הליך אימוץ

בית המשפט פסק כי הליך אימוץ אין ענינו בהצגת שתי גרסאות, זו של המדינה למול זו של ההורים הביולוגיים, ומכל מקום אינו אמור להיות כזה. הליך האימוץ אמור להתמקד בשלב הראשון בהערכת המסוגלות ההורית של המשיבים ובשלב שני במציאת הפתרון אשר יענה במידה המירבית על שיקולי טובתו וצרכיו של הקטין, בהתחשב במוגבלויות הוריו. הליך אימוץ מהווה התערבות קיצונית של המדינה בתא המשפחתי, כשעל בית המשפט להכריע בין שני ערכים מתנגשים: מן העבר האחד ניצבת חובתה של החברה להגן על קטינים שאינם מסוגלים לדאוג לענייניהם בעצמם וגם הוריהם אינם מסוגלים להוות להם משענת, ומן העבר השני עומדת הזכות הבסיסית והטבעית של כל אדם להורות. בשונה משאר ההליכים האזרחיים בהליך האימוץ כל אחד מ"בעלי הדין" הניצבים משני צידי המתרס משים עצמו כמי שאמון על טובת הקטין אותה הוא מבקש להוכיח בפני בית המשפט, אף כי בבסיס טענותיו של כל אחד מהם יש (או עשויים להיות) גם שיקולים "זרים". כשל אימננטי נוסף הטבוע בשיטת המשפט האדברסרית נובע מכך שהאחריות להצגת העובדות והראיות מוטלת על הצדדים שכן הנחת היסוד שבבסיס שיטה זו הינה שהצדדים קומפטנטיים להציג את עמדותיהם וכי מהמאבק ביניהם תצוף האמת; ואולם הערכים והאינטרסים המנוגדים בהליך האימוץ אינם מיוצגים בצורה מאוזנת בביה"מ, שכן לרוב ההורים הביולוגיים - המשיבים לבקשת האימוץ - הם אנשים הבאים מן השכבות החלשות באוכלוסיה שאינם מבינים מדוע (ובאיזו זכות) מתערבת החברה בזכותם הטבעית לגדל את ילדיהם, אינם מכירים את השיח המשפטי והם חסרי המיומנויות והמשאבים הנחוצים לוודא כי זכויותיהם אינן נפגעות. מן העבר השני ניצבת המדינה המייצגת (בד"כ) את עמדת פקיד הסעד לחוק האימוץ, שהינו גוף שבפועל ממונה על נושא האימוץ על כל היבטיו (לרבות מעורבות משלב הוצאת הקטין מרשות הוריו, הגנה על טובתו ומסירתו להורים מאמצים), סמכויות שלא בהכרח מתיישבות זו עם זו. מה גם שבהיות השירות למען הילד חלק אינטגרלי מרשויות המדינה הוא נתפש בעיני ביה"מ כמומחה וצד "נייטרלי" שענינו בטובת הילד (אף כי השאלה אם "טובתו של קטין" בהכרזתו בר אימוץ הינה אחת השאלות שעל ביה"מ להכריע בה במסגרת הבקשה שבפניו). ממילא, חוסר האיזון בין "הצדדים" קיים אפריורית וההליך הדיוני רק מעצים אותו. במצב זה אין פלא שנדירים הם המקרים שבהם לא נעתר ביה"מ לבקשה להכרזת קטין בר אימוץ. הליך אימוץ הינו הליך דינמי. לא זאת שהקטין, נשוא הדיון, גדל עם כל יום שעובר, אלא שקורה שתוך כדי הדיון חל שינוי במצבם של ההורים הביולוגיים או מי מהם, של ההורים המועמדים לאימוץ, וכיו"ב. כל אלו והעובדה שבסופו של יום נדרש בית המשפט להכריע לא במחלוקת בעניינם של "הצדדים" אלא בגורלו של קטין שאיננו מיוצג, אף כי טובתו אמורה להיות בראש מעייניו של ביה"מ, מובילים למסקנה כי