נטען כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה שחתם עליה ולא היה כשיר לחתום על צוואה, וכל שעשה היה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת מצד בניו ותוך שלקחו חלק בעריכת הצוואה. השפעה בלתי הוגנת מתקיימת כאשר מצביעות הנסיבות על קיומה של תלות של המצווה באדם אחר, שהיא כה יסודית ומקיפה עד כדי שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי, ובמצב כזה קיימת חזקה שכל פעולה לטובת אותו אחר הינה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת, ועל הטוען לכשרותה של הצוואה מוטל נטל ההוכחה לסתירת חזקה זו. להלן פסק דין בנושא השפעה בלתי הוגנת צוואה: פסק דין 1. המנוח ז"ל השאיר אחריו צוואה מיום 23.8.98 (להלן: הצוואה) שבה מחלק את מלוא עזבונו בין חמישה מתוך שבעת ילדיו (להלן: המשיבים); המנוח הלך לעולמו כארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 14.12.98, כשהוא בן 88 שנה במותו. הגב' רות אבגי הגישה לרשם לענייני ירושות בקשה לקיום הצוואה, וביום 31.5.99 ניתן על ידו צו לקיום הצוואה. 2. ביום 13.7.99 הוציא הרשם צו קיום צוואה מתוקן אשר על פיו מונה עו"ד משה פרדס כמנהל העיזבון. 3. הבקשה הנוכחית הוגשה ביום 16.1.00 על ידי שתיים מבנותיו של המנוח (להלן: המבקשות), אשר לא זכו למנה כלשהי בעיזבון המנוח על פי צוואתו. לטענתן, המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה ולא היה כשיר לחתום על צוואה, וכל שעשה היה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת מצד המשיבים ותוך שלקחו חלק בעריכת הצוואה. לפיכך טוענות המבקשות שהצוואה האמורה חסרת תוקף, ומן הדין איפוא להכריז עליה כבטלה. הרקע 4. כאמור לעיל, הצוואה נחתמה על ידי המנוח ביום 23.8.98. מתצהירו של עו"ד משה פרדס מיום 23.2.00, וכמו כן מעדותו בפני בית המשפט, עולה כי התקיימו מספר פגישות בין המנוח לבינו, גם בעת חתימת המנוח על הצוואה וגם לפני כן - שבהן שוחח עו"ד פרדס עם המנוח בהרחבה על עצם הרעיון של כתיבת צוואה וגם על תוכנה. לדברי עו"ד פרדס שאל את המנוח, בין היתר, שאלות ספציפיות למי הוא מעונין להוריש את רכושו, ולאחר שענה המנוח כי הוא מעונין להוריש את העיזבון לילדיו פרט לשתי בנותיו (המבקשות), ולאחר שהסביר באריכות כי בעיניו התנהגו הבנות הנ"ל בצורה רעה כלפיו וכי "אין הוא מעונין כלל להכירן", חזר עו"ד פרדס ושאל אותו מספר פעמים ובאופנים שונים אם רצונו של המנוח שלא להשאיר מאומה מעיזבונו לשתי המבקשות, ועל כך ענה המנוח באופן חד משמעי שזה רצונו וכי על עו"ד פרדס לכתוב את הצוואה ברוח הדברים הללו. 5. עו"ד פרדס העיד כי התרשם שמדובר באדם אשר איתן בדעתו בעניין הצוואה על כל המשתמע מכך, וכי בעקבות הפגישות שקיים עם המנוח גם לפני עריכת הצוואה וגם בפגישה המסכמת שבה חתם המנוח על צוואתו, הסיק עו"ד פרדס את המסקנה שהמנוח הבין את משמעותה של הצוואה, שהצוואה מביעה את מלוא רצונו בעניין חלוקת עזבונו וכי מדובר באדם אשר היה כשיר לערוך את הצוואה ביום שחתם עליה. 6. גם עו"ד אברהם תור, אשר חתם על הצוואה כעד, ואשר הגיש אף הוא תצהיר לתיק שבפנינו, מעיד כי שוחח עם המנוח לפני הקראת הצוואה ושאל את המנוח מספר שאלות שמהם התרשם כי המנוח מבין היטב את השאלות ומשיב לעניין. לדברי עו"ד תור, "בין השאר שאלתיו האם הוא לא מעונין להוריש מנכסיו לאחר מאה ועשרים גם לשתי בנותיו האחרות, המבקשות בתיק זה. המנוח היה חד משמעי בתשובתו לגבי שלילת שתי הבנות מירושתו. התרשמתי אז כי המנוח אומנם זקן מאוד, אך בהחלט מבין את משמעות הצוואה ורצונו היה מפורש והחלטי ששתי בנותיו, המבקשות, לא תירשמנה ברכושו לאחר מאה ועשרים. עו"ד פרדס הקריא למנוח את הצוואה מילה במילה ואף הוסיף הסבר בעל פה מה כתוב, לאחר מכן שאל אותו אם הוא מבין את הנאמר והמנוח השיב שכן. לאחר מכן חתם המנוח על הצוואה. התרשמתי אז בבירור כי לא הופעל על המנוח כל לחץ וכי חתם על הצוואה מרצונו החופשי ומתוך הבנה מלאה של הכתוב בה". 7. בפנינו, איפוא, עדויות ברורות של שני עורכי דין, אחד שערך את הצוואה לאחר שנפגש עם המנוח מספר פעמים, ואחד ששימש כעד בעת חתימת המנוח על הצוואה, ומשתי העדויות עולה כי עדים אלה התרשמו באופן חד משמעי כי המצווה מבין את משמעות הצוואה וכי הצוואה משקפת את רצונו. 