השאלה עליה יש להשיב היא: האם התובע זכאי להירשם כבעלים של מחצית הזכויות בבית, או האם למעשה על פי הראיות, ואשר לגביהן אין מחלוקת, ויתר התובע על זכויותיו אלה עוד בחייה של אשתו המנוחה, וכיום אינו יכול עוד "להחיותן", גם לא תחת הסיסמה של "חזקת השיתוף"?! להלן פסק דין בנושא ויתור על זכויות בדירה: פסק דין א. ההליך: 1. עניינו של פסק-דין זה, בעתירת אב (התובע) כנגד בנו (הנתבע מס' 1) והסעדים המבוקשים פורטו בסעיף 10 לכתב התביעה המתוקן, והם כדלקמן: ליתן פסק-דין הצהרתי בו יוצהר כדלקמן: "א. כי התובע הוא בעל מחצית מזכויות החכירה בנכס הבית הידוע כחלקה 431/1 בגוש 6558 (אשר נמצא בנוה עמל הרצליה רח' מורדי הגטאות 111, ט.ס.) (להלן: "הנכס") מכוח הלכת שיתוף הנכסים בין בני זוג, וכי על אף פעולות הנתבע בנכס, האמורות לעיל, הוא זכאי להירשם בלשכת רישום המקרקעין כבעל מחצית הזכויות בו כשהזכויות נקיות מכל חוב, שעבוד או זכות כלשהי לאחר. ב. כי בנוסף לאמור לעיל, התובע הוא בעל זכויות חזקה, מגורים, שימוש, הנאה ופירות בנכס בשלמותו לכל ימי חייו, שאינן ניתנות לערעור או לשינוי, וכי לא ייעשו בנכס כל עסקה ו/או כל שימוש, כל ימי חייו, אלא בהסכמתו. ג. כי בנסיבות העניין, יש לייחד את התחיבויותיו ו/או חובותיו של הנתבע מס' 1 לנתבעים מס' 4 ו- 5 רק על יתרת זכויות החכירה בנכס, וכי אלה יהיו באחריותו הבלעדית, מבלי להטיל כל אחריות בגינם על התובע ו/או על זכויותיו בנכס. ד. לחילופין, כי במקרה הצורך התובע יהיה זכאי, לפי שיקול דעתו, לממש ולרכוש את זכויותיו של הנתבע מס' 1 בנכס, למטרת סילוק חובותיו כלפי הנתבעים 4 ו- 5, ולצורך כך תהיה לו זכות ראשונית לרכוש את חלקו בזכויות החכירה בנכס, באופן ובתנאים כפי שיקבע בית המשפט. ה. כי במקרה הצורך, ובכפוף לאמור בס"ק ד' הנ"ל, יהיה מחובת הנתבעים 4 ו- 5 לממש תחילה את זכויותיו של הנתבע מס' 1 בחנות שרכש בגדרה הידועה כחלק מחלקה 40 בגוש 4575 לשם סילוק חובותיו כלפיהם, ורק לאחר מכן יהיו רשאים לפעול ביחס לזכויות הנתבע מס' 1 בנכס". ב. הצדדים לתובענה: 2. התובע - אשר ייקרא להלן "האב" או "התובע", יליד 1919, והוא כיום בן 82 שנים, מתגורר בנכס נשוא המחלוקת, משנת 1972. הנכס שימש כבית המגורים, של האב ואשתו המנוחה, היא אמם של הנתבעים 1 עד 3 וכפי שיובהר בהמשך. הנכס אשר יקרא להלן "הבית", הוא מבנה בלקונים בנווה עמל בהרצליה, והוא מורכב משתי יחידות מגורים באחת מתגורר האב לבדו (לאחר פטירת אשתו המנוחה בשנת 1991) ויחידה נוספת מושכרת לצד ג', כאשר לאב משתלמים דמי השכירות החודשיים מטעם השוכרים, עד לעצם היום הזה. 3. הנתבע מס' 1 - אשר יקרא להלן "הבן" או "הנתבע" הינו הבעלים הרשום של הבית, לאחר שהזכויות נרשמו על שמו מכוח צוואת אימו המנוחה, אשר קוימה ביום 21.4.94 בתיק עזבונות 6718/93, בבית המשפט המחוזי בתל אביב. 4. הנתבע מס' 2 - הינו בן נוסף, ואחיו של הנתבע מס' 1, אינו יורש מכוח צוואת האם. הנתבע