פלדמן רע"א 6308/98". אם הקטין נתבקשה להודיע את עמדתה תוך 30 יום. 5. ביום 17.9.00 הודיעה אם הקטין, בכתב, כי היא מבקשת, "להמשיך את התובענה במתכונתה הרגילה", דהיינו תובענה להגדלת המזונות. 6. לפיכך נקבע קדם משפט נוסף. בין לבין הגישה עוה"ד ל. גורה בקשה בכתב (בשא 18829/00) למנות אותה כאפוטרופסות לדין של הקטין בתובענה למזונות. ביום 26.11.00 ניתנה החלטה לפיה מונתה עוה"ד ל. גורה כאפוטרופוס לדין של הקטין. 7. קדם המשפט הנוסף התקיים ביום 13.12.00. בקדם המשט זה התייצבה אם הקטין ובאת כוחה עורכת הדין לאה גורה. עוה"ד לאה גורה הודיעה לבית המשפט כי מדובר בתביעה ראשונית של הילד וכך היא מבקשת לראותה ולתקן את כתב התביעה. בהחלטה מאותו יום אפשרתי לתובע להגיש כתב תביעה מתוקן ולנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן. 8. ביום 24.12.00 הוגש כתב תביעה מתוקן וביום 5.2.01 הוגש כתב הגנה מתוקן. כתב התביעה המתוקן הוגש כתביעה ראשונית למזונות הקטין. הנתבע טען בכתב ההגנה המתוקן כי יש לדחות את התביעה המתוקנת על הסף. ביום 8.3.01 התקיים קדם משפט ובו נקבע כי יוגשו סיכומים בעניין זה. טענות הנתבע לדחייה על הסף 9. הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל מעשה בית דין, לפי תקנה 101 (א) (1) לתסד"א. הנתבע טען כי הצדדים עשו הסכם שקיבל תוקף של פסק דין. הנתבע מודע להלכה שנקבע בפרשת ע"א 411/76 שר נ' שר פ"ד לב (1) 449 וטוען כי במקרה שלפנינו לא היה מדובר בהורים הבהולים להתגרש וכי ההסכם ופסק הדין עוסקים אך ורק בעניינו של הקטין. לפיכך פסק הדין מהווה מעשה בית דין בין הקטין לבין הנתבע והקטין אינו רשאי להתעלם מפסק הדין והוא מחייב את הקטין. לחיזוק דבריו מביא ב"כ הנתבע בסיכומיו את פסק הדין שניתן בע"א 552/83 מבורך נ' טייב, פ"ד לח (1) 526 שם נאמר כי התביעה לא הייתה בין ההורים וההסכם הפשרה לא היה בין ההורים. "הייתה זו התביעה של הקטינה עצמה, הסכם הפשרה נעשה בשמה שלה, ונדונה בו רק שאלות מזונותיה. אומנם התביעה הוגשה, וההסכם נעשה על ידי אימה של הקטינה. אך זו לא פעלה בשמה שלה אלא כאפוטרופוס הטבעית של הקטינה ורשמה והרי לקטינה אין דרך אחרת, שתוכל לפעול בה". ב"כ הנתבע עוה"ד מנטש מפנה גם לע"א 413/85 רוט נ' רוט, פ"ד מ (1) 835 ולפסק הדין שניתן ברע"א 6308/98 פלדמן נ' פלדמן, דינים עליון. ולע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו (3) 187, 189. טענות התביעה 10. טענתה המרכזית של ב"כ התובע, עוה"ד ל. גורה מסתמכת על האמור בכתב התביעה המתוקן. בסעיף 6 נטען כי אם הקטין הסכימה למזונות הואיל והנתבע הבטיח שיצור קשר אבהי עם הקטין וישמש לו כאב לכל דבר ודבר זה פיתה את האם הואיל והקטין היה כבן 7 בעת מתן פסק הדין וללא קשר עם הנתבע במשך כל השנים האלה. וכי הנתבע הפר את הבטחותיו, לא ביקר את הילד ולא נטל חלק בגידולו, חינוכו והטיפול בו (סעיף 7). טענתה המשפטית של עוה"ד ל. גורה כי דוקא האמור בפרשת רוט מחייבת את המסקנה כי פסק הדין אינו מחייב את הקטין. המצב המשפטי 11. ההלכה היא שהסכמה בין ההורים בנוגע למזונות ילדים אינה מחייבת את הקטין, אם צרכיו של הקטין של הקטין לא נבחנו לגופם ואם מעייניהם של הוריו היו בהסדר שביניהם (כמו גירושיהם). (ר' ע"א 404/70 עברון נ' עברון, פ"ד כח (1) 373; ע"א 109/75 אברהם נ' אברהם, פ"ד כ"ט (2) 690; ע"א 411/76 שר נ' שר, פ"ד לב (1) 449; ע"א 51/81 בראור נ' בראור, פ"ד לה (4) 231; ד"נ 4/82 קוט נ' קוט, פ"ד לח (3) 197; ע"א 413/85 רוט נ' רוט, פ"ד מ' (1) 835; ע"א 17/81 סער נ' סער, פ"ד לו (3) 207; ע"א 544/82 חממי נ' חממי, פ"ד לח (3) 605; ע"א 328/84 צארום נ' צארום, פ"ד לח (4) 136; ע"א 210/86 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח (2) 18; ע"א 6763/93 סורק נ' סורק, דינים עליון; רע"א 6308/98 פלדמן נ' פלדמן, דינים עליון. 