להלן החלטה בנושא בקשת צו מניעה להיכנס לדירה: החלטה הרקע העובדתי 1. תחילת דרכה של תובענה זו הינה בבית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (להלן: "בית-משפט השלום"). התובעים, בעל ואשתו, הגישו תביעה, ביום 16/11/2000, למתן צו-מניעה שיאסור על הנתבעים להכנס לדירה בתל-אביב (להלן: "הדירה"); ואשר מלוא הזכויות בה שייכות - לפי הנטען - לתובעים. 2. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה אמה של כלתם-לשעבר של התובעים; בתה, ל' (להלן: "ל'"), היתה נשואה לבנם של התובעים, א' (להלן: "א'"), בעת הגשת התובענה, וביום 20/3/2001 התגרשו השניים, זה מזה. 3. הנתבע 2 תואר בכתב-התביעה כמי שניהל - וממשיך לנהל - "רומן" עם ל'. 4. לטענת התובעים, ל' הביאה להרס התא-המשפחתי שלה ושל א', ואף גרמה לעזיבת א' ושניים מילדיהם המשותפים, את הדירה. מוסיפים התובעים וטוענים, כי לל' אין כל זכויות בדירה; ובמידה שנתנו לה רשות להתגורר בה - הרי שרשות זו בוטלה על ידם. טרונייתם של התובעים היא על כך, של' ממשיכה להתגורר בדירה ולנהוג בה מנהג בעלים; ומרשה לעצמה לארח בדירה, השייכת להם, את הנתבעים. 5. הנתבע 2 לא התגונן מפני התובענה. ביום 3/1/2001 הוחלט ליתן נגדו פסק-דין, בהיעדר-הגנה; וביום 16/1/2001 נחתמה פסיקתא בעניין על-ידי שופטת בית-משפט השלום. 6. התובענה הוגשה, לכתחילה, לבית-משפט השלום, ולא לבית-המשפט לענייני משפחה, ולו מן הטעם שהנתבעת אינה בבחינת "בן-משפחה" של התובעים, כהגדרת תיבה זו בסעיף 1 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק בית-המשפט לענייני משפחה"). 7. בבית-משפט זה הוגשו תריסר תובענות בענייניהם השונים של בני-המשפחה; שבסיסן נסוב על הסכסוך הקשה והמר בין ל' לבין א'. בחלק מאותן תובענות, מצאו עצמם התובעים (כאן) והנתבעת (כאן) כבעלי-דין, ביוזמתם או שלא-ביוזמתם. 8. בסמוך לאחר הגשת תביעתם לבית-משפט השלום, ביקשו התובעים, כי בית-המשפט לענייני משפחה יורה על העברת התובענה אליו, כך שתתברר יחד עם שאר התובענות המונחות בפניו בענייניהם של בני-המשפחה (ראה בש"א 20268/00, שהוגשה במסגרת תמ"ש 35247/00). התובעים צירפו לבקשתם, כמשיבים, גם את א' ול'. לאחר שנתקבלה הסכמת כל המשיבים (ולמצער, לא הובעה התנגדות מצד חלקם, לצירוף), החליט בית-המשפט להורות על צירוף התובענה שהוגשה לבית-משפט השלום; וזאת, מכוח סעיף 6(ה) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה. החלטה זו ניתנה ביום 12/2/2001. 