כשרות לצוות

מהי כשרות לצוות בצוואה ? יסוד מנחה בדיני הצוואות הוא כיבוד וקיום דברי המת. כיום ליסוד זה מעמד על שכן הוא נגזר מהעקרון היסוד הכללי של "כבוד האדם" אשר מאז 1992 מהווה עקרון על במשפטנו. החופש לצוות אף נגזר מזכותו של אדם לעשות בקניינו כרצונו, אשר אף הוא מהווה עקרון על. ככל זכות יסוד, אף החופש לצוות אינו מוחלט והמחוקק קבע מספר הגבלות בחוק הירושה, שעניינן פגמים שונים בצוואה. הוכחת קיומן מביא לבטלות הצוואה במלואה או בחלקה. ההנחה בבסיס חוק הירושה (בפרק הדן בירושה על פי צוואה) היא כי רצונו האחרון של המוריש בא לידי ביטוי בצוואתו. כל עוד אין ספק באמיתות הצוואה ולא מתקיימות אחת מן ההגבלות שבדין יש לקיים את רצון המוריש. סעיף 26 לחוק הירושה, שכותרתו "כשרות לצוות", קובע כי: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה-בטלה. הנטל להוכחת טענה זו מוטל על המבקשת, הטוענת אותה. עליה להוכיח בעדות רפואית או אחרת כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה. חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. המחוקק לא הגדיר את הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה". המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו... המשקל שינתן לשיקולים אלה ואחרים הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. להלן פסק דין בנושא כשרות לצוות בצוואה: פסק דין 1. המנוחה ילידת 1914, נפטרה ביום 20.9.98 בהיותה אלמנה (בעלה נפטר מס' חודשים לפניה). בנה היחיד של המנוחה נפטר בעת שירות מילואים במהלך מלחמת יום הכיפורים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיהם, אלו הן X ו- Y נכדותיה של המנוחה. X היא המבקשת. 2. המנוחה הותירה שתי צוואות. האחת (להלן: הצוואה הראשונה) מתאריך 2.8.85 שהיא צוואה בפני עדים, האחרת (להלן: הצוואה השניה) מיום 23.5.96 היא צוואה בפני רשות (נוטריון). בצוואתה הראשונה חילקה המנוחה את רכושה, אשר כלל מחצית דירה ברחוב טשרניחובסקי 5 בחיפה (להלן: הדירה) וכספים בחשבונות חיסכון, בין שתי נכדותיה. למבקשת הורישה את מחצית הדירה ו-¾ מהכספים ולנעמה הותירה ¼ מהכספים תוך הוראה שהנ"ל יישמרו עבורה בנאמנות עד הגיעה לגיל 21. בנוסף נתנה הוראה כי מנהלי העזבון יהיו המבקשת ועו"ד א. בנר יחדיו. בצוואה השניה ציוותה המנוחה את מחצית הדירה האמורה לאחייניתה, סימונה מורגנשטרן (להלן: המתנגדת). את תכולת הדירה והכספים ציוותה לחלק באופן שווה בין המבקשת, נעמה והמתנגדת. 3. בתאריך 14.1.99 הגישה המבקשת למשרדי הרשם לענייני ירושה בקשה לצו קיום הצוואה הראשונה. בבקשה לא ציינה המבקשת כי קיימת צוואה נוספת. בתאריך 7.6.99 הגישו המבקשת ועו"ד א. בנר בקשה למינויים כמנהלי עזבון, על פי הוראת המנוחה בצוואה הראשונה. בתאריך 8.6.99 הודיעה ב"כ היועץ המשפטי לעו"ד בנר כי אין בדעתם להתערב בהליכים, לא בבקשה למינוי מנהלי עזבון ולא בבקשת צו קיום הצוואה. בתאריך 16.6.99 הגישה המתנגדת בקשה לצו קיום הצוואה השניה, אף היא לא ציינה כי קיימת צוואה אחרת. יחד עם בקשה זו, הגישה המתנגדת התנגדות לקיום הצוואה הראשונה בטענה כי הצוואה המאוחרת מבטלת את קודמתה. 4. בתאריך 30.6.99 הורתה הרשמת לענייני ירושה במחוז חיפה והצפון להעביר את העניין במלואו לבימ"ש זה, לאור סעיף 67 א' (א) (1) לחוק הירושה, התשכ"ה1965- (להלן: חוק הירושה). התיק העיקרי ובו בקשת קיום הצוואה הראשונה סומן עז' 3170/99. בקשת מינוי מנהלי העזבון סומנה עז' 3171/99. ההתנגדות שהוגשה סומנה עז' 3172/99. בקשת קיום הצוואה השניה סומנה עז' 3173/99. 5. א. בתאריך 3.4.00 הגיש ב"כ המבקשת, עו"ד עופר רון (לאחר החלפת ייצוג), בקשה למחוק על הסף את בקשת צו קיום הצוואה שהגישה המתנגדת ולקבוע את בטלות הצוואה השניה (בש"א 2699/00). נימוקיה של המבקשת הם: 1. לאור החומר הרפואי, בעת החתימה על הצוואה השניה המנוחה לא היתה כשירה לצוות והמתנגדת ניצלה זאת ופעלה להחתים את המנוחה על הצוואה לטובתה. 2. ביום החתימה על הצוואה השניה המנוחה היתה חסרת יכולת וכושר \ שיפוט הנדרשים לעריכת צוואה ולפיכך אין הצוואה השניה מבטאת את רצונה החופשי האחרון. 3. הצוואה לוקה בפגם צורני ולפיכך דינה להתבטל. לצוואה לא צורפה חוות דעת רפואית כנדרש על פי תקנות הנוטריונים כאשר הצוואה נערכת בפני נוטריון במוסד רפואי. ב. בקשת המחיקה על הסף דינה להידחות. הנימוקים שהובאו אינם מהווים עילה למחיקה על הסף, כי אם נימוקים לפסילת הצוואה השניה שמקומים בדיון המשפטי נשוא פסק דין זה. 6. קדם המשפט הראשון נערך בתאריך 5.10.99 ובסיומו נתתי לצדדים שהות לקיים מו"מ ולהגיע להסכם. בתאריך 6.4.00 התקיים קדם משפט נוסף ובו הסכים ב"כ המתנגדת כי בש"א 2699/00 תידון במסגרת התיק כולו וההכרעה בה תינתן בפסק הדין. 7. ישיבת ההוכחות התקיימה בתאריך 2.5.00. מטעם המתנגדת העידו 2 עדים, הנוטריון עו"ד ע. חרלף (להלן: הנוטריון) והמתנגדת בעצמה. מטעם המבקשת העידו 3 עדים, ד"ר אהובה בני, ד"ר נפתלי אנטוני ופקידת הסעד בתיה זכי. מלבד החומר הרפואי אשר נשלח לתיק ביהמ"ש, הגישו הצדדים מסמכים שונים עליהם סמכו טענותיהם. המתנגדת הגישה חוו"ד רפואית של ד"ר ארדרייך אשר, למצער, לא ניתן היה להעידו עליהן עקב פטירתו. בנוסף, הגישה תצהירים של הנוטריון (נ1/) ושלה (נ2/). המבקשת הגישה חוו"ד רפואית של ד"ר בני וד"ר נפתלי (ת1/), חוו"ד רפואת של ד"ר ברטהולץ א. (ת2/), חוו"ד של עובדת סוציאלית מייסטר אסתר (ת3/) ותעודת עובד ציבור של פקידת הסעד בתיה זכי (ת4/). 