8. בנוסף לאמור, מספר עו"ד פרדס כי שרותיו עבור המנוח לא התחילו עם הכנת הצוואה, וכי כחודש לפני החתימה על הצוואה התבקש לייצג את המשיבים 4 ו- 5 וכן את אלמנתו של המנוח הגב' אסתר לוי בבית משפט זה בהתנגדותם לבקשת המבקשות להכריז על המנוח כפסול דין ולמינוי אפוטרופוס. בהמשך, מעיד עו"ד פרדס כי התבקש גם על ידי יתר המשיבים ועל ידי המנוח בעצמו לייצגם בהליך הנ"ל. כחלק מניהול התיק, הגיש עו"ד פרדס, יחד עם ההתנגדות הנ"ל, את חוות דעתו של ד"ר אפרים יאול, רופא בכיר ומנהל מחלקות סיעודיות בבית החולים הפסיכיאטרי- גריאטרי "הרצוג" (עזרת נשים) מיום 17.8.98 בעניין מצבו של המנוח. כבר אז הבחין עו"ד פרדס בעובדה כי שוררים יחסים עכורים בין המבקשות מצד אחד לבין המנוח ואלמנתו מצד שני. לדברי עו"ד פרדס, הציע למנוח מיוזמתו שישקול כתיבת צוואה, והמנוח קיבל את ההצעה בחיוב, וכך בסופו של דבר נערכה הצוואה שבפנינו. עו"ד פרדס העיד שהזמין את חוות הדעת הנ"ל גם לצורך הגשתה לבית המשפט בתמיכה להתנגדות מרשיו למינוי אפוטרופוס ולהכרזתו של המנוח כפסול דין, וגם עקב כך כי התבקש על ידי המנוח לערוך את צוואתו כאמור, ואף מסר לד"ר יואל כי בכוונתו להסתמך על חוות הדעת גם לצורך עריכת הצוואה. 9. בחוות דעתו של ד"ר יאול כותב הנ"ל שלצורך הכנתה בדק את החולה בביקור בית שערך אצל המנוח בתאריך 11.8.98 (ימים ספורים לפני חתימת הצוואה, שנחתמה, כאמור, ביום 23.8.98), והסתמך גם על סיכום מחלה מבית החולים "הרצוג" ממחלקת שיקום. לאחר שמתאר את מצבו הגופני והתפקודי של המנוח, כותב ד"ר יאול בחוות דעתו, בין היתר, את ההערות הבאות: "מצב קוגנטיבי: מתמצא חלקית בזמן ובמקום, ידע את היום אך לא את החודש או השנה, הכיר שזה ביתו וידע את מיקומו של הבית. זיהה את המשפחה, את הבת מבאר שבע, וקרא לנכדה בשמה. זכרון מיידי: תקין, זכרון לטווח קצר ירוד, ריכוז תקין, ידע לבצע 6-100 בחמישה שלבים. אפקט מעט רגזני, לעתים סירב לענות על השאלות והתעייף. הרים את קולו בשעה שהמשכתי לשאול... דיון: מדובר באדם בן 88 הגר בביתו עם אשתו. שמור מבחינת הופעתו, מדבר לענין, ומשתף פעולה. מבצע פעולות בסיסיות ומבין את משמעותן. קיימת אומנם ירידה קלה במצבו הקוגנטיבי שמתבטאת בעיקר בהתמצאות בזמן ובזכרון הקרוב. אפקט - רוגזני. שיפוט כללי - תקין. לסיכום: ... מסוגל עדיין לנהל את ענייניו או להאציל את ענייניו על אשתו. במיוחד שאשתו מתפקדת כהלכה ומנהלת את כל ענייני הבית." 10. לאחר שהשופטת מימון ביקרה אף היא בביתו של החסוי ושוחחה עמו ועם אשתו, פסק בית המשפט ביום 10.11.98 כי אין עילה להכרזה על המנוח כפסול דין, אם כי מונה עבורו אפוטרופוס לגוף ולרכוש. 11. לדברי עו"ד פרדס, חוות הדעת של ד"ר יואל רק חיזקה את מסקנתו כי על אף הליקויים הקלים במצבו הקוגנטיבי של המנוח, לא מדובר בליקויים כה חמורים עד כדי שמונעים מן המנוח מלערוך צוואה, ועל כן הסיק כי ניתן להכין את הצוואה בהתאם להוראותיו של המנוח ולהחתימו עליה. 12. המבקשות מצדן טוענות כי חוות דעתו של ד"ר יאול והתרשמותם של עו"ד פרדס ועו"ד תור אינן משקפות נכונה את מצבו הקוגנטיבי של המנוח. בגיבוי לטענתם זו, הגישו המבקשות לבית המשפט חוות דעת שהוזמנה על ידן לאחר פטירת המנוח מאת ד"ר יעקב גינדין, מומחה ברפואה גריאטרית ורפואה פנימית, ומנהל מחלקה בחטיבה הגריאטרית ומנהל המכון הגריאטרי לחינוך ולמחקר במרכז הרפואי קפלן ברחובות (נספח 2 להתנגדות). חוות דעת זו מסתמכת על תיקו הרפואי של המנוח ועל מספר חוות דעת ורישומים רפואיים שהוכנו אודות המנוח בשמונת החודשים שלפני פטירתו, החל מ- 22.3.98 כשאושפז בבית חולים שערי צדק בעקבות נפילה שבה שבר המנוח את צוואר הירך השמאלי. ד"ר גינדין חולק על מסקנותיו של ד"ר יאול, ובהתייחסו לחוות הדעת של ד"ר יאול, הביע דעה כי "האינטרפרטציה אינה שואבת מהנתונים". לדעתו של ד"ר גינדין באשר לכשירות המנוח לרשום צוואה ביום 23.8.98, "נראה כי מדובר בקשיש הנמצא בעומקו של תהליך דימנטי... אופי והיקף הנזק הקוגנטיבי ברור כבר מאי התאוששותו המנטלית של החולה לאחר שיקומו, אלא החמרת המחלה הקוגנטיבית, שמורעת עם הזמן, מעמיקה בחוסרים הקוגנטיביים, ומסתבכת במחשבות רדיפה, באגרסיביות, סרבנות, אי שקט וכו'... נראה כי בתאריך 23.8.98 החולה דימנטי מכדי להבין, לזכור תוך כדי קריאה, לשפוט ולהחליט על צוואתו... סביר גם להניח שבהפרעה הפרנואידלית שלו, ליקויו באשר לשיפוט בין אוהב לאויב מופרעים. גם אם היה החולה רגוע (מורגע תרופתית קרוב לודאי), יש בתרופות אלו כדי להחמיר ולהעצים את הליקוי הקוגנטיבי, ואי היכולת לשפוט." 13. המבקשות טוענות כי יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר גינדין על פני זו של ד"ר יאול. בעיקר מבוססת טענה זו בעובדה כי ד"ר גינדין הסיק את מסקנותיו על בסיס מדד רחב המשתרע על מספר רב של חוות דעת שנכתבו על ידי מומחים שונים שבדקו את החולה משך מספר חודשים, ובכך יכול היה ד"ר גינדין להגיע למסקנות מדויקות יותר מאלו של ד"ר יאול. 14. גם מעיון ברישומים הרפואיים שעליהם מתבסס ד"ר גינדין ניתן להסיק לטענת המבקשות מסקנות דומות, אף ללא סיכומיו של ד"ר גינדין עצמו. 15. כך למשל כותב הפסיכיאטר ד"ר קורנליוס גרופ שבדק את החולה בעת אשפוזו הראשון ב- 22.3.98: "מדובר באדם זקן עם ליקוי מנטלי, עם תסמונת מוחית אורגנית, ייתכן והוא זמני. הוא כרגע אינו שפוי בדעתו, אינו מסוגל להבדיל בין אסור למותר, אינו כשיר (competent) להחליט על גורלו ואינו מסוגל להביע דעה על עצם מינוי אפוטרופוס עליו". 