מס' 2 הגיש תצהיר מאומת מיום 12.11.98, מבלי שהתגונן, ובסעיף 4 לתצהירו הנ"ל ציין כי רצונו שתקויים צוואת האם, וכי הבית אשר זכויותיו הועברו כאמור לאחיו (נתבע מס' 1) מכוח צוואת אמו, יהיה בבעלותו המלאה של אחיו. 5. הנתבע מס' 3 - הינו בן נוסף, אחיהם של נתבע מס' 1 ונתבע מס' 2, גם הוא אינו יורש מכוח צוואת האם, לא הגיש כתב הגנה, או תצהיר, נוכח בחלק מהדיונים, ונראה כי הצטרף בעמדתו לגרסת אביו, למרות שכאמור הוגדר כ"נתבע". 6. נתבעת מס' 4 - בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, באמצעות ב"כ עו"ד לב, בעלת משכנתא ראשונה הרשומה על זכויות הבית, מכוח הלוואה שנטל הבן, בסמוך ולפני הגשת התובענה נשוא פסק-דין זה. בישיבת קדם המשפט וביום 23.4.98 שוחרר נציג הבנק לבקשתו (ובהסכמת התובע), מהמשך התייצבות וניהול ההליכים, תוך מתן הסכמה להשארת צוו המניעה (לאי דיספוזיציה) על כנו, וכפי שניתן בהמרצה 61005/97. סך ההלוואה ביום נטילתה (4.9.96) 286,650 ש"ח. 7. הנתבע מס' 5 - בעל חוב של הנתבע מס' 1, ובגין חוב זה הוטל עיקול על הבית. נתבע זה ביקש להיות נתבע פורמלי, והוסכם כי במועד המימוש של הבית, יודע לו, ועמדתו תשמע. (ראה פרוטוקול ישיבת 23.4.99). להדגשה: התובענה נוהלה עד לשלב הסיכומים (כולל) רק בין התובע (האב) לבין הנתבע מס' 1 (הבן). ג. העובדות הצריכות לענייננו 8. הבית נרכש בשנת 1971, כאשר המקורות הכספיים התחלקו באופן הבא: 75% ממקורותיהם של האב והאם המנוחה ו- 25% ממקורותיו הכספיים של הנתבע מס' 2 (להלן: "משה"). הבית יועד למגוריו של מ. זכויות הבית נרשמו על-שמו של מ. (ראה נספח א' לכתב התביעה המתוקן). 9. האב והאם המנוחה עברו מדירתם הקודמת, להתגורר בבית, בשנת 1972. 10. בשנים 1973-4 שופץ הבית, והורחב. 11. בשנת 1977, רכשו האב והאם המנוחה עבור בנם מ דירה בראשון לציון, ובתמורה ביקשו להעביר את הזכויות הרשומות בבית לשמם. לגרסתו של האב, באותה עת, החליטו הוא והאם המנוחה כי הזכויות בבית תרשמנה על שמה של האם המנוחה, משהיא היתה צעירה מהאב בשש שנים, והאב ביקש לדאוג לה לעת זקנתה (ס' 3ג לכתב התביעה המתוקן). 12. לגרסתו של הבן, ביטא הרישום של זכויות הבית על שמה של אמו המנוחה חלוקת רכוש בין ההורים, כזו שביטאה את הסכמתם באותה עת. 13. כעולה מנספח ד' לכתב התביעה המתוקן, נרשמו זכויות החכירה (מהבעלים - הקרן הקיימת לישראל) במלואן, על-שמה של האם המנוחה ח ע ז"ל, בלשכת רישום המקרקעין בנתניה, ביום 5.12.77, וכך הן היו רשומות עד לרישומן על-שמו של הבן, ומכוח צו קיום צוואתה, אשר קוימה, וכפי שיובהר בהמשך. 14. האם המנוחה ערכה כאמור צוואה לטובתו של הבן, ביום 19.9.90 (ולאחר פטירתה כאמור, קוימה ביום 21.4.94 בתיק עזבונות 6718/93) ואשר מפאת הרלוונטיות לענייננו, יובא להלן סעיף 1 לצוואה: "1. (ב) את דירתי(ואת השטח הצמוד לה) הנמצאת בנווה עמל הרצליה (להלן: "הדירה") וכן כל רכוש אחר השייך לי, ושהוא רכוש ניידי או דלא ניידי, הקיים היום ושיהיה קיים בעתיד, בבנקים בישראל ו/או כל חשבונות, ו/או קופות גמל (כל הנכסים הנ"ל יחד ייקראו להלן "הרכוש") אני מצווה לבני ר ע ת.