8. א. השתלשלות העניינים ביום ה23.5.96- ומעמד עריכת הצוואה השניה עולה מעדותו ותצהירו של הנוטריון חרלף. 1. ביום ה23.5.96- התבקש הנוטריון על ידי המתנגדת לבוא עימה למוסד הרפואי בק. בנימין, שם שהתה המנוחה, על מנת לערוך לה צוואה. המתנגדת מסרה לנוטריון חוו"ד של ד"ר ארדרייך מתאריך 5.5.96 שם אישר ד"ר ארדרייך כי על פי שתי בדיקות שערך למנוחה, בתאריכים 18.4.96 וב24.4.96, המנוחה מסוגלת להביע את רצונה ולערוך צוואה (חווה"ד מצורפת לנ1/). הנוטריון התקשר באותו יום לד"ר ארדרייך וביקש ממנו להגיע למוסד בקרית בניימין והנ"ל אישר כי יגיע, אם לא באותו יום אז למחרת. תוך הסתמכות על חוות הדעת הנוטריון יצא לקרית בניימין וכאשר הגיע, הוציאה המתנגדת את המנוחה אליו והנ"ל ביקש ממנה להשאירם לבד. המנוחה זוהתה בפני הנוטריון על פי תעודת זהות. 2. מהשיחה שניהל עם המנוחה התרשם כי היא מבינה מהו רצונה ורשם מפיה את הצוואה והיא אישרה אותה. לפיו, המנוחה דיברה לעניין, זכרה את פרטי צוואתה הראשונה וידעה בדיוק מה רצונה לצוות בצוואה השניה. הנוטריון הוסיף כי לא הכיר את המנוחה קודם לאותו היום. בגלל קשיי ראיה התקשתה המנוחה לחתום על הצוואה ולבסוף שירבטה את חתימתה, על כל פנים אישר הנוטריון את חתימתה בחותמו. 3. לאחר שחזר מהמוסד בקרית בנימין טילפן הנוטריון שוב לד"ר ארדרייך ודיווח לו על שארע וביקש שיצא לבדוק את המנוחה. לדבריו, ד"ר ארדרייך השיב כי חש ברע והבטיח לצאת למחרת או תוך מס' ימים. מחוות דעתו השניה של ד"ר ארדרייך עולה כי אכן ביקר את המנוחה בקרית בנימין בתאריך 1.6.96 וציין כי באופן כללי מצבה טוב יותר ממה שהיה בביקוריו הקודמים. 4. הנוטריון אישר כי המתנגדת לא מסרה לו כל חוות דעת רפואית אחרת על מצבה של המנוחה. הנוטריון הוסיף כי רק בשלב מאוחר יותר ייצג את המתנגדת בבקשה לאפוטרופוס. ב. תמצית עדותה ותצהירה של המתנגדת: 1. המתנגדת אישרה את האמור בתצהירה (נ2/). 2. הקשר הקרוב של המתנגדת עם המנוחה החל כחצי שנה לפני נפילתה והאישפוז שלה בבית החולים בני ציון והמשיך עד ליום מותה. עוד בטרם אושפזה מסרה המנוחה למתנגדת ייפוי כוח וביקשה ממנה למשוך כספים מהבנק על מנת לדאוג לצרכיה (של המנוחה). המתנגדת ציינה כי מסרה את העותק היחיד מייפוי הכוח לידי הבנק. המתנגדת הדגישה כי לא הלכה אל הבנק לבדה אלא עם המנוחה שכן לדבריה "לא היה מקובל עלי שאני אוציא כסף, המנוחה רצתה שאני אעזור לה". 3. בעת שהותה של המנוחה בבית החולים בני ציון ביקרה באופן קבוע, דאגה לצרכיה ואף למטפלת שתטפל בה ותטייל עימה. לדבריה, המנוחה יזמה, מתוך רצונה, את שינוי צוואתה. לשם כך היא ביקשה לפנות אל ד"ר ארדרייך, אותו הכירה כאשר טיפל באחותה. 4. המתנגדת אישרה כי ביקשה מבית החולים בני ציון תעודה על צלילות דעתה של המנוחה אך בקשתה לא נענתה. האחות האחראית הגיבה בחריפות לעובדה כי הובא רופא "מבחוץ" לבדוק את המנוחה ולדעת המתנגדת, היווה זה זרז להכנת חוות הדעת מטעם רופאי בית החולים. המתנגדת העידה כי ידעה שהוצאה חוות דעת על ידי רופאי בית החולים ואף יידעה את ד"ר ארדרייך על כך, אך היא לא ראתה אותה ולא ידעה את תוכנה. 5. לאחר ד"ר ארדרייך אישר כי המנוחה מסוגלת לערוך צוואה, הוא הפנה אותה לנוטריון עו"ד חרלף, שלא היה מוכר לה, לצורך עריכת הצוואה בבית החולים. 6. לדבריה המנוחה לא היתה מאושרת בבית החולים ולפיכך היא ניסתה להחזירה לביתה עם מטפלת צמודה. 7. המתנגדת הכחישה כי אמרה לעובדת הסוציאלית באוקטובר 1996 כי היא פועלת להשגת צוואה לטובתה. כן הכחישה כי הוציאה סכום כסף מהבנק כפי שכתבה העובדת הסוציאלית. 8. המתנגדת אישרה כי לא יידעה את הנוטריון בדבר קיומה של חוות דעת מבית החולים. 9. סיכום עדויותיהם של עדי המבקשת. ד"ר אהובה בני וד"ר נפתלי הכינו את חוות הדעת ת1/ מתאריך 17.4.96, הם אישרו את חתימתם עליה בעדותם. חוות הדעת ניתנה לצורך מינוי אפוטרופוס. סיכום חוות דעתם היא כי: "מדובר באישה הנמצאת בתהליך של דמנציה. ישנם ליקויים קשים בזכרון במיוחד לטווח הקצר והבינוני הגורמים לסילוף בשיפוט ובתובנה. לאור מצבה אינה מסוגלת לדאוג לגופה ולרכושה. ... גב' גרימברג אינה מסוגלת במצבה הנוכחי להביע את דעתה לעניין מנוי אפוטרופוס עליה..." א. עדת התביעה הראשונה, ד"ר בני, היא רופאה פסיכיאטרית מנהלת היחידה הפסיכיאטרית בבית החולים בני ציון. לדבריה: 1. הבקשה לחוות הדעת הרפואית הגיעה מגורם מתוך בית החולים אך העדה לא זכרה מי. 2. על פי הבדיקה שערכה, ד"ר בני העידה כי היא מניחה שהמנוחה לא היתה מסוגלת להבין את מהותה של צוואה. 3. ד"ר בני הסבירה כי דמנסיה (שטיון) היא מחלה בה קיים "תהליך פרוגרסיבי של ירידה קוגנטיבית" (עמ' 9 שורות 12-13) ולפיכך, לא יתכן כי מצבה של המנוחה השתפר מאז הבדיקה אותה ערכה. על מחלת הדמנסיה היא הסבירה: "בתהליכים מסוג זה ישנם פה ושם רגעים שבהם בשיחה עם האדם יש רושם שהוא יותר ענייני באותו רגע, אבל היות שיש פגיעה בזכרון בטווח הקצר ייתכן שלאחר מס' דקות הוא לא יזכור מה הוסבר לו וכיצד הוא הסביר לכך. ייתכן שאדם שאינו מקצועי היה יכול להתרשם שהמנוחה צלולה ברגעים מסויימים". (עמ' 9 שורות 15-18). 4. מאחר והמנוחה לא היתה בשלב מתקדם של המחלה לא היה קשה לנהל עימה שיחה. לדעתה לא ייתכן שהמנוחה סבלה מבלבול עקב הנסיבות, המנוחה ענתה על כל הקריטריונים של דמנסיה ולא של דליריום שהוא בלבול חריף. 5. בדמנסיה במצב בינוני-מתקדם יש לחולה קושי בזיהוי אנשים.לאדם הלוקה בדמנסיה קשה לגלות תובנה למצבו אך זה תלוי בשלב של המחלה. אחד הדברים שנפגע ראשון בדמנסיה הוא הבנה של משמעות הכסף. לפיכך, לדעתה, אף אם החולה נמצא במצב בו הוא עדיין מתמצא באנשים ומגלה תובנה באשר למצבו, עדיין הוא אינו מסוגל להבין את משמעותה של צוואה ולהסביר את רצונו. "ידוע שאדם דמנטי ידוע שהוא בעל השפעה מאוד קלה" (עמ' 10 שורה 13). לדעתה, במצב של דמנסיה בינונית החולה אינו יכול לשפוט באיזו מסגרת רפואית תטופל או מי יהיה האפוטרופוס עליו, אך מבחינה מקצועית יש על כך מחלוקות. 