בקשת דחייה של תביעת מזונות

להלן החלטה בנושא בקשת דחייה של תביעת מזונות: החלטה א. ההליך בפני בקשה, אשר הוגשה על-ידי אב, המבקש, כנגד בנותיו, המשיבות, בה עתר המבקש לדחות על הסף את התביעה למזונות שהוגשה כנגדו על-ידי המשיבות בתמ"ש 103102/97 (להלן - "הבקשה" ו - "התביעה", בהתאמה). לחילופין, עתר המבקש, כי ביהמ"ש יורה על פלונית, אם המשיבות (להלן - "האם"), ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן - "התקנות"). ב. רקע עובדתי 1. האם והמשיב (להלן - "ההורים") היו נשואים זל"ז כדמו"י. מנישואיהם נולדו הבנות, המשיבה מס' 1, ילידת 10/88, והמשיבה מס' 2, ילידת 12/90. 2. ביום 7/10/94 נחתם בין האם לבין המבקש הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פס"ד בביה"ד הרבני האזורי בחיפה (להלן - "הסכם הגירושין"). 3. בהסכם הגירושין (עמ' 3, סעיף א') נקבע, כי המשיבות תישארנה בחזקתו של המבקש. בהתאם, לא נקבעו מזונות למשיבות, ונקבעו הסדרי ראייה בין האם לבין המשיבות (להלן - "הסדרי הראייה המקוריים"). 4. כמו כן, נכללה בהסכם הגירושין התחייבות האם (עמ' 4, סעיף ב'), "שלא להגיש תביעה כנגד הבעל בכל נושא הקשור לרכוש - כספים בשמה ו/או ע"י אחרים, מעבר למוסכם בהסכם זה והיא מתחייבת לשפותו במקרה ותוגש תביעה כנגדו ע"י מי ממשפחתה ו/או על ידיה". 5. עוד נקבע בהסכם הגירושין, כי "בכל מקרה שיתעורר סכסוך הקשור ו/או הנובע מהסכם זה, הסמכות לדון באותו עניין תהא לביה"ד הרבני האזורי. בנוסף, הצדדים מסכימים כי כל תביעה - אם תוגש בענין החזקת הילדים - תהא בסמכות ביה"ד הרבני ב3- שנים הקרובות מיום חתימת ההסכם" (עמ' 4 להסכם). 6. ביום 26/1/98 הגישה האם כנגד המבקש תביעה להחזקת המשיבות (תמ"ש 103101/97). ההורים הופנו למכון "שיטה", במסגרתו הם הגיעו לידי הסדר בנושא זה וביום 8/9/98 ניתן פסק דין, המאמץ את ההסדר החדש (להלן - "הסדרי הראייה החדשים"). 7. על פי הסדרי הראייה המקוריים הסדרי השהייה בביתה של האם היו כדלקמן: ביום ב' - בשעות 15:00 עד למחרת בשעה 8:00. בסופי שבוע - פעם בשבועיים, משעתיים וחצי לפני כניסת השבת ועד ליום א' בשעה 8:00. על פי הסדרי הראייה החדשים המשיבות שוהות בביתה של האם מעבר להסדרי הראייה הישנים, כדלקמן: ביום ה' - משעה 15:00 עד למחרת בבוקר. ביום ו' - פעם בשבועיים מסיום הלימודים ועד שעה לפני כניסת השבת. בסופי שבוע - בשבת בה המשיבות אצל האם, השינוי הוא בתקופת שעון החורף שבה הביקור מתחיל בשעה 14:00 במקום שעתיים וחצי לפני כניסת השבת. כלומר, בהנחה שהשבת נכנסת בתקופת שעון החורף בסביבות השעה 17:00, הרי שאין הבדל משמעותי. בתקופת החגים והחופשות אין שינוי. 7. ביום 10/5/99 הגישו המשיבות ע"י האם את התביעה. בתביעה טענו המשיבות , בין השאר, כי: הסדרי הראייה החדשים יצרו נסיבות חדשות הכרוכות בהוצאות כספיות של האם עבורן. כך, גדל שכר הדירה של האם שהעתיקה את מקום מגוריה לאזור הקרוב למקום מגורי המשיבות, תשלום הארנונה, וכן תשלום חשבון החשמל. כמו כן, על האם מוטלות הוצאות בגין רכישת צרכי מזון ודמי כיס למשיבות בזמני שהותן בביתה. ג. טענות הצדדים 1. בבקשה ובסיכומיו טען המבקש שיש לדחות התביעה על הסף מכמה טעמים: (א) הצדדים הסכימו זה לא מכבר, בהסכם הגירושין, כי בכל סכסוך שיתעורר ביניהם בעתיד תהא הסמכות לביה"ד הרבני האזורי בלבד. (ב) המשיבות מצויות במשמורת המבקש ולפיכך אינן יכולות להיות התובעות כנגד אביהן - המבקש. לכל היותר יכולה האם להגיש תביעה כספית להחזר הוצאות אך לא תביעה למזונות. (ג) התביעה קנטרנית וטורדנית וכל מטרתה להציק למבקש כיוון שהאם כשלה בנסיון לקבל את משמורת המשיבות. (ד) לחילופין, אם לא תתקבל הבקשה לדחייה על הסף יש ליתן צו המחייב את האם בהפקדת ערובה בהתאם לסעיף 519 לתקנות. 