12. יש להדגיש את קביעתו של השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת קוט הנ"ל כי על השופט לבחון את ההסכם שבין ההורים "מנקודת מבטם של הקטינים וטובתם" (פסקה 5 לפסק הדין). בע"א 716/75 בר-אור נ' בר-אור, פ"ד ל (2) 262 נקבע כי אם המוותרת על מזונות בנה הקטין, אינה מוסמכת לייצג את הקטין בתביעת המזונות (ר' גם בפרשת עברון הנ"ל). בע"א 289/82 דאובה נ' דאובה, פ"ד לא (4) 625, 628, דן בית המשפט העליון בעניין פסק דין למזונות קטין שניתן בבית הדין הרבני ולאחר מכן הוגשה תביעה למזונותיו לבית המשפט המחוזי. אחד המבחנים אותם קבע השופט ת. אור הוא: כי טובת הקטין עמדה לנגד עיני ההורים עובר להסכמה בדבר מזונותיו. אבהות 13. במקרה שלפנינו אם הקטין והנתבע עשו ביניהם הסכם הנוגע לקטין בלבד. כאמור, הנתבע לא הוכר עד היום כאביו של הקטין ואינו רשום כאביו במרשם האוכלוסין. וזאת למרות שבהסכם נקבע כי הנתבע הוא אביו הביולוגי של הקטין וההסכם קיבל תוקף של פסק דין. בהסכם נקבע כי הקטין יהיה במשמורתה של אימו ונקבעו כי הסדרי ראיה יעשו בתיאום בין אם הקטין לנתבע וכי האם זכאית לקבוע את ארץ מגוריו ואת שם משפחתו. נקבע כי המזונות יהיו בסך 500 ₪ צמוד למדד כיום הם עומדים כנראה על סך של 670 ₪ (סעיף 8) בסעיף 10 להסכם נאמר: "הצדדים מצהירים בזה כי קראו הסכם זה והבינו את תוכנו, משמעותו ותוצאותיו". כאמור, על ההסכם חתומים שלושה, הנתבע, הקטין ע"י אימו ואימו. 14. מעיון במבוא להסכם העוסק בעיקר בעניין האבהות של הנתבע ובסדר הסעיפים של ההסכם ניתן ללמוד כי אם הקטין, שבא כוחה ניסח את ההסכם, ראתה חשיבות ראשונה במעלה לקבוע את אבהותו של הנתבע לגבי הקטין, את החזקתו על ידה ואת קביעת ארץ מגוריו ושם משפחתו על ידה ואת הסדרי הראיה בין הנתבע לקטין. רק הסעיף האופרטיבי האחרון בהסכם עוסק במזונות. מכאן שיש לכאורה בסיס לטענת אם הקטין כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 6 לכתב התביעה המתוקן, כי הסכימה למזונות נמוכים כיוון שהנתבע הבטיח ליצור קשר עם הקטין ולשמש לו כאב לכל דבר. יש לציין בנוסף כי התביעה הייתה לאבהות ולמזונות. מכאן, שאמנם ההסכם מתייחס אך ורק לקטין ולתביעתו ובכך לכאורה מתמלא דרישת הפסיקה לנפרדותם של הנושאים הנוגעים לקטין מהנושאים הנוגעים להוריו, אולם יש להחיל לכאורה על המבחן האם טובת הקטין עמדה לנגד הוריו כאשר קבעו את סכום המזונות בסך של 500 ₪ בחודש ולא עניין אחר שהיה חשוב למי מהם יותר מסכום המזונות שמגיע לקטין על פי צרכיו. מאחר שלכאורה לאם הקטין היו מניע חשוב יותר מסכום המזונות והוא קביעת אבהותו של הנתבע והקשר שיהיה בינו לקטין, ניתן להניח כי מסיבה זו היא הסכימה למזונות בסכום של 500 ₪ בחודש ולכן טובתו של הקטין, לגבי סכום המזונות הוכפפה לעניין ההכרה באבהות ולשמירת הקשר בין האב לקטין וסכום המזונות נקבע בסכום נמוך שכזה. בחינות ההסכם בדבר המזונות מנקודת מבטו של הקטין וטובתו 15. האם בית המשפט בחן את ההסכם מבחינת מבטו של הקטין