6. לדעתה ממצאיו של ד"ר ברטהולץ בחוות דעתו (ת2/) אינם סותרים את ממצאים שלה ושל ד"ר נפתלי או מראים מצב טוב יותר ממה שתואר על ידם. 7. לגבי הצוואה השניה, לדעתה אדם הלוקה בדמנסיה לא היה יכול לבטא רצון מפורט שכזה, אך איננה מכירה את נסיבות עריכת הצוואה ולא ראתה את המנוחה באותו היום. 8. ד"ר בני לא היתה בטוחה אם הועבר עותק מחוות הדעת שלהם למתנגדת. ב. עד מס' 2 מטעם המבקשת, ד"ר נפתלי: ד"ר נפתלי הוא יועץ פסיכיאטרי בשירות הפסיכיאטרי בבית החולים בני ציון. 1. השירות הסוציאלי של בית החולים פנה אליהם בבקשה לבדוק את המנוחה ולהכין חוות דעת. 2. לגבי מחלת הדמנסיה, ישנן עליות וירידות, אך לא מבריאים מזה. להערכתו, חודש לאחר הבדיקה המנוחה כבר לא היתה מסוגלת לנסח צוואה. בדמנסיה קיים בלבול בזיהוי אנשים, כספים וכו'. לאור נסיונו, אדם לא מקצועי עשוי בשיחה עם החולה להתרשם שהוא כשיר, כי החולה כביכול נותן תשובה עניינית לשאלה שנשאל. 3. ד"ר נפתלי העיד כי ראה את חוות הדעת של ד"ר ארדרייך אך לא העמיק בה. הוא אינו קובע אם מקובל או לא להביא פסיכיאטר "חיצוני" לבית החולים, אך הוא לא היה נכנס למחלקה כלשהי, בית אבות או כל מוסד אחר ללא רשות, כחלק מהכבוד שהוא נותן לעמיתיו ולמוסד. 4. לגבי חוות הדעת של ד"ר ברטהולץ (ת2/), הסביר כי האבחנה בחוות הדעת היא של "דמנסיה ווסקולרית (של העורקים) מסוג בינוני". ד"ר נפתלי הוסיף כי ישנן 3 דרגות למחלה: נמוכה, בינונית וחריפה. אך... "גם בתוך ההגדרות האלה יש מרווח מסויים בין דרגה לדרגה שאינו נקודתי" (עמ' 12 שורה 5). אם ד"ר ברטהולץ רשם בחוות דעתו שהחולה זקוקה לאפוטרופוס "זה מובן מאליו שהיא לא מסוגלת להביע את דעתה ולשקול את רצונה או לשפוט בגלל העניין של השיפוט הלקוי והתובנה שהיא לקויה" (עמ' 12 שורות 6-8). הוא אינו מסוגל להסביר כיצד כתב ד"ר ברטהולץ כשלושה חודשים לאחר הבדיקה שלהם כי המנוחה מגלה תובנה למצבה, אך הוא אינו יודע מה ד"ר ברטהולץ ראה. 5. ד"ר נפתלי אישר את מסקנת ד"ר בני כי לא ייתכן והמנוחה סבלה מבלבול עקב נפילתה ואישפוזה. 6. לדעת ד"ר נפתלי נוסח הצוואה הוא מקצועי ואינו מתאים לאשה בת 82. לדעתו, לפי בדיקתו, המנוחה לא היתה מבינה את הכתוב בצוואה, אך היות ולא היה נוכח במעמד ולא ראה את המנוחה באותו היום הוא אינו יודע. 7. אדם החולה בדמנסיה אינו יכול להבין מה חושבים עליו אחרים ומה מתרחש בעולם סביבו, הוא אינו יכול להביע דעתו על עצם היותו נזקק לאפוטרופוס. כן, בדרך כלל אדם כזה אינו יכול להביע דעתו לגבי המסגרת הטיפולית בו הוא יטופל. ג. עדה מס' 3 מטעם המבקשת, פקידת הסעד בתיה זכי: 1. פ. הסעד אישרה את תוכנה של חוות הדעת שלה מיום 14.10.96. 2. לא זכור לה שנאמר לה שיש צוואה חדשה אלא היו שמועות שאולי המתנגדת שינתה את הצוואה. 3. נודע לה על הוצאת הכספים על ידי המתנגדת מהעובדת הסוציאלית של משרד הביטחון. כן נאמר לה בשיחה עם מישהי בשם עפרה, שכנראה היתה סגנית מנהלת בבנק, כי המתנגדת הגיעה עם המנוחה ועם יפוי כוח והוציאה את כל היתרה הקיימת בעו"ש. הכספים שהיו בקופת החיסכון "עצמה" לא הוצאו על ידה כי היו רשומים על שם בעלה של המנוחה. 4. ת4/ הינה התעודה השניה שהוציאה, התעודה הראשונה הוצאה על ידה עוד ביוני של אותה שנה אך לא הועברה לביהמ"ש כי היו חילוקי דעות בין המבקשת והמתנגדת בעניין מינוי האפוטרופוס והיתה פשרה על הקרן לטיפול בחסויים. המבקשת רצתה להתמנות כאפוטרופא אך לא נלחמה על כך. 5. בחלק מביקוריה בקרית בנימין לא היתה יכולה לשוחח עם המנוחה כי הנ"ל היתה רדומה, אך במקרה אחד (מתוך 4 או 5 פעמים שהגיעה לקרית בנימין) כן יכלה לדבר עימה, זה היה ממש לאחר שהמנוחה סודרה במקום. 6. לדעתה, המנוחה לא היתה במצב בו ניתן היה לנהל עימה שיחה או הבינה את תוכנה. 7. המנוחה דיברה הרבה על המבקשת והביעה רצון לראותה אך לא הסבירה אם המבקשת אכן ביקרה אותה שם. למרות בילבולה חזרה המנוחה על גגעגועיה למבקשת, זכור לפ. הסעד הביטוי "רק קרן". המנוחה לא הזכירה בשיחות את המתנגדת. 8. לדבריה, קיבלה חוות דעת שהמתנגדת מנסה להביא פסיכיאטר באופן לא ישר. כן, קיבלה תעודות רפואיות ושיחות טלפון מבתי אבות שונים ולכן הסיקה כי למתנגדת אינטרס בפעולותיה. לפי בדיקותיה, שלה, המתנגדת טיפלה במנוחה והיתה מעורבת לטוב. 9. את המידע לגבי הקטלת פעולות הפסיכיאטר, כפי שרשמה בת4/ בעמ' 2, קיבלה מבית האבות. 10. סיכומי הטענות מטעם המתנגדת הוגשו בתאריך 15.5.2000. סיכומי הטענות מטעם המבקשת הוגשו בתאריך 6.6.2000. 11. תמצית טענות המתנגדת: א. עדותו של הנוטריון היא אמינה ויש לקבלה במלואה, ממנה עולה כי המנוחה הבינה את מהות הצוואה וזה היה רצונה. ב. יש להעדיף את חוות הדעת של ד"ר ארדרייך על פני חוות הדעת ת1/ של ד"ר בני וד"ר נפתלי, העדויות אף תומכות בכך. חוות הדעת של ד"ר ברטהולץ (ת2/) מתיישבת יותר עם חוות הדעת של ד"ר ארדרייך. ג. המנוחה לא היתה פסולת דין בעת עריכת הצוואה השניה ונפטרה כשנתיים לאחר עריכתה לפיכך הצוואה תקפה. ד. המנוחה חתמה על הצוואה השניה מרצונה החופשי ומתוך הבנה מלאה של מעשיה. ה. עדותה של פ. הסעד זכי לגבי הוצאת הכספים על ידי המתנגדת מהוה עדות שמיעה ולפיכך משקלה אפסי. ו. עדות פ. הסעד מאשרת את העובדה כי היה נתק בקשר בין המנוחה למבקשת וכי היא, המתנגדת, ביקרה אותה כל יום וטיפלה בה. מעדותה עולה כי לפ. הסעד היתה דעה קדומה כנגד המתנגדת בעת עריכת ת4/. ז. הפגם בצוואה השניה לו טוענת המבקשת, ניתן לתיקון לפי סעיף 25 (א) לחוק הירושה. נטל ההוכחה להוכיח כי הצוואה השניה תקפה ואמיתית אכן מוטל על המתנגדת, אך לדעתה היא עמדה בו. זאת מבקשת המתנגדת ללמוד מכמה סיבות: המנוחה לא נישלה את נכדותיה. המנוחה הביעה את רצונה לשתף את המתנגדת בצוואה עוד בפגישה הראשונה עם ד"ר ארדרייך ואף חזרה על כך בפגישה שבוע לאחר החתימה על הצוואה השניה. 