16. ביום 12.5.98 כותב ד"ר יעל קונין במרכז לבריאות הנפש טלביה: "רושם שהחולה סובל מהתחלה של תהליך דימנטי...". ימים ספורים לאחר מכן כותב ד"ר צבי בוכמן, מומחה ברפואה גריאטרית במכון גריאטריה בקופת חולים כללית: "בסיכום - גבר בן 88 שסובל מתהליך דמנציה ניוונית מתקדמת עם פסיכוזיס תוקפנות ועקשנות...". 17. מכל הנ"ל מבקשות המבקשות להסיק את המסקנה כי הליך הדמנציה ממנה סבל המנוח כבר הגיע למצב מתקדם בעת חתימתו על צוואתו וכי על כן אין אלא להסיק כי לא היה כשיר בעת עריכת הצוואה. בכך מתקיימת לטענתן הוראת סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (להלן: חוק הירושה), אשר על פיו, "צוואה שנעשתה... בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה." טענת דיוניות 18. המשיבים פותחים בטיעון שיש לדחות את התנגדות המבקשות על הסף, וזאת בגין שיהוי. כאמור לעיל, המנוח הלך לעולמו ביום 14.12.98 וצו קיום הצוואה ניתן על ידי הרשם לענייני ירושות ביום 31.5.99, בעוד שבקשת המבקשות הוגשו רק כשבע וחצי חודשים לאחר מתן הצו (ו - 13 חודשים לאחר פטירת המנוח). לטענת המשיבים, המתנת המבקשות לתקופה כה ארוכה לאחר מתן צו קיום הצוואה הינה בלתי מוצדקת ובלתי סבירה, וחייבת להביא לחסימת דרכן מלערער כעת על קיום הצוואה. 19. כמו כן מוסיפים הם כי המבקשות מושתקות מלטעון את טענותיהם משום השתק עילה ומעשה בית דין, כפי שיפורט להלן. שיהוי 20. בתמצית, תשובת המבקשות לטענת השיהוי הינה כי לא היה ידוע להן על קיומה של הצוואה עד סמוך להגשת התנגדותן, בנובמבר ובדצמבר 1999, לאחר שפנו לרשם לקבלת מידע על צוואת המנוח. לטענת המשיבים, תשובתן של המבקשות תמוהה ואינה אמינה. במשפחה שבפנינו התנהלו סכסוכים ומריבות סביב רכושו של המנוח עוד טרם הלך לבית עולמו, ועל כן לא סביר לטענת המשיבים שעם מותו של המנוח סרה התעניינותן של המבקשות מכל הקשור ברכושו של המנוח לתקופה כה ארוכה. 21. יתר על כן, הרשם פרסם את דבר קיום הצוואה בשני עיתונים, ב - 16.5.99, כנדרש על פי חוק. פרסום זה מטרתו להביא לידיעת כל הנוגעים בדבר את דבר הגשתה של בקשה לקיום הצוואה, וממלא טוענים המשיבים שיש לראות בעובדת הפרסום יצירת חזקה כי לכל המעונינים הודע דבר קיום הצוואה. 22. לטענת המבקשות, נבעה אי ידיעתן בדבר הצוואה האמורה מעצם העובדה כי לא קיבלו העתק ממנה, לא הודע להן על הפקדת הצוואה אצל הרשם וכן לא קיבלו כל עותק מהבקשה למתן צו קיום הצוואה, ושל הצווים שניתנו על ידי הרשם. עקב הסכסוך המשפחתי, טוענות המבקשות שנוצר נתק בינן לבין המשיבים, ואלה האחרונים הסתירו מהן, לטענתן, את עובדת כתיבת הצוואה והגשת הבקשות בנדון. את פרסום דבר קיום הצוואה על ידי הרשם בעיתונים הן לא ראו. המבקשות מוסיפות כי הן הניחו, בהתאם למסורת עדתן, כי כל נושא עיזבון המנוח יטופל רק לאחר חלוף 11 חודשי אמירת הקדיש. להן נודע לראשונה בסמוך ל - 25.11.99, מפי אחד המשיבים, וזאת ברמזים ולא באופן מפורש, כי בידי המשיבים מצויים נכסי המנוח ו/או מידע הנוגע אליו. מייד עם קבלת המידע הנ"ל פנו לרשם, ועם קבלת תשובתו, בה נכללו העתק הצוואה והצווים שהוציא, פנו לבא-כוחן, ששקד מידית על הגשת בקשתן, דבר שחייב גם את איתור ואיסוף כל החומר הרפואי הנוגע למצבו של המנוח עובר לעריכת הצוואה וחתימת המנוח עליה, שלא היה בנמצא בתיק העיזבון ולא היה בפני הרשם עת הוציא את הצווים האמורים. 23. אין בידי לקבל את טיעונו של ב"כ המלומד של המשיבים כי עולה מעדותה של מבקשת 1 שידעה על הצוואה חודשים קודם להגשת בקשתה וכי די בכך כדי לשכלל את טענת השיהוי. לאחר שמיעת עדותה, התרשמתי כי המבקשת 1 היא אישה פשוטה, שקשה לה לקלוט את משמעות העובדה שמדובר בהליך משפטי (שדרך אגב באה לידי ביטוי, לעיתים בצורה די חריפה, בשיבושים מצידה בניהול הדיונים, כולל העברת פתקים לעדים באמצע עדותם, וכדומה), ואף נקלעה לקשיים כשהתבקשה לדייק בקשר לנתונים עובדתיים שאמורים היו להיות חרותים בזיכרונה. כך למשל העידה שאביה נפטר ב - 14.9, בה בשעה שהוא נפטר ב 14.12.98. היא קושרת עניין זה עם תאונה שהייתה לה קודם לפטירתו של המנוח, ב- 14.4.98. 24. מכל מקום ניתן להסיק מעדותה כי לאורך כל הזמן חששו היא ואחותה כי המשיבים ישימו ידם על נכסי המנוח. יחד עם זאת, גם אם נקבל את טענת ב"כ המלומד של המשיבים כי ידעה היא על הצוואה, הרי בעדותה טענה כי, "לא ידענו שהם לקחו את אבא במרמה, רק לאחר 11 חודש שאבא נפטר ידענו זאת"; ובהמשך נאמר על ידה כי "...באתי לבית המשפט כי שמעתי שהם עשו צוואה ובאתי לראות שזה לא כשר" (פרוט', עמ' 3, מה - 21.6.00, שורות 1 - 6). 25. מעדותה של מבקשת 2 עולה כי בדרך כלל אינה קוראת עיתונים, וכן עולה כי החשש שהמשיבים ינסו להשתלט על נכסי המנוח היווה את המניע לכל הסכסוכים שבין הצדדים. לדבריה, "לא חשבתי שהם מסוגלים לעשות כזה דבר לעשות ולקחת את אבי במרמה ולהחתים אותו במרמה, לא האמנתי שמישהו יעשה כזה דבר " (שם, מה - 23.5.00, עמ' 23, שורה 3 - 4). 