9. יצויין, כי עם הגשת התובענה לבית-משפט השלום, ביקשו התובעים ליתן צו-מניעה זמני, במעמד צד אחד, שיאסור על הנתבעת (וגם על הנתבע 2, שבינתיים ניתן, כאמור, פסק-דין נגדו) להכנס לדירה או לעשות בה איזה שהוא שימוש (בש"א 132166/00, שהוגשה במסגרת ת"א 113785/00). בית-משפט השלום נעתר, בו-ביום, לבקשה, תוך שחייב את התובעים להמציא ערבות, במזומן או בשיק בנקאי, בסכום של 15,000 ש"ח, שתשאר בתוקפה עד להכרעה בתובענה העיקרית. ערבות, כאמור, הופקדה (ביחד עם התחייבות אישית של התובעים והתחייבות צד שלישי), והצו נכנס לתוקפו. בית-משפט השלום הועיד דיון בבקשה, במעמד שני הצדדים. אולם, בפועל, דיון כזה לא נערך בפניו - תחילה, מחמת העובדה שלא בוצעה מסירה של כתבי בי-הדין לנתבעת (המתגוררת בדרום-אפריקה); ומאוחר יותר, לנוכח העברת הדיון אל בית-משפט זה. 10. ישיבת קדם-משפט בתובענה זו (שנועדה להיערך ביחד עם שאר התובענות בענייניהם של בני-המשפחה), נקבעה ליום 28/3/2001. לקראת מועד זה, הגישה הנתבעת, ביום 4/3/2001, בקשה לביטול צו-המניעה הזמני שיצא מלפני בית-משפט השלום (בש"א 4718/01). בבקשתה, טענה הנתבעת, בין-השאר: "המבקשת מתגוררת בדרום-אפריקה, והינה אשה חולה עד למאד. עליה לעבור ככל הנראה ניתוח בכיס המרה. לשם כך חייבת היא להגיע לישראל (ככל הנראה ב- 18.3) לעבור את הניתוח ותהא זקוקה לתקופת התאוששות מאוחר יותר. סך כל תקופת שהותה לא תעלה על 45 יום. גם בעבר נהגה המבקשת לבוא ולהתגורר בדירתה של ל'... מדובר בתקופה קצרה ביותר, שמידות של דרך ארץ, כיבוד הורים וחסד ראוי שיהיו תקפות לגביה" (ראה סעיפים 3, 4, 5 ו- 10 לבקשה). ביום 18/3/2001 הגיבו התובעים לבקשה, ובית-המשפט החליט כי הבקשה תידון בישיבת קדם-המשפט, שנקבעה, כאמור, ליום 28/3/2001. 11. הנתבעת לא התייצבה לישיבת קדם-המשפט; בא-כוחה הנכבד טען, כי מרשתו "היתה אמורה להגיע אתמול לארץ, אך עקב הקשיים של הטיסות, הדבר נדחה והיא לא נמצאת כאן היום" (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 11-10). 12. בא-כוחם הנכבד של התובעים טען, כי שולחיו רשאים ליטול פסק-דין נגד הנתבעת, מחמת אי-התייצבותה לדיון. 13. כן עלתה שאלה אחרת, והיא: האמנם קיימת לנתבעת הגנה, לכאורה, מפני התובענה; או שמא יש מקום ליתן נגדה פסק-דין, על-אתר? 14. לצורך ההכרעה בשאלות העומדות על-הפרק, איפשר בית-המשפט לכל-אחד מהצדדים להשלים טיעוניו, בכתב, ולצרף אסמכתאות. השאלות הטעונות הכרעה 15. דיוננו ייסוב על השאלות הבאות: ראשית, היש מקום ליתן פסק-דין בתובענה, בהיעדר התייצבות מטעם הנתבעת; וזאת, כנלמד משילוב הוראות תקנה 258 יא ותקנה 157 (2) לתקנות סדר-הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות")? שנית, ובהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה הינה שלילית - היש לנתבעת הגנה בפני התובענה; שאם לאו - יינתן פסק-דין, כבר בשלב מקדמי זה, מכוח הוראת תקנה 143(9) לתקנות? ושלישית, בהנחה שלא יימצא כי יש מקום ליתן פסק-דין מחמת אי-התייצבות הנתבעת; ואף לא יימצא כאילו אין לנתבעת