בהסדר של "יורש אחר יורש" הצוואה קובעת כי היורש הוא פלוני ובמותו יירש את המוריש אלמוני (ראו סעיף 42(א) לחוק הירושה). על פי הסדר זה גורלו של הרכוש נתון בידיו של פלוני, היורש הראשון, הרשאי לעשות בו כרצונו. יחד עם זאת ההסדר של חוק הירושה מאפשר למוריש לשלוט על רכוש זה. המוריש רשאי לקבוע כי לאחר מותו של פלוני יעבור הרכוש לאלמוני. בתקופת הביניים רשאי פלוני לעשות ברכוש כבתוך שלו, הרכוש הוא שלו. עם זאת, אין בכוחו לשנות מהוראתו של המוריש. אין הוא יכול לקבוע כי במותו הרכוש יעבור לפלמוני - והכל ביחס לאותו רכוש שפלוני ירש מהמוריש. מהו מעמדו של התובע בצוואה המשותפת ההדדית שערכו המנוח ואשתו? שאם "יורש אחר יורש" כטענתו, מנועה היתה אשת המנוח מלגרוע מזכותו על פי הצוואה המשותפת ההדדית, בכל הנוגע לרכושו של המנוח , על דרך של עשיית צוואה כגון זו האחרונה שערכה ביום 7.12.93. להלן פסק דין בנושא יורש אחר יורש: פסק דין המנוח 1. י.ש ז"ל (להלן: "המנוח"( הצדדים לתובענה 2. א. אחיינו של המנוח - הוא התובע. (להלן: "התובע"). ב. בנה של אשת המנוח מנישואיה הראשונים הגב' ש.ש ז"ל (להלן: "אשת המנוח או האשה") - הוא הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") . ג. נתבעים 2, 3 נמחקו מכה"ת לאור הודעות שנתקבלו מטעמם. הנתבע מס' 2 הודיע, כי יכבד כל החלטה של בית המשפט . הנתבע מס' 3 הודיע, כי למועד פטירת אשת המנוח לא היו נכסים בחזקתו על שם המנוח או אשתו. הצוואה 3. א. צוואה בכתב ותיקון שטר צוואה בכתב, אותם ערכו ועליהם חתמו המנוח ואשתו, הצוואה ביום 13.11.1968 ושטר התיקון ביום 12.1.1972. הצוואה צורפה כנספח "ב" לכה"ת. שטר התיקון צורף כנספח "ג". ב. הוראות הצוואה הרלבנטיות, לאחר תיקונה מובאות להלן כלשונן: "י.ש.... ש.ש.... והואיל וי. ביקש להבטיח בצוואה את כל נכסיו לש. אשתו וש. ביקשה להבטיח בצוואה את כל נכסיה לי., בעלה והואיל וי. וש. ביקשו לתבוע בצוואה מה יעשה ברכוש שישאר אם ישאר, לאחר פטירת שניהם חו"ש. לפיכך נערכה צוואה כפולה זו... 1. הדירה א. (תיאור הדירה וזכויות המצווים בה. ש.ש.). ב. י. מצווה בזה את חלקו וכל זכויותיו (מחצית - ש.ש.) לטובת ש., וש. מצווה בזה את חלקה וכל זכויותיה בדירה (מחצית - ש.ש.) לטובת י.. 2. נמחק. (ש.ש.). 3. אחדות - מאפיה קואופרטיב א. הגדרת זכויותיו של י. במאפיה. (ש.ש.). ב. י. מצווה בזה את כל חלקיו וזכויותיו בקואופרטיב הנ"ל וברכושו לטובת ש.. 4. ניירות ערך כספים ונכסי דניידי א.+ב. הגדרת הנכסים (ש.ש.). ג. כל הכספים, ניי"ע ונכסי שניידי (כך במקור בשטר התיקון ש.ש.) מכל סוג שהוא יהיו לאחר פטירת י.ש אך ורק לאשתו ש.ש. 5. מבלי לפגוע באמור לעיל, מצווה י. כל רכושו מכל סוג שהוא כולל כספים שישארו ביום פטירתו, לש.. 6. אם לאחר פטירתם (י. וש.) ישאר אחריהם רכוש מאלה הנזכרים בסעיפים 1, 3, 4 דלעיל, או כל רכוש אחר מסוג דלא ניידי, ניידי או זכויות, יהיו כל אלה לנהנים דלהלן ובחלקים הנקובים ליד שמם. א. לבנם י.