סדר הדין הרגיל איננו מתאים להליך האימוץ. כדי שבית המשפט יוכל להגיע לחקר האמת "המהותית" מוטלת עליו חובת בירור הנתונים העובדתיים. צריך שתהיה לו מעורבות בהזמנת עדים וחקירתם, בקביעת סדרי הדין והכפפתם לנדרש לבירור הענין המהותי, במתן אפשרות להורים להתבטא אף תוך כדי הדיון, בעריכת תצפיות ונקיטה בכל הליך הנראה לו נחוץ ע"מ להגיע למסקנות הראויות ביותר בענין מסוגלותם של ההורים ובענין טובתו של הקטין. להלן החלטה בנושא הליך אימוץ: החלטה 1. במסגרת דיון בבקשה להכריז על הקטינה בת אימוץ הוגשה ביום 06/06/01 חוות דעתה של ד"ר מילי מאסס מטעם המשיבה. 2. לאחר עיון בחווה"ד האמורה הסכימו ב"כ הצדדים כי חווה"ד שניתנה כאמור תהווה חוו"ד של מומחה מטעם ביה"מ באופן שכל אחד מהצדדים יהיה רשאי לחקור ולהשיג עליה. עוד הוסכם כי ימונה מומחה נוסף מטעם ביה"מ שיחווה את דעתו בשאלת מסוגלותה ההורית של המשיבה, ואם מסקנתו תהיה שיש להכריז על הקטינה בת אימוץ יפרט את אופי האימוץ. (כ"כ הוסכם כי בשלב מאוחר יותר יוחלט מי מהמומחים ילווה את קליטתה של הקטינה במשפחה המאמצת בהתייחס לסוגיית אופי האימוץ). להסכמה האמורה ניתן תוקף של החלטה. כ"כ משדווח לביה"מ על בני זוג מתאימים שהביעו ענין באימוץ הקטינה אף אם בסופו של יום יצומצמו תוצאות האימוץ נקבע מועד למפגש עמם בלשכתי בהשתתפות פקידת הסעד וכן המומחית ד"ר מאסס. 3. דא עקא - לא עברו אלא ימים אחדים עד שהוגשו מטעם ב"כ היועה"מ שתי בקשות: האחת לדחות את המפגש שנקבע כאמור, והאחרת - למנות את ד"ר שלומית כהן כמומחית מטעם ביה"מ (ולחילופין מטעם המבקשת) "ולהשאיר את מינויה של ד"ר מאסס כמומחית מטעם המשיבה". משלא הוגשה במועד תגובת ב"כ המשיבה לבקשה נדחה המפגש ובהחלטה מיום 06/08/01 מונתה ד"ר שלומית כהן כמומחית מטעם ביה"מ לצורך מתן חוו"ד כאמור. 4. ביום 30/07/01 התקבל מכתבה של ד"ר מילי מאסס בו הודיעה כי על פי בקשתה קבלה מב"כ המשיבה את הפרוטוקולים של הדיונים שקויימו בביה"מ לאחר הגשת חוות דעתה ומקריאתם הוברר לה כי המלצתה לאימוץ "פתוח" נדונה בהרחבה, אף כי להבנתה לא תמיד צוטטו הדברים שכתבה בהקשר הנכון ולעיתים אף ניתן "פירוש מוטעה" להמלצתה. לפיכך, כך כתבה, נראה לה כי נוכחותה בדיונים יכולה להיות לתועלת, ובאם ביה"מ יסבור שיש מקום לכך, תשתדל להתפנות לצורך זה. 5. המכתב האמור הועבר לתגובת ב"כ הצדדים, ובעוד ב"כ המשיבה קבלה הרעיון בברכה, הודיע ב"כ היועה"מ כי הוא מתנגד לכך, בציינו כי ד"ר מאסס נתנה חוות דעתה כמומחית ולכשתוזמן להיחקר על חווה"ד תוכל להבהיר את עמדתה ובכך ייתם תפקידה. עוד הביע ב"כ היועה"מ פליאה על כך שב"כ המשיבה העבירה את הפרוטוקולים של הדיונים לד"ר מאסס ללא החלטה מפורשת של ביה"מ וללא קבלת עמדתו. 