2. מנגד טענו המשיבות, כי: (א) מדובר בתביעה עצמאית של המשיבות המתייחסת לצרכיהן בעת שהותן בבית אמן והאם כאפוטרופסיתן הטבעית זכאית לייצגן. (ב) העקרון המשפטי העומד בבסיס התביעה למזונות הוא עקרון טובת הילד. (ג) הסכם בין הורים אינו מחייב את ילדיהם שלא היו צד לאותו הסכם. (ד) רק במקרים נדירים ישתמש בית המשפט בהטלת ערובה לפי סעיף 519 לתקנות והמקרה דנן אינו נופל בגדרם. ד. דיון 1. בע"א 335/78 שאלתיאל ואח' נ' שני ואח', פ"ד לו(2) 151, סיכם כבוד השופט ד. לוין את ההלכה בנושא מחיקה או דחייה על הסף של תביעה, כדלקמן: "המדובר בסעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו (ע"א 109/49). דחיה של תביעה על הסף תיעשה רק כאשר בית המשפט משוכנע שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד היה דינו - להידחות (ע"א 716/75)… יתרה מזו, באשר למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על-ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן, וישנו סיכוי כלשהו אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף (ע"א 788/76). בית המשפט לא ידחה תביעה על הסף אפילו במקרים שעל פי כתבי הטענות כמות שהם היה מקום לעשות כן, אם ניתן לרפא את כתב הטענות על ידי הוספת פרטים בדרך של תיקון (ע"א 716/75 הנ"ל). בכלל יאמר, כי דחיית תביעה על הסף מסורה, בדרך כלל, לשיקול דעתו של השופט, הדן במשפט (ע"א 197/57)". (ההדגשה שלי - ח.ר.ר.) (וראה גם ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7) 384) לפיכך, יש לבחון בזהירות רבה את בקשת המבקש וטענותיו ולנקוט גישה מקלה בבחינת טענות המשיבות. 2. אין חולק, כי קביעת המשמורת של המשיבות אצל אביהן, המבקש, אינה שוללת את היות האם אפוטרופסיתן של המשיבות. כך קבע כבוד הנשיא מ. שמגר בע"א 2266/93 פלונים נ. אלמוני, פ"ד מט(1) 221: "(את) זכויות ההורים כלפי ילדיהם ניתן לחלק לצורך ענייננו לשניים: משמורת, ושאר ענייני האפוטרופסות. במצב הרגיל (כשהתא המשפחתי שלם), חופפות המשמורת והאפוטרופסות הטבעית, אולם כשמחליטים האב והאם לסיים את חייהם המשותפים ולהיפרד זה מזו, קם ההכרח להעניק משמורת פיסית על הילד לאחד מהם והשני זוכה בזכויות ביקור בלבד. הזכות להחזיק בילד מתפצלת בנסיבות כאלה משאר ענייני האפוטרופסות. אין ספק כי הזכות להחזיק בילד היא הזכות ה"גלעינית",... אולם, המשפט הישראלי אינו מעניק זכות - יחיד להורה המשמורן על כלל ענייני האפוטרופסות, והענקת החזקה למי מן ההורים משיירת זכויות עודפות המוסיפות להיות נתונות לשני ההורים גם יחד ...". ובהמשך: "גישה המעניקה מונופול להורה המשמורן פוגעת לא רק בזכויותיו של ההורה האחר אלא גם בילד." אכן, כפי שציין כבוד הנשיא: "קשה לגדור את קו הגבול, בין אותם נושאים שהם טפלים ונגררים אחר המשמורת, לבין הנושאים שההכרעה בהם נותרת בידי שני ההורים, אך נראה כי ניתן להכליל ולומר שמדובר בהחלטות עקרוניות הנוגעות לזכותו - חובתו הכללית של ההורה כלפי הילד: דאגה לחינוכו הכללי ודתי של הקטין, פיקוח על רכושו, דאגה לבריאותו של הקטין. בכל הנושאים הללו על ההורים להחליט תוך שיתוף פעולה והסכמה, ולעיתים כרוכה הפעולה באישור בית המשפט (ראה סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות)." ונראה, כי לזכויות, אשר נמנו על ידי כבוד הנשיא שמגר בפסק דינו, ניתן ויש להוסיף גם את הזכות והחובה לייצג את הקטין, כקבוע בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962 (להלן - "חוק הכשרות"). 