26. לאחר ששקלתי את כל האמור, אני דוחה את טענת השיהוי. ככל הנראה המבקשות ידעו כי יתכן והמנוח ערך צוואה. יחד עם זאת, הן לא הניחו כי אביהן נישלן מירושתו. בהיותן נשים פשוטות, הן אף הניחו כי חזקה על המשיבים שלא יפעלו למימוש ירושת אביהן עד אשר ימלאו 11 חודש לאמירת הקדיש. בפועל, הן לא היו מודעות כלל להליכים שהחלו בפניית נציגת המשיבים לרשם ובמתן צווי הקיום על ידו. בימ"ש משוכנע, על רקע השכלתן ופשטותן, כי אינן נמנות על קוראי העיתונים בישראל, וממלא לא היה בפרסום דבר קיום הצוואה כדי להביא לכך שיידעו על הגשת הבקשה לקיומה; אך גם אם נניח כי ידעו על קיומה מהפרסומים או בדרך אחרת - הרי שלא ידעו על תוכנה, וכן לא ידעו על נסיבות עריכתה. 27. מעבר לאמור אדגיש כי המשיבים מעלים טענת שיהוי, שהיא נגזרת מדיני היושר, שלא בניקיון כפיים. לאורך כל התקופה שמיום עריכת הצוואה ועד לפטירת המנוח, ויותר חשוב - מיום פנייתם לרשם ועד לקבלת צווי הקיום, ואף לאחר מכן, לא טרחו המשיבים להודיע למבקשות על קיומה של הצוואה. ואף אם יענו המשיבים שהניחו שהן יודעות, הרי בכל זאת לא הודיעו למבקשות על תוכנה ועל עובדת נישולן מהירושה. המתנגדות הן בכל זאת בנות של המנוח, וזכותן לקבל מידע מלא על תוכנה של צוואת אביהן מאלה ששלטו על ההליך ואשר החזיקו בידם את המידע הנ"ל. מעשה בית דין 28. טוענים המשיבים כי עניין כושרו של המנוח נדון כבר בפני בימ"ש במסגרת התביעה לקביעה שהמנוח הוא פסול דין, והצדדים הנוכחיים היו גם הצדדים בתיק ההוא. בפסק הדין שניתן ב - 10.11.98, פסק בימ"ש: "לאחר שעיינתי בתעודות הרפואיות אשר הוצגו לתיק דנן לא מצאתי בשלב זה להכריז על החסוי כפסול דין" (ר' תמ"ש (י-ם) 11931/98 פלונית נ' אלמונים (לא פורסם), עמ' 3 לפס"ד של כב' השופטת מימון). לטענת המשיבים, יש בקביעה זו כדי להוות השתק עילה ומעשה בי-דין, ועל כן אין לתת למבקשות להעלות שוב את נושא כשירותו של המנוח, שכבר נדון בהליך הקודם. 29. דא עקא, הלכה היא כי ניתן להעלות את טענת השתק עילה, שהוא אחד מהביטי העיקרון של מעשה בי-דין, רק כשההליך הקודם וההליך הנוכחי מבוססות על עילה זהה. במקרה דנן, אין ספק כי העילות שבשני ההליכים אינן אותה העילה: הנסיבות בהן יוכרז אדם פסול דין אינן זהות לנסיבות בהן ייקבע כי לא היה כשיר לצוות. ניתן להסיק שזו דעתו של המחוקק, מסעיף 26 לחוק הירושה, הקובע כי "צוואה שנעשתה... על ידי מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה ". הוי אומר, חוק הירושה מבחין בין "פסול דין" לבין "או בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה". קביעת "פסול דין" מקיף הרבה יותר מן המבחן האלטרנטיבי "לא ידע להבחין..."; בעוד שקביעה בשאלה האם אדם הוא פסול דין משליכה על כשירותו הכללית לבצע פעולות בעלות תקיפות משפטית בתחומים רבים, הרי שהמבחן האם ידע המנוח להבחין בטיבה של צוואה הוא מבחן נקודתי וספציפי לנושא צוואתו בלבד. על כן אין בפסק דין הקודם, שדן בסוגיית "פסול דין", כדי להוות מעשה בי-דין לענייננו, כיון שגם אם נקבע שהמנוח לא היה פסול דין, ניתן בכל זאת להעלות את האפשרות שהמנוח היה בגדר "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", ואין, איפוא, לחסום בפני המבקשות את ההזדמנות להוכיח את טענתן זו גם לאחר שקבע בית המשפט את מה שקבע בהליך הקודם. 30. לאור האמור, הטענות הדיוניות האמורות - נדחות, ויש לגשת לטענות המהותיות באשר לכשרות צוואתו של המנוח. כשירות המצווה 31. בפנינו דעות שונות באשר לכשירותו של המצווה, כששתיהן מוגבות בחוות דעת של מומחים בתחום הגריאטריה והפסיכיאטרייה. 32. אקדים ואומר כי במחלוקת זו מוטל נטל ההוכחה על המבקשות, הטוענות לחוסר כשירותו של המצווה: "כאשר מבקשים לבטל צוואה על פי הטענה שהיא בטלה משום שהמצווה היה במצב בריאות קשה כל כך עד שלא יכול היה לגבש באחריות ובצלילות דעת את רצונו, במקרה כגון דא, המבקש לסתור את תוקפה של הצוואה מהטעם האמור, עליו נטל ההוכחה". (ע"א 733/88 אהרוניאן ואח' נ' אלישקה, פד"י מה(5) 705, 709). ראה גם ע"ז (ירושלים) 1247/94 כהן נ' רחימוף (לא פורסם). 33. כאמור לעיל, הושמעו בפניי עדויות של עו"ד פרדס ועו"ד תור שהיו מעורבים בעריכת הצוואה, וד"ר אפרים יאול, שחיווה דעתו באשר לכשירותו של המצווה, ומולם עומדת בעיקר חוות דעתו של ד"ר גינדין, המסתמכת על חוות דעת ורישומים רפואיים שהכינו רופאים שונים בחודשים שלפני עריכת הצוואה. 