ש (ש) (הנתבע ש.ש.) 60% בנכסי העזבונות. ב. לא.ב (האחיין -התובע ש.ש.) 20% בנכסי העזבונות. ג. רחל נוימן (אחות המנוח ש.ש.) 20% בנכסי העזבונות." 4. בפנינו אם כן צוואה משותפת בהיותה צוואה של שניים שהיא תוצאה של החלטה משותפת באשר לתוכנה. צוואה משותפת זו הדדית היא שכן ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה האחר והם לא היו נערכים לולא הסדרים אלה. (ר' ע"א 4402/98 מלמד נ' סלומון , נ"ג (5), 703 וכן אהרון ברק "פרשנות הצוואה" עמ' 69). העובדות 5. א. המנוח הלך לעולמו ביום 17.8.84. ב. ביום 14.11.84 ניתן צו קיום לצוואה ולשטר התיקון בביהמ"ש המחוזי בת"א-יפו. צו הקיום צורף לכה"ת וסומן כנספח "ד". 6. אשת המנוח הלכה לעולמה ביום 18.2.94 והותירה אחריה צוואה, מיום 7.12.93, אשר ביטלה את הצוואה המשותפת ההדדית שערכה עם המנוח וכן כל צוואה אחרת שערכה, תוך שהיא קובעת את הנתבע, בנה מנישואיה הראשונים, כזוכה הבלעדי ברכושה, לרבות בחלק הרכוש שקיבלה מבעלה המנוח על פי אותה צוואה משותפת הדדית אותה ביטלה. הסוגיה המשפטית 7. מהו מעמדו של התובע בצוואה המשותפת ההדדית שערכו המנוח ואשתו? שאם "יורש אחר יורש" כטענתו, מנועה היתה אשת המנוח מלגרוע מזכותו על פי הצוואה המשותפת ההדדית, בכל הנוגע לרכושו של המנוח , על דרך של עשיית צוואה כגון זו האחרונה שערכה ביום 7.12.93. וזו לשונו של ס' 42(ב) לחוק הירושה תשכ"ה- 1965: "הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון, אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה". ד י ו ן 8. בהסדר של "יורש אחר יורש" הצוואה קובעת כי היורש הוא פלוני ובמותו יירש את המוריש אלמוני (ר' ס' 42(א) לחוק הירושה). על פי הסדר זה גורלו של הרכוש נתון בידיו של פלוני, היורש הראשון, הרשאי לעשות בו כרצונו. יחד עם זאת ההסדר של חוק הירושה מאפשר למוריש לשלוט על רכוש זה. המוריש רשאי לקבוע כי לאחר מותו של פלוני יעבור הרכוש לאלמוני. בתקופת הביניים רשאי פלוני לעשות ברכוש כבתוך שלו, הרכוש הוא שלו. עם זאת, אין בכוחו לשנות מהוראתו של המוריש. אין הוא יכול לקבוע כי במותו הרכוש יעבור לפלמוני - והכל ביחס לאותו רכוש שפלוני ירש מהמוריש. 9. הוראת הצוואה הרלבנטית לענייננו - הוראת ס' 6 לצוואה. וזו לשונה: "אם לאחר פטירתם (י. וש.) ישאר אחריהם רכוש מאלה הנזכרים בסעיפים 1, 3, 4 דלעיל ו/או רכוש אחר מסוג דלא ניידי או זכויות, יהיו כל אלה לנהנים דלהלן ובחלקים הנקובים ליד שמם". בין 'הנהנים דלהלן' גם התובע. החלקים לאחר שטר התיקון הם - הנתבע - 60%. התובע - 20%. רחל נוימן (אחות המנוח) - 20%. ב"נכסי העזבונות". 