ז. מס' ". (הוא הנתבע מס' 1, ט.ס.) 15. על נסיבות העברת זכויות הבית לבן, במסגרת צוואתה של המנוחה, והסכמתו לכך של האב ומראש, ולענייננו, מעיד האב (הוא התובע) בין השאר: "ש.... האם אתה מודע שהצוואה היתה שלך ושל אשתך ביחד? ת. כן. אני הבעתי את רצוני לצוות את כל הכספים לבן. לא התנגדתי לכך שאשתי תצווה את נכסיה לרחמים". (עמ' 2 לפרטיכל מיום 26.1.00). ובהמשך: "ש. בתצהיר מדובר שזה רצונך, אתה רצית זאת? ת. אני לא התנגדתי. ש. אתה חושב שהיא בצדק הורישה לו את נכסיה? האם זה היה מוצדק אז? ת. אני הסכמתי אז". (שם, בעמ' 2). הבן בעדותו לעניין זה: "אבי ואמי לקחו אותי ביחד ברכב שלהם לעו"ד אופיר כדי לעשות את הצוואה. אני נכחתי בשיחה שהיתה עם עו"ד אופיר. לשאלתך האם כשהכינו את הצוואה אצל עו"ד אופיר אני נכחתי, תשובתי היא שכן אני נכחתי כשכתבו את הצוואה. אני נכחתי גם כשאמי חתמה על הצוואה".(עמוד 11 לפרטיכל מיום 16/3/00). 16. אין מחלוקת, ולא נטען אחרת בכתבי טענותיו של האב, בתצהיריו, ובעדותו, כי במועד עריכת הצוואה על-ידי אשתו המנוחה, ומשגיבשה את דעתה להעביר את זכויות הבית לבן, היה זה בהסכמתו המלאה של האב, בידיעתו, ולמעשה בויתורו על זכויותיו בנכס, וכבר באותו מועד, ויתר האב על זכויותיו לטובתה של אישתו, או לחילופין, העביר את זכויותיו בבית לאישתו, במתנה, עוד קודם לכן, ברישום הבית על שמה, ובשנת 1977. 17. כשנה לאחר קיום הצוואה, פנה האב לבנו (כנראה בעידודם של בניו מ וש, או אחד מהם) ולגרסתו של האב שכנע את בנו (הנתבע מס' 1) כי הזכויות בבית תתחלקנה כך, שעל שמו של כל אחד מהאחים תרשמנה 1/3 מהזכויות, ולאב תינתן זכות מגורים עד אחרית ימיו, לרבות הזכות להמשיך ולגבות את דמי השכירות המשתלמים בגין השכרת היחידה הנוספת, לצד ג'. וכעולה מעדותו של האב: "... לא חשבתי שהיא תלך לפני. יש לשנות את הצוואה, ובקשתי לעשות שליש שליש לכל אחד מהילדים ואז לא יהיה גם סכסוך. ... רציתי שהוא יתחלק עם אחיו, אך הוא אדם קשה והוא לא מסכים. ... אני אפילו מוותר על הזכות שלי רק שיהיה ביניהם שלום. הם מסוכסכים". (עמוד 2 ו3- לפרטיכל מיום 26/1/00). 18. כעולה מהעדויות, והמסמכים, הצדדים (לרבות הנתבע מס' 2 והנתבע מס' 3) חתמו על ההסכם, ובמסגרתו הוסכם על חלוקת הזכויות בבית כך שכל אחד מהאחים ירשם כבעלים של 1/3, תוך הבטחת זכות המגורים לאב עד אחרית ימיו, וקבלת דמי השכירות בגין היחידה הנוספת, לידיו. למרות שתי פניות של הבן לבית המשפט המחוזי בתיק עזבונות 6718/93, לא אושר ההסכם, ולבסוף חזר בו הבן מהסכמותיו, ועורך דינו הודיע בכתב לעורך דינו של האב, על הביטול. 