34. אציין כי כל צד טוען שיש להתייחס לחוות הדעת הנגדית שהוגשה מטעם הצד שכנגד כאל "חוות דעת מטעם"; חוות דעתו של ד"ר יאול הוזמנה על ידי המשיבים עוד בחיי המנוח, בעוד שחוות דעתו של ד"ר גינדין הוזמנה על ידי המבקשות לאחר מותו לצורך הגשת ההתנגדות לקיום הצוואה. כמו כן, שני הצדדים מצביעים על ליקויים ואי דיוקים בחוות הדעת שהגיש הצד שכנגד. לדוגמא, ד"ר יאול מצביע על כך שהמנוח "ידע לבצע 6-100 בחמישה שלבים". בקשר למבחן הזה, הידוע גם כמבחן "פולשטיין", העיר ד"ר גינדין: "אם הוא ביצע את הפעולה הזו אז זה מאוד מפתיע וסותר את כל הנושא של הידרדרות של מצבו הקוגנטיבי" (פרוטוקול מיום 21.6.00 עמ' 43 שורה 17-18). במלים אחרות, לדעתו של ד"ר גינדין לא היה יכול המנוח לבצע את המבחן אם באמת סבל מדימנציה מתקדמת כמו שסבר, ולא היה בידו של ד"ר גינדין להסביר איך מסתדרת העובדה שהיה מסוגל לבצע את המבחן עם מסקנותיו שלו באשר למצבו הקוגנטיבי של המנוח. והנה, כשנחקר ד"ר יאול על ביצוע המבחן הנ"ל, התברר כי לא ביצע את המבחן בשלמותו. בתשובה לשאלה האם ביצע רק חלקים מהמבחן ענה ד"ר יאול (בפרוטוקול מיום 6.7.00 עמ' 5): "ת. כן, זה הפולשטיין אם אתה עושה את כל השלבים או לא, זה כבר ענין של שיקול דעת. ש. מה היה הציון של המנוח? ת. לא עשיתי את כל הפולשטיין ולכן אין לי אפשרות לקבוע מספרית את התוצאות." 35. צודק, איפוא, ב"כ המבקשות בציונו בסיכומיו שד"ר יאול כנראה בחר שלא להזכיר פרט חשוב זה, והסתפק בהערה כללית שהמנוח עבר את האבחון הנ"ל בלי לפרט יותר מזה. 36. מאידך גיסא, גם בחוות דעתו של ד"ר גינדין יש למצוא אי דיוקים. על כך מעיר ב"כ המשיבים בסיכומיו הוא. מצד אחד, ד"ר גינדין לא מזכיר בחוות דעתו הערות המופיעות בחוות דעת שונים עליהם הוא מסתמך שמפחיתות מחומרת מצבו הקוגנטיבי של המנוח. כך למשל, בעוד שד"ר שמואל מייזל כותב בתעודת רופא שהוגשה כי "לא נצפו הפרעות בחשיבה", מעדיף ד"ר גינדין לסכם את עמדתו של ד"ר מייזל במלים אלו: "הוא מוצא אי התמצאות בזמן". כמו כן, הערותיה של דר' יעל קונין, "משתף פעולה ועונה על שאלות לעניין... רושם שהחולה סובל מהתחלה של תהליך דימנטי ללא סימנים פסיכוטיים וללא סימנים דכאוניים", גם הן אינן זוכות לציטוט בחוות דעתו. מצד שני, מצטט דר' גינדין הערות שבחוות הדעת בצורה שגורמת להסקת מסקנות חמורות יותר מאלו שעולות מן המסמך המקורי. כך, למשל, כותב דר' יאול, "לעתים סירב לענות על השאלות", בעוד שדר' גינדין כותב בהתייחסו לחוות דעת זו של דר' יאול, כאילו שנכתב בה "סירב לענות על שאלות והתעייף". דוגמה נוספת: בחוות דעתו של דר' קורניליוס גרופ כותב המומחה, "עם ליקוי מנטלי עקב תסמונת אורגנית, ייתכן והוא זמני", בעוד שדר' גינדין מתייחס לדעתו של דר' גרופ באשר לליקוי המנטלי וכותב כי אובחנה תסמונת מוחית אורגנית, אבל אינו מזכיר כלל את האפשרות שמעלה דר' גרופ שייתכן והיא זמנית. 37. למרות כל האמור, גם אם ניתן להצביע על אי דיוקים בשתי חוות הדעת המרכזיות שהוגשו על ידי הצדדים, יש בכל זאת הבדל אחד שהוא משמעותי ומכריע בין השתיים. בעוד שדר' גינדין הכין את חוות דעתו לאחר פטירת המנוח, כשהוא מסתמך אך ורק על התיק הרפואי של המנוח ועל עובדות בודדות נוספות שהובאו לידיעתו, כגון ניהול תיק האפוטרופסות ותוצאותיו, (ועל כן תמוה בעיני בחירתו הסלקטיבית של ההערות והרישומים שבתיק הרפואי וצורת ציטוטם בחוות דעתו), הרי שחוות דעתו של דר' יאול מתבססת על אבחון שביצע הוא עצמו בפגישה עם המנוח בביתו ימים ספורים לפני חתימת הצוואה (הצוואה נחתמה ב- 23.8.98 ופגישתו של דר' יאול עם המנוח התקיימה ביום 11.8.98). 38. אין חולק על כך שדר' גינדין הינו רופא מומחה בעל מוניטין בתחום הגריאטריה ועל כן גם אין חולק על מהימנותו. ברם, בניגוד לדר' יאול, לא ראה דר' גינדין את המנוח, לא בעת חתימת הצוואה ואף לא לפני או אחרי חתימת הצוואה. חוות דעת המבוססת על רישומים רפואיים בלבד אינה יכולה להתחרות עם התרשמויות שהתגבשו על ידי מומחים שבאו במגע ישיר עם המנוח עוד בחייו. דר' יאול הינו מומחה אף הוא בתחום הפסיכיאטרי-גריאטרי, וגם אם אינו משרת בתפקיד רם דרגה כזו של דר' גינדין, היתרון שבפגישתו הישירה עם המנוח מכריע לדעתי את הכף ומחייב מתן משקל יתר לחוות דעתו של דר' יאול בהשוואה לזו של דר' גינדין. ב"כ המבקשות אמנם ניסה לקעקע את אמינות גרסתו של דר' יאול בחקירה הנגדית, ואמנם הצליח להצביע על אי דיוקים בחוות דעתו כמתואר לעיל; עם זאת, לא פגע לדעתי במהימנותו הכללית וברמה המקצועית של חוות הדעת שהוגשה על ידו, וזאת גם אם נכון הוא שהמשיבים הם אלה שהזמינו את חוות דעתו. 39. כאמור לעיל, נטל השכנוע להוכיח את העדר תוקפה של הצוואה מוטל על המבקשות, והנטל כבד. לא די בהעלאת ספקות. נכון הוא, כפי שהמבקשות טוענות, כי המנוח סבל מדמנציה עוד חודשים מספר לפני חתימת הצוואה. על כך אין חולק, ואף ד"ר יאול בעצמו מעיד על כך (פרוטוקול מיום 21.6.00 בראשית חקירתו, שורה 22). אבל, כפי שהסבירו המומחים, תופעת הדמנציה מתאפיינת כהליך מתמשך, המלווה לרוב בתנודתיות ניכרת, ובכך יש להסביר את התרשמותו של ד"ר יאול ימים ספורים לפני עריכת הצוואה, על אף שהמנוח כבר סבל מדמנציה חודשים מספר לפני כן. גם עולה מתצהירי עדי הצוואה, כאמור לעיל, כי התרשמו שהמנוח היה צלול ומודע למתרחש באותו יום. מצד המבקשות, מאידך גיסא, לא הובאה כל ראיה התומכת בגרסתן באשר למצבו של המנוח ביום החתימה על הצוואה. 