3. המנוחה לא הוכרזה כפסולת דין ולפיכך אף אם היתה חולה, אין מניעה לסבור כי יכלה להביע את רצונה ובלבד שהוכח לביהמ"ש שזהו רצונה האחרון. 4. המנוחה לא הוכרזה כפסולת דין ולפיכך אף אם היתה חולה, אין מניעה לסבור כי יכלה להביע את רצונה ובלבד שהוכח לביהמ"ש שזהו רצונה האחרון. 5. המנוחה שינתה את צוואתה עקב התנתקות המבקשת ממנה וכהכרת תודה למתנגדת על הטיפול והדאגה. 6. הצוואה השניה היא תקפה בהיותה הצוואה האחרונה של המנוחה והוכחה אמיתותה. 12. תמצית טענות המבקשת: א. יש להעדיף את חוות הדעת הרפואיות מטעם המבקשת. את תהליך הכנת חוות הדעת של ד"ר ארדרייך יזמה המתנגדת ואף את הכנת הצוואה השניה. ב. הצוואה השניה נגועה בפגם באשר לא צורפה לה חוות דעת רפואית כנדרש בתקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים. פגם זה אינו ניתן לתיקון והוא גורם לפסילת הצוואה. לעניין זה מפנה המבקשת לע"א 36/88. הפגם בצוואה השניה הוא יסודי ומהותי ולפיכך לא ניתן לתיקון בעזרת סעיף 25 (א) לחוק הירושה. ג. על פי ההלכה הפסוקה הפגם בצוואה השניה מעביר את נטל ההוכחה בדבר אמיתות הצוואה אל כתפיה של המתנגדת. המתנגדת לא עמדה בנטל ההוכחה באשר קיימות חוות דעת של שלושה רופאים נייטראליים אשר קובעות כי המנוחה לא היתה כשירה לעומת חוות הדעת של ד"ר ארדרייך. המתנגדת לא הצליחה להראות כי למרות מחלתה הנפשית היתה המנוחה כשירה לצוות ושזהו רצונה האחרון. ד. המבקשת שוללת את טענת המתנגדת לפיה רופאי בית החולים בני ציון והעובדת הסוציאלית של בית החולים חיוו את דעתם על המנוחה מתוך דעה קדומה לפי המתנגדת, עקב הבאת ד"ר ארדרייך לבדוק את המנוחה ועקיפת סמכותם על ידי כך. ה. ההגיון מכתיב כי המנוחה העדיפה להשאיר את רכושה לשתי נכדותיה שהינן שאר הבשר היחיד מבנה, מאשר את דירתה למתנגדת. ו. אין להאמין לעדותה של המתנגדת באשר היא שקרית. ז. המתנגדת הכשילה את הנוטריון והטעתה אותו לסבור כי המנוחה כשירה על ידי הצגת חוות הדעת של ד"ר ארדרייך מבלי לציין את קיומן של חוות הדעת של רופאי בית החולים בני ציון. הנוטריון לא היה יכול להבחין בכושרה של המנוחה ללא כישורים פסיכיאטריים, כך עולה מעדותם של ד"ר בני וד"ר נפתלי. ח. מגמתיות המתנגדת עולה מעדות פ. הסעד שהיא אמינה. 13. מטענות הצדדים, בין במובלע ובין במפורש, עולות מספר שאלות משפטיות עליהן יש להשיב: א. האם הצוואה בטלה בשל חוסר יכולתה של המנוחה להבחין בטיבה על פי סעיף 26 לחוק הירושה. ב. האם הוכחה השפעה בלתי הוגנת מצד המתנגדת על המנוחה לפי סעיף 30 (א) לחוק הירושה. ג. האם המתנגדת לקחה חלק בעשיית הצוואה השניה על פי סעיף 35 לחוק הירושה. ד. האם הפגם בצוואה השניה, לו טוענת המבקשת, ניתן לריפוי על פי סעיף 25 (א) לחוק הירושה. דיון: 14. יסוד מנחה בדיני הצוואות הוא כיבוד וקיום דברי המת. (ע"א 869/75 רבקה בריל נ' היועמ"ש על ידי האפוטרופוס הכללי, פ"ד לב(1) 98, פסקה אחרונה). כיום ליסוד זה מעמד על שכן הוא נגזר מהעקרון היסוד הכללי של "כבוד האדם" אשר מאז 1992 מהווה עקרון על במשפטנו. החופש לצוות אף נגזר מזכותו של אדם לעשות בקניינו כרצונו, אשר אף הוא מהווה עקרון על. ככל זכות יסוד, אף החופש לצוות אינו מוחלט והמחוקק קבע מספר הגבלות בחוק הירושה, שעניינן פגמים שונים בצוואה. הוכחת קיומן מביא לבטלות הצוואה במלואה או בחלקה. ההנחה בבסיס חוק הירושה (בפרק הדן בירושה על פי צוואה) היא כי רצונו האחרון של המוריש בא לידי ביטוי בצוואתו. כל עוד אין ספק באמיתות הצוואה ולא מתקיימות אחת מן ההגבלות שבדין יש לקיים את רצון המוריש. "מתבקשת על כן מן הפוסק בדין, הליכה זהירה ודקדקנית תוך שמירת האיזון העדין של כפות המאזניים בין כבוד המת וכבודם של החיים". (ראו ע"א ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, פ"ד מח(1) 22, פסקאות 5-6). סעיף 26 לחוק הירושה 15. סעיף 26 לחוק הירושה, שכותרתו "כשרות לצוות", קובע כי: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה-בטלה. 16. הנטל להוכחת טענה זו מוטל על המבקשת, הטוענת אותה. עליה להוכיח בעדות רפואית או אחרת כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה. חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. המחוקק לא הגדיר את הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה". "המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו... המשקל שינתן לשיקולים אלה ואחרים הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה". (ע"ט 851/79 שולמית בנדל נ' דורות בנדל, פ"ד לה(3) 101, פסקאות 9-10) סעיף 26 נדון באריכות על ידי כב' השופט חשין בפסק הדין בעניין קרן לב"י (ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח(3) 705). פסק הדין אישר את ההלכה אשר נקבעה בעניין בנדל (לעיל). כב' השופט חשין חזר על כך כי הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" אינו חד משמעי וניתן לכמה פרשנויות. הפרשנות אותה הוא אימץ היא הפרשנות המרחיבה לסעיף 26 לפיה, הדרישה היא כי על המצווה להיות מודע למהותה של צוואה בכלל, עליו להית מודע למהותה של צוואתו שלו וכן, עליו להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו. כב' השופט חשין מדגיש את הצורך בקיומו של רצון חופשי (פסקאות 29-32). "כללם של דברים: דעתנו היא זו, שלא נכיר בצוואה אלא אם נדע כי פרי היא לרוחו החופשית של המצווה, ואילו צוואה שמחברה כמו הונע בידי כוחות שמעבר-לו-כוחות שהציבו לפניו מציאות מעוותת שאינה בנמצא - לא נכיר בה ונורה על ביטולה מלמפרע כהוראת סעיף 26 לחוק הירושה" (פסקה 37). כך מסכם זאת כב' השופט גולדברג בפסק הדין: "... עניין זה שבסעיף 26 לחוק הירושה אינו בכשרותו של המצווה לעשות צוואה, אלא בליקוי נפשי אשר פוגע ביכולתו של המצווה לגבש רצון אמיתי, ובהעדר רצון אמיתי ואין הנחלה, שכבר אמרנו כי הרצון בצוואה הוא המנחיל". (עוד ראו ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, דינים עליון כרך לט, 47). 