6. ממילא יש מקום לקבוע עמדה לענין "הודעת" ב"כ היועה"מ כי יש "להשאיר את מינויה של ד"ר מאסס כמומחית מטעם המשיבה" (אף כי, כאמור, בהסכמה ניתנה החלטה כי זו תמונה כמומחית מטעם ביה"מ) וכן לענין נוכחותה של ד"ר מאסס בדיונים בענין הקטינה. נקל היה להתייחס לאלו אם מדובר היה בתובענה אזרחית רגילה, ואולם הליך האימוץ איננו הליך אזרחי רגיל וסדרי הדין לגביו כמו גם מעמדו ותפקידיו של המומחה אמורים להיגזר תוך התייחסות ומודעות ליחודיותו של הליך זה. שיטת הדיון 7. השיטה האדברסרית הנוהגת בתובענות אזרחיות ובהליכי אימוץ בכללם, ענינה בהצגת נסיבות (עובדתיות או משפטיות) לארוע או רצף של ארועים, במטרה להכריע איזה מהן הינה האמינה, ההגיונית והסבירה יותר. היא מטילה על הצדדים לדיון את האחריות להצגת הראיות וכל צד מבחינתו עושה כל שלאל ידו על מנת להוכיח את גרסתו ולקעקע את גרסת הצד השני, תוך שההכרעה השיפוטית מתבססת, בין היתר, על בדיקת אמינות, מידת הוכחה, קבילות וכיו"ב. דא עקא, הליך האימוץ אין ענינו בהצגת שתי גרסאות, זו של המדינה למול זו של ההורים הביולוגיים, ומכל מקום אינו אמור להיות כזה. הליך האימוץ אמור להתמקד בשלב הראשון בהערכת המסוגלות ההורית של המשיבים ובשלב שני במציאת הפתרון אשר יענה במידה המירבית על שיקולי טובתו וצרכיו של הקטין, בהתחשב במוגבלויות הוריו. 8. הליך האימוץ מהווה התערבות קיצונית של המדינה בתא המשפחתי, כשעל ביה"מ להכריע בין שני ערכים מתנגשים: מן העבר האחד ניצבת חובתה של החברה להגן על קטינים שאינם מסוגלים לדאוג לענייניהם בעצמם וגם הוריהם אינם מסוגלים להוות להם משענת, ומן העבר השני עומדת הזכות הבסיסית והטבעית של כל אדם להורות. בשונה משאר ההליכים האזרחיים בהליך האימוץ כל אחד מ"בעלי הדין" הניצבים משני צידי המתרס משים עצמו כמי שאמון על טובת הקטין אותה הוא מבקש להוכיח בפני ביה"מ, אף כי בבסיס טענותיו של כל אחד מהם יש (או עשויים להיות) גם שיקולים "זרים". 9. כשל אימננטי נוסף הטבוע בשיטת המשפט האדברסרית נובע מכך שהאחריות להצגת העובדות והראיות מוטלת על הצדדים שכן הנחת היסוד שבבסיס שיטה זו הינה שהצדדים קומפטנטיים להציג את עמדותיהם וכי מהמאבק ביניהם תצוף האמת; ואולם הערכים והאינטרסים המנוגדים בהליך האימוץ אינם מיוצגים בצורה מאוזנת בביה"מ, שכן לרוב ההורים הביולוגיים - המשיבים לבקשת האימוץ - הם אנשים הבאים מן השכבות החלשות באוכלוסיה שאינם מבינים מדוע (ובאיזו זכות) מתערבת החברה בזכותם הטבעית לגדל את ילדיהם, אינם מכירים את השיח המשפטי והם חסרי המיומנויות והמשאבים הנחוצים לוודא כי זכויותיהם אינן נפגעות. מן העבר השני ניצבת המדינה המייצגת (בד"כ) את עמדת פקיד הסעד לחוק האימוץ, שהינו גוף שבפועל ממונה על נושא האימוץ על כל היבטיו (לרבות מעורבות משלב הוצאת הקטין מרשות הוריו, הגנה על טובתו ומסירתו להורים מאמצים), סמכויות שלא בהכרח מתיישבות זו