40. אף כאשר עסקינן במחלת נפש, יש להבחין בין דרגות שונות של המחלה בקצב התפתחותה, היות והמחלה כשלעצמה אינה שוללת בהכרח את כושרו של אדם לצוות (ראה: ת"ע (ירושלים) 514/79 עיזבון הירש, פ"מ תשמ"א(1) 419). ניתן מכך להקיש אף למוריש הסובל מדמנציה, על אף שאינה מוגדרת כמחלת נפש, ובהיותה תהליך הדרגתי יש לאבחן היכן מצוי המנוח בהליך התפתחותה. לא הרי מצבו המנטלי של אדם המצוי בראשית ההליך כהרי המצוי בעיצומו ובודאי בסופו. המועד הרלוונטי לענייננו הוא מועד עריכת הצוואה, והצוואה תהיה תקפה אם נעשתה בזמן שבו ידע המנוח להבחין בטיבה, אף אם אחרי כן ואפילו אם לפני כן היה מצבו הקוגנטיבי של המצווה גרוע יותר (ראה, ע"א 160/80 בנדל נ' בנדל, פד"י לח(3) 101). יש להדגיש כי מהפסיקה הרלוונטית עולה שהשאלה המנחה בעניין זה היא שאלה שבעובדה, האם המנוח היה מסוגל להבחין בטיבה של צוואה בעת עשייתה. ראה לדוגמא, ע"א 3411/96 רובינשטיין נ' ברזבסקי, תק-על 95(2) 443, בו נאמר כדלהלן: "גם מקום בו סבל פלוני מרגעים או אף מתקופות שבהם נתערפלה דעתו, הרי אם מצא בית המשפט כי היה צלול ביום עשיית הצוואה - ולא כל שכן, אם כך היו פני הדברים במועד עשייתה הלכה למעשה - הריהו רשאי לקבוע כי פלוני הבין את טיבה של הצוואה שעה שעשה אותה". 41. על כן, אין זה משנה אם היה בדרך כלל בלתי שפוי, בעל דמיונות, חולה מאוד, גובל בסניליות וכדומה, כל עוד שלא הורם נטל השכנוע שאומנם כך היה מצבו של המנוח ביום שבו חתם על צוואתו. 42. אין ספק שיכולים להיות מצבים קוגניטיביים שהנם כה קבועים וחד משמעותיים עד כדי שהוכחות על מצבו של המנוח המתייחסות לתקופה לפני או אחרי עשיית הצוואה ישכנעו את בית המשפט שכך גם היה המצב ביום החתימה. ברם, הדמנציה אינה תמיד כזו, לאור התנודתיות שבתופעה, ועל כן בהחלט ייתכן שביום עריכת הצוואה לא סבל המנוח מהפרעות במצבו הקוגנטיבי שיביאו לידי פסלות צוואתו, גם אם הוכח כך לגבי מועדים אחרים לפני ואחרי עריכת הצוואה. אומנם, בית המשפט לא היה מעלה לבד את הספק הזה, אם היו מונחות בפניו רק ההוכחות השליליות שהוגשו בתיק זה. ברם, כיון שישנם גם חוות הדעת של ד"ר יאול ותצהיריהם של עוה"ד פרדס ותור, הרי שיש בכך כדי להעלות ספק רב באשר למצב הדמנציה ביום חתימת הצוואה. 43. גם העובדה שהספק הנ"ל נוצר לא רק בהתחשב בחוות דעתו של רופא מומחה אלא גם בתצהירים של עורכי דין, שאינם מומחים לתופעת הדמנציה, אינה מפחיתה מעצמת הספק ומהעברת נטל ההוכחה חזרה למבקשות. בית המשפט יכול להסיק את המסקנות המתאימות גם ללא חוות דעת של נוירולוג, פסיכיאטר או פסיכולוג באשר למצבו של המנוח בעת עריכת הצוואה, ויכולים להעיר על כך רופא כללי, אחות, ואף אדם אחר ללא השכלה רפואית (ראה, ת"ע (תל אביב) 6751/84 עזבון נוריאל, פ"מ תשמ"ט(1) 512). במקרה דנן, בנוסף לחוות דעתו של ד"ר יאול, העדויות הישירות ביותר באשר למצבו הקוגנטיבי של המנוח שמענו מפיהם של עורכי הדין פרדס ותור, שנפגשו עם המנוח באותו יום ממש, ועדויותיהם אינן משתמעות לשתי פנים. התרשמותם הברורה הייתה שהמנוח הבין את משמעות מעשיו. על אף טענותיהן של המבקשות, אין כל סיבה או ראיה להטלת דופי או ספק בעדותם של עורכי הדין פרדס ותור. 44. די בכך כדי שבית המשפט יקבע כי המבקשות לא הרימו את נטל הראיה והשכנוע המוטל עליהן (ראה פס"ד בנדל המאוזכר לעיל), ואני דוחה, איפוא, את הטענה שהמצווה היה בלתי-כשיר לחתום על צוואתו. השפעה בלתי הוגנת 45. מוסיפות המבקשות וטוענות כי עת חתם המנוח על צוואתו היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד המשיבים או מי מהם, ועל כן יש לפסול את הצוואה בהתאם להוראות סעיף 30(א) לחוק הירושה, אשר על פיו, "... הוראת צוואה שנעשתה מחמת... השפעה בלתי הוגנת...בטלה". 46. השפעה בלתי הוגנת מתקיימת כאשר מצביעות הנסיבות על קיומה של תלות של המצווה באדם אחר, שהיא כה יסודית ומקיפה עד כדי שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי, ובמצב כזה קיימת חזקה שכל פעולה לטובת אותו אחר הינה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת, ועל הטוען לכשרותה של הצוואה מוטל נטל ההוכחה לסתירת חזקה זו. (ראה, ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פד"י לא(1) 778; ע"א 196/85 רוזנפלד נ' סלנט, פד"י לט(4) 550; ועוד). 47. במקרה דנן טוענות המבקשות כי המנוח - עת חתם על הצוואה - היה נתון להשפעה בלתי הוגנת של המשיבים. אין חולק בעובדה כי מצבו הפיסי והנפשי של המנוח היה ירוד, והיה תלוי בבני משפחתו במידה זו או אחרת לניהול חייו היום יומיים, ולטיפול בצרכיו. 