הגנה, לכאורה, בפני התובענה - הזכאים התובעים לכך שיושאר על-כנו הצו, האוסר את כניסתה של הנתבעת לדירה (ושמא יהא זה ראוי להכריע בכך, בלא חקירות של בעלי-הדין)? לסוגייה הראשונה: פסק-דין בבית-המשפט לענייני משפחה, בהיעדר התייצבות של בעל-דין לישיבת קדם-המשפט 16. הנתבעת לא התייצבה, כאמור, לדיון בקדם-המשפט. בא-כוחה טען כי נוצר בפניה קושי להגיע מדרום-אפריקה לישראל במועד, עקב לוח הטיסות. בדיעבד - ולאחר שבית-המשפט איפשר לצדדים להשלים טיעוניהם בכתב (וזאת, בלבד) - הסתבר, כי בא-כוח הנתבעת הגיש שתי בקשות עצמאיות: האחת, שהוכתרה בכותרת "בקשה שניה/נוספת לביטול צו-מניעה זמני ו/או להרחבת המועד להגשת תצהיר מטעם המבקשת" (בקשה זו לא הוגשה בדרך, בה יש להגיש בקשה בכתב, כדרישת התקנות); והשנייה, בקשה לצירופה של ל' כנתבעת נוספת (בש"א 6532/01). לעניין שתי בקשות אלה נזקק בהמשך דברינו. ברם, לצורך הדיון בשאלת אי-התייצבותה של הנתבעת, יצויין כי לבקשה הראשונה דלעיל צורף תצהיר; ובו, בין-השאר, הסברה של הנתבעת לסיבת אי-התייצבותה. וכך הצהירה: "לצערי, על אף מאמצי, לא עלה בידי להגיע לדיון שהיה קבוע ליום 28.3.01 עקב שינויים ועיכובים בשעות הטיסה, שלא היו תלויים בי". אמנם, בית-המשפט לא הורה על הגשת תצהירים ומסמכים אחרים, זולת התמקדות בטענות-הסף המשפטיות. ואולם, הדעת נותנת, כי יתאפשר לבעל-דין ליתן הסבר לבית-המשפט לסיבת אי-התייצבותו, אף אם לא ניתנה לו הרשות המפורשת לכך. 17. בהליכים לפני בית-המשפט לענייני משפחה קיימת חובת התייצבות של בעלי-הדין לקדם-המשפט. בעוד שבהליכים רגילים, רשאי בית-המשפט להורות שבעל-דין פלוני יתייצב בעצמו [ראה תקנה 147(א) לתקנות], הרי בהליכים לפני בית-המשפט לענייני משפחה קיימת הוראה מפורשת, שהינה בבחינת הכלל ולא החריג. תקנה 258 יא לתקנות, קובעת: "בתובענה יתייצבו בעלי-הדין בקדם-המשפט, למעט בעל-דין שהוא פסול-דין, זולת אם בית-המשפט קבע אחרת; דין אי-התייצבות של בעל-דין כדין אי-התייצבות על-פי תקנה 157". ואותה תקנה 157 לתקנות מורה לנו: "(2) התייצב התובע, ואילו הנתבע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראייה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר". 18. טוען בא-כוח הנתבעת (ראה סעיף 7 להשלמת טיעוניו), כי על בית-המשפט להפעיל, בנסיבות, את הוראת סעיף 8 (א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, אשר קובע: "לכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית-המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; ...". אין בידי בית-המשפט לקבל טענה זו. במקרה שבפנינו, קיימת "הוראה אחרת, לפי חוק זה", והיא תקנה 258 יא לתקנות, שצוטטה לעיל. תקנה זו הותקנה מכח הוראת סעיף 26 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, כפי שצויין - מפורשות - בפתח תיקון מספר 3 לתקנות, אשר הוסיף את הפרק העוסק בבית-המשפט לענייני משפחה, לרבות - כאמור - תקנה 258 יא. ולעניין זה, ראה: בר"ע (ת"א) 13/96 וקנין נ' וקנין (לא פורסם). 