17. א. הנחת היסוד היא כי כל אדם כשר לפעולות משפטיות זולת אם כשרותו הוגבלה או נשללה, כאמור בסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ה1965-. "... עיקר הוא כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולסוף - יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. הגבלת כשרות תבוא במקום שכושר שיפוטו של אדם נפגם כדי כך שהחברה רואה צורך להגן עליו מפני עצמו - מפני מעשיו ומפני מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי - ומפני הזולת, העשוי לנצל לרעה את רפיסות-דעתו ואת כושר שיפוטו הלקוי" (ענין קרן לב"י (לעיל) פסקה 13). "לתיאור בעלי-כשרות ונעדרי-כשרות לעשיית צוואה, ניתן להיעזר בנוסחאות שונות, כגון: פגם בכושר השיפוט, היעדר כושר הכרעה, חוסר כוח לפעול בתבונה, ועוד כיוצא באלה צירופי-תיבות האמורים להגדיר פגם בכשרות. ואולם כל אלה לא יהא בכוחם כדי לצייד אותנו אלא בכלים שאינם חדים ואינם עדינים די-צורכם להכרעה במקרה זה או אחר. אל-נא נשכח כי מוזרות בהתנהגות אין די בה כדי להביא לביטולה של צוואה, וכך דינה של אקסצנטריות, שאין בה, לעצמה, כדי לשלול כשרות לצוות". (עניין קרן לב"י (לעיל) סוף פסקה 48). ב. בענייננו לא הוכח כי כשרותה של המנוחה הוגבלה או נשללה כאמור. יש לזכור כי לצורך הוכחת שלילת הכשרות על פי סיפא סעיף 26 לא די בהעלאת ספקות גרידא (עניין בנדל (לעיל) בעמ' 105). על פי המבחנים שנקבעו בפסיק, כמפורט לעיל, סעיף 26 אינו חל על ענייננו מהנימוקים הבאים: 1. אמינה עלי עדותו של הנוטריון, אשר מהווה הראיה היחידה המעידה על מצב המנוחה ביום הכנת הצוואה השניה. על פי עדותו הנוטריון התרשם כי המנוחה מבינה את מהותה של הצוואה ומבינה את תוכנה. ד"ר בני אמנם העידה כי יתכנו רגעים בהם אדם שאינו מקצועי יכול היה להתרשם כי המנוחה צלולה, אך הנוטריון העיד כי ניהל שיחה ארוכה עם המנוחה ולכל אורכה התרשם לטובה מצלילות דעתה של המנוחה. יש לציין כי אין חובה כי העדות עליה מסתמכים תהיה עדות רפואית. בתע' 5922/86 קבע השופט גולדברג בעניין דומה כי "...ברם, הפיתרון לשאלה המרכזית זו אינו חייב להימצא בהכרח בעדות רפואית דווקא. במקרה שלפנינו, עדות זו של עו"ד ווינברג היתה חשובה לאין ערוך מעדות רפואית שלא התייחסה לשעת עריכת הצוואה ממש. עדותו היתה עדות אמינה ועל עדיפות דברי עד לצוואה ראה הדברים בעניין צוואת גרינוך, ת"א 2001/62, בעמ' 199" (פס"מ נג(2) 89, 106). 2. חוות דעתם של ד"ר בני וד"ר נפתלי נכתבה כחודש וחצי לפני הכנת הצוואה השניה והתייחסה לשאלה האם המנוחה זקוקה לאפוטרופוס. חוות דעתו המשלימה של ד"ר ארדרייך נכתבה כשבוע לאחר הכנת הצוואה השניה (1.6.96), תוך התייחסות מפורשת לכושרה של המנוחה לכתוב צוואה. ד"ר ארדרייך מסכם כי לדעתו, המנוחה היתה כשירה בעת הכנת הצוואה השניה. "גם מקום בו סבל פלוני מרגעים או אף מתקופות שבהם נתערפלה דעתו, הרי אם מצא בית המשפט כי היה צלול ביום עשיית הצוואה - ולא כל שכן, אם כך היו פני הדברים במועד עשייתה הלכה למעשה - הריהו רשאי וצריך לקבוע, כי פלוני "הבין את טיבה" של הצוואה שעה שעשה אותה". (ע"א 3411/92 אברהם רובינשטיין נ' לאה ברזבסקי, דינים עליון כרך מ, 648, פסקה 5 (ב) (1) לפסק הדין). 3. מלשון הצוואה השניה ניתן להסיק כי המנוחה הבינה את תוכנה, ידעה מה היקף רכושה ואף הבינה את תוצאות הכנת הצוואה השניה על יורשיה. המנוחה זכרה את היקף רכושה, המנוחה חזרה על ההוראה בצוואתה הראשונה כי כספיה של נכדתה הקטינה יישמעו עבורה בתוכנית חיסכון על הגיעה לגיל 18 (סעיף 3 לצוואה). עובדה זו סותרת את עדותה של ד"ר בני כי אחד הדברים הראשונים שנפגעים בדמנסיה הוא הבנת משמעות הכסף. כן, המנוחה הסבירה בסעיף 4 לצוואה מדוע החליטה לשנות את צוואתה הראשונה ולשתף בירושתה את המתנגדת. המבקשת לא חלקה על העובדה כי היה בינה לבין המנוחה, סבתה, נתק במשך תקופת אישפוזה ושהותה במוסדות. 4. אף אם נקבל את העובדה כי המנוחה היתה בתהליכי דמנסיה, עדיין לא הוכח ברמה הדרושה כי היה קיים "קשר סיבתי" בין מצבה של המנוחה לשינוי צוואתה (הווה עניין קרן לב"י פסקה 44). "גם אם נרחיק לכת, ונניח שלמנוחה היתה הפרעה נפשית שהתבטאה במחשבות שווא של קנאה בבתה, אשר התפתחו לשנאה קשה, וזאת מבלי שיתר תחומי התיפקוד נפגעו - הפרעה כזו אין הכרח שתפגע בכושר ההבחנה עד כדי העדר כושר לערוך צוואה או העדר יכולת להבין מה טיבה של צוואה... מה שהרופא קורא בשם "מחלה" אינו בהכרח מחלה גם בעיני החוק (ע"פ 187/61 טז(2) 1105, 1112). גם אם אדם סובל מהפרעות נפשיות, אי יציבות וכיו"ב, אין בכך כדי לשלול את כושרו לבצע פעולות משפטיות וביניהן צוואה, כל עוד, כאמור, עומד הוא בתנאי סעיף 26 סיפא קרי יודע הבחין בטיבה של צוואה". (עניין כלפה (לעיל), פסקה 10). 