להלן החלטה בנושא מזונות ילדים לאב מוסלמי: החלטה 1. בפני תביעה למזונות קטינות כנגד אביהן - הנתבע. 2. לטענת הנתבע - בימ"ש זה מחוסר סמכות לדון בתובענה, היות וכל הצדדים לתביעה הינם מוסלמים, וע"כ הסמכות נתונה באופן ייחודי לביה"ד השרעי. 3. אין מחלוקת כי הנתבע הינו מוסלמי. 4. אם התובעות נולדה כיהודיה. ביום 12.3.96 בישיבה שנערכה בביה"ד השרעי בחיפה (הכרזה מס' 96/62) נפסק בדבר נכונות התאסלמותה של האם, והתייחסות אליה כאל מוסלמית לכל דבר. ביום 13.3.96 נישאו האם והנתבע בביה"ד השרעי. ביום 10.7.97 הונפקה לאם תעודת המרת דת עפ"י פקודת העדה הדתית (המרה) 1927, לפיה מאשר הממונה על המחוז לעניני המרת דת את רישום הדת של התובעת כמוסלמית. ביום 24.4.01 קבע ביה"ד הרבני האזורי בחיפה כי אימן של הקטינות יהודיה, וכי הקטינות אף הן יהודיות. ביום 10.5.01 הונפקה לאם תעודת המרת דת לעדה היהודית. ביום 28.6.01 דחה ביה"ד השרעי את תביעת האב למשמורת הקטינות בשל חוסר סמכות עניינית. ביום 16.1.01 ניתן פס"ד (בהעדר הגנה) בבימ"ש זה, הקובע כי משמורת הקטינות תהא אצל אמן. 5. כאמור, לנתבע ולאם נולדו 3 בנות: - טל (נאשווה) חסדיה ילידת 12.5.96. עדן חסדיה ילידת 19.8.97. סהר חסידיה ילידת 24.1.99. 6. טענות הנתבע לטענת הנתבע הורי הקטינות היו מוסלמים בעת הנישואין ובעת החתימה על הסכם הנישואין. הקטינות נולדו כולן בעת שאימן היתה מוסלמית, וקודם להמרת הדת מדת האיסלם ליהדות. ולפיכך, לטענתו:- א. הסמכות נבחנת עפ"י דת הצדדים נכון למועד עריכת הנישואין. ב. סעיף 4(2) לפקודת העדה הדתית (המרה) - 1927 משמר את סמכויות ביה"ד של העדה הקודמת בנושאי נישואין, גירושין ומזונות. ג. אין בכוחה של המרת דת בדיעבד כדי להשפיע על המצב שהיה ערב המרת הדת, ובעניינינו - אין בכוחה של המרת הדת החוזרת של האם כדי לשנות את הסמכות הענינית של ביה"ד השרעי לדון בענין. 7. טענות האם לביהמ"ש האזרחי סמכות שיפוט עפ"י סעיף 47 לדבר המלך במועצה. במקרה הנדון נשללת סמכות ביה"ד השרעי, הן על פי-סעיף 52 לדבר המלך, והן עפ"י סעיף 4(2) לפקודת העדה הדתית (המרה) 1927. (להלן: "פקודת ההמרה"). סימן 52 אינו חל שכן סמכות ביה"ד הדתי מותנית בהשתייכותם של כל הצדדים לדת עליה "שולט" ביה"ד; ולא די בכך שצד יהיה שייך לאותה עדה/דת, אלא נדרש גם שהוא לא יהיה בן עדה /דת אחרת. במקרה כזה, הסמכות השיורית הינה לביהמ"ש לעניני משפחה. האם מוסיפה וטוענת, כי הסוגיה שבפנינו אינה נופלת לגדר סעיף 4 (2) לפקודת ההמרה, שכן הסעיף חל רק על בני זוג שנישאו זל"ז, ואילו בעניינינו טקס הנישואין היה בשעה שהאם היתה יהודיה והנתבע מוסלמי, וע"כ הנישואין הם נישואי תערובת שהינם בטלים מעיקרם וחסרי כל תוקף. כך גם, נולדה הבת הבכורה בעת שהאם היתה יהודיה, וע"כ היא כפולת דת מלידה. גם כיום כאשר האם המירה את דתה שוב, הרי בנותיה הינן כפולות דת. כל