19. עם-זאת, שיקול-על ידוע הוא, שבית-המשפט לא ינקוט בסנקציה דיונית חריפה, מקום שניתן לתקן פגם דיוני; למשל, על דרך של הטלת הוצאות. וראה, לדוגמא: ע"א 32/89 גולן נ' עלוני, ואח', פ"ד מו (3) 665. תקנות-הדיון אינן מטרה בפני עצמה; והרי מטרת הדיון המשפטי להגיע לחקר האמת ולעשות צדק עם הצדדים, אפילו התרשל מי מהם וגרם לשיבוש במהלך התקין של המשפט. 20. כאן, נתנה הנתבעת הסבר המניח-את-הדעת, לאי-התייצבותה לישיבת קדם-המשפט. אין ללמוד מהתנהגותה על זלזול, מצידה, בהליך המשפטי. כתב-הגנה מטעמה הוגש; פרקליטה התייצב לדיון; ויש לה עניין בביטול צו-המניעה הזמני שהוצא נגדה. המדובר באשה מבוגרת, הסובלת - לדבריה - מבעיה בריאותית, ושהיה עליה להגיע לישראל מדרום-אפריקה. נוספת לכך העובדה, שקדם-המשפט לא הועד, במיוחד, לבירור תובענה זו; ושבפני בית-המשפט מונחות עוד עשר תובענות עיקריות, שבסיסן הינו הסכסוך המר בין ל' וא' (ושאף הן קבועות היו לישיבת קדם-משפט, באותו מועד ממש). בפועל, נערך דיון ממושך ויעיל בתובענות האחרות, כך שאין לומר כי בית-המשפט והצדדים ביטלו זמנם. מכל אלה, לא נמצא להורות על מתן פסק-דין לטובת התובעים, מחמת אי-התיצבותה של הנתבעת לישיבת קדם-המשפט; וכיוצא-בכך, לא נמצא לנכון לנקוט בסנקציה נגד הנתבעת. לסוגייה השניה: מתן פסק-דין בישיבת קדם-משפט, בהיעדר הגנה בפני התביעה 21. ב-דנ"א 21/89 כהן נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (3) 499, נאמר, מפי השופט ד' לוין (בעמ' 510): "תקנה 143 (לתקנות - ג' ג') מפרטת את סמכויותיו של מי שהוגדר כ'שופט בקדם-משפט'. התקנה מונה עשר סמכויות שונות ומגוונות, שאינן בגדר רשימה סגורה. סמכויות אלה, על פניהן, עניינן בירור ראשוני והחלטות מקדמיות הנדרשות להכנסת התיק ולהבאתו לשלב שבו יהיה בשל לדיון לגופו. אכן, התקנה מעניקה סמכות להביא אפילו את ההליך כולו לכלל גמר במידה ועד כמה שיתברר כבר בשלב המקדמי כי מבחינה משפטית אין כל טעם וגם לא תצמח כל תועלת מניהול הדיון המשפטי לגופו. מכאן, שככלל, יש להשקיף על הליך קדם-המשפט כעל 'חי הנושא עצמו'". וראה, עוד: ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח בע"מ, ואח' נ' אליהו, פ"ד מו (4) 154, 163-162. 22. על-פי תקנה 143(9) לתקנות, מוסמך השופט בקדם-המשפט ליתן פסק-דין, אם התברר שאין לנתבע הגנה בפני התביעה. אם טענות ההגנה מתגלות מייד כחסרות-שחר, שאין אפשרות להוכיחן, או שגם אם יוכיחו אותן - אין בהן כדי להוות הגנה ראוייה - מן הראוי ליתן פסק-דין, על-אתר. ועיין: ע' אזר, קדם-המשפט (ההוצאה לאור של לשכת עורכי-הדין, 1999) 304-303; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (סיגא, מהדורה חמישית, 1999) 217. 