10. צודק התובע בהגדרת מעמדו כ'יורש אחר יורש' בצוואה נשוא דיוננו. א. אין אדם יכול לצוות לשניים אלא לפי הוראות סעיפים 41 ('יורש במקום יורש') או 42 לחוק הירושה ('יורש אחר יורש'). אין מחלוקת שאין בכאן תחולה להוראת סעיף 41 לחוק. מכאן שחזקה על אדם אשר ציווה לשניים, שלא על דרך ס' 41 לחוק הירושה, שהוא עושה זאת לפי סעיף 42 לחוק. כדי להוציא תחולתו של סעיף זה עליו להביע דעתו על כך בצורה ברורה ומפורשת. כך מלמדת אותנו הוראת סעיף 53 לחוק הירושה. ר' לענין זה בר"ע 249/75 לביא נ' יפה ל(2), 188 וכן ע"א 749/82, מוסטון נ' וידרמן מ"ג(1), 285. ב. אין מחלוקת שבצוואה עסקינן ציוו המנוח ואשתו לשניים. הם ציוו זאת בציווי משותף אמנם אלא שאין ציווי משותף זה אלא שתי צוואות של כל אחד מהם לגבי חלקו ברכוש, המנוח לגבי חלקו בדירה ושאר הרכוש שהיה רשום רק על שמו, ואשתו לגבי חלקה שלה בדירה. משמעות הציווי היא, כי לאחר מות האחרון מביניהם יועבר הרכוש שיוותר ל'נהנים דלהלן' על פי החלקים שפורטו בסעיף 6 המתוקן. אין בצוואה הוראה מפורשת או משתמעת אחרת (ס' 53 לחוק הירושה) ומכאן שיש לראות את הוראת ס' 6 לצוואה בחזקת הוראת 'יורש אחר יורש'. ג. אינני רואה כל הבדל בין הניסוח בו נקטו המנוח ואשתו בצוואה עסקינן לבין מצב בו היה כל אחד מהם חותם על צוואה משלו ובה היה מנסח את הוראת 'הצווי לשניים' בנפרד. לאמור - המנוח מוריש לאשתו ולאחר מות אשתו חלקו יעבור ל'נהנים דלהלן' על פי החלקים של ס' 6 המתוקן. וכך גם בצוואת האשה. ד. בחינה לשונית של סעיף 6 לצוואה על דרך הפרשנות המילולית הפשוטה מכוונת במלים "לאחר פטירתם (י. וש.)" שבס' 6 לצוואה, למועד בו י. וש. לא יהיו בין החיים בין אם הסתלקותם מן העולם היתה ביחד בו זמנית ובין אם הסתלקותם מן העולם היתה בזה אחר זה. דבר זה נלמד גם מאחד הסעיפים במבוא לצוואה שם נאמר: "והואיל וי. וש. ביקשו לקבוע בצוואה מה יעשה ברכוש שישאר, אם ישאר, לאחר פטירת שניהם חו"ש. לפיכך נערכה צוואה כפולה זו מרצונם הטוב... וגו'". לאחר פטירת שניהם נאמר - מבחינת המועד, בין אם נפטרו יחדיו ובין אם נפטרו בזה אחר זה. ה. בע"א 1012/96, זרקו נ' זרקו תק. על. כרך 98(ו), 249 נידונה משמעותה של צוואה משותפת הדדית בה נקטו בני הזוג המצווים בלשון זהה (ניתן לומר) ללשון הצוואה עסקינן. בסעיף 4 לצוואתם, אחרי שהם קבעו בהוראות אחרות בצוואה כי הם יורשים/ איש את רעהו, קבעו הם כהאי לישנא: "בקשר לדירתנו שברח' בלפור 49/8 שהיא רשומה בבעלות משותפת על שמנו בחלקים שווים, לאחר מותנו (הדגשה שלי ש.ש.) הדירה והבעלות של הדירה תעבור ותירשם ע"ש נכדתנו שירי זרקו ....וגו'". ביהמ"ש קובע: "בכך הביעו המנוחים את רצונם המשותף, כי לאחר מותם (קרי: מות שניהם) תירש המערערת את דירתם. לפי מהותו ציווי משותף זה אינו אלא שתי צוואות, כל אחד מהמערערים (צ.ל. לדעתי המצווים ש.ש.) לגבי חלקו בדירה, שמשמעותן היא כי לאחר מות האחרון מבין השניים תועבר הדירה למערערת. משנפטר הסב ירשה הסבתא את כל עזבונו, לרבות חלקו בדירה הנ"ל, וזאת מכוח הציווי הדדי של המנוחים, זה לזו וזו לזה שבסעיף 1 לצוואה. לימים ערכה צוואה חדשה .