עם זו. מה גם שבהיות השירות למען הילד חלק אינטגרלי מרשויות המדינה הוא נתפש בעיני ביה"מ כמומחה וצד "נייטרלי" שענינו בטובת הילד (אף כי השאלה אם "טובתו של קטין" בהכרזתו בר אימוץ הינה אחת השאלות שעל ביה"מ להכריע בה במסגרת הבקשה שבפניו). ממילא, חוסר האיזון בין "הצדדים" קיים אפריורית וההליך הדיוני רק מעצים אותו. במצב זה אין פלא שנדירים הם המקרים שבהם לא נעתר ביה"מ לבקשה להכרזת קטין בר אימוץ. 10. ועוד זאת - הליך האימוץ הינו הליך דינמי. לא זאת שהקטין, נשוא הדיון, גדל עם כל יום שעובר, אלא שקורה שתוך כדי הדיון חל שינוי במצבם של ההורים הביולוגיים או מי מהם, של ההורים המועמדים לאימוץ, וכיו"ב. כל אלו והעובדה שבסופו של יום נדרש ביה"מ להכריע לא במחלוקת בעניינם של "הצדדים" אלא בגורלו של קטין שאיננו מיוצג, אף כי טובתו אמורה להיות בראש מעייניו של ביה"מ, מובילים למסקנה כי סדר הדין הרגיל איננו מתאים להליך האימוץ. 11. כדי שביה"מ יוכל להגיע לחקר האמת "המהותית" מוטלת עליו חובת בירור הנתונים העובדתיים. צריך שתהיה לו מעורבות בהזמנת עדים וחקירתם, בקביעת סדרי הדין והכפפתם לנדרש לבירור הענין המהותי, במתן אפשרות להורים להתבטא אף תוך כדי הדיון, בעריכת תצפיות ונקיטה בכל הליך הנראה לו נחוץ ע"מ להגיע למסקנות הראויות ביותר בענין מסוגלותם של ההורים ובענין טובתו של הקטין. בענין זה נכוחים הדברים ברמב"ם, הלכות סנהדרין פרק כ"א, הלכה י"א: "ראה הדיין זכות לאחד מהן ובעל דין מבקש לאמרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שראה או מצטער להציל עצמו בטענת אמת ומפני החמה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו מעט ולהבינו תחילת הדבר משום פתח פיך לאילם...". 12. משהועברה הסמכות לדון בעניני אימוץ לביה"מ לעניני משפחה בו רשאי ביה"מ "בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין" לנהוג "בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק" (ר' סע' 8 (א) לחוק ביה"מ לעניני משפחה, תשנ"ה1995-) ומשנעשתה גם בפסיקה כברת דרך בענין (ר' למשל ע"א 4189/91, פ"ד מו (4) 464), נותר הצורך במודעות השופט לסמכותו להפעיל רמת מעורבות גבוהה ויוזמה ככל שנדרש ומתבקש בנסיבותיו המיוחדות של הליך זה. מעמדו של המומחה בהליך האימוץ: 13. על פי תקנה 276 (ג) לתק' סה"ד האזרחי, התשמ"ד1984-: "לבקשה (להכרזת קטין בר אימוץ - ח.ב.) יצורף תסקיר מאת פקיד סעד הכולל ידיעות מלאות ככל האפשר, לענין הפרטים הנקובים בטופס 31 והמראות כי נתמלאו התנאים הדרושים להכרזה; כמו כן יצורפו לבקשה המסמכים הדרושים לשם הוכחת העובדות המצויינות בתסקיר; אין צורך לצרף לבקשה תצהיר של אימות העובדות האמורות". עיון בטופס 31 מעלה כי הוא כולל רשימה של פרטים עובדתיים רלוונטיים המתייחסים לקטין ולהורים הביולוגיים. הפועל