23. האם הראתה הנתבעת הגנה, לכאורה, בפני התביעה? הנתבעת עצמה אינה טוענת, כי לה-עצמה מוקנות זכויות כלשהן בדירה. לשיטתה, מחצית מן הזכויות שייכות לבתה, ל'; והמחצית האחרת - לבנם של התובעים, א'. ומוסיפה הנתבעת וטוענת, כי עתירת התובעים נגועה בחוסר נקיון-כפיים, באשר לא גילו לבית-המשפט (והתובענה הוגשה, כזכור, לבית-משפט השלום, במקורה) את מלוא העובדות. 24. אכן, ראוי להבהיר, כי בגוף התובענה לא נפרשה בפני בית-המשפט התמונה השלמה. זו יכולה וצריכה להיות מושלמת מחלק מן התובענות האחרות, המונחות בפני בית-המשפט. ב-תמ"ש 35242/00, תבעה ל' את א' "בענייני רכוש"; ובין-היתר, דרשה לחייבו להעביר או לגרום להעביר לשמה מחצית הזכויות בדירה, באופן שתהא הבעלים הבלעדיים של המחצית; ובהסתמך על התחייבות כתובה שנתן לה, לטענתה. ב-תמ"ש 35247/00, תבעו התובעים (כאן) את א' ול' ועתרו למתן פסק-דין הצהרתי; שלפיו, המתנה שנתנו לא' (מלוא הזכויות בדירה, על-פי תצהיר מתנה עליו חתמו) - בטלה, וכי הם הבעלים היחידים של הזכויות בדירה. ב- תמ"ש 35248/00, תבעו התובעים (כאן) את ל' לסילוק ידה מהדירה; וכן, לאסור עליה לעשות כל שינוי בדירה ובמתקניה, ולהתיר להם פיצול סעדים, כך שיוכלו לתבוע ממנה גם דמי שימוש ראויים. 25. מעיון במסמכים שצורפו לתובענה שבפנינו, נלמד כי התובעים הם אלה שרכשו את מלוא הזכויות בדירה מהחברה הקבלנית; וכי רשומה הערת-אזהרה לטובתם בלשכת רישום-המקרקעין, בהתאם לסעיף 126 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). מכוח חוק המקרקעין, כל עוד לא נרשמה העיסקה בפנקסי-המקרקעין, אין העיסקה שלמה, ורואים אותה כהתחייבות גרידא לביצוע עיסקה. עם זאת, כאשר אין יכולת להשלים את הרישום, מפני שהרשויות המופקדות על כך טרם השלימו את כל הפעולות הטכניות הנצרכות - תהא מוצדקת הנטייה שלא לרשום את עוון אי-הרישום על המתקשרים, ושלא למנוע מהם יתרונות שהחוק מעמיד לרשותם של אלה שזכויותיהם נרשמו בפנקסי-המקרקעין. ולעניין זה, ראה: ע"א 318/83 אגוזי שפע בע"מ (בפירוק מרצון), ואח' נ' שיבר, ואח', פ"ד לט (4) 322; י' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם סאקר, 1993) 326-323. 26. לתובעים, בענייננו, טרם הוקנו הזכויות הקנייניות בדירה, אך מעיון בנסח-הרישום שצורף לכתב-התביעה, נראה, כי לא בהם נעוץ האשם לאי-השלמתו של הרישום, וכמותם - גם מתקשרים נוספים, שרכשו דירותיהם בבניין מהחברה הקבלנית. 