בצוואה זו הורתה כי הדירה תעבור לבנה (המשיב). צוואה זו תפסה בכל הנוגע לחלקה שלה בדירה אך היא לא תפסה בכל הנוגע לחלקו של הסב המנוח". ו. כך גם במקרה שלפנינו: המנוח ואשתו ציוו זה לזה את רכושם (הדירה) והמנוח ציווה את יתרת הרכוש שהיה רשום על שמו לאשתו. לאחר מות האחרון שביניהם יעבור כל הרכוש שיוותר 'לנהנים דלהלן' המפורטים בסעיף 6 לצוואה. ז. עם כל הכבוד לנתבע ולבא כוחו, הפרשנות המוצעת על ידם להוראות הצוואה והחלוקה לשלושה מצבים הינה מלאכותית וכלל אינה 'עולה ופורחת' מהוראותיה. היא מעוותת את לשון הצוואה ועומדת בסתירה גמורה לרצון ולכוונה של המצווים (בוודאי המנוח) אשר עמדו בבסיס ההסדרים נשוא הצוואה. הצוואה לחלוטין אינה מדברת על מצב בו שני המצווים ימותו כאחד כמצב היחידי שבו יזכו אותם 'נהנים דלהלן' המפורטים בסעיף 6 לצוואה. ה'נהנים דלהלן' יזכו במות המנוח ואשתו גם אם הם ילכו בעת ובעונה אחת. הנתבע ובא כוחו מוסיפים לצוואה את מה שאין בה. ח. ב"כ הנתבע ממקד את טענתו במצבי המוות השונים ומייחס לכל מצב את חלוקת פריטי הרכוש השונים של המנוח ואשתו. אין בכך מאומה. רכוש המנוח כלל מחצית דירה. המחצית האחרת של הדירה היתה של אשתו. מכאן הוראת סעיף 1(ב) שעניינה בהורשה הדדית של האחד לרעהו במות האחד מהם ובהוותרותו של האחר בחיים. יתר הרכוש רשום כולו ושייך כולו למנוח ומכאן הוראות סעיפים 3, 4, 5 חסרי ההדדיות. סעיפים אלה, כולם, עסקו ביורש הראשון וכולם צפו מצב בו אחד הולך לעולמו כאשר לגבי הדירה נקבעה הדדיות ולגבי יתר הרכוש לא נקבעה הדדיות משום הבעלות הבלעדית של המנוח בו. זאת ותו לא. ס' 6 לצוואה הינו הסעיף היחידי העוסק בשאלה מה יעשה ברכוש שיוותר למנוח ולאשתו לאחר מותם. היכן כתוב מותם כאחד? מניין לקח לו ב"כ הנתבע את הפרשנות המוצעת כי בס' 6 צפו בני הזוג את המצב ששניהם ימותו כאחד ורק במצב כזה יזכו 'הנהנים דלהלן' המפורטים בו? עם כל הכבוד, כך יש לומר - אילו התכוונו המנוח ואשתו למצב השלישי המוצע ע"י ב"כ הנתבע היה עליהם לומר זאת במפורש. 'רק במקרה של פטירת שנינו כאחד - או אז..... וגו'.' ט. אשר לסעיף 7 לצוואה אף הוא לא צפה ולא עסק כלל במצב בו המנוח ואשתו ימותו כאחד. כל כולו עוסק בשאלה מי ישלם את חובות העזבון שיוותר לאחר מותם (העזבון של שניהם) וכדי למנוע ספק הובהרה בסעיף 7 חלוקת הנשיאה בנטל החובות - "בחלקים הנזכרים לעיל" בס' 6 לצוואה. כל אחד כפי חלקו. ברור הוא שהיורש הראשון (המנוח או אשתו במות אחד מהם) ישא בחובות ולאחר מותו, אם יוותרו חובות, ישאו 'הנהנים דלהלן' בחלקים שהוענקו להם כל אחד כפי חלקו. זאת ועוד, המנוח ואשתו ראו בעזבון של כל אחד מהם עזבון של רעהו. הם זיכו את 'הנהנים דלהלן' שבסעיף 6 'בנכסי העזבונות' של שניהם, ומכאן גם נוסח סעיף 7 הנוקט בלשון "חובות עזבונם" ללמדך שהחבות לשאת בנטל החובות מוטל על 'הנהנים דלהלן' המפורטים בסעיף 6 לאחר מות השניים. אין ולא היה כל צורך לכתוב זאת במפורש. זה ברור מלשון הסעיף והגיון הדברים. י. זאת ועוד כוונת המנוח ואשתו היתה ברורה. הם רצו לחלק את רכושם שישאר לאחר מותם, בחלוקה כפי שקבעו, בין