19. מיד ובסמוך, רכש הבן חנות בגדרה, ואשר על פי טענתו, ובמסגרת הסכמותיו להסכם אשר לא אושר, הבטיח האב לממן את רכישתה, ומשלא עמד האב לדבריו בהבטחה זו, רשם את זכויות הבית על שמו בלשכת רישום המקרקעין, מכוח הצוואה אשר קוימה, פנה אל הנתבעת מס' 4 (בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ) וביקש הלוואה לצורך מימון החנות שרכש. (סומן ה2/). לצורך הבטחת החזר ההלוואה (286,650 ש"ח ביום 4.9.96) מושכנה החנות בגדרה, (על פי הסך שהוערך ב- 140,000 דולר ארה"ב) וכבטחון נוסף, נרשמה משכנתא על הזכויות הרשומות של הבן בבית. (על פי הסך שהוערך ב- 230,000 דולר ארה"ב). 20. לגרסתו של האב, ומבלי שהבן הודיע לו על צעדיו (רשום זכויות הבית על שמו, ונטילת ההלוואה) קם הצורך מבחינתו, בהגשת התובענה, נשוא פסק דין זה. 21. בשלבים המקדמיים בניהול התובענה, גובשו עקרונות הסכם, בין הצדדים. על פיהם, אמור היה האב לקחת על עצמו את תשלום ההלוואה לבנק דיסקונט, וליתן לבנו את הסך של 180,000 דולר ארה"ב, ובכפוף לאמור, תרשמנה הזכויות בבית על שמו, לרבות היחידה הנוספת. האב חזר בו מהסכמותיו, לטענתו, משום שלא הצליח לגייס את האמצעים הכספיים. 22. להשלמת התמונה ולפרק העובדות יצויין, ועל פי הסעדים המבוקשים על-ידי האב, (ראה ס' 10ב לכתב התביעה המתוקן) הבן הצהיר שאין בכוונתו להוציא את אביו מביתו, כל רצונו מתמצה במגורים שלו עצמו ביחידה הנוספת, מאחר ולדבריו הוא נע ונד, ואין לו מקום מגורים משל עצמו, כמו כן הבהיר כי הוא משלם מידי חודש בחודשו את החזר המשכנתא, לנתבעת מס' 4, אלא שלעניין זה, דווח בישיבת התזכורת, מפי ב"כ האב, כי הנתבעת מס' 4 הודיעה בכתב, כי מזה מספר רב של חודשים לא משתלמת המשכנתא. 23. משאף הליכי הגישור במסגרת יחידת הסיוע בבית משפט זה, לא הואילו, יש להכריע בתובענה. ד. העדויות: 24. מטעמו של התובע / האב, העיד הוא עצמו ביום 26.1.00, והוא נחקר על תצהיריו. המסמכים אשר צורפו לכתב התביעה המתוקן, ואלה שהוגשו מטעמו, שמשו כחלק מראיותיו. לענייננו, ולצורך עתירתו של התובע ליתן פסק-דין הצהרתי כי הוא זכאי להירשם כבעלים של מחצית הזכויות בבית, מכוח הלכת חזקת השיתוף בין בני זוג, יש להביא מעדותו, את הפסקאות כדלקמן: א. "ש. כמעט בכל התצהירים שלך אתה מדגיש שהצוואה היתה בעצם דירה משותפת של שניכם, שלך ושל אשתך נכון?... ת. כן. אני הבעתי את רצוני לצוות את כל הנכסים לבן...". (עמ' 2 לפרטיכל 24.1.00). ב. "ש. למה אשתך עשתה צוואה ולא אתה? ת. על מה אני יעשה צוואה, הבאתי לכל הילדים שלי בלי צוואה, אין לי מה להשאיר בצוואה". (עמ' 4 לפרטיכל 26.1.00). ג. "ש. המטרה של הצוואה היתה להשוות בין כל הילדים נכון? לכל אחד שתהיה דירה משלו נכון? ת. ... אני רוצה לעשות שלום. אני לא רוצה להרוויח שום דבר". (ההדגשה אינה במקור, ט.ס. עמ' 4 לפרטיכל 26.1.00). ד. "ש. האם נכון שעסקת בעסקאות במקרקעין? ת. כל הזמן עסקתי בזה.... כמו שאני נתתי לכולם. לה היה מגיע יותר". (הכוונה לאשתו המנוחה, ט.ס. עמ' 5 לפרטיכל 26.1.00). 