27. ברם, כך או כך, לו תתקבל טענתה של ל', והיא תרשם כבעלים של הדירה, יחד עם א', מחצה ומחצה (ואילו לתובעים עצמם לא תהא אז כל זכות שהיא בדירה) - נותר, עדיין, לבחון, האמנם תוכל הנתבעת להכנס לדירה ולהתארח שם, לפרק זמן כזה או אחר. מאליו מובן, כי במידה שא' יתנגד לכך - יווצר מחסום בפני הנתבעת. ונבהיר דברינו. 28. סעיף 31 (א) (1) לחוק המקרקעין מאפשר לכל שותף להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר. האם זכות השימוש שיש לכל שותף, כוללת גם את זכותו של השותף לתת לאחר להשתמש בנכס המשותף? תשובה לכך ניתנה ב- ע"א 304/72 ביאלר נ' ביאלר, פ"ד כז (1) 533. נפסק שם, כי די שאחד הבעלים המשותפים יתנגד לזכותו של האחר להשתמש בנכס, כדי שהאחר יצטרך לפנות את הנכס ולא להשתמש בו עוד. ובלשונו של השופט ח' ברנזון (בעמ' 537, מול האותיות ב'-ג'): "אם אחד מבני-הזוג ייפה כוחו להרשות לבן בגיר לגור בדירה המשותפת והשייכת שווה בשווה לשני בני-הזוג, שלא על דעתו של בן-הזוג השני, מותר לו גם להרשות זאת לאדם אחר. כי מה נפקא מינה לעניין זה בין בן בגיר שאין עוד חובה חוקית לספק לו דיור לבין אדם אחר? כלום יעלה על הדעת מצב כזה? אדם מוכנס לדירה חינם אין כסף על דעת השניים ללא התחייבות חוקית כלשהיא כלפיו, וכעבור זמן אחד אינו רוצה בו עוד. כלום אפשר לכפות עליו אדם כזה רק מפני שבן-הזוג השני אומר: אהבתי את האיש (או האשה) ואיני רוצה שיעזוב (או תעזוב)?". ב-ע"א 458/82 וילנר נ' גולני, ואח', פ"ד מב (1) 49, סברה השופטת ש' נתניהו, כי אין למנוע משותף המבקש חזקה משותפת להביא עמו את בן-זוגו וילדיו הסמוכים על שולחנו (וראה בעמ' 62 לפסק-הדין, מול האות ה'). דברים אלה נאמרו בבחינת דעת-יחיד; ומכל פנים, גם לאור גישה זו, לא נראה כי הזכות תקום להורה, כמו בעניין שבא בפנינו. 29. הנה-כי-כן, אם ל' וא' יירשמו כבעלים משותפים של הזכויות בדירה, יהא עלינו לשאול, מהי עמדתו של א' בשאלת כניסתה של הנתבעת לדירה. דא עקא, למרות שנקל לשער מה תהא עמדתו (לנוכח המאבקים העיקשים המתנהלים בינו לבין ל'), הרי שהיא לא הובעה בפנינו. הטעם לכך הוא, שא' - כמו-גם ל' - לא צורף כבעל-דין לתובענה. 30. הערנו לעיל, כי לאחר הדיון בקדם-המשפט, נתאפשר לצדדים להשלים טיעוניהם ולצרף אסמכתאות. הנתבעת בחרה, בנוסף - ועל דעתה - להגיש גם בקשה לצירופה של ל' כנתבעת נוספת. ניתן לקבל את הסתייגותו של בא-כוח התובעים מכך, באשר יש בדבר, לכאורה, כדי "שיפור עמדות" (ראה סעיף 9 ב' לתגובתו מיום 3/4/2001). אלא, שבנסיבות העניין, ומשנוכחנו כי הסתעפויותיה של המחלוקת מורכבות (כנלמד גם מהתובענות האחרות, הסובבות בעניין הזכויות בדירה) - אין מנוס מהמסקנה, כי בדין להורות על צירופם של ל' וא' כנתבעים נוספים. למען-הסר-ספק: גם לולא היתה מוגשת הבקשה לצירופה של ל' כנתבעת, הרי היה מורה בית-המשפט - מיוזמתו - על צירופה, ועל צירופו של א', כנתבעים. צירופו של בעל-דין הינו אפשרי, הן מכוח סעיף 6(ו) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, והן מכוח תקנה 24 לתקנות. ובעניין זה, ראה, גם: בר"ע (ת"א) 68/97 צובארי, ואח' נ' אלפסי (לא פורסם). 