אלה טענות חילופיות לטענה, כי המרת הדת הראשונה נעשתה בכפיה, וע"כ היא בטלה. דיון 8. פעולת המרת הדת מושלמת בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:- א. קבלת אישור מטעם העדה הדתית אליה מצטרף המומר. ב. הצגת התעודה בפני הממונה על המחוז. ג. רישומה על ידו. קיומו של הרישום הינו תנאי הכרחי. ראה לענין זה בג"צ 637/78 מחו'ל נ. ביה"ד הכנסייתי פ"די לג (2) 617. בג"צ 103/93 אליאן פסחו (גולדשטיין) נ. שר הפנים. בענייננו, הושלמו שלושת התנאים באשר להמרת הדת הראשונה (מהיהדות לאיסלם) ביום 10.7.97, ורק החל ממועד זה נחשבת האם כמוסלמיה. מכאן, כי הן הנישואין, והן לידת הבת הבכורה, ארעו כאשר האם הינה יהודיה. 9. מכאן, שתי מסקנות: א. בעת הנישואין בביה"ד השרעי, לא היתה האם מוסלמיה, וע"כ המדובר בנישואי תערובת. ב. הבת הבכורה טל הינה כפולת דת מלידה. לענין נישואי תערובת ראה פרופ' שאווה, הדין האישי בישראל, כרך שני עמ' 611: "… אין תוקף משפטי לנישואי תערובת הנערכים בישראל בין בני זוג אזרחי המדינה, כשאחד מבני הזוג הוא יהודי". וכן ראה בג"צ 143/62 שלזינגר נ. שר הפנים פד"י יז (1) 223, 225: "כלל גדול הוא בתורת המשפט הבינלאומי הפרטי האנגלי כי אין הנישואין בעלי תוקף חוקי אלא אם כן כשרים הם עפ"י חוקו האישי של כל אחד מבני הזוג". ובעמ' 237: "… דיני ישראל הם חוקו האישי… נישואיו של זה עם המבקשת הם חסרי תוקף חוקי הן לגבי הבעל והן לגבי האשה בשל כך שאחד מבני הזוג, והוא הבעל, לא היה כשר לשאת את המבקשת". 10. ביום 10.5.01 הושלמה המרת הדת השניה, והחל ממועד זה האם הינה יהודיה. דהיינו, האם נחשבת כמוסלמיה מיום 10.7.97 עד ליום 9.5.01. עפ"י פסיקת ביה"ד הרבני מיום 24.4.01, גם שתי הבנות הצעירות הינן כפולות דת עפ"י הדין הדתי, אך לא עפ"י הדין האזרחי. ראה לענין זה בג"צ 304/865 יעל ברק נ' ביה"ד השרעי יפו, פד"י מא (2) 745: "העותרת המירה את דתה על פי הפקודה והתאסלמה, כפי שנאמר לעיל פעולה זו תקפה, ולכן על פי המשפט האזרחי, הבן הינו מוסלמי, וזאת למרות, שבעיני הדיינים הדתיים הקטין הינו כפול דת". 11. יחד עם זאת, לא נסתרה טענת האם כי המרת הדת נכפתה עליה, לנוכח התנהגותו האלימה של הנתבע ולסוגיה זו אין כל התייחסות בסיכומי ב"כ הנתבע. יצוין, כי הנתבע הועמד לדין בגין תקיפת האם, הורשע, ודינו נגזר לתקופת מאסר בפועל. לענין זה ראה, פרופ' פ. שיפמן, דיני המשפחה בישראל, כרך א' 77: "…אין להכיר בהמרת דת שנכפתה על אדם בעל כורחו, אדם נאנס להמיר את דתו מחמת איומים או לחץ, אין המרתו המרה בעיניה חוק, מהיותה נוגדת את תקנה הציבור ומושגי יסוד של צדק". מכאן, כי יש לקבל את טענת התובעות, כי המרת הדת הראשונה (מיהודיה למוסלמית) - בטלה, ועל כן יש לראות את שלוש הבנות ככפולות דת מלידה. ראה לענין זה גם פסיקת ביה"ד השרעי מיום 28.6.01, בעניין הצדדים, הקובעת כי אין לביה"ד השרעי סמכות שיפוט בענין משמורת הקטינות. 