25. מטעמו של הנתבע (הבן) העיד הוא עצמו ביום 16.3.00 והוא נחקר על תצהיריו. להלן יובאו מספר מתשובותיו המעידות על הסכמותיו לאמור בעתירת התובע המצוינת בסעיף 10 לכתב התביעה המתוקן: א. "... אבא שלי מנשל אותי מרכוש ולא אני מנשל אותו. שיהיה בדירה, שיקבל את שכר הדירה... אבל מה שמגיע לי שיתן לי". (עמ' 14 לפרטיכל מה- 16.3.00). ב. "שיעבדתי את הזכויות שלי בדירה, ואני מחזיר כל חודש את המשכנתא. וקשה לי להחזיר כל חודש את המשכנתא, אני מחזיר היום 2,800 ש"ח משכנתא למשך 25 שנה... אני לא אשאיר את אבי ברחוב. אני לא אעשה דבר כזה. אני אדם עם מצפון". (עמ' 14 לפרטיכל מ- 14.3.00). ה. דיון: 26. השאלה עליה יש להשיב היא: האם התובע זכאי להירשם כבעלים של מחצית הזכויות בבית, או האם למעשה על פי הראיות, ואשר לגביהן אין מחלוקת, ויתר התובע על זכויותיו אלה עוד בחייה של אשתו המנוחה, וכיום אינו יכול עוד "להחיותן", גם לא תחת הסיסמה של "חזקת השיתוף"?! באם התשובה לשאלה זו היא כי ויתר התובע על זכויותיו, אין מקום עוד לדון בשאר עתירותיו של התובע, וכפי שפורטו בסעיף 1 לפסק דין זה, ולגביהן אתייחס בהמשך. 27. הלכת השיתוף בין בני זוג, אשר חלה על בני זוג שנישאו לפני ה - 1/1/1974 מבוססת על פסיקה רבת השנים אשר התפתחה החל מהלכת אפטה (ראה: ע"א 595/69 מ. אפטה נ' א. אפטה ואח' פד"י כ"ח(1), 561). והיא אף נפרשה כך, שגם הדור השני, היורשים, רשאים ובתנאים המפורטים בפסיקה, להכנס "לנעלי" המוריש ובשמו לעתור לזכויות אשר בן הזוג לא עתר להם בחייו. כל זאת מכוח הלכת השיתוף, בתנאי שלא הוכח כי ויתר עליהן במודע, מתוך כוונה, ובהזדמנות הראשונה שהיתה לו לעמוד על זכותו זו. ראה לעניין זה: ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, פד"י מ"ח(3), 372. ע"א 177/87 וינפלד ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין נתניה, פד"י מ"ד(4), 607. ולאחרונה: דנ"א 3082/00 אפרתי נ' בקר, תק - על 2000(2), 2122. 28. העובדות המקימות את חזקת השיתוף הן רבות ומגוונות (ראה: ע"א 888/76 לא פורסם). "מכלול החיים המשותפים של בני זוג, ולא פרט זה או אחר בהם - הוא הקרקע, ממנה עשויה לצמוח חזקת השיתוף". (ראה: ע"א 52/80 שחר נ. פרידמן פד"י לה(1) בעמ' 447). להוכחת חזקת השיתוף יש להראות אורח חיים תקין בין בני הזוג, ומאמץ משותף - וכל זאת אירע בין התובע ואשתו המנוחה, ועל כך אין גם מחלוקת מטעמו של בנם, הוא הנתבע מס' 1. 29. יתרה מכך, גם הזמן שעבר ואפילו שנים רבות, לא יפגעו בזכותו של בן הזוג לעלות את טענותיו, ולעתור במתווה של חזקת השיתוף. וכך נפסק לעניין זה בע"א 177/87 וינפלד ואח' נ. מנהל מס שבח מקרקעין נתניה פד"י מד(4) 607: "יש לאפשר לבן זוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים, אף אם הוא עושה כן בפעם הראשונה שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף. בנסיבות אלה, אין לאמר שהוא ויתר על זכויותיו מכוח חזקת השיתוף, למרת שלא טען להן בהזדמנויות קודמות". ובתנאי, שלא ויתר בן הזוג על זכויותיו אלה, וכפי שמוכח על-פי הראיות שהובאו, וכפי שיפורט בהמשך..." (ההדגשה אינה במקור, ט.