31. אם תתקבל, כאמור, הטענה, כי ל' וא' הינם בעלי הזכויות הבלעדיים בדירה, וא' יתנגד לשימוש כלשהוא שתעשה הנתבעת בדירה - אזי, לאור ההלכות בפרשות ביאלר ו- וילנר דלעיל - לא יהא מנוס מלומר, כי לנתבעת אין הגנה מפני התביעה. אלא שבשלב בו מצויים אנו, לא נוכל לחרוץ, כי התובעים זכאים ליטול פסק-דין, על-פי תקנה 143(9) לתקנות. 32. מסקנה זו מתחזקת גם נוכח טענה נוספת, העולה מכתב הגנתה של הנתבעת. זו טוענת (ראה סעיפים 5 ו- 9, שם), כי זכות המגורים בדירה מוקנית ל', לכל אריכות ימיה ושנותיה. מכוח היותה של ל' המחזיקה הבלעדית בדירה - כך, מוסיפה הנתבעת וטוענת - בידה, לבדה, להחליט מי יתארח בדירה. סעיף 2 לחוק המקרקעין קובע, כי: "הבעלות במקרקעין היא הזכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עיסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם". נלמד, כי אפשרי הדבר, שמכוח הסכם תצומצם זכות הבעלות, או תוגבל. טענה מעניינת זו תוכל להבחן, לאחר חקירה ודרישה, ובוודאי שמקימה היא הגנה-לכאורית. 33. לפיכך, התוצאה - לעניין זה - היא, שאין ליתן פסק-דין לטובת התובעים, על-פי תקנה 143 (9) לתקנות; בין משום שצריכות להשמע עמדותיהם של ל' וא', שיצורפו כנתבעים; ובין משום שיש לבחון את הטענה (בהנחה שייקבע, תחילה, כי ל' וא' הינם בעלי הזכויות האמיתיים בדירה), שא' הסכים להגביל מזכויות הבעלות שלו, על-ידי הפיכתה של ל' למחזיקה הבלעדית בדירה ושיהא בידיה להחליט, מי יתארח שם ומי לא. לסוגייה השלישית: הדיון בצו-המניעה הזמני 34. צו-המניעה הזמני, שיצא מלפני בית-משפט השלום ושאסר על הנתבעת להתארח בדירה ולעשות בה שימוש כלשהוא, קבע דיון במעמד הצדדים. דיון זה לא יצא לפועל שם, עקב אי-מסירת ההזמנה לנתבעת; ומאוחר יותר, עקב העברת הדיון לבית-משפט זה. למעשה, לא היתה הנתבעת נזקקת להגשת בקשה פורמלית לביטולו של הצו הזמני, אך בחרה היא לעשות כן במסגרת בש"א 4718/01, כדי לשטוח גירסתה ונימוקיה. קיומו של הצו הזמני אינו בבחינת יתרון העומד לתובעים. גם כאשר מוגשת בקשה פורמלית לביטול הצו, נותר עול ההוכחה על כתפיהם של התובעים (אלה שביקשו את הוצאת הצו) ולא על הנתבעת (שביקשה את ביטול הצו). צא ולמד מכך, שהפגם הפרוצדורלי, שבו לוקה בקשת הנתבעת לביטולו של הצו, ושעליו מצביע בא-כוח התובעים (היעדר תצהיר מטעם הנתבעת עצמה, כדרישת תקנה 258 ו ותקנה 258 ח לתקנות) - לא יעמוד לנתבעת לרועץ. 