12. מכל מקום, התוצאה היתה זהה, גם אם לא היתה מתקבלת טענת הכפייה, כפי שנראה להלן. 13. סמכות ביה"ד השרעי נקבעה בסימן 52 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, והיא משתרעת על כל עניני המעמד האישי. אולם, סמכות זו מוגבלת לפי נוסחו של הסימן ופרשנותו, לבעלי דין מוסלמים בלבד (זילברג, המעמד האישי, בישראל עמ' 32). 14. באשר לסמכות בי"ד דתי ביחס לאזרחים כפולי דת נקבע זה מכבר בפסיקה כי סמכות ביה"ד השרעי עפ"י סימן 52, ככל סמכות בי"ד דתי, מותנית בהשתייכותם של כל הצדדים לדת או לעדה של ביה"ד בלבד, ללא השתייכות לדת אחרת. ראה לענין זה:- בג"צ 214/62 בסן נ. ביה"ד הרבני פס"י לט (4) 393. ע"א 86/63 אל צפדי נ. בנימין פד"י יז 1420, 1430. ע"א 450/70 רוגוזינסקי נ. מד"י פד"י כו (1) 129. וכן ראה: בג"צ 304/86 - יעל ברק נ. בית הדין השרעי, יפו ואח'. פ"ד מא (2), 745, עמ' 750-751, נקבע כי: "… במקרה שבו ההורים הם בני דתות שונות, יהיה צורך לפנות לנשיא בית המשפט העליון על פי סימן 55 לדבר המלך לצורך קביעת סמכות השיפוט. משמעות הדבר הינה כי בעל הדין אינו יכול ללכת אל בית הדין הדתי של אחת העדות, בלי להצטייד תחילה בהסכמתו של נשיא בית המשפט העליון, ואילו לבית המשפט האזרחי יכול בעל דין לפנות אף אם לא הוקנתה קודם לכן הסמכות לבית משפט זה על פי סימן 55 הנ"ל (המ' 121/55 פרוכטר נ. פרוכטר, פד"י יט 1361, (1365-1366)". וראה גם: בש"א 1421/97 ד"ר מחמוד אבו ראס טיבי נ. אלינה אבו ראס פ"ד נג (1), 823, עמ' 830-831 : - "…ולאור ההלכה שנפסקה בפרשת ברק נ. בית הדין השרעי (להלן: הלכת ברק) אין הסוגיה מצויה בגדרי סמכותו של בית הדין השרעי, שכן אין הצדדים לסכסוך כולם מוסלמים (כפי הנדרש בסימן 52 לדבר המלך), ועל כ יש לפנות בבקשה מכח סימן 55 (רישא) לדבר המלך, לשם קביעת הערכאה המוסמכת". ויוער, כי הרשות נדרשת רק עמ"נ לקבוע את בית הדין הדתי המוסמך, אך אין צורך בקביעת סמכות באשר לביהמ"ש האזרחי. 15. גם אם יימצא מי שסובר כי שונה דינן של עדן וסהר מדינה של טל, אשר נולדה לפני השלמת המרת הדת הראשונה, הרי לגופו של עניין אין זה מן הראוי לפצל את הדיון בענין התובעות באופן שמזונותיה של טל יפסקו בערכאה זו, בעוד שמזונותיהן של עדן וסהר יפסקו בביה"ד השרעי. מה גם שאין מחלוקת כי אימן של הקטינות, שהיא הצד הנכון לדיון, איננה מוסלמית עוד, וסמכות ביה"ד השרעי אינה חלה עליה. יש להוסיף כי גם ענין המשמורת וצו ההגנה נדון ע"י ערכאה זו. לפיכך, אין מנוס מהמסקנה כי יש לדון במזונות שלוש הקטינות בביהמ"ש האזרחי. 