נציגי שתי המשפחות - האחיין מצד המנוח והבן מצד האשה. לשם כך הם ערכו את הצוואה המשותפת. הצוואה עסקינן אינה רק הדדית מבחינת זהות היורש הראשון (המנוח ואשתו). היא גם הדדית במובן זה שכל אחד מבני הזוג היה מוכן להוריש לקרובים של בן הזוג האחר על בסיס הדדיות. דברים אלה נאמרים ביתר שאת ביחס למנוח אשר היה הבעלים של מרבית הרכוש (לאשה היתה מחצית דירה בלבד) ובכל זאת נתן את החלק הארי מ'נכסי העזבונות' לבנה של האשה הוא הנתבע. משוכנע אני שהמנוח ביקש, לאחר מות אשתו, לזכות גם את הענף המשפחתי שלו בחלק מרכושו והראייה שגם בשטר התיקון הוא לא הוציא אותם (אם כי הקטין את חלקו של התובע) ואף הוסיף את אחותו רחל נוימן. יתרה מזו, מוכן אני להניח שכך גם היה רצונה ואומד דעתה של אשת המנוח. ההוראות ההדדיות שנכתבו בצוואה עסקינן היו פרי החלטה משותפת של המצווים. הוראותיו של המנוח באו בשל הוראותיה של אשתו וההיפך. לכל אחד מן המצווים היה אינטרס עת נתן הוראותיו וסמך הוא על המצווה האחר. טול מקרה בו נעשתה צוואה משותפת בה הוריש הבעל את חלקו בשווה לבן אחיו ולבת אחות אשתו והאשה הורישה את חלקה שלה באותו אופן. זוהי צוואה משותפת, שכן היא פרי החלטה משותפת. זו גם צוואה הדדית, שכן כל אחד מבני הזוג היה מוכן להוריש לקרובים של בן הזוג האחר על בסיס הדדיות. במצב דברים זה, עם מות אחד מבני הזוג - ובהורשת חלקו כאמור בצוואה המשותפת - לא יכול בן הזוג האחר לשנות את צוואתו שלו. (ר' אהרון ברק, פרשנות הצוואה, עמ' 69-70). מכאן ניתן להעלות ספק אם יכולה היתה האשה להדיר את התובע גם מחלקה שלה בדירה, (דבר המותר על פי ס' 42(ב) לחוק הירושה) משום עקרון ההסתמכות של המנוח ועקרון תום הלב. אינני רואה צורך להכריע בשאלה חשובה זו שכן לא נטען לגביה מאומה בענייננו הגם שניסוח הצוואה מלמד בצורה ברורה כי כוונת השניים היתה לזכות את 'הנהנים דלהלן' הן בעזבון המנוח והן בעזבון האשה (המחצית שלה בדירה) שנאמר בס' 6 "בנכסי העזבונות" וכל אחד מהם סמך על רעהו שכך יהיה. יא. העולה מהמקובץ - הוראת סעיף 6 הינה הוראת 'יורש אחר יורש' . על פי ס' 42(ב) לחוק הירושה מנועה היתה אשת המנוח לגרוע מחלקו של התובע בעזבון המנוח. הפרוצדורה 11. א. מבחינה עניינית אין עסקינן ב'תיקון או ביטול' של צו קיום צוואתה של אשת המנוח. צו זה, אשר ניתן ע"י בית המשפט המחוזי ביום 8.3.95 ,כפוף הוא להוראות הצוואה ההדדית המשותפת אשר קוימה ע"י המנוחה עצמה ועל פי בקשתה ביום 14.11.84, ואין צורך כלל בתיקון הצו על מנת לכלול בו את הקביעה בדבר הכפיפות האמורה. בע"א 46/89, רוזן נ' רהט מד(2), 765 ביקשה המשיבה כיורשת שנייה לתקן את צו הקיום של היורשת הראשונה באופן שיאמר בו שהוראות הצוואה של היורשת הראשונה כפופות להוראות ה'יורש אחר יורש' שהיו בצוואת המוריש 'ובכל הנוגע לעזבונו שלו'. השופט אלוני, אשר נדרש לסוגית 'יורש אחר יורש' במסגרת ס' 72 לחוק קובע: "... ספק רב בעיני ,אם בכלל יש צורך בתיקון