ס.). 30. משנדרש למעשה מינימום בשני המרכיבים של חיים משותפים, ומאמץ משותף לצורך הקמת החזקה, הרי שחובת הוכחתה של הטענה כי לא התקיים שיתוף בנכסי בני הזוג, או בנכס מסוים מוטל, על בן הזוג הבא לסתור את החזקה. כך נפסק בע"א 5640/94 איוי (בלח) חסל נ. ראובן חסל וערעור שכנגד, פד"י נ(4) בעמ' 255. דהיינו: חזקת השיתוף היא במעמד של חזקה, וזה הרוצה לפגום במעמדה, הנטל יעבור אליו, מבחינת השכנוע. 31. יאמר ובנוסף, רישום נכס על שמו של אחד מבני הזוג, לא יהווה ראיה לסתור את חזקת השיתוף. ראה א' רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג, רמות, תשמ"ג 232. וכך נפסק לעניין זה בע"א 741/82 מ. פיכטנבאום נ. ד. פיכטנבאום ואח' פד"י לח(3) 22, מפי כב' השופט אלון בע"מ 27-26: "עובדת רישומה של הדירה כולה על שמו של הבעל אין בה כדי לגלות כוונה סותרת להנחת השיתוף בדירה, שהרי כל עתירה של חזקת שיתוף נכסים נוצרה ובאה למקרה כגון דא, שהרכוש המסוים נרשם רק על שם אחד מבני הזוג". בל נטעה לחשוב כי הרישום משולל ערך ראייתי, אך לא ניתן להקיש מהרישום עצמו על כוונה ליצור הפרדה ברכוש. להוכחת כוונה מעין זו, יש להניח תשתית ראיתית, שתיווסף לרשום עצמו, ותבהיר מה הכוונה שעמדה בבסיסו של הרישום. (ראה: ע"א 134/85 וינשטוק נ. דביר וערעור שכנגד, פד"י מא(1) 666, בעמ' 669. וכן, בע"א 964/92 מ. אורון נ. י. אורון פד"י מז(3) 758, בעמ' 765). 32. כאשר מדובר בדירת מגורים, נטל ההוכחה על התובע את השיתוף בה, קטן ומזערי, שכן, דירת המגורים היא "גולת הכותרת של חזקת השיתוף", ראה: ע"א 806/93 י. הדרי נ. ש. הדרי (דרחי) פד"י מ"ח(3) 685. וכן, א' רוזן צבי דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול, פפירוס, תש"ן. כפועל יוצא מהאמור, נדרשת כמות פחותה של ראיות, להוכחת חזקת השיתוף, כאשר דירת המגורים היא הנכס העיקרי של המשפחה. (ראה: ע"א 1918/92 עירית פרבר נ. עמיחי פרבר פד"י מח(4) 540). 33. ומה אירע בענייננו? מתוך התשתית הראייתית הדלה שהונחה בפני בית המשפט עולה כי, במשפחת עופר, ולפני שנרכש הבית עבור הבן משה (בשנת 1971) ואף לאחר מכן, (ראה עדות האב) נרכשו נכסי מקרקעין, ואדמות חקלאיות, במסגרת עיסוקו השוטף של האב. הבעלות בתוך המשפחה (הורים / בנים) הוחלפה מעת לעת מטעמים כאלה ואחרים. כך אף היה לגבי נכס המקרקעין קא עסקינן, אשר שימש את בני הזוג עופר (התובע ואשתו המנוחה) למגוריהם מאז שנת 1972. כעולה, התובע החליט מטעמיו, כי זכויות בית המגורים יהיו לאישתו המנוחה, ועל כן, בהסכמה ובשיתוף פעולה, נרשמו הזכויות על שמה בעודה בחיים, ובשנת 1977. 