48. בהקשר זה, המבקשות מתארות בפני בית המשפט מסכת ארוכה ועגומה של עימותים בינן לבין המשיבים, שכללה בקשה למתן צו הגנה נגד המבקשות, ואת הבקשה מטעם המבקשות המתוארת לעיל להכרזתו של המנוח כפסול דין ולמינוי אפוטרופוס עליו גם לגופו וגם לרכושו, כשלטענתן נקלע המנוח למצבים שבהם השפיעו המשיבים עליו עד כדי שעמדתו כפי שהביע אותה לא הייתה עמדתו העצמאית שלו אלא זו של המשיבים בהם היה תלוי. מכך מבקשות המבקשות להסיק כי גם עשיית הצוואה הייתה תוצאה של השפעתם של המשיבים ברמה כזו שאין היא מבטאת את רצונו של המנוח אלא את רצונם של המשיבים. 49. טענות אלו אינן מקובלות עלי. הטענות נוגעות למישור הסכסוך המר שבין המבקשות לבין המשיבים סביב רכושו של המנוח, ובית המשפט מתרשם כי כל צד עשה מעשים שונים כדי לכופף את ידו של הצד השני. ברם, אין בהוכחות שהובאו בפני כדי להסיק את המסקנה שהמנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת. לא הוכחו מעשי השפעה ישירים, ואף לא הוכחה אותה תלות מוחלטת שאליה טוענות המבקשות ואשר אמורה ליצור את החזקה של השפעה בלתי הוגנת. מחוות הדעת הרפואיות עולה כי המנוח אומנם לא היה עצמאי לחלוטין בפעילויותיו היום יומיות, אבל לא היה תלוי באופן מוחלט בעזרתם של אלה שסביבו. על כן אנו מוצאים בחוות הדעת הנ"ל שהמנוח ירד לקיוסק לבד, והלך לבית הכנסת לבד, וכדומה. זאת ועוד. מתוך הערותיה של כב' השופטת מיימון בהליך מינוי אפוטרופוס עבור המנוח אנו למדים כי העזרה היום-יומית שקיבל המנוח הושיטה לו בעיקר אשתו, ולא המשיבים, כך שלא הייתה קיימת אותה תלות מוחלטת בין המנוח לבין אלה שלטענת המבקשות היו "המשפיעים" עליו. לאור זאת, נראה לי כי במקרה דנן ובנסיבות המתוארות חזקת ההשפעה הבלתי הוגנת כלל אינה משתכללת, ועל כן גם אין להטיל על המשיבים את נטל ההוכחה לסתירת החזקה הנ"ל. 50. לאור האמור, אני דוחה גם את טענת השפעה בלתי הוגנת. השתתפות המשיבים בעריכת הצוואה 51. המבקשות מעלות טענה נוספת, והיא שיש להחיל במקרה שבפנינו את הוראות סעיף 35 לחוק הירושה: "הוראות צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה, או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה את בן זוגו של אחד מאלה - בטלה." 52. טענתן זו מתחלקת לשניים: ראשית, טוענות המבקשות שעו"ד פרדס ייצג את המשיבים בעת עריכת צוואת המנוח, ועל כן יש להתייחס לפעולותיו כאל פעולות המשיבים עצמם, וקונצרוקטיבית יש בפנינו "לקיחת חלק בעריכת הצוואה" של המשיבים, דבר שמחייב ביטול הצוואה. ושנית, כי הנסיבות של עריכת הצוואה, בהתייחס למכלול הצעדים שנקטו בהם המשיבים באותה תקופה כלפי המנוח מצד אחד, וכלפי המבקשות מצד שני, מצביעות על מעורבות יתר של המשיבים בעריכת הצוואה עצמה. 53. ובכן, סעיף 35 הנ"ל מכיל שלש עילות לביטול הוראה בצוואה: (א) אם הנהנה ערך את הצוואה; (ב) הנהנה היה עד לעשייתה; או (ג) לקח באופן אחר חלק בעריכתה. שתי העילות הראשונות הן מאד ספציפיות, ושתיהן זכו לפרשנות מצומצמת ודווקנית בבית המשפט העליון (ראה, ע"א 707/76 צארום נ' גורן, פ"ד לב(3) 548; ע"א 681/77 מרק נ' שאבי, פ"ד לג(1) 7; ולאחרונה, ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד(1) 19). באשר לעילה השלישית, "...או לקח באופן אחר חלק בעריכתה", אימץ בית המשפט עליון גישה אחרת. כפי שעילה זו נוסחה באופן כללי יותר, כך גם הפרשנות של עילה זו שואפת למבחן גמיש יותר, לפי נסיבות העניין, באופן שעל בית המשפט להסיק מכלל הנסיבות האם מוצדקת המסקנה כי הנהנה בעצם הוא זה אשר הכתיב את תוכנה של הצוואה. בפס"ד בוטו הנ"ל נאמר: "הפרשנות הגמישה (המכונה גם כ"פרשנות מרחיבה") מאפיינת את עילת הפסילה השלישית הנוגעת למי שנטל חלק כבעריכת הצוואה "באופן אחר". עילת הפסילה הזו, האחרונה, בהיותה עילה שיורית, הנוגעת לכל מי שלקח חלק בעריכת הצוואה "באופן אחר", לאמור שלא באופן המתואר בשתי העילות הראשונות, מותירה מרחב פרשנות רב יותר. בפועל בוחנת הפרשנות הגמישה את הנסיבות הנוגעות לעילה זו לאור מידת המעורבות בהכנת הצוואה ולאור חומרתה." (עמ' 27) ומהי המשמעות המעשית של הגמישות הנ"ל ? ממשיך בית המשפט ואומר: "...מעורבותו של הנהנה נבחנת על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. ברוח זו נפסק כי העובדה שהנהנה הזמין את עורך הדין שערך את הצוואה ושילם את שכר טרחתו והעובדה שתוכנה של הצוואה נמסר לעורך הדין על ידי המערער אין בה משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה (השופט י' קדמי בע"א 760/86 רוזן נ' שולמן וערעור שכנגד, פ"ד מג(3) 586, בעמ' 590). ביצוע שליחות מטעם המצווה, אשר ביקש כי עורך הדין יסור אליו לשם עשיית הצוואה - אינה חלק מעריכת הצוואה (הנשיא מ' שמגר בע"א 510/90 הנ"ל); העובדה שהנהנית מן הצוואה הביאה את המצווה לעורך הדין שטיפל בעבר בענייניה שלה ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה (השופטת ד' ביניש בע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח', פ"ד נ(3) 338). לא כן כאשר המצווה לא נפגש כלל עם עורך הדין, והנהנה עצמו והוא בלבד מהווה את החוליה המקשרת בין המצווה לבין עורך