18. לסיכום, נראה כי בעיננו ידעה המנוחה מהו רצונה ונתנה לו ביטוי מפורש בצוואתה השניה. הטענה כי הצוואה השניה בטלה בשל חלותו של סעיף 26 נדחית. השפעה בלתי הוגנת - סעיף 30 (א) לחוק הירושה 19. סעיף 30 (א) לחוק הירושה, שכותרתו "אונס איום וכו" קובע כי: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה". בענייננו נטען כי בשעת עריכת הצוואה השניה המנוחה היתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת מצד המתנגדת לשתפה בירושה. 20. היסוד המנחה בדיני צוואות הוא רצון המת, כאמור לעיל. אך "במה דברים אמורים, ברצונו האמיתי, ברצונו העצמאי, ברצונו החופשי של המצווה, שהרי רק רצון אמיתי ועצמאי וחופשי הוא רצון המצווה; ואילו במקום בו נפל פגם ברצונו של המת, מיצווה עלינו שלא לחלק את רכושו כדברי הצוואה הכתובה". .... "בהתקיים אחת מאותן רעות הנזכרות בסעיף 30 (א) לחוק הירושה, לא את רצונו-שלו עושה המצווה אלא את רצונו של אחר. הוא, המצווה, אינו אלא כחרט בידי זולתו, ופשוט הוא שלא את רצון הזולת נכבד בחלוקת רכושו של המנוח". (עניין מרום (לעיל), פסקה 12 לפסק הדין והאיזכורים המופיעים שם). 21. המחוקק לא הגדיר את המושג ,השפעה בלתי הוגנת" והמלאכה נותרה בידי בתי המשפט. המושג קשה להגדרה ולפיכך קבע ביהמ"ש העליון מספר מבחנים ומאפיינים שתפקידם לעזור בהחלטה האם היתה השפעה בלתי הוגנת בנסיבות העניין. ראשית, יש להבחין בין השפעה לגיטימית להשפעה בלתי הוגנת, רק האחרונה היא שפוסלת את הצוואה. "השאלה אם הופעלה המצווה השפעה היא שאלה של עובדה. השאלה אם השפעה זו היתה בלתי הוגנת היא שאלה ערכית נורמטיבית ועל בית המשפט לקובעה על פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי כשהוא מכוון דעתו לרצונו האמיתי של המצווה. ... ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי הוגנת הוא לעיתים מעורפל ואיננו ניתן לתחימה חד משמעית. הוא נמצא בתחום קביעה ערכית נורמטיבית וקשור במהותה של הגינות". (ע"א 4902/91 שרה גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה, פ"ד מט(2) 441, פסקה 8-9). כב' השופטת שטרסברג-כהן סיכמה את המבחנים והמאפיינים השונים לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת בעניין גודמן (לעיל): "נסיבות המצביעות על השפעה בלתי הוגנת הן בין השאר תלות מקיפה ויסודית של אדם בזולתו, היקף התלות ועומק התלות, גילו, מצב בריאותו ומצבו הנפשי של המצווה, הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה, ועוד.... כעולה מן הפסיקה, קיימים מקרים בהם שאלת התלות של המנוח בנהנה היא חזות הכל והכל תלוי במידת התלות, וישנם מקרים בהם חולשתו של המנוח והיותו נתון להשפעה בקלות מהווים אלמנט מכריע. יש וקירבה משפחתית בצירוף תלות הכריעו את הכף ויש ומצב גופני ונפשי של חולשה בצירוף לתלות, עשו זאת. נראה לי כי לא ניתן ואף לא רצוי לקבוע רשימה סגורה של מבחנים לקיעת קיומה או העדרה של השפעה בלתי הוגנת. יש לבדוק נסיבותיו של כל מקרה לאור המבחנים מהפוזרים לאורך הפסיקה כאשר המטרה היא להגיע לחקר צפונותו של המצווה ולעמוד על רצונו החופשי והחלטתו העצמאית". (שם פסקה 12). כך סיכמה זאת כב' השופטת בייניש בע"א 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח', דינים עליון כרך מד, 203 פסקה 4: "על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים. מצבו הפיסי של המצווה, מצבו המנטלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים - כל אלה יש בהם כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואבדן השליטה בו, או על חשש מפני קיומו של מצב זה". 22. על פי אמות המידה המתוארות לעיל אבחן את היקף התלות הפיסית והנפשית של המנוחה במתנגדת, והאם יש חשש לניצול לרעה של המנוחה. א. מהעדויות והמסמכים, כפי שסוכמו לעיל, עולה כי המתנגדת עזרה למנוחה עוד בטרם נפלה בביתה והתאשפזה. בעת האישפוז, נהגה המתנגדת לבקר את המנוחה באופן קבוע. אמינים עלי דברי המתנגדת כי סברה שלמנוחה ייטב בביתה בטיפול סיעודי צמוד, אולם בסופו של דבר המתנגדת קיבלה את המלצת העובדת הסוציאלית של בית החולים בני ציון בדבר השמת המנוחה בטיפול מוסדי. המתנגדת המשיכה לבקר את המנוחה בעת שהותה בבתי האבות ואף לאחר שחתמה המנוחה על הצוואה השניה. בת4/ מציינת העובדת הסוציאלית, בתיה זכי, כי "כיום הגב' גרימברג זוכה לביקורים הן מצד הנכדה קרן והן מצד האחיינית סימונה". בנוסף, בעדותה ציינה המתנגדת כי דאגה למטפלת שתטייל עם המנוחה. המסקנה היא כי לא ניתן לומר שהטיפול במנוחה הביא את המנוחה להיות תלויה לחלוטין במתנגדת. המתנגדת לא בודדה את המנוחה מן העולם החיצוני, מידת ה"תלות", אם כלל היתה קיימת תלות כזו, לא הגיעה לדרגה שהביאה לשליטת המתנגדת במנוחה ובדעתה. ב. העובדת הסוציאלית העידה עד כמה התגעגעה המנוחה לנכדתה, המבקשת. מהראיות עולה כי היה קיים נתק בין המנוחה למבקשת בתקופה בה ציוותה המנוחה את הצוואה השניה. כן, עולה מהראיות כי מכל בני משפחתה הקרובים היתה המנוחה בקשר הדוק רק עם המבקשת. מכאן, שלולא עזרתה של המתנגדת היתה המנוחה בודדה לחלוטין בתקופה הקשה של אישפוזה. מכאן, סביר כי המנוחה תכיר למתנגדת תודה על חברותה בעת מצוקתה ובדידותה. ג. הטענה כי המנוחה היתה "קלה להשפעה" עקב מצבה הנפשי דינה להידחות ואני מפנה לנימוקים שבסעיף 17 לעיל. נוסף על כך, מהמסמכים הרפואיים שהוגשו מבית החולים בני ציון עולה כי בתאריך 28.3.96 החתימו את המנוחה על החלטתה שלא לעבור בירור אורולוגי וגניקולוגי עקב חשש לקיומו של גידול סרטני בגופה. עובדה זו אינה מתיישבת עם קביעתה של ד"ר נתנאל בחוות דעתה מיום 2.4.96 כי המנוחה אינה מסוגלת לחתום על מסמכים עקב מצבה. כבר