היוצא מהאמור הינו כי על המבקש לצרף לבקשתו תסקיר, אשר מעצם טיבו וטבעו אמור להכיל ידיעות רלוונטיות בלבד - אפילו יסודן בעדות שמיעה - וכן המסקנות המתבקשות מעובדות אלו. המסמכים המותרים בצירוף לפי התקנה הנ"ל הינם אלו הבאים לבסס העובדות המפורטות בתסקיר - זאת ותו לא. ואולם - אף שההגדרה האמורה הינה ברורה ומצומצמת - לבקשה מצורפים חוו"ד, תצהירים ונספחים אחרים - קבילים ובלתי קבילים - שעיון ובדיקה מגלים כי במקרים רבים הם סלקטיביים ואף לא תמיד מעודכנים. תצהירים מצורפים אף שצויין מפורשות בתקנה 276 (ג) כי "אין צורך לצרף" וחוו"ד מצורפות כבשגרה אף כי התקנות אינן מציינות שיש לצרפם. יתר על כן, חווה"ד המצורפות לבקשה נערכות ע"י אנשי מקצוע שעובדים עם השרות למען הילד לאורך זמן ומטבע הדברים האמור בהן נועד לתמוך בבקשה. גם בתסקירים המצורפים לבקשה אין בד"כ התייחסות נפרדת לפרטים הנקובים בטופס 31 ומשמשים בהם בערבוביה הערכות ונתונים עובדתיים, כאשר לרוב לא מצויין כלל מה מקור הידיעה לגביהם. כל אלו מתאפשרים, כך נראה, עקב האמביוולנטיות בהגדרת תפקידו של ב"כ היועה"מ לממשלה בבקשה להכרזת קטין בר אימוץ; שכן מבחינתו הוא "צד" לדיון שתפקידו להביא בפני ביה"מ את החומר שיש בו כדי להשיג את התוצאה בגינה הוגשה הבקשה, אף כי מתוקף מעמדו רואה בו ביה"מ ,officer of court ובפקיד הסעד לחוק האימוץ - מי שאמון על טובת הילד. 14. מאחר שמדובר בבקשה (ולא בכתב תביעה שכנגדו מוגש כתב הגנה) ומאחר שגודש הנספחים וחווה"ד שמצורפים לבקשה אינו מתאזן ע"י המשיבים שבד"כ אין להם מסמכים להעביר וגם אין ידם משגת להעמיד לעצמם מומחה מטעמם, אף משממונה מומחה מטעם ביה"מ הוא מלכתחילה ניגש לבדיקת המסוגלות כשהכף מוטה לרעת המשיבים. כפי שכבר ציינתי בהחלטתי בתיק אימוץ 9/98: "מומחה מטעם ביהמ"ש הינו זרועו הארוכה לצורך מתן חוו"ד אובייקטיבית וללא משוא פנים בענין שהובא בפניו. המגבלות שהטיל המחוקק על שופט, שהינו מיומן ומקצועי נועדו להבטיח את אלו. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים במומחה שעם כל הבטחון בהיותו אובייקטיבי ומיומן אין בידו כלים לברור בין עובדות מוכחות ורלוונטיות לבין רכילות או עובדות בלתי בדוקות". בענין זה מן הראוי להורות כי על ב"כ היועה"מ לצרף לכל בקשה את תיק הרווחה בעניינם של המשיבים על קרבו וכרעיו, באופן שלמומחה יועבר החומר המלא המתייחס למשיבים. כ"כ יש מקום להורות (כפי שנעשה בתיק זה) שהמומחה מטעם ביה"מ יבדוק בשלב ראשון את ההורים והקטין ויצפה באינטרארקציה ביניהם טרם עיין במסמכים כלשהם, ויערוך חוו"ד ראשונית בהסתמך על התרשמותו והבדיקות שערך. רק בשלב שני ולצורך הכנת חוו"ד משלימה יעיין במסמכים שישלחו אליו (למעט חוו"ד של הצדדים או מי מהם ולמעט מסמכים אחרים שביה"מ יורה שאין להעבירם). 