3. אחת מזכויותיהן הבסיסיות של המשיבות הינה זכותן למזונות מאביהן, המבקש. זכות זו מעוגנת בחוק ומכוחה, ובשים לב לגילן של המשיבות, חב האב לשאת במלוא צרכיהן ההכרחיים של הבנות וכן בצרכיהן מדין צדקה, אם וככל שיש ביכולתו לעשות כן. זכות בסיסית נוספת של המשיבות הינה הזכות לקשר עם אמן ולמימוש הסדרי הראיה עמה. כך, למשל, קבעה לאחרונה כבוד השופטת ד.דורנר ברע"א 4575/00 פלונית נ. אלמוני (לא פורסם) (סעיף 11 לפסק הדין): "... במציאות הנוצרת לאחר פרידת ההורים, על בית המשפט לקבוע הסדר משמורת המגשים במידה המירבית האפשרית את אינטרס הילדים להנות ממסגרת יציבה במשמורתו של ההורה שנמצא מתאים יותר ויחד עם זאת לשמור קשר בין הילדים לבין ההורה האחר." (ראה לענין זה סעיף 9 לאמנה לזכויות הילד). אין גם ספק, כי, במסגרת ביקורי המשיבות בבית האם, האם נושאת בהוצאות שונות לסיפוק צרכיהן, אולם צרכים אלה, לכאורה, הינם בהיקף קטן ביותר (וממילא בעלות נמוכה בהרבה) מאלה שמספק האב המשמורן. כך, למשל, האם אינה נושאת בהוצאות בריאות, חינוך, ביגוד והנעלה וכיו"ב, בהן נושא האב, אך, אין ספק, כי גם במהלך ביקורי המשיבות אצלה, עליה לשאת בצרכים שונים, דוגמת מזון, מדור וכיו"ב. זכותן של המשיבות, כי אם וככל שאכן יוכח קיומם של צרכים אלה, יבחן בית המשפט את השאלה, האם יש מקום לחייב את האב, המבקש, לשלם לידי האם את הדרוש לסיפוק צרכים אלה ואם כן באיזה שיעור. משלא נשללה אפוטרופסותה של האם על המשיבות, הריהי זכאית, לתבוע, בשמן, צרכים אלה מהאב. אין בעובדה, כי האם אינה המשמורנית של המשיבות כדי לשלול את זכותה להגיש את התביעה בשם המשיבות. כאמור לעיל, זכות זו קיימת לאם מכוח סעיפים 14 ו - 15 לחוק הכשרות. 4. זה המקום להוסיף, כי, לדעתי, אין לסווג את תביעת המשיבות כתביעה להחזר הוצאות של האם וכי, ככלל, יש לייחד את האבחנה דנן בין תביעת הילד למזונותיו לבין תביעת הורה להחזר הוצאותיו, אשר נקבעה בשורת פסקי דין (ראה, למשל, ע"א 1375/93 אביטבול נ. אביטבול, פד"י כ(1) 215, 217 ע"א 366/77 פלוני נ. פלונית, פד"י לד (1) 236, 239) לשני מצבים: האחד, כאשר עניינה של התביעה בהחזר הוצאות שהוצאו על ידי האם עובר להגשת התביעה; השני, לצורך בחינת סמכותו של בית המשפט לדון בתביעה למזונות ילדים לאחר שהוגשה לבית הדין הרבני תביעה למזונותיהם, (ראה, למשל, בר"ע שרגאי נ. שרגאי, פד"י כג(2) 171) . 5. בנסיבות אלה נראה, כי אין גם ממש בעתירת המבקש לדחות את התביעה על הסף בשל היותה קנטרנית וטורדנית. 6. אשר לעתירה לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש, תקנה 519 (א) לתקנות קובעת כדלקמן: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע" בסיכומיו טען המבקש, כי אחת המטרות העיקריות להפעלת התקנה היא מניעת תביעות סרק והבטחת הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט, כי קלושים סיכויי התביעה. טנה זו ככל הנראה, התבססה על האמור בספרו של א. גורן, סוגיות בסדרי דין אזרחי (סיגא, מהדורה שישית עמ' 538), אולם, בהמשך הדברים שם מציין המחבר המלומד כדלהלן: "...עם זאת, אין להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את הגישה לבית המשפט לבעלי אמצעים. על-כן, על בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל בסבירות את שיקול-דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט." בנסיבות הענין, איני סבורה, כי ניתן לומר, מראש, כי תביעת המשיבות הינה משוללת יסוד וחסרת כל סיכוי, מה גם שהמבקש לא טען, כי לא יוכל לגבות מהאם את ההוצאות שייפסקו לטובתו, אם ייפסקו, אם וככל שתדחה התביעה. לפיכך, סבורני, כי אין מקום לחיוב המבקשות בהפקדת ערובה. 7. לפיכך, הבקשה נידחת. שאלת ההוצאות בבקשה זו תבחן בעת מתן פסק הדין בתיק העיקרי. מזונות