הדין (הנשיא א' ברק בע"א 851/79, 160/80 הנ"ל). פעולת השלוח אינה נחשבת בהכרח לנטילת חלק בעריכת הצוואה, אלא אם השלוח מגלה פעילות רבה מדי (הנשיא מ' שמגר בע"א 99/86 הנ"ל). כאשר פעילותו אינה מצטמצמת לפעולה מכאנית של העברת רצון המנוח, כאשר "הוא המוציא והמביא, הוא המלבן והמסביר" והוא "מקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע ההתקשרות עם עורך הדין ועד לחתימת המנוח" הרי זו פעילות יתרה החורגת מגבולות המותר (הנשיא א' ברק ע"א 526/85 הנ"ל). "בכל מקרה אין לנתק את מידת מעורבותו ופעילותו של הנהנה ממכלול הנסיבות" (השופטת ד' ביניש בע"א 2500/93 הנ"ל בעמ' 350). "המבחן הינו בסופו של דבר מבחן השכל הישר" (הנשיא א' ברק בע"א 851/79, 160/80 הנ"ל, בעמ' 109). (עמ' 29 - 30) 54. מן הכלל אל הפרט: הלכה פסוקה היא שאם נערכה צוואה על ידי עורך דין שמייצג בעניינים אחרים את אחד הנהנים על פי הצוואה, ההוראות בצוואה לטובת אותו נהנה לא תפסלנה. אין גם מקום לטענה שעורך הדין הוא "שליחו" של הנהנה, וכי יש להחיל עליו את הכלל "שליחו של אדם כמותו", שכן הייצוג של הנהנה הינו לעניינים אחרים ולא לעריכת הצוואה (ראה, ע"א 183/85 אלבוים נ' קרייזלר, פ"ד מב(3) 101; השווה פס"ד שטיינר, ע"א 2500/93 הנ"ל). 55. במקרה דנן, אמנם נכון הוא שעו"ד פרדס ייצג את המשיבים בהליך שהתנהל בפני השופטת מיימון ואשר בו מונה למנוח אפוטרופוס. ברם, העיד עו"ד פרדס כי המשיבים כלל לא היו מעורבים ביוזמה לעריכת צוואה, וכי עו"ד פרדס עצמו הוא אשר הציע למנוח לשקול את זה. על כן, הלכת אלבוים תחול כאן. זאת ועוד. לפי עדותו של עו"ד פרדס, ביקש המנוח ממנו כי ייצג גם אותו בהליך הנ"ל, כך שבעת הצעתו למנוח כי ישקול עריכת צוואה, ייצג עו"ד פרדס לא רק את המשיבים אלא אף את המנוח עצמו. 56. כמו כן, לא הוכח כלל כי המשיבים היו מעורבים בעריכת הצוואה באופן שניתן להגדיר נהנה זה או אחר כאילו ש"הוא המוציא והמביא, הוא המלבן והמסביר" והוא "מקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע ההתקשרות עם עורך הדין ועד לחתימת המנוח" (פס"ד בוטו הנ"ל). ב"כ המבקשות מונה בסיכומיו (סעיף 90, עמ' 26) את הנסיבות שלדעתו מחייבות את המסקנה שהתקיימה מעורבות יתר שיש להחיל עליה את סעיף 35 סיפא. לטענת המבקשות, פעלו המשיבים "...להרחקת שתי המבקשות מביתו של המנוח ולמניעת כל מגע בין המנוח לבין המבקשות, בניגוד לרצון המנוח", וכמו כן הן מצביעות בעובדה ש"המנוח, במצבו סמוך למועד כתיבת הצוואה, לא מסוגל היה ליזום באופן עצמאי הכנת צוואה", ועוד, ש"אחד המשיבים לוקח את המנוח למשרדו של עו"ד, נוכח בעת חתימת הצוואה, וככל הנראה, מחזיר את המנוח מאוחר יותר לביתו...". 57. עובדות אלו אין בהן כדי לשכלל את העילה שבסעיף 35 לחוק. גם אם היה מסיק בית המשפט שהמשיבים פעלו להרחקת המבקשות מן המנוח, הרי שלכל היותר ניתן היה לטעון שבנקיטת צעדים אלה ניסו המשיבים להשפיע על המנוח ברמה של "השפעה בלתי הוגנת", שהיא טענה לפי סעיף 30 לחוק, אבל אין בין טענה זו לבין "לקיחת חלק בעריכת הצוואה" שבסעיף 35 ולא כלום. כדברי בית המשפט בפס"ד בוטו הנ"ל, "הגמישות בפרשנות באה לכלל ביטוי בבחינת יסודותיה של עילת הבטלות השלישית, אך אין בה כדי לטשטש את הגבולות שבין עילות הבטלות לבין עצמן ואל לה לפרוץ את הגבול שבינן לבין עילות הבטלות המנויות בסעיף 30 לחוק. אלה גם אלה ראויות לבחינה עצמאית." (פס"ד בוטו, עמ' 27). (בפועל הוכח רק שהמשיבים ניסו להוציא צו הרחקה נגד המבקשות על פי החלטת בית משפט מוסמך, דבר שכשלעצמו אינו יכול לבסס אף את טענת ההשפעה בלתי הוגנת). 58. כמו כן, העובדה שהמנוח היה חלש מידי ליזום עריכת צוואה אינה מוכיחה שהמשיבים הם אשר "לקחו חלק" בעריכתה, ובפרט לאחר ששמענו את עדותו של עו"ד פרדס שהסביר שהוא אשר הציע את עריכת הצוואה, כמתואר לעיל. גם הסעת המנוח למשרדו של עו"ד פרדס והחזרתו הביתה אינה נחשבת ללקיחת חלק בעריכת הצוואה, כאמור בפס"ד בוטו הנ"ל. צודק ב"כ המבקשות בטוענו שלפעמים מצטרפות מספר נסיבות לכדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה גם כשכל אחת מן הנסיבות הנ"ל לא הייתה מספיקה לבד להביא למסקנה זו. ברם, גם אם נחבר את כל הנסיבות הנטענות במקרה שלפנינו, אין בהן כדי להצדיק את המסקנה המבוקשת; אין בהן כדי להסיק שהמשיבים היו מעורבים בעריכת הצוואה ברמה של "המוציא והמביא ...המלבן והמסביר...מקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע ההתקשרות עם עורך הדין ועד לחתימת המנוח" (פס"ד בוטו הנ"ל, עמ' 30). 59. אי לכך, טענת המבקשות לפי סעיף 35 לחוק - נדחית אף היא. סוף דבר 60. לאור המסקנות דלעיל, אני דוחה בזה את הבקשה לביטול צו קיום הצוואה, ומבטל את הצו הזמני לעיכוב חלוקת העיזבון על ידי מנהל העיזבון. המבקשות יישאו בהוצאות משפט של המשיבים ושכר טרחת עורך דינם בסך של 8,000 ₪ בצירוף מע"מ.צוואהירושההשפעה בלתי הוגנת