15. ועוד זאת, המבחן לקביעת מסוגלות הורית אינו מבחן פשוט ליישום בשל מעורפלות ההגדרות שאינן ניתנות למדידה או לכימות ובשל אלמנט הניבוי התופש מקום לא מבוטל. ממילא מבוססת חווה"ד על התרשמות והערכה שמשולב בהם מרכיב ערכי שאליו מחלחלים נורמות ואמונות. (מה גם שכאשר מדובר במסוגלות הכוונה היא לא רק למצב בהווה אלא גם ליכולת פוטנציאלית אשר קשה לדעת אם בעתיד תוכל לבוא לידי ביטוי - (ר' ע"א 238/85, פלוני נ' היועה"מ פ"ד מ (1), 13). אם לכל אלו מוסיפים את הנוהג של ביה"מ שלא למנות מומחה שאחד הצדדים מתנגד לו (המנוצל ע"י ב"כ היועה"מ שלא להסכים למומחים שאינם לרוחו), את ענינם של מומחים "לרצות" את המבקש ע"מ שיתמנו גם להבא וכן את העובדה שבד"כ איננו מדברים בהורים שניתן לקבוע באופן מובהק כי יש להם מסוגלות הורית טובה, נקל לשער כי גם למומחה מטעם ביה"מ יקשה עד מאוד לחרוג מהעמדה הכללית שהותוותה במסמכים ובחווה"ד שהועברו אליו ואף להסתכן בכך שאם, חלילה, ימליץ על החזרת הקטין להוריו ויתברר שטעה תופנה האצבע המאשימה כלפיו. (סיכון כזה לא קיים לגבי מי שמשתלב עם הדעה הכללית. יתר על כן, בנושא האימוץ - אין מי שיעקוב אחרי הקטין הספציפי כדי לוודא שאמנם תוצאת הכרזתו בר אימוץ היתה לטובתו). 16. ואף זאת, משמועבר ענין לחוו"ד של מומחה שזהו מקצועו ותחום התמחותו, מטבע הדברים נוטה שופט להסתמך על חווה"ד - במיוחד אמורים הדברים במומחה שמונה על ידו. נקל לשער כי שיקול הדעת שניתן לשופט, במיוחד כשמדובר בתחום ערכי ושבמידה רבה ענינו בניבוי, יוחלף בשיקול דעתו של המומחה - שיקול שעשוי להיות מושפע מחומר לא מאוזן ולא אובייקטיבי. ממילא התוצאה היא שבמקום שביה"מ יקבע את אמת המידה הערכית שהחברה הסמיכה אותו להפעיל על פי התרשמותו ושיקול דעתו, עשוי השרביט להיות מועבר למומחה. יתר על כן, בשונה מחוו"ד של מומחים הניתנות בתחומים אחרים, חווה"ד הניתנת במסגרת הליך האימוץ, אף שהיא מתייחסת למצב נתון, בהיות ההליך דינמי אין לראותה כמתייחסת בהכרח למצב קבוע. מה גם שמטבע הדברים, במהלך שמיעת הראיות עשויים להתגלות עובדות ונתונים נוספים, כן יכולים להתחולל שינויים שישפיעו על ההכרעה הסופית. ממילא, ראיית המומחה כמי שתפקידו ליתן חוו"ד ולהתייצב לחקירה עליה, כפי שנטען ע"י ב"כ היועה"מ, אינה מתאימה להליך האימוץ. ומן הכלל אל הפרט: 1. משניתנה החלטה לענין מינויה של ד"ר מילי מאסס כמומחית מטעם ביה"מ לא ניתן לבטלה ע"י "הודעה" מטעם ב"כ היועה"מ. 2. אני מקדמת בברכה נכונותה של ד"ר מאסס להשתתף בדיוני ביה"מ. בה במידה תקודם בברכה השתתפות פקידי הסעד שהגישו תסקירים בענין וכן ד"ר שלומית כהן שמונתה כמומחית נוספת מטעם ביה"מ. 3. עוד יצויין כי אינני רואה פגם בעצם מסירת הפרוטוקולים של ביה"מ לעיונה של ד"ר מאסס, אם כי לא היה מקום לעשות כן ללא החלטת ביה"מ. אימוץ