הצו, שכן בכל מקרה יש לקרוא את הצו בכפיפות להוראות החוק, ובעקבות זאת חופשי הנהנה השני לפנות לבית המשפט המוסמך על מנת לקבל סעד בדבר בעלותו על אותם פריטי רכוש שנשתיירו מכוח הצוואה המקורית, אם נשתיירו.". באותו פסק דין ממשיך השופט אלוני ומסביר שבמסגרת הליך התיקון כל שנתבקש הוא לקבוע את עקרון הכפיפות (שקבוע כאמור בחוק) בעוד שפירוט הרכוש עליו יחול העקרון יעשה בהליך נפרד. בת"ע (חי') 1130/95 יהודה נ' יהודה תק.מח. 98(2), 969 דוחה השופט וסרקרוג התנגדות לקיום צוואה אשר הוגשה ע"י 'יורש אחר יורש' מכוח מעמדו זה. וכך היא קובעת: "לענייננו, מדובר במתנגד שהוא יורש אחר יורש. התנגדותו מתמקדת כל כולה בהיקף הרכוש ובפירוטו. אין המתנגד רשאי ואף לא טוען כנגד זכותה של המנוחה להוריש את רכושה ונכסיה. המחלוקת איננה לתוכנה של הצוואה או לפגם אחר בה, אשר יכול להקים עילה כנגד קיומה, אלא כל כולה מתמקדת בזיהויו של הרכוש. תביעה כזו, אין לברר במסגרת הליך של צו קיום צוואה. הבירור המפורט לגבי הנכסים ושיוכו למי מן הנהנים, בין על פי הצוואה של המוריש הראשון, ובין על פי הצוואה של המנוחה, (ההדגשה שלי ש.ש.) ייעשה בדיון נפרד שבמסגרתו ניתן יהיה לברר, אם אמנם נותר רכוש כזה ומהו (ע"א 46/89 רוזן ואח' נ' בהט ואח', פ"ד מד 765, 2, 770 - ה). המסקנה המתבקשת מן האמור היא, שעל המתנגד להגיש תביעה נפרדת לפסק דין הצהרתי ,ולא היה מקום לנקוט בהליך של התנגדות." (ההדגשה שלי - י.ת.). מכאן, משלא הוגשה התנגדות לקיום צוואת אשת המנוח ע"י התובע מהטעם של 'יורש אחר יורש' ממילא אין לטעון כי בתיקון הצו עסקינן או בביטולו. 'יורש אחר יורש' המבקש לשמור על זכויותיו ראוי לו שיגיש תובענה לפסק דין הצהרתי לבירור רכושו בתוקף מעמדו ככזה לעומת נכסי העזבון הרלבנטיים. את זאת ראוי שיעשה עוד בטרם ניתן צו קיום הצוואה של היורש הראשון. כדי לעכב את חלוקת נכסי העזבון ופגיעה בזכויותיו בשל כך ינקוט הוא בהליך של מתן הוראות למנהל העזבון או ינקוט בצעדים לשמירת העזבון לרבות עיכוב בחלוקת הרכוש והכל כסעד זמני עד למתן פסק דין בתובענה שהגיש, במסגרת תיק העזבון עצמו. ב. מסקנה זו בעינה עומדת גם נוכח לשונו של צו הקיום המתוקן מיום 8.3.95 הקובע, כי הדירה בשלמות היא של הנתבע. אין כל משמעות לתוספת זו שבצו הקיום. הטעם לכך הוא שצו קיום צוואה אמור להצהיר כי הצוואה שקיומה נתבקש היא בת תוקף. זאת ותו לא. אם נפלה טעות סופר בציון החלקה של הדירה צו הקיום היה צריך להכיל הוראה הקובעת כי הוראת סעיף 1 לצוואה מתוקנת למספר הנכון של החלקה. ומה אם לא היתה טענת סופר בצוואה? גם היתה נרשמת במפורש זכותו של הנתבע בדירה? בוודאי שלא! והראיה צו קיום הצוואה המקורי מיום 30.5.94, אשר צורף כנספח "ד" לכתב התשובה של הנתבע שהוגש לביהמ"ש המחוזי ביום 7.11.99, אשר אינו מתייחס כלל לזכויות הנתבע בדירה וכל שקובע הוא כי הצוואה הינה בת תוקף. ג. גם הרישום של הזכויות בדירה בלשכת רשם המקרקעין בשלמות על שם