וטובתו? כאמור, נראה כי הנתבע לא הגיש כלל כתב הגנה, כך שבפני בית המשפט לא היו בכלל כל נתונים על יכולתו של הנתבע לזון את הקטין בהתאם לצרכיו. גם צרכיו של הקטין לא נבחנו על ידי בית המשפט בעת מתן פסק הדין. בית המשפט אישר את ההסכם מבלי שבחן את צרכיו של הקטין והאם הסכום של 500 ₪ מספיקים לספוק צרכיו של קטין בן 7. העובדה שבית המשפט לא בחן את טובתו של הקטין ואת הסכום הדרוש לצרכיו נלמדת מהאישור הלאקוני של ההסכם ומפסק דין. הורי הקטין לא היו אף פעם נשואים ולא חיו כבני זוג, הנתבע היה נשוי באותה עת לאחרת ולו שתי בנות בוגרות למרות זאת בית המשפט קובע כי הוא מאשר את הוראות ההסכם "לבקשת בני הזוג" שניתן למרות שההסכם עוסק קודם כל בשאלת האבהות ולה נתנו הצדדים את החשיבות בסדר הדברים בהסכם ובמבוא לו, אין בפסק הדין כל התייחסות לעניין האבהות, כמו כן אין בפסק הדין כל התייחסות לעניין המזונות. הנושא היחידי שבית המשפט מצא לנכון להתייחס אליו בנפרד הוא לעניין המשמורת (שייתכן והוא כולל את נושא הסדרי הראיה ומקום המגורים). העובדה שבית המשפט אישר הסכם שנעשה בין הורי הקטין לבין הקטין עצמו, מלמדת כי בית המשפט הסתפק באישור ההסכם באופן כללי ולא התייחס למזונות הקטין ולצרכיו. 16. אני סבור שלא יכולה להיות מחלוקת כי הסכום של 500 ₪ בחודש, גם בסוף שנת 1995, הוא סכום נמוך ביותר למזונות קטין בן 7 שנים. בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי הנתבע הוא "מהנדס תעשיה וניהול ועובד במלון אוקינוס בהרצליה כמנהל פרוייקט ההקמה של המלון... כמו כן לנתבע פנסיה צבאית משירותו הממושך בצהל". הנתבע מודה בכתב ההגנה המקורי שהגיש בתיק זה כי ניהל את הקמת המלון אוקינוס (סעיף 26) והוא מוסיף כי היה בידיו אז מספר ירוק של מונית אותו השכיר. בהסכם שהנתבע ערך עם אשתו ביום 1.2.93 הוא מודה שיש לו זכויות חכירה בדירה ומחצית זכויות הבעלות בחנות וכי הן נשארו בבעלותו ואילו בית הצדדים עובר לאישה. כמו כן הנתבע התחייב בהסכם כלפי אשתו לשלם לה מזונות בגובה הפנסיה הצהלית שלו ועוד 30% מסכום הפנסיה הצהלית. אני משוכנע כי אילו בית המשפט שאישר את ההסכם, היה מודע למצבו הכלכלי של הנתבע כפי שהוא מודה בו, לא היה מאשר את הסכום של 500 ₪ בחודש. 17. לפיכך אני קובע, בהתאם לפסק הדין שניתן בפרשת רוט הנ"ל, כי במקרה שלפנינו יש יותר מאינדיקציה לכך שבית המשפט, שאישר את ההסכם ושניתן לו תוקף של פסק דין, "לא נתן את דעתו, עובר למתן אישורו להסכם, לשאלה שבפניו ולא בחן את שאלת המזונות כדבעי" והוא לא ערך "בחינה עניינית" של נושא המזונות (ר' ע"א 413/85 רוט נ' רוט, פ"ד מ (1) 835, דינים עליון עמ' 4). 18. לפיכך אני קובע כי ההסכם ופסק הדין אינם מחייבים את הקטין והקטין רשאי להגיש תביעה למזונותיו ואינו צריך להוכיח כי חל שינוי נסיבות. 19. אני קובע כי הורי הקטין מעלו בחובתם לנהוג לטובת הקטין "כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין" כדרישת סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962 ומכאן שהם חרגו מסמכותם כהורים לייצג את הקטין על פי סעיף 15 לחוק הנ"ל (ר' תמ"א 2682/85 פלוני נ' אלמוני, פס"מ מז (1) 126, 130 מפי השופט א. מצא). לפיכך אף חתימת אימו של הקטין על ההסכם בשמו אינה מחייבת את הקטין. 20. לפיכך אני דוחה את הבקשה לדחות את התביעה על הסף. 21. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות. קטיניםמזונות ילדיםדחיה על הסףמזונות