34. מתוך כוונה, מתוך מטרה, ומשיקולים כאלה ואחרים אשר היו נכונים לעת ההיא, נרשם הבית על שמה של האם המנוחה, על-ידי התובע עצמו. וכפי שהעיד בעצמו, למרות שהסיבה שנתן בעת הזו, אינה רלוונטית לענייננו. (בשל הפרש השנים, שש שנים, ביקש לדאוג לאשתו באם ילך לעולמו קודם לפטירתה). דהיינו: לא יכולה כיום להישמע טענתו של התובע לאחר שויתר על זכויותיו בבית, לטובתה של אשתו המנוחה, כי יש "להחיות" זכויות אלה מכוח הלכת השיתוף!. כפי שפורט בפרק ג' לפסק דין זה: במועד רכישת הבית, ובשנת 1971, נרשמו הזכויות על שמו של הבן משה, כאשר אין מחלוקת עובדתית כי המקורות הכספיים היו 25% מהבן משה, ו- 75% של הוריו. (התובע ואשתו המנוחה). בשנת 1972 כאמור, עברו התובע ואשתו המנוחה להתגורר בבית זה. משנרכשה עבור הבן משה דירה בראשון לציון בשנת 1977 נרשמו זכויות הבית, על שמה של האם המנוחה, מתוך כוונה ורצון משותף של התובע והאם המנוחה, ולגרסתו של התובע עצמו, זו היתה ההזדמנות הראשונה שנקרתה לתובע לעמוד על זכויותיו, והוא ויתר עליהן, לטובת אשתו. 35. הבית היה כל רכושה של האם, מכל שנות נישואיה לתובע. אשר מניינן 50 שנה. וזאת ניתן להסיק מס' 1(ב) לצוואתה. 36. הן אם תאמר כי ברישום הבית על שמה של האם המנוחה מתוך רצון וכוונה לבטא חלוקת רכוש בחיים, בין התובע לבינה, והן אם תאמר כי זו מתנה מהתובע למנוחה, מתנה במקרקעין אשר נסתיימה ברישום בשנת 1977, לא ניתן יהיה אלא לקבוע כי התובע ויתר על טענה מהותית זו מכוח הלכת השיתוף, עוד בשנת 1977, ולא יכול הוא "להחיותה" בשנת 1997. (מועד הגשת התביעה). 37. בעניננו כאמור, לא זו בלבד שבהליך הזה, לא הוכחה כל תשתית המצביעה על היקף הרכוש שנצבר על-ידי התובע והמנוחה במהלך 50 שנות נישואיהם, לרבות רישומו, אלא שלגרסתו של התובע עצמו, שקבלה ביטוי בכתב התביעה, בתצהיריו, ומעדותו, עולה, כי הוא זה שהחליט לרשום את זכויות הבית על שמה של אשתו המנוחה עוד בשנת 1977. זה היה כאמור נכס המקרקעין היחידי שהיה רשום על שמה, ואותו היא צוותה בהסכמתו המלאה, של התובע, לבן רחמים (הנתבע מס' 1), (עדות התובע בעמוד 2 לפרטיכל מיום 26/1/01). 38. אין מחלוקת כי לצוואתה של האם המנוחה לא הוגשה התנגדות מטעמו של התובע (בעלה), זו היתה ההזדמנות השניה שנקרתה לו לתובע לעמוד על זכויותיו, והוא ויתר. אין גם מחלוקת כי הצהרה זו לא היתה מתבקשת על-ידי התובע לו היה מתגבש ומתאשר ההסכם בין בניו, כך שכל אחד מהם על-פי רצונו של התובע "ועל מנת שיהיה שלום ביניהם" (כדבריו) יהיה בעלים של שליש מהזכויות בבית. לא זו העתירה בפני ולפיכך דינה של עתירת האב להצהיר מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג כי הוא הבעלים למחצית הזכויות בבית - להדחות. 39. בע"א 144/86 פנחס קופלמן נ. שרה קופלמן פד"י מא(1) 356 אשר נסיבותיו שונות לחלוטין מענייננו, נפסק לענין הוכחת כוונה שונה מההסכמה מיכללא אשר חלה בין בני זוג אשר חזקת השיתוף חלה בעניינם, ומפי כב' השופט ד. לוין: ".... זוהי ההנחה, והנחה בלבד, וניתנת היא לסתירה, אם על דרך הוכחת הבעת כוונה שונה ומפורשת על-ידי הצדדים, ואם בהוכחת כוונה משתמעת שהבעלות ברכוש לא תהיה דווקא שווה". (ההדגשה אינה במקור, ט.