16. האם יש בסעיף 4 לפקודת ההמרה כדי לשנות תוצאה זו? בסעיף 4 נקבע: "המרת עדה לא תפגע בהתחייבויות קודמות. (1) דבר המרת העדה שנרשם כחוק עפ"י פקודה זו לא יפגע בשום התחייבות שהיתה חלה על המומר לפני שהממונה על המחוז רשם את דבר המרתו. (2) למרות כל המרת עדה, יוסיף השיפוט בענין נישואין, גירושים ומזונות להיות ביד אותו בית משפט ששפט בענינים אלה לפני ההמרה, אלא אם כן נעשו גם הבעל וגם אשתו חברים לעדה דתית אחרת. גם בענין זה אני מקבלת את טענות ב"כ התובעות לפיהן סעיף 4 אינו חל על עניינו, מהסיבות הבאות: א. הסעיף דן בבנ"ז שנישאו זל"ז, ואילו בנה"ז כאן מעולם לא נישאו זל"ז כדין, שהרי בעת הנישואין היתה האשה יהודיה והבעל מוסלמי. ב. הסעיף מדבר על מזונות מסוג ALIMONY (מזונות אשה) ולא על מזונות מסוג MAINTENACE (בעניינינו). 17. ואנמק את דברי מטרת סעיף 4, למנוע המרות דת פיקטיביות על מנת לשלול סמכות בית דין דתי מלדון בענין. בנסיבות הענין שבפני, לא נראה כי המרת הדת האחרונה נעשתה בחוסר תום לב. מכל מקום, מלשון הסעיף עולה, מעבר לכל ספק, כי הוא דן בענינים שבין זוגות נשואים זל"ז. ואילו בעינינו - כפי שהראנו לעיל - בעת הנישואין היו הצדדים שייכים לדתות שונות, וע"כ ביה"ד השרעי לא היה מוסמך או אף "מסוגל" להשיא את האם לנתבע, שהרי האם היתה בת דת אחרת, וע"כ המסקנה היא כי בני הזוג לא היו, ואינם, נשואים זל"ז במובן סעיף 4 הנ"ל. לעניין זה ראה את נוסחו המקורי (בשפה האנגלית) הדן הן ב"MARRIAGE" והן ב "ALIMONY" וע"כ, כאמור, אין הוא חל בנסיבות הענין שבפני. “(2) Notwithstading ling any change of community jurisdiction in matters of marriage, divorce and alimony shall continue to be exericsed by that court whice, befor such change, had juristiction unless both parties to the marriage have become members of another religious community” (ההדגשות שלי - ו.פ.). 18. את סעיף 4 הנ"ל ניתן לראות גם כמוחל על דתה הראשונה של האם, דהיינו הדת היהודית, ולא על דתה השניה הדת המוסלמית. ראה לענין זה בה"נ 1575/96 קידר נ. קידר פד"י נא (1) 224, שם דן ביהמ"ש בענינה של אשה שנולדה יהודיה המירה את דתה לדת האיסלם, נישאה לבעלה המוסלמי ולאחר מכן חזרה ליהדות נפסק ע"י כב' השופט ברק: "…שאלתי את עצמי אם סעיף 4 (2) לפקודת העדה הדתית (המרה) אינו מחזיר את המבקשת לשלב הראשון בגלגולי דתה… והמסקנה שם הינה - כי המועד הקובע לענין בקשה להתרת נישואין או גירושין הוא מועד הנישואין. בעניינו - במועד הנישואין היתה האם יהודיה, וביה"ד השרעי לא היה במועד זה "אותו בי"ד ששפט בעניינים אלה" כלשון הסעיף. 19. מכל הנימוקים דלעיל עולה כי סעיף 4 לפקודת ההמרה אינו חל בעניננו. 20. התוצאה היא כי בהיות התובעות כפולות דת ואמן יהודיה והכל במועדים הרלווונטים - הסמכות לדון בתביעת המזונות הינה לביהמ"ש לעניני משפחה. 21. לפיכך אני קובעת כדלקמן: - א. תביעת המזונות הינה בסמכות בימ"ש זה. ב. יקבע מועד לקדם משפט עפ"י יומן המזכירות. ג. הוצאות דיון זה יקבעו בפסק הדין. קטיניםמזונות ילדיםבית הדין השרעי (מוסלמי)מזונות