הנתבע אין בו כדי לפגוע בזכותו של התובע כ'יורש אחר יורש' שכן אם זכויותיו של הנתבע בדירה כפופות לזכות התובע במעמדו ככזה ממילא הרישום אינו יכול למנוע את מימוש הזכות. ד. החלטתו של הש' סטרשנוב אשר הורה על העברת התיק לדיון בביהמ"ש לענייני משפחה אינם מגבילה, עם כל הכבוד, את ביהמ"ש לענייני משפחה באשר לסיווגה של התביעה שבפניו. קביעתו של השופט סטרשנוב כי המרצת הפתיחה עניינה העיקרי ביטול צו קיום צוואה אינה יוצרת שום מעשה בית דין. זאת ועוד, דווקא ההעברה לביהמ"ש לענייני משפחה מלמדת כי ביהמ"ש המחוזי לא ראה בתובענה הליך לתיקון או לביטול צו קיום צוואה שאחרת היה נאלץ להותיר את ההליך בפניו לאור תקנה 56 לתקנות הירושה, תשנ"ח - 1998. ה. ב"כ התובע חוזר ומצהיר כי ההליך שבפני אינו הליך לביטול או תיקון של צו קיום צוואה מכוח ס' 72 לחוק הירושה. משום הצהרה זו איני רואה מקום להתייחס לתובענה שבפני כתובענה על פי הליך זה גם משום ההכרה בה כהליך הנכון (פסק דין הצהרתי) וגם משום שההליך לפי ס' 72 לחוק הירושה טעון בירור עובדתי בנוגע למידע שהיה לתובע אודות הצוואות ובנוגע "להזדמנות הראשונה". בירור עובדתי זה נמנע מביהמ"ש לאור הסכמות הצדדים אשר ויתרו הדדית על חקירות. 12. סוף דבר א. התובענה מתקבלת. ב. נחה דעתי ומשוכנע אני שבקבלת התובענה ממלא אני אחר רצונו של המנוח. מן הראוי שהנתבע, אשר זכה למעשה במרבית הרכוש של דוד התובע, יכבד את רצון המנוח לפחות בכל הנוגע לעזבונו שלו להותיר משהו גם לענף המשפחתי שלו ולא להתלות בטענות פרוצדורליות מכאן ובפרשנות בלתי נכונה בעליל מכאן של הוראות הצוואה מתוך מטרה לזכות ברכוש כולו ובשלמות. ג. ניתן בזה פסק דין הצהרתי הקובע כדלקמן: 1. - התובע הינו הבעלים של 10% מזכויות החכירה בדירה בת 2.5 חדרים הידועה כחלק מחלקה 132 בגוש 6957 והנמצאת ברח' סוקולוב 50 תל אביב. - ניתן בזה צו לרשם המקרקעין לשנות את הרישום בהתאם לפסק הדין. 2. התובע הינו הבעלים של 20% מהזכויות של י.ש ב"אחדות" מאפיה קואופרטיבית בתל אביב בע"מ או באגודה אחרת מכוח הזכויות הנ"ל. 3. התובע הינו הבעלים של 20% מכל עזבונו של המנוח י.ש ז"ל אשר היה עוד בבעלותה או ברשותה של אשתו ש.ש ז"ל בעת פטירתה, 18.2.94, לרבות חשבונותיו בבנק לאומי לישראלי בע"מ סניף רח' בן יהודה תל אביב. ד. מאחר והנתבע מס' 3 (בנק לאומי) נמחק מכה"ת אין כל צורך במתן צו לפיצול סעדים כנגדו. אשר לנתבע 1 ככל שיש לתובע זכות עקיבה אחר רכוש זה או אחר בעזבונו של המנוח מכוח פסק דין זה, ואיני קובע דבר בענין זה, וככל שיש לו עילות תביעה כגון 'דמי שימוש ראויים' וכו' הרי מדובר בעילות חדשות ואין צורך בפיצול סעדים לשם כך. יחד עם זאת לשם הזהירות ולשם הגשמת זכויותיו של התובע ניתן צו לפיצול סעדים כמבוקש. ה. הנתבע ישלם לתובע את הוצאות התביעה ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ש"ח + מע"מ צמודים ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ירושה