35. הדיון בעניין צו-המניעה הזמני נקבע, זה-מכבר. הנתבעת לא התייצבה בבית-המשפט במועד, ומסרה את הסברה לאי-הופעתה, רק לאחר-מכן. לטעמו של בית-המשפט, דומה כי בבקשה שבפנינו, לא תעלה ולא תוריד חקירתו של מי מבעלי-הדין. אין מחלוקת אמיתית סביב העובדות הרלוונטיות, זולת השאלה המרכזית הנוגעת לבעלי הזכויות בדירה, ולהיקף אותן זכויות. בשאלה זו, בוודאי שלא יוכל בית-המשפט להכריע במסגרת בקשת-ביניים. באי-כוח הצדדים טענו את טיעוניהם, בעל-פה ובכתב, וניתן להכריע בשאלה, על-פי המסמכים המונחים בפני בית-המשפט ועל-פי ההלכות המשפטיות שבנדון. אכן, על-פי תקנה 241 (ד) לתקנות "בית-המשפט או הרשם רשאי להחליט על יסוד הבקשה והתשובה בלבד או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם". ואולם, עמדת הפסיקה היא, כי קיימת זכות לבעל-דין, מכוח החוק החרות, לקיים חקירה- שכנגד גם בגדרם של הליכי-ביניים; ובמיוחד, כאשר מדובר בנושא של צווי-מניעה זמניים. ולעניין זה, ראה: רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, ואח', פ"ד נג (3) 26. זהו הכלל, בו בחרה הפסיקה לאחוז. עם זאת, נמצא שבנסיבות מסויימות יבחר בית-המשפט ליתן החלטתו, בלא חקירת המצהירים, על יסוד הבקשה והתשובה, בלבד. וראה, למשל, שימוש בחריג לכלל: רע"א 5693/98 בנק לאומי לישראל בע"מ, ואח' נ' ארט בי - חברה בערבות מוגבלת (בפירוק), ואח', פ"ד נב (5) 793; רע"א 4765/00 לוי נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-על 2000 (3) 878. בענייננו, ינהג בית-המשפט על-פי הכלל דלעיל, ולא על-פי החריג לו. 36. לפיכך, יודיעו באי-כוח הצדדים, בהודעה משותפת, תוך שלושה ימים מקבלת החלטה זו לידיהם, האם עומדים הם (או עומד מי מהם) על קיום חקירה של בעל-הדין שכנגד; שאם כן, יזמן בית-המשפט את הצדדים בפניו, בהקדם האפשרי. במידה שבאי-כוח הצדדים לא יהיו מעוניינים בקיום חקירה, כאמור, יודיעו על כך, תוך המועד האמור; ובמקרה כזה, ייתן בית-המשפט את החלטתו, וזו תשלח לצדדים. סיכומם-של-דברים 37. (א) הבקשה למתן פסק-דין בהיעדר התייצבותה של הנתבעת לישיבת קדם-המשפט - נדחית. (ב) לנתבעת הגנה, לכאורה, בפני התובענה; ועל-כן, לא יינתן נגדה פסק-דין, על-פי תקנה 143(9) לתקנות. (ג) גב' ל' ומר א' יצורפו, בהתאמה, כנתבעים 3 ו- 4 בתובענה. בהתאם לכך, יוגש כתב-תביעה מתוקן, בתוך 30 ימים מהיום. הנתבעת תגיש כתב-הגנה מתוקן, בתוך 30 ימים מיום המצאת כתב-התביעה המתוקן לידיה; והנתבעים 3 ו- 4 יגישו הגנתם, אף הם, תוך מועד זה. (ד) ישיבת קדם-משפט נוספת בתמ"ש 14611/01 תערך ביום 16/9/2001 בשעה 08:30, ביחד עם שאר התובענות שבין בני-המשפחה. (ה) באי-כוח הצדדים יודיעו עמדתם לבית-המשפט, בתוך שלושה ימים, לעניין הדיון או ההחלטה בנושא צו-המניעה הזמני; כאמור בסעיף 36 להחלטה זו. (ו) בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו.מקרקעיןצוויםצו מניעה