ציינתי לעיל כי חוות דעתו של ד"ר ארדרייך נראית לי כמשקפת יותר את מצבה של המנוחה בעת החתימה על הצוואה השניה. חוות דעתו של ד"ר ברטהולץ (ת2/) תומכת יותר במסקנתו של ד"ר ארדרייך מאשר במסקנתם של ד"ר בני וד"ר נפתלי בחוות דעתם. ד"ר ברטהולץ אמנם מציין כי השיפוט והשיקול של המנוחה לקויים אך הוא מוסיף כי היא מסוגלת להביע את רצונה באשר למסגרת הטיפול אותה היא מעדיפה לקבל. כן, לצד הקביעה כי המנוחה זקוקה לאפוטרופוס על גופה ורכושה הוא קובע כי היא מסוגלת להביע דעה באשר למינוי. ד"ר נפתלי העיד לגבי אדם שיש לו דמנסיה כי "... הוא לא יכול להביע את דעתו על עצם העובדה אם הוא זקוק לאפוטרופוס. אתה אומר שחולה כזה גם לא מסוגל באיזה מסגרת טיפולית הוא יטופל אני משיב שבדרך כלל אותו אדם אינו מסוגל לומר זאת". (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 27 - עמ' 13 לפרוטוקול שורה 2). כאמור, הזמן הקובע לצורך הוכחת טענת השפעה בלתי הוגנת הוא זמן הכנת ה הצוואה השניה. חוות דעתו של ד"ר ארדרייך, לעומת חוות הדעת הרפואיות האחרות שהוגשו, נערכה בסמוך להכנת הצוואה השניה. 23. לסיכום, עצם העובדה שהמנוחה הוסיפה את המתנגדת לצוואה כיורשת אין בה כדי ליצור הנחה עובדתית כי היא הפעילה השפעה בלתי הוגנת. הגיוני ומתקבל על הדעת, לאור הנימוקים לעיל, כי הצוואה השניה שיקפה את הכרת התודה של המנוחה כלפי המתנגדת. "הכרת תודה אינה מצביעה על השפעה בלתי הוגנת". (עניין בנדל פסקה 12). לא ניתן להצביע על השפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצד המתנגדת, כנטען. הצוואה השניה מבטאת את גיבוש רצונה האמיתי של המנוחה לצרף את המתנגדת לצוואתה, כהכרת תודה על שארחה לה לבחרה מעת אישפוזה ועד ליום מותה ובייחוד לאור הנתק בינה לבין נכדתה, המבקשת. ממכלול הראיות לא ניתן ללמוד כי המנוחה היתה נטולת כל כח רצון משלה בשל תלותה במתנגדת. לא ניתן לומר כי המנוחה היתה תלויה תלות כה מקיפה ויסודית שניתן להוכיח כי נשלל רצונה החופשי והבלתי תלוי, לפיכך הצוואה השניה אינה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצד המתנגדת. (ראו המבחן שנקבע בע"א 423/75 מרדכי בן נון בעניין צוואת המנוחה אסתר אלבכרי נ' מטילדה ריכטר ואח', פ"ד לא(1) 372). מעורבות בהכנת הצוואה - סעיף 35 לחוק היורשה 24. סעיף 35 לחוק הירושה שכותרתו "צוואה לטובת עדים וכו" קובע כי: "הוראות צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה". 25. ההלכה היא כי יש לפרש סעיף זה באופן דווקני ובצמצום. ביהמ"ש העליון פסק כי הביטוי "ערך אותה" משמעותו "הכנתו הטכנית של המסמך, ובפרט ניסוחה המילולי של לשונו". המתנגדת לא ערכה את הצוואה, הנוטריון הוא שערך אותה. הביטוי "עד לעשייתה" מכוון לעדי הצוואה על פי סעיף 20 לחוק הירושה וזה לא רלוונטי בעניינו לגבי הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" נפסק כי: "פעולת עריכת הצוואה אינה מתחילה לפני שעורך-דין או אדם אחר המנסח אותה נכנס לפעולה. אין לומר שאם מצווה חולה שלח שליח לעורך-דין כדי לבקש ממנו שיבוא אליו לשם עשיית צואה, ואותו שליח יודע על תוכן הצוואה המוצעת ומוסר את הדברים לעורך-הדין - אזי אותו שליח משתתף בעריכת הצוואה. מבחינה הגיונית אין להרחיב על שליח כזה את תחולת ההגדרה של אדם הנוטל חלק בעריכת הצוואה. אפילו סילף השליח את דברי השולח, הרי עורך-הדין ייפגש עם המצווה ויברר את רצונו, וכאשר עורך-הדין בעצמו אינו צד מעוניין בצוואה, הרי אין לחשוש כי יכניס איזו הוראה לצוואה מיזמתו מבלי שהיתה הוראה בנדון זה או לפחות הסכמה על כך מאת המצווה עצמו. אין איפוא לפרש את דברי המחוקק כי התכוון לתפוש שליח כזה ברשת הוראות סעיף 35". (ראה ע"א 576/72 משה שפיר נ' צבי אריה שפיר, פ"ד כז(2) 373 וכן, ע"א 196/85 שושנה רוזנפלד נ' אברהם סלנט, פ"ד לט(4) 550 סעיף 5 לפסק הדין). 26. מיישום המבחנים הנ"ל בענייננו עולה כי מעורבות המתנגדת אינה באה בגדר נטילת חלק בעריכת הצוואה השניה. מעדות הנוטריון עולה כי המתנגדת פעלה אך כשליחה של המנוחה, לשם הזמנת עורך הדין שערך את הצוואה לפי הוראותיה של המנוחה. בהיות המתנגדת בקשר קרוב עם המנוחה והיות המנוחה מוגבלת בתנועה, טבעי כי תבקש מהמתנגדת להיות שליחה בעבורה. אמנם המתנגדת היתה בתחום בית האבות קרית בנימין בעת עריכת הצוואה השניה, אך לא התערבה וגם לא היתה נוכחת בעת השיחה של הנוטריון עם המנוחה. על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה אין לייחס למתנגדת כאילו לקחה חלק בעריכת הצוואה השניה. (ראה ע"א 698/76, 821/76 עזבון המנוחה יהודית גוסטפסון ואח' נ' ציפורה ולך, פ"ד לב(2) 5 וכן, ע"א 766/85 עליזה חסיד נ' ד"ר לוטה שטיינברגר, דינים עליון כרך ו' עמ' 175 פסקה 6 והאיזכורים שם). סיכום ביניים 27. מכל האמור עד כה עולה כי התשובות לשאלות א-ג שהוצגו בסעיף 13 לעיל הינן שליליות. נחה דעתי כי הסיבה לשינוי הצוואה הראשונה היא הכרת תודה של המנוחה למתנגדת כאמור לעיל. ביהמ"ש אינו דן בסבירות או בהומניות שבמעשי המנוחה, אל לו לביהמ"ש לבקר את מעשיה. מה גם שלא מדובר בהדרת בני המשפחה מהירושה, אלא שיתוף המתנגדת בירושה. (עניין בנדל פסקה 11). "העדר סבירות בצוואה, וחוסר הגינות בה, אינם משמשים עילה לפסול את הצוואה, וגם בהיותה "בלתי צודקת" יש לקיימה כרצון המצווה, שכן, "בצוואה אין שוויון מעמד ואיזון בין צדדים, כשם שאין כאן 'חלשים וחזקים'. האינטרס הציבורי איננו בהבטחת זכויות של חלקים אלא בקיום רצונו של המצווה, המכתיב בצוואתו את זכויותיו של כל אחד מהנהנים על פי, מי יהנה ומי יקופח, מי יזכה בהרבה ומי במעט" (ע"א 245/85 אנגלמן