ס.). 40. מכאן ובקצרה אתייחס לשאר עתירותיו של התובע, הנובעות מהעתירה העיקרית אשר נדחתה, ולאלה החלופיות, וכמפורט בסעיף הסעדים (ס' 10 לכתב התביעה המתוקן): א. אין להיעתר לסיפא של האמור בס' 10 א לכתב התביעה משנדחתה עתירתו של התובע להצהיר כי הוא בעלים של מחצית הזכויות בבית. ב. בס"ק ב' עותר התובע/ האב כי יוצהר שהינו בעל זכויות חזקה, מגורים, שימוש, הנאה ופירות בנכס בשלמותו לכל ימי חייו, ולמעשה שלא ניתן יהיה לפנותו, ו/או לעשות עסקה בנכס, אלא בכפוף להסכמתו: אין מחלוקת כי האב אכן מתגורר בבית זה משנת 1972 ועד עצם היום הזה, ואמנם קיימת הצהרתו של הבן בתצהיריו, ובעדותו כי אין בכוונתו לפנות את אביו מהבית. יחד עם זאת טען ב"כ האב כי מזה זמן רב אין הבן משלם את תשלומי המשכנתא, ויתכן כי בעתיד יבקש בנק דיסקונט למשכנתאות, לחלט את חיובי ההלוואה שניטלה ע"י הבן, מתוך שווי הבית, ואזי יוגש הליך לפינוי האב. לא נשמעו כל ראיות לעניין זה, לא הוגש כל הליך מטעם הבנק למשכנתאות, לאב למצער אין כל זכויות קנייניות בבית, לאור קביעותיי בפסק דין זה, ועל כן לא ייקבע כל ממצא, ודינה של עתירה זו להיבלע בתוך התביעה העיקרית אשר נדחתה. ג. לאור האמור לעיל לא ניתן להתייחס לעתירה המפורטת בס"ק ג'. ד. בעתירה המתבקשת בס"ק ד', אין צורך בקביעת בית המשפט. כאמור בעתירה זו, קיבלו ביטוי הסכמות הצדדים בתחילת ההליכים, אשר למצער לא אושרו, לאור כך שהתובע חזר בו מהסכמתו. ה. בס"ק ה' עותר התובע כי ביהמ"ש יורה לנתבעת מס' 4 (בנק דיסקונט למשכנתאות) ולנתבע מס' 5 (מר כהן) לממש את חובם ראשית מהנכס/ חנות בגדרה של הנתבע מס' 1, בטרם יעשו כן מתוך זכויותיו בבית. יש להפנות ולהזכיר כי הנתבעים מס' 4 ו5- לא היו חלק מניהול ההליך העיקרי, בהסכמת התובע. לא נשמעה דעתם ולא הוגשו כתבי בי-דין מטעמם. מכל אלה אין להעתר גם לחלקה זו של העתירה. 41. לסיומו של פסק הדין אביא את שיתאים גם לענייננו מתוך ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם פ"די נ' (4), 865, ומפי כבוד השופט טירקל: "כבר מקדמת דנא היתה נחמתו של דיין שהתוצאה ציערה אותו, ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו ב ורש"י סנהדרין ו ב ד"ה דאין ועוד מקומות, וכן עיין אנציקלופדיה תלמודית, מהדורה 2 כרך א', תרל"ב ) אין לה להכרעה שיפוטית בלי ראיות או חזקות שיטו את הכף לזכותו של הבא להוציא מחבירו". 42. למרות דחית התביעה יש לקוות כי הבן יעמוד בהצהרותיו וכי יעשה כל שעליו לעשות כדי להוקיר ולדאוג לאביו, כך שיאפשר את מגוריו בבית, אשר משמש ביתו במהלך כ- 25 שנה, וזאת עד אחרית ימיו. ו. סוף דבר: 43. א. התביעה נדחית. ב. בטל בזאת צו המניעה אשר הוצא בהמרצה 61005/97, וזאת בעבור 45 יום, מהיום. ג. התובע יישא בהוצאות הנתבע מס' 1 לרבות בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. זכויות בדירה