נ' אנגלמן, פ"ד מג(1) 772, 782). הרצון בצוואה הוא המנחיל (ד"נ 40/80 הניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701, 725), ובהתקיים הרצון אין על בית המשפט אלא לקיים את הצוואה, כשאין אפוטרופוס על הרצונות. בכך באה לידי התגלמות ההגנה על חרות האדם, שאחד מביטויה הוא החופש שיש לו לשלוט בנכסיו". (עניין קרן לב"י, פסק הדין של כב' השופט גולדברג). פגמים בצוואה - סעיף 25 לחוק הירושה 28. א. חוק הירושה מסדיר מספר צורות לעשית צוואה המנויות בסעיפים 18-23 לחוק היורשה. בענייננו, הצוואה השניה הינה צוואה בפני רשות על פי סעיף 22 לחוק הירושה. סעיף 22(ז) קובע כי "לעניין סעיף זה דין נוטריון כדין שופט". מאחר והצוואה נערכה על ידי נוטריון חלות תקנות הנוטריונים, התשל"ז1977- (להלן: התקנות). ב. המבקשת טוענת כי הצוואה השניה פגומה שכן תקנה 4(ה) לתקנות לא קויימה על ידי הנוטריון. כותרתה של תקנה 4 היא "בירור הכשרות המשפטית וחופשיות הרצון", תקנת משנה ה' קובעת: "לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית-חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון". 29. א. מהמסמכים והעדויות עולה כי המנוחה לא נבדקה ביום הכנת הצוואה השניה. תקנה 4(ה) לתקנות דורשת כי תוצא תעודה רפואית "ביום עשיית הפעולה", שהיא לענייננו הכנת הצוואה. מכאן עולה כי הצוואה השניה אכן פגומה כפי שטוענת המבקשת. המבקשת טוענת עוד כי פגם זה הינו מהותי ויסודי ובגינו יש לפסול את הצוואה השניה, לצורך כך מפנה המבקשת לע"א 36/88 זלוף דורה נ' זלוף שאול, פ"ד מו(3) 184. טענה זו של המבקשת דינה להידחות באשר היא איננה נכונה. ב. בפסק הדין בענין זלוף אכן נקבע כי ישנה חשיבות רבה לתעודה רפואית המשקפת את מצבו הרפואי של החולה ביום הכנת הצוואה. אך בנוסף עולה מפסק הדין כי פגם זה הינו פגם צורני בצוואה הניתן לתיקון בעזרת סעיף 25(א) לחוק הירושה. (ראה גם ש. שוחט, פגמים בצוואות, המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ (1998) עמ' 135-136). 30. א. סעיף 25 לחוק הירושה שכותרתו "קיום צוואה על אף פגם או חסר בצורתה" קובע כי: "(א) לא היה לבית-המשפט ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים עד 23 או בכשרות העדים. (ב) לא היה לבית-המשפט ספק באמיתותה של צוואה בכתב יד ובדבר גמירת דעתו של המצווה, רשאי הוא, בנסיבות מיוחדות, לקיימה אף בהעדר חתימה או תאריך כנדרש בסעיף 19". ב. סעיף 25(א) מתיר לביהמ"ש להפעיל את שיקול דעתו ולתקן צוואה הפגומה בפגמים צורניים פורמליים, במטרה לקיים את רצון המת, והכל אם מתקיימים תנאי הסעיף. "כאמור, תנאי השימוש בסמכותו של בית המשפט עפ"י הסעיף הנ"ל הינם שניים: א. קיומה של צוואה - הכוונה היא שיהא מדובר בפגם מן הפגמים המנויים בסעיף 25(א), תנאי זה נתקיים בענייננו. ב. העדר ספק לגבי אמיתותה - בעניין זה חובה הראיה מוטלת על מי שמבקש לאשר את הצוואה, למרות הפגמים בצורתה (ראה ע"א 217/74 גמזו נ' גולוב, פ"ד כט(2) 337, 338)". (ראה עז' 3328/93 (ת"א) עיזבון המנוחה אלה טאובר נ' יהודה קורן, דינים מחוזי כרך כו(9) עמ' 58 פסקה 5 לפסק הדין וכן, ספרו של ש. שוחט בעמ' 78-80). לשם הוכחת אמיתות הצוואה יש להראות כי "הצוואה היא ביטוי לרצונו החופשי של המצווה, וכי היא נעשתה תוך גמירת הדעת וצלילות הדעת הדרושים (ע"א 250/70; ע"א 130/77 פד"י לג, 2, 346). נטל זה המוטל על הטוען לקיום הצוואה אינו קל כלל ועיקר, "שהרי עניין לנו עם מסמך המוגש מטעם אדם שאינו עוד בחיים וידיעת האמת לאמיתה קבורה יחד עמו" (דברי השופט ברנזון בע"א 564/71 פד"י כו, 2, 745, 748). עם זאת, אין להכביד את היד יתר על המידה, שכן "קו היסוד" של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דברי המת" (דברי השופט ח. כהן בע"א 869/75)". (עניין בנדל פסקה 15). ג. מכאן, שעל המתנגדת להראות שהצוואה השניה מהווה ביטוי אמיתי, נכון ונאמן של כוונת המנוחה למה שייעשה ברכושה לאחר מותה. 31. בנסיבות ענייננו נחה דעתי כי יש להשתמש בסעיף 25(א) ולקיים את הצוואה השניה חרף הפגם בה. לאור מה שהוחלט לעיל בפסק הדין באשר לשאלות א-ג, המתנגדת עמדה בנטל ההוכחה שהוטל עליה ושוכנעתי כי הצוואה השניה אמיתית, וכי המנוחה גמרה בדעתה לשתף את המתנגדת בירושה. ממכלול הראיות עולה כי המנוחה פעלה מתוך רצון לגמול למתנגדת שהיטיבה עימה. המנוחה אף ציינה זאת בצוואתה וכאמור, עדותו של הנוטריון לגבי נסיבות עריכת הצוואה אמינה עלי. על כך הרחבתי לעיל. בנסיבות אלו ראוי להפעיל את שיקול הדעת המסור לביהמ"ש לפי סעיף 25(א) לחוק הירושה. יש לציין כי בפסק הדין בעניין זלוף החליט כב' השופט גולדרג שלא להפעיל את הסמכות לפי סעיף 25(א) לאור נסיבות המקרה, שם המנוח סבל מגידול ממאיר בראשו. בשל השוני בנסיבות אין להקיש מתוצאת פסק הדין לענייננו, כפי שטוענת המבקשת. 32. לסיכום, הגעתי למסקנה כי הצוואה השניה אכן מבטאת את רצונה החופשי והאחרון של המנוחה. המתנגדת עמדה בנטל ההוכחה והוכיחה כי הצוואה השניה תקפה בעוד שהמבקשת לא הצליחה לבסס את טיעוניה כי המתנגדת פעלה במגמתיות. עדותה של פקידת הסעד זכי היא ברובה עדות שמיעה. כן, העובדת הסוציאלית שכתבה את ת3/ לא הובאה לעדות לאשר את חוות דעתה. המסקנה היא כי הצוואה השניה אינה נגועה בפגמים המביאים לבטלותה והפגם הצורני בו היא נגועה "תוקן" על פי סעיף 25(א). על פי סעיף 36(ב) לחוק היורשה הצוואה השניה מבטלת את הצוואה הראשונה ויש לקיים את הוראותיה. 33. התוצאה היא כי עז' 3172/99 ו3173/99- מתקבלים. עז' 3171/99 ובש"א 2699/00 נדחים. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות. צוואהירושה